זה עתה סיימתי לצפות בקרב בין בארי לסת'
כמה דברים בלטו לי לעין מאוד:
הנרטיב הבסיסי נשען על סת' שנראה קצת כמו ישו, הזָקָן, השיער והפנים הימתיכוניים [ למרות שהוא רודריגז, אבל מקורו ספרדי הרי.. ] ובארי ווייט כשד, כאנטי-כרייסט כמעט. במלים אחרות : מלחמת בני אור בבני החושך, לא פחות. גם הבחירה בתאורה אדומה שהעבירה את שדה הקרב מהאור אל החושך/הגיהנום תרמה לנרטיב הבסיסי הזה, שהוא חזק מכל נרטיב שאני מכיר [ למעט סיפורי אהבה ] מלחמת הטוב ברע.
הפנס בדמות פניו של סת', כשהוא תקוע בפיו הפעור של סת' היה הברקה בלתי רגילה, בהחלט.
בניגוד לכל האחרים שראו בקרב הזה משהו נלעג, במיוחד סופו המוזר - כתבתי כאן בעבר שאין סיכוי שבארי ווייט יקבל את האליפות, בטח לא כלכך מוקדם לאחר חזרתו מ"חופשה". לדעתי הוא עוד לא הגיע למעמדו המיתולוגי של ה- טיקר,ולצערו, כך אני רואה את הדברים, הוא עדיין "סייד קיק" לרולינס. רולינס, לצערי התגלה באמת כשחקן מוכשר, אך ליד ווייאט הוא בינוני, ואולי הביקורת שהושמעה תזיז משהו אצל הראשים שם למעלה ביחס אליו.
כמו כן, בכל הנרטיבים הקיימים של טוב-רע, הטוב מנצח בשארית כוחותיו כמעט, כאשר הוא מבין שעליו ל"התלכלך" קצת, אבל הרע לנצח לא ינוצח עד היעלמותו. החיים אחרים ולא מאפשרים פנטזיה כזו.
צריך היה גם להקשיב לפרשן [ ג'רי לולר המלך ] שהסביר כלכך יפה את מצבו הנפשי והטקטי של סת' רולינס, שיתף אותנו ב"ייאוש" בצורך למצוא מוצא, בהתלבטות המוסרית אם להשתמש בפטיש או לא.. זה היה חלק מהחגיגה.
ונכון, היה בוז אחרי 3 הבעיטות הראשונות לראשו של השד, אבל אחר כך הקולות השתנו בקהל, ונדמה לי שכמוני, הם ראו את סת' מנסה להיפטר מהג'וק העקשן הזה, בכל מחיר.
חחחחחחח, הכי אהבתי איך ווייאט דחף לו את שקית הדם המלאכותי לפה ופוצץ אותה.[בלי שנראה, כמובן ]. אני מקווה שלדם הזה יש טעם טעים לפחות.