פרק 5
אחרי המופע, אוסטין החבול השתמש בחבלים כדי להרים את גופו הפצוע, וביסס מחדש את דמותו המסוכנת כשתקף את השופט המסייע מייק קיודה ונתן לו סטון קולד סטאנר. אחרי ההתקפה הקצרה הזאת, חזר אוסטין למצב הפגיע, וצעד אל חדר ההלבשה בצליעה ברורה, מתבוסס בדמו. בגלל המשחק הטוב שלו, המעריצים הריעו לו, הווליום עלה לאט לפני שהתחילו לצעוק בכוח
"אוס-טין, אוס-טין."
"הכרתי בהם ונתתי להם קצת להיכנס," אמר אוסטין על הצעקות.
"לא רציתי לחלוב יותר מדי את העניין, כי עדיין הייתי צריך לעבוד. לא רציתי להגיד, 'כן, אני בייביפייס', או 'כן, אני אוהב שאתם מעודדים אותי,' כי לא הייתי צריך עזרה מאף אחד מההתחלה. תמיד האמנתי בעצמי."
אוסטין לא היה צריך לפתוח את הדלת לתמיכת המעריצים; מקמהן גזר את הסרט בעצמו כשאוסטין צלע משם בלי שום עזרה, ואמר כדי שכולם ישמעו,
"מעולם לא ראיתי אף אחד אמיץ עד כדי כך שלא ייכנע. כל כך אמיץ, כל כך עקשן, כל כך גאה עד שלא ייכנע לכאב הזה - הגוף שלו ויתר. הוא התעלף. לא ראיתי משהו כזה, אף פעם לא. ולסרב לעזרה! לסרב לעזרה מכולם. הוא יחזור וייקח את הגאווה שלו איתו בחזרה לאחורי הקלעים. חזיתם במשהו כזה במשך כל חייכם?"
אחרי זום אין על המזרן המלא בדם, אמר מקמהן משהו בקצת כאב לקהל, ואמר,
"זה לא היה קרב יפה, ולמען האמת, אנחנו לא ממש גאים להציג אותו בפניכם." אבל הם המשיכו בשביל הזה עם דמות גדולה - שעכשיו הייתה ברמות הגבוהות של טיטאן כבחור טוב.
נדמה היה שזה מוגזם שאחרי הקרב האלים של אוסטין הגיע השיקגו סטריט פייט, כאילו אחרי סטייק טוב יגישו באפלו ווינגס. האלימות הגדולה שהתרחשה במהלך ארבעים הדקות הללו לא התרחשה קודם לכן ברסלמניה. אם ה-WWF הפכו ל'מזויפים' מדי עבור הקהל, הצליעה האמיצה של אוסטין בשביל הכניסה הייתה יותר מעוררת אמפתיה מכל אצבע משולשת שסימל.
הוא כבר לא היה צריך למכור את הצליעה שלו כשהגיע לקצה המנהרה שהובילה לאחורי הקלעים. כשקריאות ה
"אוס-טין" עוד נשמעו בדרך למקלט של המתאבקים, והיכולת של אוסטין ללכת נפגעה רק מהדם שנקרש מעל עיניו. כשהיו עליו צלקות מלחמה, סיים אוסטין את קרב ההכנעות האלים מול ברט הארט, קרב של פעם בחיים, שגם דור אחר כך נחשב לאחד מהקרבות הכי גדולים בענף, ולא רק בתולדות רסלמניה. כל טיפה אדומה של דם שזלגה בפניו קפאה בהשוואה לחום הגאווה בבטנו. כאילו תכנון הקרב האלים והמדהים הזה לא היה מספיק משכנע עבור אוסטין, כשהגיע לאחורי הקלעים, הוא ו'ההיטמן' מיד המשיכו בהצגה שלהם: הם ניסו לשכנע את כל מי ששאל שהבלייד ג'וב שגרם לכל כך הרבה מדמו של אוסטין להישפך היה רק מכה של הארט שהייתה חזקה מדי. דימום מכוון עדיין היה איסור בפדרציית ההיאבקות העולמית שניסו לשמור עליו, אבל גם אם אוסטין היה מוותר על ההצגה בנוגע לדם, כנראה שאוסטין לא היה סובל מקיצוץ כנפיים במהלך ההופעה הפורצת שלו.
אוסטין מצא את עצמו במצב מלא מזל, בלי קשר לעבודה הקשה שביצע כדי להזניק את הקריירה שלו עד לאותה נקודה. בפסגת הקארד, החלפת התפקידים עם הארט שמה את אוסטין בצד הבייביפייסי עם שון מייקלס, אלוף ה-WWF החדש האנדרטייקר, וסייקו סיד. חוסר אמינותו הכללית של סיד גרם לכך שלא היה סביר שיהיה הגיבור הבייביפייס לטווח הארוך, בנוסף לכך שמייקלס המשפיע לא חיבב אותו מדי. אנדרטייקר היה בעל עתיד לא מובטח כאלוף, כשהוא לא מנוסה בתפקיד פרט לכהונת מעבר בת שישה ימים ב-1991 שהתקיימה בעיקר למשיכת עניין בקרב חוזר עם האלק הוגאן באירוע הניסיוני, ביום שלישי בטקסס. מאז אותו האירוע, האנדרטייקר קבע את תפקידו בטיטאן כאנדרה הענק החדש, אטרקציה מיוחדת וענקית שהייתה עוגן בקארד. ההיגיון היה שאירועי ה-WWF יבטיחו שני קרבות גדולים: קרב אליפות ה-WWF, וקרב של אנדרטייקר. תפקודו של אנדרטייקר כבחור הראשי באמת עוד לא היה בטוח.
התחרות היחידה שנותרה לאוסטין הייתה מייקלס, שחוסר היציבות שלו המשיך להיות מופגן, והיה אפשר להחליק את זה רק בזכות יכולתו המדהימה להוציא קרבות מדהימים, בלי קשר למצבו הפיזי או המנטלי. תקרית ה"חיוך האבוד" מהחוגש הקודם פגעה מאוד בחיוניות שלו לטווח הארוך, וכשלהנהלה ולמתאבקים נמאס מחוסר הביטחון שלו ומעצביו המרוטים, התנהג מייקלס כמו כוכב רוק: גונב את ההצגה כמו שאף אחד לא יכול היה, אבל עם יותר מטען מאשר נמל תעופה. כשהמתח האמיתי בין מייקלס והארט המשיך לבעבע, הדינאמו הצבעוני שעלה לפסגת טיטאן רק שנה קודם לכן נראה היה כמו צרות שלא היו שוות את היתרונות שלו.
כשמייקלס התקיף ירד על הארט ההיל ממרחק בטוח של כיסא הפרשנים בסופה של רסלמניה 13, ואנדרטייקר וסיד ביצעו קרב אליפות עולם יבש, אוסטין המותש פיזית רק התלהב יותר מעתידו. נדמה היה שבכל חוסר ביטחון ובעיה שפקדו את שאר המיין איבנטרים, עתידו בפסגה היה מובטח.
כעבור חמישה עשר ימים, ב-7 באפריל, חזר אוסטין לזירה בצורה הכי פושרת שאפשר: קרב יחידים מול בילי גאן חסר הכיוון ב-RAW IS WAR בשידור חי מול 3,500 מעריצים בעיר התעשייתית, מאנסי, אילינוי. כשהארט בסיבוב הופעות בדרום אפריקה עם חצי מהרוסטר, לא יהיה סיכוי לנקמה, או לגמירת העסקים הבלתי גמורים, באותו הלילה. במקום, אוסטין המוזנח עבד בקרב הראשון שלו כבייביפייס, וחיסל את מה שעמד להיות גימיק חולף.
סימן טוב אחד: למרות שהפופ לשבירת הזכוכית של אוסטין היה פושר במיטבו, כשאוסטין יצא מווילון הכניסה, העידוד הפך לרמה יותר ממכובדת כשצעד ברמפת הפלדה של RAW. העידוד מהקהל היה ממש מרשים בהתחשב בעובדה שאוסטין היה צריך לזכות בהם כמה רגעים אחרי שהגודווינס זרקו צואת חזירים על החזה של לג'יון אוף דום.
בחלק הזה של התכנית, הקהל במאנסי התלהב מהקאמבק של אוסטין, וגם שאג משמחה ממכה מתחת למפשעה מכוונת שנעשתה כבעיטה אחורית. העידוד גדל יותר לאחר שהשופט טים ווייט נזף בו, ואוסטין סימן לו אצבע משולשת בשתי הידיים כשגבו של השופט הסתובב.
"סטון קולד לא מכיר את המילים 'ספורטיביות' או 'משחק הוגן'; הוא פשוט אוהב לכסח את האתם-יודעים-מה של אנשים!" צעק רוס באוזניות, וגרם למקמהן לצחוק בצורה טיפוסית, כשהוא מעודד את זה. אוסטין סיים את התצוגה הזאת עם הסטאנר שלו לאחר שגאן החמיץ קלוזליין. לאחר הקרב, חיזק רוס את האומץ של אוסטין כי סירב לפרוש ברסלמניה, ומקמהן הכיר בכך שאוסטין,
"הרשים את הקהל הזה."
זה היה יותר ממה שאפשר היה להגיד על שון מייקלס, שנתן מונולוג ארוך בזירה שנועד לבצע רצח אופי להארט. המעריצים במאנסי היו שקטים בעיקר כשמייקלס, שנבחר להיות הבייביפייס בסיפור, האשים את הארט בניצול משפחתו עבור הסטוריליין, וקיבל קריאות גנאי כשטען שהארט ימכור את אימא שלו אם יכול היה. זה לא היה 'כיפי' לקהל שנהנה פחות מחצי שעה קודם לכן מהמרדנות של אוסטין, ושום שידור של כביסה מלוכלכת, בעיקר כזאת שחשפה את אלו שנחשבו לגדולים בתסריט, כמלאכים מלוכלכים, היה יכול להיות כיפי כמו לצפות בדמות חדשה שעשתה תכסיסים שלא ראו קודם לכן בבמה של WWF.
