זכרונות הילדות - סיפורי השכונה בה גדלנו

אנימו

New member
מצאתי באינטרנט את הכתובת בה היה סבי

עם 6 נפשות בגיטו בעיירה בוכניה. כל פעם אני מחליטה לנסוע למקום וברגע האחרון מוצאת תירוצים למה כדאי לדחות את הביקור לשנה הבאה.....את כתובת הבית בו התגוררה אמי אין לי . אבל יתכן שזו אותה הכתובת. אין לי כבר את מי לשאול. עלי להגיע למשרדי העיירה. את הבית שהתגורר בו אבי בקרקוב הרסו . יש לי תמונות מן האיזור והרחוב בחוברת שבה הנציח דודי את קורותיו ( ניצול שואה).
 
אנימו, מעט מאוד אני יודעת על משפחתו

של אבי, ואין לי את מי לשאול, אני רק יודעת שהוא נולד בקרקוב, הם היו משפחה מאוד קטנה, היתה לו רק אחות אחת, מעולם לא פגשתי אף אחד מבני המשפחתו והוא גם לא סיפר עליהם , הקשרים היו עם משפחתה של אמי ועליהם אני יודעת הכל. אין לי שורשים מצד אבי. אבל קבלתי מאבי תמונה קטנה ויחידה של אביו, וציירתי אותו ציור בשמן בגדול שך 50/70 , מכיון שאז כמעט ולא הצטלמו. דודי נתן לי תמונה של הוריו, שהם סבי וסבאתי, שלקח איתו בזמן שברחו מאוסטריה, כמובן שגם אותם ציירתי בשמן באותו הגודל. כשציירתי אותם , הרגשתי כאילו הם נולדו מחדש. חוץ מהתמונות האלה, אין שום מזכרת מהם.
 

אנימו

New member
לאה- לי יש זכרונות כתובים על משפחת אבי וגם

דודים וקרובים שספרו לי . מצד אמי המידע לוקה בחסר. שיש לי מכתבים שנכתבו אליה ערב המלחמה ואנשים טובים תרגמו לי אותם מפולנית ומיידיד והתרגשתי עד מאוד לקרוא אותם. אבל בסה"כ אין לי כבר את מי לשאול על תולדות המשפחה ואמא נפטרה לפני 30 שנה ואז עדיין לא שאלתי לעומק ולא את השאלות החשובות.
 
סבתי מצד אמי נפטרה כשאמי היתה

בת כמה חודשים, אמא שלי בעצמה ראתה תמונה אחת שלה בהחבא כי סבי החביא אותה (מנטליות של אז) אני ממש לא יודעת עליה כלום וזה חבל לי. מצד אמי אנחנו משפחה גדולה ואת אחת מבנות הדוד שלי פגשתי במפגש כמו שחלקכם ראו.
 

deebeebee

New member
אבי גדל בוורשה

ברובע מוראנוב (חלק זה הפך אחר-כך לגטו ורשה) וכיום אין זכר לבית שלו כי אחרי מרד גטו ורשה הרסו הגרמנים את כל האזור ואחרי המלחמה בנו הפולנים בתים אחרים לגמרי. הסתובבתי שם שעות על גבי שעות כדי למצוא שריד של משהו מהדברים שסיפר לי אבי אבל הבנין היחיד שנותר שם היה הכנסיה שהיתה בדיוק מאחורי הבניין בו התגורר אבי עם משפחתו (אבי גר ברחוב הנקרא נובוליפייה מספר 50).
 
אמא שלי גם גדלה בורשה

אני יודעת שהם גרו ברח' ירוּזָלִימסקָה .... (לא זוכרת את ההמשך) וגם לא יודעת את המספר, נדמה לי שזה רח' ראשי. ידיד מימי נעוריה בא לבקר אותנו אחרי שאמא שלי נפטרה וסיפר שהוא היה בורשה וראה שהבנין שבו היא גרה ועוד בנין אחד נותרו שלמים, הוא גם הביא תמונה אבל לצערי לא השאיר לנו אותה.
 

deebeebee

New member
מהגטו כמעט ולא נותר דבר.

ירוזלימסקי היה רחוב גודל ונדמה לי (אבדוק אחר-כך) שחלקו היה מחוץ לגטו. מה שכן, ליילנד, אספתי כבר שתי נקודות לזכותך- גם ורשה וגם עפולה, את בחברה טובה
.
 

emmy5

New member
פזי, רק תסביר לי ,איפה בדיוק היה?

אני זוכרת PETRE CARP/// האם זה משהו אחר?
 

pazi66

New member
אממי Profesor Petre Cumpanici רחוב שנכנסים

אליו מ-Calea Dudesti . בכניסה אליו בנו עכשיו את הקניון הגדול בבוקרסט. אך טוב שעזבתי סגרו אותו עם חומת בטון שמסתיר את הנוף, האויר ואת השמש.
 
גרתי במרכז העיר בירושלים, ליד

הכנסת הישנה, באחד הבניינים שנהרס בפיצוץ בשנת 1948. אחר כך עבר אבי לבנין אחר באותו רחוב. מצד אחד - תושבים חילוניים. מצד שני - חרדים. מאחורי הבנין עמדו אז בתים הרוסים למחצה, שם גרו משפחות שלמות. היתה לי חברה שם - רבקה שהרבני, ונהגתי לבקר אותה. קינאתי בה על שהיה לה הבית הקטן הזה, עם גג שעליו אפשר היה לשחק ולהתחבא... אבל כילדה לא הבנתי עד כמה קשים היו חייה. שתי חברות היו לי בבניין. רותי נתנזון, ילדה שידיה היו פגומות והיו חסרות מספר אצבעות, וגטי (גרטרוד). גטי דברה כמוני אנגלית, וקל היה לי להסתדר אתה. היה לה אח - סמי, פרא אדם, וכלב זאב גדול, גרי. נוסף לכך היה לי שכן בן גילי שגידל צבים במרפסת - המונים מהם. בסופו של דבר אמו נכנעה והעבירה את הצבים לגן החיות. לא רחוק מביתי היתה הככר בה התקבצו החרדים בשבת וזרקו אבנים. מניחה שזה אחד הדברים שהשפיע עלי מאוחר יותר, בגישתי לחרדים בישראל. אבל אהבתי לצפות מלמעלה כשעבר הראשון לציון, לבוש בגדי הדר ומלווה בחסידיו ונאמניו. זה היה מראה שלעולם לא אשכח. ליד הכנסת הישנה הוקמה המנורה שעומדת עכשיו בכנסת. אני זוכרת שהביאו את הארגזים העצומים והציבו אותם ליד הגן, שהוכן במיוחד למטרה זו, ועבדו על הקמתה של המנורה הענקית והכבדה הזאת. בבית ממול היתה מכולת - כמו שהיתה פעם, זוג יהודים דתיים, שמכרו גזוז אדום ומתוק וארטיק בננה נהדר. לידם היתה חנות לצרכי כתיבה, הירשנזון. כל אלה נעלמו, משם, והאזור כולו השתנה. בנו את בניין המשביר, ובדירה בה גרתי יש משרד. חושבת שהגיע הזמן לשוב ולבקר שם.
 
יוליקה נושא מקסים העלית פה!!!

אני גדלתי בוינה ויש לי זכרונות של ממשפחה מאושרת, גרנו ליד הורי אמי, שמאוד היתה קשורה להוריה, רב היהודים היו דתיים, אבל ביום ראשון הם יצאו לטיולים , גם אם היה קצת שלג בחוץ. מה שזכור שפעם יצאנו לטיול להרים, אבי, אחי שהיה אז בין 10 , ואנ י בת 5 , עלינו על הר, ושם היה בית קפה, אחרי זמן מה התחיל לרדת שלג , כל האנשים התחילו לרדת מההר, אבל זה היה מחליק, אחי התישב על התיק וכך לאט ירד למטה, ואבי שלקח איתו תיק מעור שנראה כמו ילקוט גדול התישב עליו ואותי השיב על בירכיו, וכך התחלקנו עד למטה, , זה היה די מפחיד, הוא עצר את מהירת הגלישה ע"י העקבים של הנעל. לא היה אז רכבל, ולא היה לנו אוטו, אלה השתמשנו בשרות ציבורי. בדרך כלל זוכרים דברים יוצאי דופן. מהארץ יש לי גם זכרונות ילדות, אני זוכרת שגידלנו תולעי משי, והיו צריכים ללכת לקטוף כל יום עלי טריים, לא רחוק מביתי גדל עץ תות לתפארת, אבל בעלי המקום לא נתנו לנו לקטוף עלים, עשינו תעתועים ,חלק נכנס מצד אחד ועשו רעש, החלק השני נכנס מהצד השני בשקט וקטף עלים. סידרנו אותם!!!!
 

יוליקה

Member
מנהל
לאה , ביקרתי בוינה - התארחתי בשכונות

וינה דומה מאד מבחינת מבנה הבתים לבודפשט - זאת העידה אמי כשביקרתי איתה בוינה באפריל 1986. התארחתי אצל משפחה ישראלית שהיתה בשליחות במרכז האו"ם בוינה בשכונה וינאית טיפוסית. אני מניחה שקשה היה לך להתרגל לארץ שהשלג יורד בה לעיתים רחוקות מאד. גם אני גידלתי תולעי משי בילדותי - אבל היה לנו קל יותר כי בחצר ביתנו גדל עץ תות ענק.
 
יוליקה, אני גרתי ברובע 20,

וינה מחולקת לרובעים, הרובע היקר ביותר, והיפה , היה רובע מס'1. ודאי ראית את "הגלגל הענק" המפורסם של וינה, שנהפך עם הזמן לרובע מאוד לא סימפטי, כשאמרתי שאני רוצה לבקר שם, אמרו לי להזהר !!. הייתי שם, ( איך יכולתי להפסיד ביקור נוסטלגי כזה) הלכנו ביום, בכלל לא היה משהו יוצא דופן, אולי בלילה שם שמח!! אפילו ביקרנו באופרה המיוחדת, איך לא!!!! אחרי ששמעתי כל כך הרבה על האופרה!!!! החברה דאגה לנו לכרטיסים, כמה חודשים לפני שהגענו. כי מאוד קשה להשיג שם כרטיסים!!! היה מקסים !! שוה כל פרוטה!! באותה הזדמנות ביקרתי גם ב-2 המוזיאונים , שנמצאים אחד מול השני ! מוזיאון לטבע ומוזיאון לאומנות ,!! מי עוד ביקר שם ?????
 

אנימו

New member
כמה מלים על השכונה.

שכונת ילדותי מגיל 10 ליד ככר דיזינגוף בתל-אביב. משפחתי התגוררה בקומה הראשונה. שכונה שבה גרו בשנות החמישים אנשים שברובם עבדו קשה אבל הצליחו כבר ( לא כולם) לרכוש דירות משלהם. הילדים נשלחו לבתי ספר יסודיים ותיכוניים מן הטובים בעיר. אוכלוסיה שהיתה מודעת לחשיבות החינוך ובעיקר .... המקצוע. אני מכלילה אבל זו היתה הרוח בשכונה. המכולתניק היה ידיד של כולם, גם בעל חנות מכשירי הכתיבה ברחוב שלמה המלך ובפינת המלך ג'ורג' היתה חנות שבה חידשו את שמיכות הפוך שהיו MUST בכל בית פולני..... לפני מספר שנים קיימנו פגישת מחזור של תלמידי כתה ח' ביה"ס "הכרמל" . הגיעו מכל קצווי עולם. אלא שלפני זמן קצר הגיעה אלי השמועה שהבית בו התגוררתי מיועד להריסה. ככה נראה בית ילדות כשעולה עליו הכורת...
 

אנימו

New member
ועוד סיפור יש באמתחתי שכתבתי לפני כשלושה

חודשים: היום הסתבר לי כי חנות הכפתורים נסגרה. בעליה, בן ה-86, הכריז על כך בתכנית של קירשנבוים ולונדון. "לא יכול להיות" אמרתי לעצמי "הכיצד?" הרי רק לפני כשנה שוחחתי עמו והוא אמר לי שלא יסגור את החנות. הוא - שממלכת הכפתורים היתה בעבורו עולם ומלואו ובגדה של אשה נמדד אצלו על פי כפתורי שמלתה. הוא- שבשנים האחרונות הגיע לחנות ובילה שם שעות למרות שנפש חיה לא עברה את סף הדלת הוא- איננו שם עוד ומכריז קבל עם ועדה שהוא "עם הכפתורים גמר"! זוכרת אותו מימי ילדות. החנות נוסדה כאן לפני 75 שנים ע"י אבא שלו. גם הוא מזהה אותי לאחר 35 שנים שלא ראה אותי. מכיר את אבי, אמי, מתעניין באחי. גם עלי יודע לא מעט ( אבא סיפר לו לפני עשרות שנים והוא זוכר). איש בעל כשרון דרמטי, מלא סיפורים כרימון. אצלו רכשה לולה בר, האופנאית המיתולוגית , כפתורים לתפארת והוא שיעץ ללאה רבין איזה כפתורים להתאים לחולצתה. "היום-הכל השתנה" הוא מכריז וממשיך: "כפתורי פלסטיק צבועים בצבע זול שנמרח בכביסה מככבים על הבגדים. והבדים - לא קטיפה משוויץ, אכותית אלא שמאטעס מהודו.... ובכלל , הדור אינו עוד מה שהיה. בחור מביא בחורה הביתה ( אני רואה אצלי בבנין) היא יוצאת ויש אחרת!!!!!!!!! אני לא מבין! " זעק כמי שמבקש עזרה. שיהיה בריא ויאריך שנים הרבה איש הכפתורים מרחוב שלמה המלך מספר 4 שהיה אחד מאבני היסוד של השכונה. למען גילוי נאות: הציטוטים מתוך ראיון שערכתי עמו.
 
למעלה