בוקר טוב לכולם - רוצה לשתף בסיפור נוסטלגי
כדרכי בימי שני נסעתי לבקר אתמול את אמא שלי.
אמא רצתה לקנות נעליים חדשות - לקראת חתונת נכדתה שתחול בשבוע הבא.
יצאנו מביתה שברחוב ביאליק ברמת גן ולאט לאט ירדנו במורד לכיוון חנות הנעליים
הנמצאת קרוב לכיכר אורדע.
בדרך התיישבנו על ספסל הנמצא ליד חנות הספרים של פורת מול עירית רמת גן.
צפיתי בעוברים והשבים...מחפשת כדרכי את מכרי משנות ילדותי בעיר...
לפתע, חלפה אישה על פני ואני פתחתי בצעקה: "אסתר"? כן ענתה לי האישה שהסתכלה
עלי בתמיהה רבה כאילו שואלת מי את?? הא הסתכלה על אמא שלי, אולי משם תבוא הישועה...
אבל אני עניתי לה מייד - את היית הגננת הראשונה שלי כשעוד לא הייתי בת שלוש... ואח"כ
את ניגנת באקורדיון בגני הילדים במשך השנים...שלי ושל אחי... נכון מאד ענתה אסתר...
אבל איך זיהית אותי? איך זכרת אותי?? מיותר לציין שהאישה צריכה להיות מעל 80 היום....
ראשית אף פעם לא שכחתי אותך עניתי...במשך השנים תמיד ראיתי אותך ואפילו דיברנו...
אבל מאז הפעם האחרונה אני חושבת שחלפו כבר יותר מ-30 שנה... אסתר היתה הגננת הראשונה
שלי כשעליתי ארצה ב-1950 כילדה בת שנתיים וחצי - היה זה גן של ויצ"ו - לא ידעתי מילה עברית...
כמובן שנפתחה שיחה על גני הילדים של תחילת שנות ה-50, על הגנים בהם ניגנה...
אבל בזה לא הסתיימה השיחה - אני ידעתי עליה משהו שהתברר לי בעבודתי בדימונה...
את היית נשואה לפרופ' סעדיה עמיאל, שאלתי..נכון ענתה מאין את יודעת... סיפרתי היכן עבדתי בדימונה
ומייד התברר לה וכמובן מייד החלפנו מידע ביחס אליו...
איך ישיבה פשוטה על ספסל ברחוב ביאליק ברמת גן יכולה לגלגל נוסטלגיה בת יותר מ-60 שנה.