זו בדיוק הסיבה לכתוב זכרונות
תשאלו היום את הנכדים מי היו הוריכם, הרוב לא ידעו. מי היו סביכם וסבתותיכם, אין שום סיכוי שידעו. זהו, הם נמחקו מהתודעה בפחות משלוש דורות.
כאשר הנכדים שלי הגיעו לגיל בו הם נדרשים לעשות עבודות שורשים לבית הספר, הסתבר לי כמה מעט הם יודעים על המשפחה שלהם, והחלטתי לכתוב את הספר "קורות חיי" שבו מעל 1100 תמונות עם הסברים מי הוא מי ותמונות שהצלחתי למצוא בכל מיני חורים והן היו בדרך לאבדון, ובכלל אף אחד לא התעניין בהם, כי אנשים לא מתעניינים בתמונות שאין להם מושג מי מצולם.
אני תמיד עסקתי בתיעוד דברים. למשל בתמונה מכתה ד' 1954, מאחורי התמונה כתוב כל ילד מהכיתה מה שמו וכמובן שם המורה.
סיפרתי שכתבתי עד היום 19 ספרים והיום אני כותב את ה-20 , ואשתי לא התעניינה באף ספר למרות שמסופר בלפחות 6 ספרים את קורותיי בכל מיני מצבים (היו לי חיים מאוד תוססים) , אבל את הספר "קורות חיי" שבו גם היא מעורבת מאוד ענין אותה והיא הודתה שהוא מאוד ריגש אותה והיא מעיינת בו שוב ושוב (לשנינו זו היתה אהבה ממבט ראשון, ובערב הראשון הצעתי לה נישואין והיא הסכימה.....) ולנכדים אני מסביר שזה שהם רואים את הסבתא כאשה זקנה, בעיני היא אותה אשה שהתחתנתי איתה רק שהשנים נתנו את אותותיהם בשנינו, וכשאנחנו מתנשקים הנכדים צוחקים או תמהים.
אצלי (וגם אצל אשתי) המצב היה אחר כיוון שלא יכולתי להכיר בני משפחה מלפני הסבים שלי כיוון שהם עלו ארצה ולמעשה המשפחה החלה מהם, ולא היו להם כמעט תמונות על קודמיהם כיוון שהם היו עניים מאוד ואז לא ממש נהגו להצטלם.
לכן, אני חושב שחובה על כל אדם לתעד את עצמו ואת משפחתו ולכתוב את זכרונותיו למען הדורות הבאים ולתת לספר צורה שתישמר (עלה לי להדפיס בבית דפוס ולכרוך לא מעט כסף). היחידי במשפחה שכתב ספר על ילדותו ברומניה,העליה ארצה והקמת המשפחה היה דודי (אחי אמי) וכך ידוע לי היום דברים רבים על המשפחה , שמעולם לא דיברו עליהם.