סיפור הלידה הראשונה, ומחשבות לקראת לידה שניה
שלום לכן!
אני ממש בתחילתו של הריון שני, בהריון הראשון קראתי פה לא מעט, ואולי הגיע הזמן שאספר את סיפור הלידה שלי. ובסופו, שאלות ותהיות, שאשמח אם תעזורנה לי לחשוב עליהן...
הלידה הראשונה החלה בחשש למיעוט מי שפיר, אשפוז בבית החולים, הופעל עליי לחץ לבצע זירוז, הצלחתי לדחות את הפרוצדורה לבוקר, במשך כל הלילה שתיתי הרבה מים, עשיתי דמיון מודרך, דיברתי עם התינוקת שלי וביקשתי שתעשה בבקשה פיפי. בבוקר לפני הזירוז התעקשתי לבצע בדיקת אולטרסאונד נוספת, למרות שהרופאה בערב קבעה שאין טעם בזה כי יש מיעוט ברור ומוחלט של מי שפיר. הסכימו, ולמרבה השמחה מצאו מספיק מי שפיר כדי לשחרר אותי הביתה! אולי כדאי גם להוסיף שבמוניטור בכניסה לבית החולים ראיתי שיש לי צירים, במוניטור. בגוף לא הרגשתי שום דבר.
בערב שאחרי השחרור הרגשתי עייפה מאוד, הנחתי שזה מהלילה הארוך שעבר עליי בבית החולים. קצת כאב לי הגב, אבל לא הבנתי שמדובר בצירים. הלכתי לישון מוקדם מהרגיל. באחת וחצי בלילה התעוררתי עם ציר, צורך להתרוקן בשירותים, ו... פקק רירי שהשתחרר. הבנתי שזה מתחיל. הנחתי שיש הרבה זמן.
ניסיתי לחזור לישון, אבל תוך כמה דקות, שוב, ציר. שוב מנסה לישון, ושוב, ציר. אני מסתכלת בשעון, מנסה להבין מה ההפרשים בזמנים, אני מעריכה שהיה 10 דקות בין ציר לציר. ושוב ציר. 7 דקות. ועוד ציר, 6 דקות. מבקשת מהאיש שלידי שיתזמן צירים. מתברר שהוא לא הוריד אפליקציה. התעסקות שלו, של קרוב לשעה, בלנסות להוריד את האפליקציה, בגלל בעיית התחברות לרשת וכי שכח את הסיסמה של האפ-סטור (בהריון הזה, כבר מהרגע שראית שני פסים ביקשתי שיוריד אפליקציה..) אני מעוצבנת, במקום שיעזור לי מתעסק בפלאפון. סוף סוף יש אפליקציה. מתברר שהצירים מאוד סדירים, נמשכים חצי דקה, וכל 5 דקות. מנסים להבין אם צריך לצאת לבית חולים או לא, בקורס הכנה ללידה אמרו לצאת כשיש ציר של דקה כל 4 דקות, במשך שעה. הצירים נהיים חזקים, ואני בקושי מצליחה למצוא תנוחה להתמודד עם הציר, והוא כבר חולף, ומהר מאוד חוזר חלילה. מנסה לאכול משהו לפני שנצא לבית החולים, אבל לא מצליחה. הצירים מתחזקים ונהיים יותר תכופים, כל 4 דקות ציר של חצי דקה ואפילו פחות. מתקלחת, ומבינה שאני כבר במצב שבו אני מתחילה להיות קצת מנותקת.
יוצאת ומבקשת מהאיש, שבטוח שיש לנו המון זמן, ושסתם נבלה שעות בבית חולם, שנתחיל להאיץ כי נראהלי שזה מתקדם די מהר.
מגיעים לבית החולים, השעה כבר חמש, אני לא מצליחה להיות מרוכזת, עוזבת את האיש בקבלה, ונכנסת לאחות. מוניטור רבע שעה. אני שמה לב שבחוץ כבר זרחה השמש.המוניטור מתארך, ואני יושבת זקופה, קצת נעה לצדדים, מנסה שלא יזוז, ילדה טובה, למרות שכבר מאוד כואב לי לשבת ככה בלי לזוז בצירים, אני רק נוהמת ומשמיעה קולות נמוכים. המוניטור מתארך ולוקח כמעט חצי שעה. האחות באה, אומרת שהיו ירידות דופק, ומבקשת עוד רבע שעה. בסופו של דבר אני במוניטור כמעט 50 דקות (אני יודעת כי כל כולי היתי מרוכזת בשעון שבחדר). בדיקת פתיחה- 4 ס"מ. הרופאה אומרת שאכנס לחדר לידה. אני מבקשת לודא שזה החדר הטבעי, אבל היא לא מסכימה, יש ירידות דופק. אני מתעקשת, והיא אומרת שאנסה לעשות עוד רבע שעה מוניטור ואם הוא יהיה נקי היא תסכים.
עוד לא הגעתי חזרה למוניטור והרגשתי צורך דחוף ללכת לשירותים, לא יודעת אם זה מספר אחד או מספר שתים. יושבת שם, וכלום לא יוצא , רק שאריות של הפקק הרירי. אני מתוסכלת. יוצאת ואומרת לאחות שאני באמת לא יודעת איך אוכל לשבת בשקט עוד רבע שעה במוניטור. היא מציעה כדור פיזיו, ואני מזכירה לה שמקודם היא אמרה לי שלא כדאי כי אז המוניטור יזוז, ואני צריכה מוניטור מושלם. היא שמה לב שהכאבים שלי כבר מאוד עזים, ואני כנראה מתלוננת על לחץ. בדיקת פתיחה נוספת, דקות אחרי הקודמת, ואני כבר בשמונה וחצי. מהר לחדר לידה, היא מזרזרת אותי, ואני כבר בקושי נוכחת. היא מחליפה לי לחלוק, ואני בכלל הבאתי כותונת מהבית.
הכניסו אותי לחדר לידה רגיל. האחיות קצת מתלוצצות איתי, אני אומרת להן שאימא שלי טוענת שהיו לה לידות מהירות. רוצים לפתוח לי וריד. אני לא מסכימה, אומרים לי שזה חובה בחדר שהוא לא הטבעי. אני מסבירה שאני כבר יולדת, ואני בטח לא רוצה אפידורל וגם אם היתי רוצה כבר לא יספיקו. מוותרים לי על זה בחוסר רצון.
מגיעה מיילדת, אני אומרת לה שאני לא רוצה ללדת על הגב. היא שואלת איך אני רוצה, אמרתי לה שחשבתי שהיא תעזור לי עם זה, אולי על הברכיים. היא עונה בצורה מאד לא נעימה שאין סיכוי בלידה ראשונה בתנוחה כזו שאני לא אקרע. אני מרגישה חסרת אונים. היא אומרת שהיא תהיה מוכנה לנסות להעביר אותי לישבה/כריעה על המיטה. אני מסכימה. בודקת לי פתיחה, אומרת ש-9 ומבקשת שלא אלחץ עדיין. הבקשה הזו מתחילה אצלי בילבול קשה, אני מפסיקה להקשיב לגוף שלי, ומאבדת ביטחון. לא ללחוץ מתפרש אצלי בגוף ככיווץ של פתח הנרתיק, מפחד שהתינוקת תחליק החוצה. ככה אני מתכווצת. בינתים רואים ירידות דופק. בן הזוג נלחץ כי אני חיורת והעיניים מתגלגלות לי, אני אומרת לו שנראה לי שאניבשלב המעבר, ושומעת אתהאחות אומרת לו שזה בסדר, זה האנדרנלין. נכנסים רופאים בכירים, מנהל המחלקה, אני שומעת אותם מדברים מעל הראש שלי ואומרים לחבר סקאלפ. אני מיד מבינה, ואומרת לא- לא לדקור את הראש של תינוקת שלי. אומרים לי שחובה, ושיש ירידות דופק, ושבכלל צריך להתחיל לסיים את הלידה הזו. אני נלחצת, לא בטוחה מה זה אומר. אומרים לי שנצטרך וואקום. אני לא רוצה. המיילדת נזכרת שלא פקעו לי מי השפיר,ומציעה לפקוע אותם כדי לזרז פתיחה. אני מסכימה, אבל היא מתקשה למצוא שק מי שפיר, ומאד מכאיבה לי. בסוף מצליחה, אני נשטפת בנוזל. הוא צלול. היא מבקשת שאתחיל ללחוץ מתי שאני מרגישה. אני , שכולי התכווצתי, כבר לא בטוחה מה אני מרגישה. השכיבה על הגב מאוד כואבת, אני מתפתלת וצורחת, ואז לא מאמינה שאיבדתי את העשתונות, ומתנצלת בפני הצוות. שואלת איך ללחוץ, אם פשוט להרפות, או מה בעצם לעשות. שוכחת את מה שהגוף אמור לעשות לבד. אומרים לי שמה שהגוף שלי אומר, ואני מסבירה להם שהוא די שותק כרגע.בציר מנסה להרגע, לזכור מה שלמדתי בקורס ההכנה, נושמת עמוק ומנסה ללחוץ את התינוק החוצה בנשיפה. המילדת כועסת עליי ואומרת לי ללחוץ כמו לקקי. אני יודעת שזה לא טוב, ולאנכון, אבל האיום על ווקום מפחיד אותי, ואני מנסה. לא מצליח.
אחרי שתי לחיצות בלבד אומרים לי שאני לא לוחצת מספיק אפקטיבי, ועושים לי וואקום. שתי לחיצות קטנות עם ואקום, והקטנטונת בחוץ. 2.700, אבל כל זאת עשו ואקום, וגם מתברר אח"כ ששברו א ת עצם הבריח. לפני שהספקתי לבקש שיחכו עם חבל הטבור, ויתנו לאיש לחתוך אותו, הי כבר היתה מנותקת ממנו.
סה"כ מציר ראשון 6 שעת, מהגעה לבית חולים שעתים וחצי, מתוכןשעה וחצי בקבלה.
ועכשיו לתהיות... בסה"כ היתה לידה די טובה. קשה לי עם זה שבסוף הרגשתי שלא נתנו לי הזדמנות ללחוץ, להשמע לגוף שלי, לבחור בתנוחה שתיטיב איתי. הלחיצו אותי עם איומים על ירידות דופק, ובגלל סיפור משפחתי שהיה זה איום שהצליח להפחיד אותי.
ועכשיו בהריון חדש, חושבת מה יכול להיות אחרת, איך יכול להיות יותר טוב. איך לא להתבלבל, לא לאבד אמון בגוף שלי, איך לדעת ללחוץ. תוהה מה היה קורה בלידה בבית. מה היו עושים במצב כזה של ירידות דופק, שנראה שהרופאים נלחצו מהן. מפחדת מלידה שניה מהירה במיוחד. ברור לי שאצטרך ללדת באותו בית חולים (או בבית), אבל קשה לי עם הגישה, עם חוסר הנכונות לאפשר דברים בחדרים שלא מוגדרים כחדר טבעי כמו למשל דרישה של פתיחת וריד וכד', והמיילדת שלא עזרה לי ללדת בתנוחה אחרת למרות שאמרה בהתחלה שאולי תעביר אותי לישיבה...
יש למישהי עצות או תובנות?
שלום לכן!
אני ממש בתחילתו של הריון שני, בהריון הראשון קראתי פה לא מעט, ואולי הגיע הזמן שאספר את סיפור הלידה שלי. ובסופו, שאלות ותהיות, שאשמח אם תעזורנה לי לחשוב עליהן...
הלידה הראשונה החלה בחשש למיעוט מי שפיר, אשפוז בבית החולים, הופעל עליי לחץ לבצע זירוז, הצלחתי לדחות את הפרוצדורה לבוקר, במשך כל הלילה שתיתי הרבה מים, עשיתי דמיון מודרך, דיברתי עם התינוקת שלי וביקשתי שתעשה בבקשה פיפי. בבוקר לפני הזירוז התעקשתי לבצע בדיקת אולטרסאונד נוספת, למרות שהרופאה בערב קבעה שאין טעם בזה כי יש מיעוט ברור ומוחלט של מי שפיר. הסכימו, ולמרבה השמחה מצאו מספיק מי שפיר כדי לשחרר אותי הביתה! אולי כדאי גם להוסיף שבמוניטור בכניסה לבית החולים ראיתי שיש לי צירים, במוניטור. בגוף לא הרגשתי שום דבר.
בערב שאחרי השחרור הרגשתי עייפה מאוד, הנחתי שזה מהלילה הארוך שעבר עליי בבית החולים. קצת כאב לי הגב, אבל לא הבנתי שמדובר בצירים. הלכתי לישון מוקדם מהרגיל. באחת וחצי בלילה התעוררתי עם ציר, צורך להתרוקן בשירותים, ו... פקק רירי שהשתחרר. הבנתי שזה מתחיל. הנחתי שיש הרבה זמן.
ניסיתי לחזור לישון, אבל תוך כמה דקות, שוב, ציר. שוב מנסה לישון, ושוב, ציר. אני מסתכלת בשעון, מנסה להבין מה ההפרשים בזמנים, אני מעריכה שהיה 10 דקות בין ציר לציר. ושוב ציר. 7 דקות. ועוד ציר, 6 דקות. מבקשת מהאיש שלידי שיתזמן צירים. מתברר שהוא לא הוריד אפליקציה. התעסקות שלו, של קרוב לשעה, בלנסות להוריד את האפליקציה, בגלל בעיית התחברות לרשת וכי שכח את הסיסמה של האפ-סטור (בהריון הזה, כבר מהרגע שראית שני פסים ביקשתי שיוריד אפליקציה..) אני מעוצבנת, במקום שיעזור לי מתעסק בפלאפון. סוף סוף יש אפליקציה. מתברר שהצירים מאוד סדירים, נמשכים חצי דקה, וכל 5 דקות. מנסים להבין אם צריך לצאת לבית חולים או לא, בקורס הכנה ללידה אמרו לצאת כשיש ציר של דקה כל 4 דקות, במשך שעה. הצירים נהיים חזקים, ואני בקושי מצליחה למצוא תנוחה להתמודד עם הציר, והוא כבר חולף, ומהר מאוד חוזר חלילה. מנסה לאכול משהו לפני שנצא לבית החולים, אבל לא מצליחה. הצירים מתחזקים ונהיים יותר תכופים, כל 4 דקות ציר של חצי דקה ואפילו פחות. מתקלחת, ומבינה שאני כבר במצב שבו אני מתחילה להיות קצת מנותקת.
יוצאת ומבקשת מהאיש, שבטוח שיש לנו המון זמן, ושסתם נבלה שעות בבית חולם, שנתחיל להאיץ כי נראהלי שזה מתקדם די מהר.
מגיעים לבית החולים, השעה כבר חמש, אני לא מצליחה להיות מרוכזת, עוזבת את האיש בקבלה, ונכנסת לאחות. מוניטור רבע שעה. אני שמה לב שבחוץ כבר זרחה השמש.המוניטור מתארך, ואני יושבת זקופה, קצת נעה לצדדים, מנסה שלא יזוז, ילדה טובה, למרות שכבר מאוד כואב לי לשבת ככה בלי לזוז בצירים, אני רק נוהמת ומשמיעה קולות נמוכים. המוניטור מתארך ולוקח כמעט חצי שעה. האחות באה, אומרת שהיו ירידות דופק, ומבקשת עוד רבע שעה. בסופו של דבר אני במוניטור כמעט 50 דקות (אני יודעת כי כל כולי היתי מרוכזת בשעון שבחדר). בדיקת פתיחה- 4 ס"מ. הרופאה אומרת שאכנס לחדר לידה. אני מבקשת לודא שזה החדר הטבעי, אבל היא לא מסכימה, יש ירידות דופק. אני מתעקשת, והיא אומרת שאנסה לעשות עוד רבע שעה מוניטור ואם הוא יהיה נקי היא תסכים.
עוד לא הגעתי חזרה למוניטור והרגשתי צורך דחוף ללכת לשירותים, לא יודעת אם זה מספר אחד או מספר שתים. יושבת שם, וכלום לא יוצא , רק שאריות של הפקק הרירי. אני מתוסכלת. יוצאת ואומרת לאחות שאני באמת לא יודעת איך אוכל לשבת בשקט עוד רבע שעה במוניטור. היא מציעה כדור פיזיו, ואני מזכירה לה שמקודם היא אמרה לי שלא כדאי כי אז המוניטור יזוז, ואני צריכה מוניטור מושלם. היא שמה לב שהכאבים שלי כבר מאוד עזים, ואני כנראה מתלוננת על לחץ. בדיקת פתיחה נוספת, דקות אחרי הקודמת, ואני כבר בשמונה וחצי. מהר לחדר לידה, היא מזרזרת אותי, ואני כבר בקושי נוכחת. היא מחליפה לי לחלוק, ואני בכלל הבאתי כותונת מהבית.
הכניסו אותי לחדר לידה רגיל. האחיות קצת מתלוצצות איתי, אני אומרת להן שאימא שלי טוענת שהיו לה לידות מהירות. רוצים לפתוח לי וריד. אני לא מסכימה, אומרים לי שזה חובה בחדר שהוא לא הטבעי. אני מסבירה שאני כבר יולדת, ואני בטח לא רוצה אפידורל וגם אם היתי רוצה כבר לא יספיקו. מוותרים לי על זה בחוסר רצון.
מגיעה מיילדת, אני אומרת לה שאני לא רוצה ללדת על הגב. היא שואלת איך אני רוצה, אמרתי לה שחשבתי שהיא תעזור לי עם זה, אולי על הברכיים. היא עונה בצורה מאד לא נעימה שאין סיכוי בלידה ראשונה בתנוחה כזו שאני לא אקרע. אני מרגישה חסרת אונים. היא אומרת שהיא תהיה מוכנה לנסות להעביר אותי לישבה/כריעה על המיטה. אני מסכימה. בודקת לי פתיחה, אומרת ש-9 ומבקשת שלא אלחץ עדיין. הבקשה הזו מתחילה אצלי בילבול קשה, אני מפסיקה להקשיב לגוף שלי, ומאבדת ביטחון. לא ללחוץ מתפרש אצלי בגוף ככיווץ של פתח הנרתיק, מפחד שהתינוקת תחליק החוצה. ככה אני מתכווצת. בינתים רואים ירידות דופק. בן הזוג נלחץ כי אני חיורת והעיניים מתגלגלות לי, אני אומרת לו שנראה לי שאניבשלב המעבר, ושומעת אתהאחות אומרת לו שזה בסדר, זה האנדרנלין. נכנסים רופאים בכירים, מנהל המחלקה, אני שומעת אותם מדברים מעל הראש שלי ואומרים לחבר סקאלפ. אני מיד מבינה, ואומרת לא- לא לדקור את הראש של תינוקת שלי. אומרים לי שחובה, ושיש ירידות דופק, ושבכלל צריך להתחיל לסיים את הלידה הזו. אני נלחצת, לא בטוחה מה זה אומר. אומרים לי שנצטרך וואקום. אני לא רוצה. המיילדת נזכרת שלא פקעו לי מי השפיר,ומציעה לפקוע אותם כדי לזרז פתיחה. אני מסכימה, אבל היא מתקשה למצוא שק מי שפיר, ומאד מכאיבה לי. בסוף מצליחה, אני נשטפת בנוזל. הוא צלול. היא מבקשת שאתחיל ללחוץ מתי שאני מרגישה. אני , שכולי התכווצתי, כבר לא בטוחה מה אני מרגישה. השכיבה על הגב מאוד כואבת, אני מתפתלת וצורחת, ואז לא מאמינה שאיבדתי את העשתונות, ומתנצלת בפני הצוות. שואלת איך ללחוץ, אם פשוט להרפות, או מה בעצם לעשות. שוכחת את מה שהגוף אמור לעשות לבד. אומרים לי שמה שהגוף שלי אומר, ואני מסבירה להם שהוא די שותק כרגע.בציר מנסה להרגע, לזכור מה שלמדתי בקורס ההכנה, נושמת עמוק ומנסה ללחוץ את התינוק החוצה בנשיפה. המילדת כועסת עליי ואומרת לי ללחוץ כמו לקקי. אני יודעת שזה לא טוב, ולאנכון, אבל האיום על ווקום מפחיד אותי, ואני מנסה. לא מצליח.
אחרי שתי לחיצות בלבד אומרים לי שאני לא לוחצת מספיק אפקטיבי, ועושים לי וואקום. שתי לחיצות קטנות עם ואקום, והקטנטונת בחוץ. 2.700, אבל כל זאת עשו ואקום, וגם מתברר אח"כ ששברו א ת עצם הבריח. לפני שהספקתי לבקש שיחכו עם חבל הטבור, ויתנו לאיש לחתוך אותו, הי כבר היתה מנותקת ממנו.
סה"כ מציר ראשון 6 שעת, מהגעה לבית חולים שעתים וחצי, מתוכןשעה וחצי בקבלה.
ועכשיו לתהיות... בסה"כ היתה לידה די טובה. קשה לי עם זה שבסוף הרגשתי שלא נתנו לי הזדמנות ללחוץ, להשמע לגוף שלי, לבחור בתנוחה שתיטיב איתי. הלחיצו אותי עם איומים על ירידות דופק, ובגלל סיפור משפחתי שהיה זה איום שהצליח להפחיד אותי.
ועכשיו בהריון חדש, חושבת מה יכול להיות אחרת, איך יכול להיות יותר טוב. איך לא להתבלבל, לא לאבד אמון בגוף שלי, איך לדעת ללחוץ. תוהה מה היה קורה בלידה בבית. מה היו עושים במצב כזה של ירידות דופק, שנראה שהרופאים נלחצו מהן. מפחדת מלידה שניה מהירה במיוחד. ברור לי שאצטרך ללדת באותו בית חולים (או בבית), אבל קשה לי עם הגישה, עם חוסר הנכונות לאפשר דברים בחדרים שלא מוגדרים כחדר טבעי כמו למשל דרישה של פתיחת וריד וכד', והמיילדת שלא עזרה לי ללדת בתנוחה אחרת למרות שאמרה בהתחלה שאולי תעביר אותי לישיבה...
יש למישהי עצות או תובנות?
