זכרונות הילדות - סיפורי השכונה בה גדלנו

יוליקה

Member
מנהל
זכרונות הילדות - סיפורי השכונה בה גדלנו

קיבלתי פניה מאתר נוסטלגיה (לא פורום נוסטלגיה של תפוז) הם פתחו ביוזמה של "סיפורי השכונות" אני פותחת שירשור - סיפורי השכונות. אם יש לכם סיפורים שאתם רוצים לשתף אותנו - נשמח להשתתף. השכונה שלנו מעלה הנשר-אבטליון רמת גן סיפורה של השכונה שלנו מתחיל בשנות ה-50. בין הבתים 60-62 ברחוב הרצל ברמת גן יש גרם מדרגות המוביל לרחוב קטן ששמו מעלה הנשר. אנחנו עברנו לגור ברחוב בשנת 1951. ברחוב הקטן היו 3 בתים על קומות ושאר הבתים היו וילות קטנות. הבית הראשון מצד ימין שנשא גם את הכתובת הרצל 60 (כל הצד הימני של הרחוב היה הרצל 60 והצד השמאלי היה הרצל 62) היתה למעשה וילה מפוארת של הארכיטקט אפנצלר. בחצר הבית היו עצי פרי. בייחוד אני זוכרת את התפוז הסיני. הבית אחריו היה בית בן שלוש קומות שהיה שייך ל"ועד הישיבות בארץ ישראל" היה זה בית הבראה לתלמידי ישיבות ומשפחותיהם. הבית שקק חיים בעיקר בקיץ ובתקופת החגים. הבית הזה היה נטע זר בשכונה, שכן כל תושבי השכונה היו חילוניים ובאי הבית היו חרדים מירושלים ומבני ברק. אנחנו הילדים היינו ניכנסים לשחק עם הילדים החרדים, ולמרות שהיינו לבושים בקיץ במכנסי שורט קצרים וגופיות, אף פעם לא גרשו אותנו משם. נכון שהיינו ילדים קטנים מתחת לגיל 10, אך לבושינו היה חריג מאד בקרב החרדים. בקומה העליונה ביותר של הבית גר ח"כ שמואל מרלין (היה חבר בכנסת הראשונה והשניה מטעם סיעת חרות) שמואל מרלין תמיד היה צועק לכיוון בית ההבראה בשבת בצהריים כשהם היו שרים זמירות והפריעו לו את מנוחת השבת. לח"כ היתה אישה אמריקאית ואוטו אמריקאי. ילדים לא היו להם – אבל בימי הקיץ הלוהטים העמיס על רכבו את ילדי השכונה ולקח אותנו לים. למי היה אוטו אז???? בצד שמאל של הרחוב היו 2 וילות. במעלה הנשר 5 היתה וילה קטנה שהיתה לה בחצר בריכת שחיה. בעלי הבית היו מבוגרים ללא ילדים, ולכן נתנו לנו להיכנס לבריכה לפעמים בימות הקיץ החמים.הבית שלידו היתה וילה של משפחת לויטה. משפחה שעסקה בגידול דבורים. החצר שלהם היתה מלאה בעצי פרי שאנחנו ילדי השכונה לא חיכינו להבשלתם והיינו קוטפים אותם "בוסר".אנחנו גרנו בבית מס' 6. הבית הזה היה בית משפחת למפרט. בעל הבית בנה את הבית בן ה-3 קומות ו-2 אגפים לבני משפחתו בשלהי שנות הארבעים. היו לו 2 בנים ו-2 בנות. לכל אחד מהם היתה משפחה וילדים גם הוא ורעיתו התגוררו בבית. את שאר הדירות בבית השכירו או מכרו בדמי מפתח לדיירים אחרים. הדירה בקומת הקרקע בת 4 חדרים, הושכרה ל-3 משפחות כאשר המטבח השרותים והמקלחת, היו משותפים לשלושתם – אנחנו גרנו בחדר אחד – אני, בת 3.5, הורי וסבתא שלי. ב-1952 נולד אחי. אי אפשר היה לגור בחדר אחד שלושה מבוגרים ותינוק, לכן לשעות הלילה נשלחנו אני וסבתי לישון בחדר פנוי שהיה בדירתו של בעל הבית. חלפה לה עוד כשנה וחצי עד שאבי רכש את החדר הנוסף בדירה, וכך קיבלנו אני אחי התינוק וסבתי חדר נפרד. גם המטבח שהיה משותף לעוד משפחה, עבר כולו לרשותינו. אך ב-2 החדרים הנוספים התחלפה המשפחה וניכנסה לגור משפחה חדשה שלהם 2 בנות בני גילנו. המקלחת והשירותים היו עדיין משותפים. ארבעת הילדים, גדלנו כמו אחים ואחיות. השכונה החלה משנה פניה אט אט. למעשה אנחנו היינו הבית האחרון ברחוב הקטן – כי מול ביתנו היה מגרש ענק שבשנת 1954 החלו לבנות עליו בית גדול בן שלוש קומות עם 2 כניסות, סה"כ היו בו 9 דירות. לבית החדש נכנסו לגור משפחות עם ילדים, ומשפחות ניצולות שואה ששרדו אך לא היו להם ילדים. השכונה גדלה והילדים מילאו אותה. רחוב אבטליון עדיין לא היה קיים. כיון שהיה שם שדה ענק ששימש את ילדי השכונה למשחקים. קטפנו שם המון פרחים ובל"ג בעומר הקימו שם מדורות ענקיות. יום אחד הופיעו בולדוזרים שחרשו את כל השדה הקימו גדרות עץ. ותנופת בניה החלה. על השדה "שלנו" הקימו 5 בניני קומות בני 3-4 קומות כל אחד עם 2-3 כניסות – השכונה שלנו קמה והיתה לחבורות ילדים בגילאים 10 עד 14. תקופת הבניה היוותה לנו הילדים שעשועים לא מעטים: כמו למשל לקפוץ מהקומה השניה או השלישית לתוך ערימת חול הזיפזיף שזה מקרוב המשאית שפכה. אני איבדתי בתוך הערימה לפחות 2 זוגות נעליים ... כאן המקום לציין, כי השכונה שלנו גבלה עם רחוב הקשת אז, היום שרת. באמצע הרחוב היה גן הינצחון ששינה את שמו מאוחר יותר ל"גן אברהם" ע"ש אברהם קריניצי. גן הינצחון היה שמו כיון שבגבולות הגן שכנה האנדרטה לחללי רמת גן ממלחמת השחרור. מול האנדרטה היה הספסל של ח.נ. ביאליק שהיה מגודר בשרשרשת בקצה הגן היה האמפיתיאטרון שהקרין בימי הקיץ החמים סרטים עם הגג פתוח. הילדים שידעו לטפס על העצים ראו את הסרטים "חינם".... במורד הרחוב שכן בנין השגרירות הרוסית. בבית קטן מול השגרירות גרה משפחה דתית. הבן המפורסם של המשפחה הלוא הוא הסופר והעיתונאי – אדם ברוך ז"ל שהלך לעולמו לאחרונה. בפינת רחוב הקשת והפרסה, היתה הוילה של סם דובינר. דובינר היה המיליונר הראשון של שנות ה-50. הוא הביא ארצה את ביה"חר "קרגל" שייצרה אריזות קרטון. לדובינר היו 3 ילדים, הקטנה דבורה או כפי שקראו לה דבי, היתה בגילנו ושיחקה עמנו ככל הילדים. לפעמים ארחה אותנו בביתה – ופעם נפלתי לתוך בריכת השחיה שלהם..... לדובינר היתה מכונית הקדילאק הראשונה בארץ. במלחמת קדש – 1956 הביא צה"ל פרוז'קטור ענק שמוקם ברחבה ליד האנדרטה. הפרוז’קטור הענק חיפש בלילה מטוסי אויב. אני זוכרת את כל ילדי השכונה מתגודדים סביב הפרוז'קטור. ב-1958 הפכה הוילה שבפינת רח' הקשת לביתו של שגריר בורמה בישראל. לשגריר היה ילד בן 8 שדיבר אנגלית והתחבר עם ילדי השכונה – עליו התאמנו לדבר אנגלית כפי שילדים לומדים בכיתה ו' ז' שאך זה החלו ללמוד אנגלית. היינו שכונה שמחה עם המון ילדים. אך תמיד היו פה ושם כמה שכנים שרעש המולת הילדים הפריעה להם. אך תמיד אמרו לנו להיות בשקט לידם ולא להרגיז אותם... "כי הם ניצולי שואה שאיבדו את משפחתם..." חלקם התנהג בצורה מוזרה כמו אישה אחת שבארבע בבוקר היתה יורדת למחסן, מעמידה שם פרימוס מדליקה אותו, מעמידה עליו דוד מים גדול ועושה כביסה.... המחסן היה למעשה משותף לכל הבית – אך היא לא נתנה לאף אחד להיכנס ו"כבשה אותו לעצמה".... היתה לה שכנה שאף היא ניצולת שואה והן תמיד רבו על המחסן...איזה זכרונות תקועים במוחו של ילד לכל חייו..... לימים נכנסה שכנה חדשה בבית שלנו – ושלושתם היו צועקות מהחלון אחת לשניה באידיש. לשכנה החדשה היו שלושה בנים. הבן הצעיר היה בן גילנו. כיון שהיה חדש בשכונה, היזמנתי אותו לבוא, איתנו למסיבות יום ששי... שם הכיר את תיקי דיין שהיתה בת כיתה שלי שהתאהבה מעבר לראשה.... הוא גם היה רקדן מופלג שכל הבנות חיזרו אחריו... השנים חלפו... השכנים התחלפו... וילדותינו עברה חלפה לה ונישארו רק הזכרונות....
 

אנימו

New member
יוליקה - לא הבנתי. האם הפרסום כאן יגיע לשם?

על שם מי? מי בעל הזכויות לסיפורים? נכנסתי שם ולא ראיתי לינק לסיפורי שכונות.
 

יוליקה

Member
מנהל
אני מנסה להעביר

לצורך זה אנו מקימים פרק חדש וחשוב בשם השכונה שלי המיועד לשמר את זיכרונות הילדות של השכונה בה גדלת, עבורך, עבור ילדייך, עבור הדורות הבאים, כי אם לא נשמר כעת - ילכו זיכרונות החיים שלנו לאיבוד. אני מזמין אותך להעלות את הזיכרונות שלך משכונת ילדותך בפרק המיועד. אם ברשימת השכונות הקיימת כעת בפרק החדש מוזכרת כבר השכונה - שלחו אלינו זיכרונות, תצלומים וכו'. אם השכונה שלך לא קיימת עדיין בפרק - ניתן להוסיפה, בתוספת לחומר שישלח על ידך. בנוסף - באפשרותך להתמנות לעורך מושג של השכונה שלך. עורך מושג פירושו ששמך יופיע בראש שם השכונה שלך (כולל תמונתך אם תישלח אלינו), וכל חומר שיתקבל במערכת מחברי השכונה שלך - ישלח ראשית אליך לעיונך והערותייך - לפני שיוכנס לשכונה שלך, בפרק המיועד. לכניסה לפרק השכונה שלי צפו בדוגמאות של שכונות: שכונת קרסון בראשון לציון שכונת גאולה בחיפה מומלץ להכין את החומר על השכונה שלך יחד עם חברים מהשכונה, וכן לשתף בהכנת החומר את בני הדור הצעיר במשפחה יוליה, זאת הזדמנות ייחודית עבורך לשתף מהידע שלך - עבור הדורות הבאים. אשמח לשמוע ממך, בברכה, דייויד סלע עורך אתר נוסטלגיה אונליין - שימור התרבות הישראלית www.nostal.co.il יוליה, חברייך ישמחו לקבל ממך מייל זה. תודה!
 

pazi66

New member
השכונה שלי בבוקרסט בתמונות

או יותר נכון ,מה שנשאר ממנה היום. השלט של הרחוב
 

יוליקה

Member
מנהל
פזי, ומה עם סיפור? באיזה גיל עלית ארצה?

מה אתה זוכר מהשכונה אליה היגעת בארץ?
 

pazi66

New member
עומד לפני השער הסגור של בית ילדותי

דירים חדשים וחשדנים
 

pazi66

New member
הורי ואני הגענו לבוקרסט לרח.פרופסור פטרה

קומפניצי מהעיר יאשי, עיר הולדתי בהיותי בן שנה. התגוררתי ברחוב זה עד גיל 12 כאשר עלינו לארץ . ילדותי פה היתה נפלאה, ברחוב הזה גרו הרבה משפחות יהודיות והיו לי המון חברים וחברות בגילי כמעט בכל בית בסביבתי. עברתי תקופות שונות ומשונות , רומניה ממלכה עם מלך, לאחר מכן הקומוניסטים, מלחמת העולם השניה והפרעות ביהודים, זוכר שמתחת לבית היה מרתף ושם ביליתי המון לילות, כניסת הגרמנים לבוקרסט, לאחר מכן כניסת הרוסים והעליה לארץ. תמיד אזכור את הרחוב והשכונה לטובה.
 

pazi66

New member
שלילי, מצאו כל מיני תירוצים על מנת לסרב../images/Emo46.gif

 

אנימו

New member
כן. זה אופייני לדיירים החדשים בארצות שמהם

הגיעו היהודים. הם מפחדים שידרשו לעזוב או לשלם. שמעתי סיפורים מכאיבים מאוד בנדון.
 

מנורה

New member
גם אני בקרתי ברומניה בעיר הולדתי פוקשני

מצאתי את הבית למרות ששינו את שמות הרחובות והמספרים בכל זאת משהו בזכרון הילדות הרחוק הזכיר לי את הבית בקשתי יפה להכנס ואכן אפשרו לי אומנם היה קצת חשדנות בהתחלה אבל הגברת היתה אדיבה מיד זכרתי את החדרים למרות שנראו שונים אבל החלוקה בבית נשארה אותו דבר במיוחד זכרתי את הפרוזדור הארוך ואת היציאה לחצר האחורית. התרגשתי למרות שהיתי קטנה מידי לזכור חוויות מיוחדות.
 

יוליקה

Member
מנהל
גם אני ביקרתי בבית שבו נולדתי

עליתי ארצה ב-1950 כשהייתי בת שנתיים וחצי. לא זכרתי הרבה מעיר הולדתי - כצפוי מילדה בגילי. אך כשמלאו לי ולבעלי 25 שנות נישואין - הולא לקחת אותי לראשונה לבודפשט ולקח אותי לכתובת שאמי נתנה לו ששם גרנו לפני עלותנו ארצה. עליתי לדירה - היצגתי את עצמי - בעל הבית היה כל כך נירגש הלך מהר לחדר השני וחזר עם תמונה שהורי השאירו אצלו למזכרת. כאן אני הייתי זאת שהתרגשתי הוא שמר את התמונה 45 שנה... בתמונה זהו הבית שבו נולדתי: Damjanics u. 44
 
לפני 20 שנה בערך, הייתי בוינה,

והוזמנו ע"י החברה שמכרנו את המוצרים שלהם פה בארץ, כששאלו אותי איפה אני רוצה לבקר, ביקשתי שיקחו אותי לבית שגרתי בו בזמנו, עליתי למעלה, זכרתי שגרנו בקומה העליונה , דפקתי על הדלת ,לצערי , ואולי לטובתי לא היו בבית, לא חזרתי שלם שוב, אבל טיילתי מסביב לבית, זכרתי שהיתה גינה מאחורי הבית שלנו. ממול לבנין היתה דירתה של סבתאתי, והיה לה חנות מכולת. סגרו שם את הכניסה עם בניה ועשו שם חלון. זאת היתה סביבה שהיו בה הרבה יהודים, שמזלם לא שיחק להם כמו לי, ולא נצלו מהתופת, לצערי !!!
 
חברה שלי, ילידת פולין הגיעה לעיירת מולדתה

וגם היא רצתה לבקר בבית בו גרה, היתה שם אישה מאוד חשדנית ואפילו עויינת ולא נתנה לה להיכנס. בדיעבד חברתי אמרה שהיא שמחה על כך כי רק היה כואב לה לראות את בית ילדותה מעוטר באיקונות נוצריות וצלבים. גם זו נקודת מבט.
 
למעלה