התמודדות עם שינוי בתוכניות

[אשכר ש]

התמודדות עם שינוי בתוכניות ../images/Emo14.gif

בעקבות חווית הלידה הקשה של "אור מגיע" וגם בעקבות נסיונן של חברות פורום אחרות, אני פותחת שירשור הדן בנושא הכנה להתמודדות עם שינוי בתוכניות לידת הבית. כולנו יודעות, פחות או יותר, שיתכן ותהיה העברה לבי"ח או שיתכן ובסוף לא נוכל ללדת בבית, אך האם אנו ערוכות לכזה מעבר דרמטי בתוכניות? האם אתן התכוננתן לתרחיש כזה? באילו דרכים כדאי להתכונן למצב כזה? איזו גישה כדאי לאמץ? האם ביה"ח הוא אויב שלנו??? לטעמי, זהו נושא חשוב ביותר, שלא דנו בו כאן מספיק. אשמח לקרוא את התובנות שלכן.

 

[POOH*]

אני אנסה מחר לכתוב באריכות...

בנתיים: הלידה הראשונה שלי לא הייתה מתוכננת להיות לידת בית אבל כן קיוויתי ללידה טיבעית.ולזה התכוננו. בסוף היא נגמרה בואקום בחדר לידה עם איום לקיסרי כשאני מוגדרת מצב חירום אחרי 24 שעות בחדר לידה. בקיצור חוץ מזה שלא הגעתי לקיסרי בסוף הלידה ההיא הייתה התגשמות כל הפחדים שלי. אבל כן התכוננתי לזה.. כן קראתי כל חומר שיכולתי גם על זירוזים, גם על ואקום, גם על קיסרי.. כי רציתי לדעת.. שאם אגיע למקום הזה אדע מראש.. אדע סיכונים ויתרונות.. היה לי ברור שבתוך הלידה יהיה לי קשה להבין ולהפנים מידע אז למדתי מראש. וכן התכוננתי לאפשרות לשינוי בתוכניות. והלידה אכן הייתה לגמרי אחרת ממה שרציתי וקיוויתי אבל גם בתוך התרחיש הזה הוכחתי לעצמי את יכולת העמידה שלי בכאב. כן סירבתי לחלק מההצעות של הצוות [כולל דרישה להתנתק מהזירוז אחרי 4 שעות בהן הייתי מחוברת ובניגוד להמלצה הרפואית]. ניסיתי להוציא את המיטב מהלידה שהייתהל י וזה היה קשה כי מתוך 4 משמרות מיילדות שעברתי אחת הייתה מוצלחת והשאר היו בקיצוניות השניה. והרופא שעשה לי את הואקום בכלל היה מזעזע. בקיצור לדעתי חשוב מאד להתכונן לשינוי בתוכניות וגם לדעת מראש על האופציות כדי שאם תגיעו לשם יהיה קל יותר להחליט מה אתן רוצות.. וגם חשובה ההכנה הנפשית.. הדבר שהיה לי הכי קשה בסיפור של "אור מגיע" היה הקושי הנפשי שלה מהשינוי והמעבר. זה הדבר שהכי הידהד לי.. כי אני זוכרת את זה מהלידה שלי.. עד שבאיזשהו שלב פשוט שיניתי גישה - אמרתי לעצי שאין מה לעשות - הלידה היא אחרת לגמרי ממה שתיכננתי ואם אמשיך רק להצטער על מה שאין לי זה לא יעזור. אז עברתי ללהיות בכאן ועכשיו ולנסות להפוך את החוויה הקשה שהייתי בה למשהו קצת יותר סביר.. אז לדעתי ההכנה הנפשית לאופציה אחרת - לדבר עליה.. על מה כן מה לא.. עד כמה סומכים על הצוות.. אם לא וסמכים אז למה ללכת? מתי ללכת? בקיצור לחשוב מראש על כל האופציות.. אני לא חושבת שבי"ח הוא אוייב אבל אני כן יודעת שלא כל המיילדות והצוותים תומכים בגישה הטיבעית. מצד שני אני לא מרגישה שנכון לבוא ללידה כלמלחמה. ובסופו של דבר אם בהחרתי ללכת לבי"ח אני כן צריכה לסמוך במידה מסויימת על הצוות שמטפל בי כי אם אני לגמרי לא סומכת ולגמרי נגדו אז למה לבוא בכלל? אבל זו אני.. אני תמיד בכל נושא כמעט חושבת ובודקת את כל האופציות... אני יודעת שמולי יש כאלה שטוענות שאם אני לא אחשוב על האופציה הרעה היא לא תקרה... לי קשה לחיות ככה... אבל כל אחת באמונתה ועם מה שנכון לה.. ותסלחו לי שיצא לי קצת ארוך, לא? POOH

 

[POOH*]

ואולי?

אולי אפשר להעביר את מה שענת כתבה ם התגובות לכאן כדי שלא ישארו בשירשור של סיפור הלידה? POOH

 

[סטיוויה]

נשמע לי כמו, אוי אוי איזה נושא כאוב

בלידה השנייה(שבעצם היתה הלנל'ק הראשון)התחלתי בבית ועברתי לבי'ח.הנקודה הכי כואבת לדעתי מכל הסיפור הזה היתה חוסר ההכנה שלנו את הבן "הגדול" שהיה אז בן שנתיים בדיוק. כשהחלטנו לעבור לבי'ח רצינו לקחת אותו איתנו. המיילדת כל הזמן שיכנעה אותנו שזה יעשה לו רע ושנשאיר אותו אצל חברים. בדיעבד זו היתה החלטה רעה! פשוט נעלמנו לו בלי שום התראה מוקדמת,הוא היה מבוהל ומפוחד. עד היום,שלוש שנים אחרי-הוא זוכר את זה ובגדול. עבורו זו היתה טראומה. אז הלקח הוא לארגן סידור טוב לילד/ים. ולהפרד מהם כמו שצריך.שלא תהיה להם בראש תמונה של אמא כואבת ופתאום בלקאאוט. עוד רעיון שיש לי...אני לא בטוחה כמה זה "חכם" לבוא לב'יח ולומר "רציתי ללדת בבית והתפשרתי עליכם". נכון שיש לנו אמת פנימית חזקה והכל. אבל לפעמים צריך לדעת לנהל נכון את האינטרסים שלנו. האינטרס שלנו בלידה הוא ללדת בזרימה,בלי קונפליקטים מיותרים. בשביל מה לבוא לב'יח ומייד לפתוח מולם ערוץ תקשורת שמראש לוקה בחסר? אפשר להגיע ולומר-אני בלידה. חיכיתי בבית כמה שיותר. עכשיו הגעתי. אני רוצה ללדת טבעי. יש לי רעיונות ברורים איך אני רוצה ללדת ואני יודעת שאתם תעזרו לי. אם באים לחדר לידה בקטע דל"אני רציתי ללדת בבית ועכשיו אני כאן ולא,ולא,ולא,ואל" זו נקודת פתיחה לא מוצלחת. בהריון השלישי הגעתי בשבוע 36 לחדר לידה עם צירים.דבר ראשון נורא שמחתי שיש לי כבר פתיחה ומחיקה.דבר שני הם באמת עזרו לי כי הצירים היו לא ברורים ובהתחלה חשבתי שיש לי הפרדות שילייה.וכן,היו שם מיילדות מעצבנות.אני פשוט לא התייחסתי אליהן. אני ידעתי כל הזמן שאף אחד לא יכול לחייב אותי לכלום ואף אחד לא יכול לפגוע ב-היי ספיריט שלי.מישהאנרגיות שלו היו מגעילות-העברתי הלאה. ושוב,כן באתי אל הצוות בחיוך,בצורה חיובית. לא,אני לא חושבת שהם האויבים שלנו. זו לא מלחמה. אני לפחות לא חושבת שיש כאן מלחמה. זו דרך החיים שלי,אילו הם הפרוטוקולים שלכם. בואו נראה איך אנחנו נפגשים באמצע. לא חושבת שמוניטור לחמש דקות יהרוס למישהי את חווית הלידה. הולכת להניק. מפסיקה כאן.

 

[mamadan]

../images/Emo45.gif

 

[זהר כרמי]

כמי שמכירה מבפנים את כל בתי החולים

בארץ (כמעט) - אויב הם לא. יש כאן מורכבות וחשוב לבוא למורכבות הזו בחוכמה ולא בלהיות צודקת אבל מלחמה אין כאן אלא אם יוצרים אותה. יש רופאים מעולים, יש מיילדות מעולות, ויש כמובן כמו בכל מקצוע אנשי מקצוע פחות טובים אובייקטיבית או פחות מתאימים סובייקטיבית ליולדת זו או לאחרת. חשוב בעיניי מאד להתכונן לאפשרות של פינוי ולבחור בחוכמה ודעת את האתר הנבחר להתפנות אליו - והגישה שהציגה סטיוויה מאד מאד אפקטיבית בעיניי. אני יודעת שבלידה הבאה אני עוד לא יודעת אם אלד בבית - כל לידה לגופה ואני לא אחליט לפני שאהרה, ארגיש את ההריון הבא, ארגיש את התינוק החדש שמגיע, בקיצור - החלטה חדשה לגמרי מבחינתי. כמובן שאני מעדיפה בבית אולם אין להתעלם מהקושי של התינוקות שלי עד היום להיכנס לאגן שלי (כל אחד מהם בדרכו) וממה שאני עושה עם זה. אולי הקושי הזה פתוח עבורי לעבודה ולתיקון ואולי לא. אני פתוחה לאפשרות שהתינוק הבא יוולד בבית או לא בבית. וברור שאם הולכים לבי"ח אז הבחירה צריכה להיות מדוייקת, כולל בחירת המלווים, כולל הגישה עימה מגיעים. בדיוק אתמול נפגשתי עם מנהל חדר לידה מסויים במרכז הארץ, ודיברנו על הנושא הזה בין השאר, והוא כמובן שם לעצמו למטרה שאני בלידה הבאה אבוא ללדת אצלו בחדר הלידה כולל הבטחות לתת לי כל מה שארצה, וצחקתי איתו שאולי אני אהיה היולדת הראשונה שפינתה את עצמה מביה"ח הביתה...

והתגובה הרצינית שלי לדבריו היתה - אל תבטיח לי לתת לי כל מה שארצה - תבטיח את זה לכל יולדת ! הוא אמר לי על זה משהו שאני מאד מסכימה איתו - שיולדת ידענית אינה בעיה מבחינתו, הבעיה היא היולדות שאינן ידעניות אך נוהות אחרי הידעניות המוכרות להן - לא הייתי אולי מנסחת את זה כך, אך אני רואה את הפואנטה שלו. יולדות מגיעות עם כ"כ מעט ידע (אפידורל מקבלים רק בחדר הלידה, כל מי שלמדה את הנושא של פינוי לבי"ח צריכה לדעת את זה, וסליחה על הביקורת העולה מדבריי), שזה חבל. נגעתי נגיעה קטנה בנושא גדול, מעניין אותי מאד לקרוא אתכן בנושא הזה..

 

[זהר כרמי]

ועוד כמה מילים על בחירות (לא פוליטי

...

) אני יודעת שאני הולכת להגיד משהו שאולי יקומם עליי את הפורום אבל בזמן האחרון יש לי הרבה מחשבות על בחירה בלידת בית. למשל - וסליחה מראש מכל מי שעלולה לקחת את האמירה הזו אישית - יולדת שרק מיילדת אחת מוכנה לקחת את הלידה שלה - בעיניי זו קונטראינדיקציה ללידת בית. ולא מדובר ביולדת שגרה באיזור בו ממילא יש לה רק אופציה אחת או שתיים - יולדת במרכז הארץ שיש לה לפחות 6 אופציות שעולות לי בראש כרגע - ורק אחת מוכנה לקחת את הלידה שלה - לדעתי זו לידה שצריך לחשוב טוב אם היא צריכה להיות בבית. אני יודעת שאני נוגעת כאן בקודש הקודשים, אבל האמינו לי שאני פתוחה לאפשרות הזו גם מבחינתי - אני יודעת שהלידה שלי היתה קשה מאד גם למלווים שלי, ואם בחיפוש אחר המיילדת ללידה הבאה (ברור שאני רוצה את אותה מיילדת, אבל תיאורטית - ) אני אתקל בתגובות של מיילדות שלא מוכנות לקחת את הלידה שלי - זה יגרום לי לחשוב שוב. בעיניי זה סימן דרך. מה דעתכן ?

 

[צימעס]

תיאורטיה יפה, אך לא מציאותית:

יש היום מילדות שלא מקבלות לידות (למשל VBAC) משיקולים של מראית עין בפני משרד הבריאות, ועוד שלל שיקולים "פוליטיים"/"אסטרטגיים"(*), ולא רק משיקולים של בטיחות בלידה. בגלל ששיקולים כאלה קיימים, אני חושבת שלא ניתן להסיק מ - "אף מילדת לא מקבלת אותי" את המסקנה שלך "הלידה שלי לא מתאימה לבית". ______________ (*) אני לא נכנסת פה לדיון על הלגיטימיות של השיקולים האלה. הנושא מורכב מכדי שתהיה אמת אחת, גם אם כמה מהאמיתות מקוממות אותי.

 

[צימעס]

*תיאוריה

זה מה שקורה כשמשנים ניסוח, ומחליפים "תיאורטית" ב "תיאוריה". וממהרים. ועובדים כפול. ומשחיתים ביטים.

 

[ענתש]

../images/Emo6.gif בשביל זה את כותבת קצר ?

לא להשחית ביטים ? ואוו... בטח עליי כבר מזמן היו עושים "פלסא דנורא" ב"אגודה נגד השחתת ביטים".

 

[אם פי 3]

../images/Emo45.gif

אני יודעת בוודאות (כי שאלתי באופן ישיר וקיבלתי תשובה ישירה), למשל, שאילנה שמש לא מיילדת לנל"ק מכיוון שהיא חושבת שזה סיכון *פוליטי* גדול מדי ללידות הבית ולעצמה (וכמו צימעס, גם אני לא נכנסת לדיון על הלגיטימיות של הטיעון, אלא רק מציינת את קיומו) - וכשהיא בהחלט מקבלת ש*רפואית* אין מניעה ללדת לנל"ק בבית (רק לא איתה...). יש עוד מיילדות לא מעטות ששותפות לדעה הזאת, ומכיוון שהאווירה הפוליטית כרגע היא מאד בעייתית למיילדות הבית, יש כאלו שנדחקו לפינה ולכן בשנה-שנתיים האחרונות הפסיקו לילד לידות מורכבות יותר, למרות שהן מאמינות שלידות כאלו יכולות להתקיים בבית. (הבעיה היא שסיבוך כלשהו, גם אם לחלוטין לא קשור למצב המורכב, עלול לגרום לתוצאות הרות אסון מבחינת המיילדת, ה"לא אחראית" לכאורה. וסיבוך כזה עלול לקרות. בכל לידה.).

 

[זהר כרמי]

צימעס בואי נחשוב קצת יותר מורכב מ

כן ויבק לא ויבק. קודם כל הרי אני מכירה לעומק את הפוליטיקה של לידות הבית. לגבי ויבק יש בעיה פוליטית אך לא רק פוליטית. יש לידות ויבק שלא צריכות להתרחש בבית, ויש לידות ויבק שמסוכן להן להתרחש בבי"ח, הנושא באחריות היולדת והחוכמה היא לדעתי למצוא את הקונסטלציה הנכונה ולא רק את המיילדת האחת שמסכימה. ספציפית הלידה שלי - תחום אפור. ובתחום אפור, אני כן חושבת שאם המיילדת שלי תגיד לי שלדעתה עדיף ללכת לבי"ח - אני אקשיב לה בתשומת לב רבה. היא היתה שם, היא חילצה את התינוק שלי, היא מקצועית מאד - ואני לא אלך לחפש אפילו מיילדת אחרת לפני שאעשה חשבון נפש מעמיק עם עצמי לגבי הלידה הבאה. אם בעבר קראתי על המון לידות בי"ח שהיו מתרחשות בבית הרבה יותר טוב וחיובי, אזי בשנים האחרונות אני קוראת גם על לידות-בית שהיו מתרחשות באופן הרבה יותר טוב בבי"ח - ונכון שאני משוחדת כי יש לי יכולת לייצר תנאי בי"ח אחרים מהרולטה הרגילה, בכך אני מודה. אני גם חושבת שיולדות שאינן לומדות את החומר (שבעיניי זה חוסר אחריות) ומגיעות בסוף לבי"ח לא מוכנות - גם נפגעות וגם פוגעות בנושא של לידת בית לטווח הארוך. נשמע חסר רגש אך לצורך הדיון - בפוליטיקה כמו בפוליטיקה.

 

[אם פי 3]

אבל גם במורכבויות אחרות

זה אותו דבר. אם המיילדת "שלי", זו שאני סומכת עליה ב-100%, תגיד לי שהיא חושבת שמצבי מצריך בי"ח - סביר שאני לא אחפש מיילדת אחרת שמסכימה ליילד בבית (אם כי אני כן אבקש, ובטוחה שגם אקבל, הסברים מדויקים למה היא חושבת ככה, ובהחלט סביר שאשתכנע, ואוותר מתוך אמונה ולא מתוך כניעה לתכתיב). אבל - אם יסתבר שהיא לא יכולה ליילד אותי מסיבות פוליטיות או אם זו לא מיילדת שאני מכירה את גישתה ויודעת שהיא תואמת לשלי או אם *אני* לא אשתכנע שהמצב שלי מצריך בית חולים - אז כן, אני אחפש דרך אחרת לקיים את הלידה שאני מאמינה בה (מחוץ לבי"ח כל עוד יש ברירה סבירה). כמו לרופאים, גם למיילדות יש גישות שונות - ואפילו העובדה שמדובר על מיילדת בית, לא מבטיחה שהגישה שלנו זהה - ואף אחד, לא רופא, לא מיילדת ולא יולדת, לא יודע בוודאות שהגישה שלו/שלה היא הנכונה, האמיתית ואין בלתה (כל אחד מאמין בזה, ברור, אבל אובייקטיבית - זה לא בהכרח נכון). כמו שרופא שבטוח שאם הגעת לשבוע 40 חייבים לזרז אותך, חושב שהוא עושה צעד הכרחי לשמירת בריאותו של התינוק שלך (אחת הסיבות שאני לא אוהבת את המשפט "העיקר זה תינוק בריא ואם בריאה" - לרוב יש יותר מדרך אחת להגיע לתוצאה הזו, ואפשר לבחור בדרך שמתאימה לנו יותר - ואין אפשרות לדעת מראש, איזה מהנתיבים, הסבירים, מסתיים, עבור הלידה הזו, בתוצאות טראגיות, והדרך היחידה היא לבחור או לפי סטטיסטיקה, או לפי העדפה אישית). כך גם תתכן מיילדת שבטוחה שאם הגעת לשבוע 42, צריכה ללדת בבי"ח (גם ללא שום סימן אחר), ועוד מיילדת, שלא תיילד אותך בשבוע הזה, אבל לא כי היא חושבת שיש בעיה, אלא כי היא מחויבת לנהלים מגבילים אם היא לא רוצה שיפסלו לה את הרשיון - ומיילדת אחרת (אולי במעמד אחר), מוכנה לקחת את הסיכון (הפוליטי) הזה.

 

[ענתש]

../images/Emo45.gif חותמת בענק ומדגישה את

המשפט שלך על "שיולדת ידענית אינה בעיה מבחינתו, הבעיה היא היולדות שאינן ידעניות אך נוהות אחרי הידעניות המוכרות להן " כי זה דווקא לב ליבו של העניין. ובפורום "שלי" התבטאתי יותר בחופשיות על העניין הזה כי אני בשטח יותר מוכר ולא באתי לפה לעשות פרובוקציות אבל שכל אחת תעשה את חשבון הנפש עם עצמה כמה היא באמת *מבינה לעומק* את הסיבה לבחירות שהיא בוחרת בכל רגע ורגע, כך שאם יתקילו אותה עם שינוי המציאות היא תדע לבחור גם במשהו אחר... וכמה היא אולי בעצם עושה "העתק הדבק" לתוכנית לידה מ"אומנות הלידה" ואומרת עליה אמן. לא מכירה פה אף אחת בשביל לשפוט אותה כמובן... אבל בפורום שלי אני רואה את ההעתק הדבק הזה לא מעט.

 

[debby12]

השאלה היא מה זה "יוצרים מלחמה"

מנסיוני העגום, סירוב לעצה רפואית יוצר מיד מלחמת עולם. הרופאים מרגישים מאוימים-מושפלים מסירוב כזה. התגובה שלהם היא ברוח מה שענתש ניסחה: מין פגיעה אישית באגו - כאילו המסרבת מתיימרת לדעת יותר מהם. בשעה שבפועל אין לה (לפחות במקרה שלי לא היה לה...) שום אינטרס לפגוע או להתחרות איתם ב"חידון התנ"ך העולמי" של הרופאים. כל רצונה הוא להחליט החלטה לגבי מה ייעשה בגופה שלה (וכן, מה לעשות, בשלב הזה התינוק עדיין חלק מגופה שלה). אם בעינייך שקילת עצה רפואית וסירוב לגופו של עניין לעבור את ההליך עליו הומלץ (נגיד למשל - ניתוח בטן משמעותי שסיכוניו עימו) היא הכרזת מלחמה -- אזיי כל יולדת שמסרבת לעצה הרפואית (את יודעה מה, אפילו לאפיזיוטומיה בעצם - כי איפה עובר הגבול?) הכריזה מלחמה על הצוות. בעיה.

 

[ענתש]

מגיבה בשירשור החדש למה שנאמר

לי בתגובה שם וגם בכלל... קודם כל סליחה שהתפרצתי ולא הצגתי את עצמי, אני מניחה שחלק מחברות הפורום כבר מכירות (אני עושה הרבה רעש בפורומים אחרים

). נעם מאד- ענתש. אמא לנגה (בת 4 נולדה 3.200) וליאור (בן 10 חודשים נולד 4.090) ששניהם נולדו בבית החולים (מאיר) בלידות כמעט זהות לגמרי מלבד המהירות - עם פיטוצין, עם אפידורל, בתנועה (כן, כן, עם אפידורל) ובלידה ואגינלית בשני המקרים בשבוע 42 ואחרי ירידת מים בשטפון. שתי הלידות היו נפלאות עבורי. כמו כן אקדים ואומר שלא כתבתי את דבריי לשם פרובוקציה כלל אלא למען אותה יולדת עתידית שתחפש ותמצא את סיפור הלידה ההוא ותדע שמעבר לחיבוקים והניחומים אין שום סיבה שזה יקרה לה, אם היא תחליט שזה לא יקרה לה. והקדמה אחרונה - אני לא באה ממקום אנטי או מתנגד ללידות בית. אני מאד בעד שכל אישה תלד כמו שטוב לה ונוח לה ומתאים לה, בהנתן שכל הנסיבות מתאימות. מכיוון שאני סומכת על מיילדות הבית שהן נשות מקצוע מעולות אני יודעת שהן יקחו מראש רק לידות בטוחות להתרחש בבית ולכן למרות שלי אישית זה לא מתאים אני נוטה להיות בעד הרעיון באופן אישי ולמי שזה מתאים לה. תעיד אשכר שאפילו יש לי איזו יד ורגל קטנות בהקמת הפורום הזה

קודם כל חייבת להגיב למה שכתבה סטיוויה: "אבל לומר לך שהגישה שאת מייצגת היא הגישה שלא לוקחת מאה אחוז אחריות על ההריון והלידה. את חושבת שאת כן אבל את לא. את חושבת שללכת בהריון לבדיקות,לבקר בחדרי לידה טבעיים,אולי לעשות יוגה/התעמלות ולקנות כמה משחות ושמנים,זה לקחת אחריות." טוב, אז קודם כל את טועה בי, וסליחה שהשארתי את הרושם הלא נכון. במהותי אני קונטרול פריק ובהחלט אני לוקחת אחריות על הלידה שלי ועל ההריון שלי ועל חיי באופן כללי. למעשה אני חוששת שאני אחת הנשים הבודדות שהגיעו ללידה מוכנות לכל תרחיש החל מלידת בזק בבית, המשך בלידת מים או טבעית וכלה בניתוח קיסרי חירום ואפילו השארתי הוראות לבעלי מה לעשות אם אני חסרת הכרה אחרי הלידה וכתבתי צוואה. עד כדי כך. עם זאת אני נתקלת בגישה זו כמו שלך הרבה מאד כי אני קצת עוף מוזר בקטע הזה ולא יודעים איך לבלוע אותי - מצד אחד אני יודעת את כל העובדות, מצד שני אני מתעקשת לא לקבל עליי את הדין ה"טבעי". כן, אני יודעת מה אפידורל עושה בלידה, ובכל זאת אני בוחרת במודע לקחת אותו. כן, אני יודעת מה השפעותיו של פיטוצין בדיוק ובכל זאת בחרתי בו (פעמיים) כברירה הטובה יותר במקרה של ירידת מים בלי צירים. ועוד ועוד בחירות כאלו. ואיכשהו תמיד יש התנשאות (וסליחה אם עכשיו אני טועה בך) מהאגף הטבעי - מתיחסים אליי כלא אינטיליגנטית, אם אלו המסקנות אליהן אני מגיעה אחרי שאני יודעת את כל הידע ש"צריך" לדעת. אם אני בוחרת לא לשאת את כאבי הלידה כי מהכירותי שלי עם גופי אז עבורי כאב הוא לא בונה אלא הורס, אז אני "לא מחוברת לגופי ולנשיותי". אם אני בוחרת ללדת עם אפידורל אז אני "מפחדת להתמודד עם עצמי" ו"לא לוקחת שליטה על הלידה שלי" שלא לדבר על הפחדות שנוגעות לאפידורל שמוטחות שוב ושוב ע"י נשים שממש ממש לא יודעות את העובדות הביולוגיות אלא מואכלות שוב ושוב באותה גישה "טבעית וזורמת" על שלל האמונות התפלות שלה בנושא. אני לא ארחיב, כתבתי על זה פעם בהודעה שלי על האוטו שלא אהב גלידה וניל. את יכולה לקרוא בקישור. בקיצור, זה לא נושא הדיון אז אני אעבור עוד שניה הלאה - קצתי בחלוקת מדליות על לידות טבעיות כאילו יש רק דרך אחת נכונה ללדת או "לקחת ארחיות" על הלידה שלך. אחריות היא להכיר את עצמך, את גופך, את כל האופציות ולדעת מה מתאים לך. אחריות, יותר מזה, היא להביט למציאות בפרצוף, לקחת את הלימונים ולהפוך אותם ללימונדה, לא לפחד להתמודד עם מה שקורה כשהוא קורה. ומעל הכל אחריות היא לשים את התינוק שלך ושלומו בראש מעניינך. ליאור שלי נולד אחרי אובדן הריון. ואחרי שהתפוצצה לי בועת התמימות בפרצוף ידעתי היטב איזה נס זה תינוק בריא ושלם שמונח לך בידיים ובפירוש אמרתי שמבחינתי לידה טובה היא לידה בה הילד שלי בריא ושלם ואני בריאה ושלמה, ואם לצורך העניין יצטרכו לחתוך אותי לגזרים - שיעשו כן. אני אדם בוגר ומבוגר, אני אתמודד ואתגבר. העיקר שהתינוק יהיה בריא ושלם.

ועכשיו לעניין השירשור (כמה קישקשתי קודם) - לא יודעת כמה מכן מכירות את השירשור המצויין מפורום הנקה על מקומה של היולדת בלידה. בעיניי הוא שירשור מצויין להתחיל ממנו כשחוששים ללכת לבית החוליפ, דווקא י הוא מציג את הלידות הלא טובות ואת העוול שנעשה ליולדות בבית חולים. הוא שירשור שמלמד אתכן מה זכויותיכן בתוך המערכת הזו. אני אסכם פחות או יותר במילים שסיכמתי בשירשור ההוא: אני חושבת שמסוכן מאד לצאת מסיפור הלידה שהיה פה ובכלל עם ההרגשה שהצוות הרפואי הם נגדינו או שהם מוצבים שם לענות או להתעלל ביולדות. זה מסוכן כי מי שתגיע עם גישה כזו לבית החולים סביר להניח שתרגיש קורבן - לא משנה מה יעשו. ואפשר לקרוא את זה היטב בסיפורי לידה רבים של נשים ש"רצו כך אבל קרה להן אחרת". אני גם חושבת שיש צדק מסויים בדבריה של מי שאמרה ש"זו בסך הכל לידה". קיבלתי קצת פרופורציות בפורומים הרבה יותר עצובים מזה כגון "אובדן הריון" ו"הריון אחרי אובדן" ואני יודעת שבלידות שלי יש לי תוכנית אחד גדולה וכוללת - לצאת מבית החולים בריאה בגופי ומסוגלת ללדת ילד נוסף והכי חשוב - עם תינוק בריא וחי בידיים. זה הפך להיות לא מאד טריוויאלי בעיניי. (המשך בהודעה הבאה כי זה ארוך מדיי)

 

[ענתש]

חלק ב'...

אני חושבת שבסופו של דבר לצוות הרפואי יש כוונות טובות - הם רוצים לעזור, רק שלא תמיד מה שמתפרש אצלם כעזרה מתפרש אצלי כעזרה. אני בטוחה שרוב ההחלטות, גם הגרועות והמעליבות שמפורטות בשירשור המקושר ובסיפור הלידה הנדון, נעשו מסיבות ענייניות ורפואיות, רק בצורה דורסנית וחסרת טאקט. אני חושבת שאם היה *לי* את הידע - הידע מה אפשר לבחור בכל סיטואציה - אז במקום שהצוות הרפואי יחליט בשבילי אני אוכל לבחור, כי בלידה יש הרבה מאד אפשרויות לבחור. אני תומכת בזכותה של כל אישה להרגיש שהתייחסו אליה כאדם ורצונותיה בוצעו, אבל כשאני קוראת שוב אני חוזרת וחושבת כמה הדרישות שלנו הגיוניות בעצם או מבוססות על המציאות ? מי שמגיעה לבית החולים עם תוכנית לידה קשיחה ועם תמונה של "לידת החלומות" שלה בראש סביר להניח שתצא מאוכזבת, כי החיים הם לא כאלו. סיטואציות מתרחשות ויש צורך להחליט תוך כדי תנועה. אם יש משהו שלמדתי מהשירשור הזה זה לעשות תוכנית לידה גמישה. תוכנית שלא נראית כמו "אני רוצה א, ב ו-ג" אלא תוכנית שנראית כמו "במקרה כזה אני ארצה א' או ב'... במקרה אחר אני ארצה ג'...". לקחת בחשבון מקרי קצה - ירידות דופק, לידה שנתקעת, צורך בקיסרי חירום. אני חושבת שלמדתי כמה חשוב להגיע לחדר לידה עם המון ידע, ממש ידע רפואי. אבל גם למדתי שחשוב להקשיב לצוות הרפואי ולתת גם להם את הקרדיט - שהם לוקחים החלטות שנועדו לשרת את התוכנית הכוללת שלי שפירטתי למעלה. תמיד צריך לדעת שזכותי לשאול "למה" ולבקש נימוקים להחלטה שמציבים בפניי וגם לדעת לשמוע אותם בראש פתוח. אני אולי תמימה אבל אני חושבת שכבוד הדדי יכול מאד לעזור מבחינת הרצון הטוב של הצוות כלפיי. ולקח חשוב, שאם מישהי אחת אפילו סמויה שקוראת פה תזכור אותו אחרי כל זה אם העניינים ישתבשו, עשיתי את שלי - בסופו של דבר - הלידה היא באמת שבריר, שניה חולפת, מיצמוץ עין. אני לא רושמת אותה כ"רגע שיא" בחיים שלי, אני גם לא רושמת אותה כרגע שיא בהיכרות שלי עם נגה או עם ליאור... יש לי הרבה רגעי שיא אחרים. בסופו של דבר אני אדם מבוגר ואני אתגבר, מה שלא יעשו לי. ואני לא אומרת את זה כמתן לגיטימציה לצוות הרפואי להתייחס אליי בצורה לא יפה, אלא כבסיס להבנה שכל תוכנית היא רק בסיס שלינויים וגם אני צריכה להיות פתוחה לאפשרות ש, מה לעשות, לא הכל ילך כמו שאני רוצה. הבעיה של יחס בבתי החולים היא בעיה של כלל הנשים, לא רק של מי שרוצה טבעי. גם אני, כשאני אומרת "אפידורל בבקשה" או "פיטוצין" אני לא מבקשת בזאת להרשות לצוות לפקוע לי את המים או לשים לי מוניטור פנימי או להחליט עבורי שהזמן לקיסרי או להזמין כל התערבות אחרת. מצד שני - אני מוכנה לכל האופציות האלו. אני יודעת באיזה סיטואציות רפואיות בוחרים בהן, מה היתרונות והחסרונות שלהן ומה אפשר לבקש במקום מהצוות הרפואי. וזה מחזיר אותי להתחלה לזה קוראים לקחת אחריות על הלידה שלי. להגיע לבית החולים ל מצויידת בשום ידע כי לא התכוונתי להגיע לבית החולים זו לא אחריות.

ודבר אחרון אם יורשה לי (תכף תפוז סוגרים לי את המחשב, אני מפוצצת להםאת השרתים במלל) - לידה טובה היא לידה שנעשית מתוך שליטה. תזכרו את זה, תשננו את זה. אין לה שום קשר לטבעי או לא, לכאב או לא, לבבית או בבית החולים. כשאתן בוחרות ואתן חזקות ואתן בשליטה על מה שקורה לכן אז הכל בסדר. לראיה הרשו לי להביא לפה תוכנית לידה וסיפור לידה מקסימים בעיניי שמראים בדיוק איך בחירה ושליטה עושות את ההבדל בין סיפור לידה של אכזבה וכשלון ובין סיפור לידה של אושר ונצחון. מקשרת את תוכנית הלידה של יעל של תום (אמא יעל היום, שמנהלת את פורום הנקה) שתכננה VBAC בכל מאודה והתכוננה לכך נפשית, גופנית ובכל צורה אחרת. שווה לקרוא את כל הדיון. לאחריה תמצאו את סיפור הלידה המדהים והמרגש שלה בקיסרי, אלקטיבי. ואז את ההרהורים וההגיגים שלה על ההבדל בין התוכנית לביצוע. ועל זה לא צריך להוסיף מילה, זה מדבר בעד עצמו. בהצלחה לכן.

ענתש.

 

[שָׂרָה]

אגיב גם כאן ../images/Emo8.gif

כאשר אנו שוכרים איש מקצוע כמו ספרית, בנאי, מהנדס - האם הם משליטים את רצונם עליך בכוח? אם היולדת היא לא הבוס, אז ממתי הרופא או הצוות בית החולים הם ה'בוס'?

 

[ענתש]

ספרית בנאי או מהנדס לא עוסקים בחיי

אדם. עם כל הכבוד - מדובר פה בחיי אדם, חיי שני אנשים לפחות. היולדת היא בפירוש לא הבוס, היא הלקוח. צריך להקשיב ללקוח, צריך להתחשב בו. אבל כשמדובר במצבים מסכני חיים ולפעמים מדובר בזה בלידה אז הנהלים של בתי החולים נכתבו בדם. ההודעה שלך למטה בשירשור הזה מפגינה זילזול תהומי בצוות הרפואי, כזו הכללה איומה, כזו הסתה פרועה כנגד האפשרות ללדת בבית החולים שעכשיו אני מבינה מאיפה מגיע סיפור הלידה ההוא לכאלו תהומות של כאב ויאוש - ממה שאנשים כמוך מכניסים לראש של יולדות טריות. כן, אני מכירה את התגובה האולטימטיבית לטיעון "מצבים מסכני חיים" - אם היא היתה יולדת בבית זה לא היה קורה לה, נכון ? אז זהו, שלא נכון. זו דמגוגיה זולה. לא את ולא אני ולא אף אחד נדע לעולם במקרים כאלו... זה "דלתות מסתובבות". כמו שלא נדע באף לידת בית חולים שמסתיימת בטוב למרות מצב חירום מה היה קורה לו היתה בבית ואיך היא היתה מסתיימת שם. לא כל דבר שמסתבך בלידה מסתבך בגלל סטרס או בגלל התערבות. לא כל דבר הוא בשליטה שלנו ותסלחי לי על הבוטות - אין דבר נורא יותר מאמא שאיבדה את התינוק שלה בלידה והיא בוכה בידיים ריקות ולב ריק ורחם ריקה. וכשזה קורה (ולצערי זה קורה גם בימינו אנו) הדבר האחרון שהיא צריכה זה להאשים את עצמה שעשתה או לא עשתה משהו. אני לא אוהבת את הרמיזות והביטויים שחוזרים פה "קחי אחריות על הלידה שלך" וכתבתי את זה בהודעה הארוכה שלי - לאחריות יש הרבה משמעויות והרבה מובנים. בזה שאת שוטפת את המוח של נשים במושגים כמו "אחריות" שאת מקבילה לבעצם "תהיי בוסית בחדר הלידה" ומושגים כמו "כוח" שאת מקבילה ליכולת ללדת בלי עזרה כלל את עושה להן עוול, את לא מאפשרת להן ללדת בדרך הבאמת מתאימה להן וגורמת להן לתקוע את הראש בקיר, פשוט ככה. את מחלישה אותן, לא מחזקת. מצלקת אותן ולא מרפאה. אני לא צריכה להוכיח, תקראי שוב את סיפור הלידה שהתחיל את כל זה - מ.ש.ל.

 

[שָׂרָה]

כאשר מדובר בחיי אדם

למה מעסיקים צוות בית חולים בשעות מטורפות? למה יש כל כך הרבה טעויות רפואיות? למה יש כל כך הרבה קיסרי ומיקרי חירום בבתי החולים? הם היה באמת חשוב להם החיי אדם, היו דואגים למשמרות באורך סביר עם אפשרות לשינה סבירה. היו נותנים יחס תומך ליולדת ולא צועקים עליה כי היא לא רוצה לשתף פעולה עם הפרוטוקולים של הבית חולים. וכן, כאשר מלחיצים יולדת ואונסים אותה ללא צורך, זה כן מסכן את תהליך הלידה, גורם להפרשת הורמון קורטיזול שנוגד את כל תהליך הלידה. אני לא אוהבת שמיילדים בכוח את רוב היולדות. לידות הן לא מיקרי חירום שמתרחשים. לידות הן צריכות להתנהל בשלווה. רק אז מיקרי חירום אמיתיים יקבלו עזרה.