-----
הייתם פעם לבד? אני מתכוונת באמת לבד... לא יום...לא חודש... שנים... ארבע שנים, חמש שנים, שש שנים...אולי יותר אפילו... לא עם חבר\חברה אחת או שתיים...לבד... ובכן...אני הייתי... חייתי עם קבוצה מסויימת... משבע בבוקר עד ארבע אחר הצהריים הייתי חייבת להיות איתם... ואחר הצהריים אם רציתי לעשות משהו עם חברים...הם היו היחידים שיכולתי לעשות איתם משוה... והם...לא סבלו אותי.. לעזוב לא יכולתי...לעבור בי``ס לא יכולתי... וככה ילדה בכיתה גימל הייתי יושבת לבד וחושבת לעצמי מחשבות כמו:``מה דפוק אצלי? הייתי חושבת:``אני לא שמנה מדי, ולא רזה מדי``, לא חכמה באופן יוצא דופן, ולא טפשה באופן יוצא דופן, אז מה דפוק אצלי...`` אח``כ הייתי מדמיינת לעצמי שאנחנו עוזבים, כל המשפחה למקום חדש ושם אני מתחילה מהתחלה... אחרי כמה זמן (כיתה ד, אולי ה) הגיעו מחשבות כמו, ``הלוואי שאני אמות, או שנעבור``, אבל ידעתי שהמשפחה לא תעבור לגור במקום אחר... וככה הייתי לבד...לגמרי לבד...מכיתה ב עד כיתה ח אולי... אולי קצת אחרי אפילו... רוצה למות...חולמת על זה.... בכיתה ד הלכנו לאכול ארוחת צהריים כולם בחדר אוכל, אני באתי אחרי כולם (כי למה שמישהו יחכה לי?) התיישבתילידם, והם עזבו את השולחן... המורה פתרה את זה בצורה הכי יבשה שיכולה להיות...סדרה מקומות קבועים... כדי שהם יהיו חייבים לשבת לידי...באמת תודה רבה לה... ההוריםן לעומת זאת טענו שאני רואה את זה כצרה נורא גדולה אבל כשאני אגדל אני אוכל לצחוק על זה...כנראה שאחרי 10 שנים אני עוד לא מספיק גדולה... המעניין הוא שאהבתי את האנשים מהכיתה שלי, רציתי להיות איתם למרות היחס שלהם אלי... בכיתה ח בערך התחלתי להכנס לדכאונות רציניים... חותכת את עצמי, חושבת רק על מוות, הולכת כל היום עם ראש תקוע באדמה (זה מנהג שסיגלתי לעצמי עוד מהכיתות הנמוכות יותר) לא מחייכת, בוכה בשיעורים, נרדמת בשיעורים... אח``כ עברתי בי``ס, מצאתי חברים חדשים, יש לי חבר, אני עדיין בקשר כלשהו עם הקבוצה הקודמת...אבל רק הקשר המחייב... החיים שלי אמורים להיות ממש מושלמים עכשיו...אבל הם לא... אני לא מפסיקה להיות אומללה ממה שהיה לי פעם...למרות שזה היה לפני שנים, אני חושבת על זה, והדמעות זולגות... השנה אני טסה איתם לפולין...עם אלה שאין לי שום קשר איתם חוץ מהיי... ארני אמורה לבלות 10 ימים במחנות השמדה ובארץ רחוקה, ועוד בזמן היום הולדת שלי... אני לא אוותר על פולין (מה גם שזה כבר מאוחר מדי..) אבל אני בהחלט חוששת ממה שיקרה שם... בינתיים, אני מקווה שאני אסתדר שם... כרגע אני בקשר סביר איתם, עם כולם פחות או יותר (15 אנשים) אבל לא יותר מבסדר... אם הם רק היו יודעים לכמה סבל הם גרמו לי...סבל שנמשך שנים... לכמה רצון למות...כבר הייתי כמעט מתה... לכמה דם... לכמה שירים ששמורים במגירה...ולא יצאו משם כנראה... הרי הם אפילו לא חושבים עלי, ולא על הסבל והכאב שנגרם לי בגללם... ולא על הדמעות (שכבר על הפנים שלי) שירדו בגללם... ולא על החוסר בטחון עצמי שיש....כמה חוסר בטחון עצממי...וכמה שנאה לעצמי... אני יודעת שזה בגלל שמשהו דפוק אצלי...אבל הלוואי ויכולתי לדעת מה זה...מה הדבר שדפוק אצלי... שלכם...ברצון רב למות... כריס נ.ב. סליחה על האורך...
הייתם פעם לבד? אני מתכוונת באמת לבד... לא יום...לא חודש... שנים... ארבע שנים, חמש שנים, שש שנים...אולי יותר אפילו... לא עם חבר\חברה אחת או שתיים...לבד... ובכן...אני הייתי... חייתי עם קבוצה מסויימת... משבע בבוקר עד ארבע אחר הצהריים הייתי חייבת להיות איתם... ואחר הצהריים אם רציתי לעשות משהו עם חברים...הם היו היחידים שיכולתי לעשות איתם משוה... והם...לא סבלו אותי.. לעזוב לא יכולתי...לעבור בי``ס לא יכולתי... וככה ילדה בכיתה גימל הייתי יושבת לבד וחושבת לעצמי מחשבות כמו:``מה דפוק אצלי? הייתי חושבת:``אני לא שמנה מדי, ולא רזה מדי``, לא חכמה באופן יוצא דופן, ולא טפשה באופן יוצא דופן, אז מה דפוק אצלי...`` אח``כ הייתי מדמיינת לעצמי שאנחנו עוזבים, כל המשפחה למקום חדש ושם אני מתחילה מהתחלה... אחרי כמה זמן (כיתה ד, אולי ה) הגיעו מחשבות כמו, ``הלוואי שאני אמות, או שנעבור``, אבל ידעתי שהמשפחה לא תעבור לגור במקום אחר... וככה הייתי לבד...לגמרי לבד...מכיתה ב עד כיתה ח אולי... אולי קצת אחרי אפילו... רוצה למות...חולמת על זה.... בכיתה ד הלכנו לאכול ארוחת צהריים כולם בחדר אוכל, אני באתי אחרי כולם (כי למה שמישהו יחכה לי?) התיישבתילידם, והם עזבו את השולחן... המורה פתרה את זה בצורה הכי יבשה שיכולה להיות...סדרה מקומות קבועים... כדי שהם יהיו חייבים לשבת לידי...באמת תודה רבה לה... ההוריםן לעומת זאת טענו שאני רואה את זה כצרה נורא גדולה אבל כשאני אגדל אני אוכל לצחוק על זה...כנראה שאחרי 10 שנים אני עוד לא מספיק גדולה... המעניין הוא שאהבתי את האנשים מהכיתה שלי, רציתי להיות איתם למרות היחס שלהם אלי... בכיתה ח בערך התחלתי להכנס לדכאונות רציניים... חותכת את עצמי, חושבת רק על מוות, הולכת כל היום עם ראש תקוע באדמה (זה מנהג שסיגלתי לעצמי עוד מהכיתות הנמוכות יותר) לא מחייכת, בוכה בשיעורים, נרדמת בשיעורים... אח``כ עברתי בי``ס, מצאתי חברים חדשים, יש לי חבר, אני עדיין בקשר כלשהו עם הקבוצה הקודמת...אבל רק הקשר המחייב... החיים שלי אמורים להיות ממש מושלמים עכשיו...אבל הם לא... אני לא מפסיקה להיות אומללה ממה שהיה לי פעם...למרות שזה היה לפני שנים, אני חושבת על זה, והדמעות זולגות... השנה אני טסה איתם לפולין...עם אלה שאין לי שום קשר איתם חוץ מהיי... ארני אמורה לבלות 10 ימים במחנות השמדה ובארץ רחוקה, ועוד בזמן היום הולדת שלי... אני לא אוותר על פולין (מה גם שזה כבר מאוחר מדי..) אבל אני בהחלט חוששת ממה שיקרה שם... בינתיים, אני מקווה שאני אסתדר שם... כרגע אני בקשר סביר איתם, עם כולם פחות או יותר (15 אנשים) אבל לא יותר מבסדר... אם הם רק היו יודעים לכמה סבל הם גרמו לי...סבל שנמשך שנים... לכמה רצון למות...כבר הייתי כמעט מתה... לכמה דם... לכמה שירים ששמורים במגירה...ולא יצאו משם כנראה... הרי הם אפילו לא חושבים עלי, ולא על הסבל והכאב שנגרם לי בגללם... ולא על הדמעות (שכבר על הפנים שלי) שירדו בגללם... ולא על החוסר בטחון עצמי שיש....כמה חוסר בטחון עצממי...וכמה שנאה לעצמי... אני יודעת שזה בגלל שמשהו דפוק אצלי...אבל הלוואי ויכולתי לדעת מה זה...מה הדבר שדפוק אצלי... שלכם...ברצון רב למות... כריס נ.ב. סליחה על האורך...
-------------------------- נ.ב. : למה את טסה דווקא עם ``החברה הרעים`` לפולין ?