חלק ג'
השופט פיטר דורסי ניהל שימוע בין מקדוויט ועורך הדין של WCW דיוויד דאן ב-24 ביוני, והקשיב כשהצמד שטח את טענותיהם. דאן טען בצדק שמתאבקים רבים עברו מ-WCW אל ה-WWF ולהפך בלי לשנות ממש את דמויותיהם (שמות כמו ריק פלייר, ויידר, ארן אנדרסון, הרוד ווריורס וג'ייק רוברטס היו דוגמאות לכך), אבל זאת הפעם הראשונה שמגישים על כך תביעה. (באופן אירוני, שני הארגונים היו מעורבים בתביעה דומה ב-1991, אבל עם תפקידים הפוכים, לאחר מעברו של ריק פלייר אל ה-WWF בעודו אלוף ה-NWA. ה-WWF קידמו בשמחה את פלייר כאאוטסיידר מארגון יריב, וגרמו לו להכריז על עצמו כעל "אלוף העולם האמיתי". WCW לקחו את טיטאן לבית משפט וניצחו, אז פלייר נאלץ להחזיר את התואר. בכעסו, מקמהן פשוט קנה חגורה חדשה, העתק מדויק של זאת שפלייר החזיר, אז WCW שוב תבעו אותו. הם ניצחו שוב, והתקדים קבע שחגורה היא קניין רוחני של הארגון אותחו היא מייצגת. ל-WWF היה אסור להציג את התואר אז מקמהן פקסל אותו בכל המופעים מעתה ואילך, עד שפלייר הפך לאלוף ה-WWF אז מקמהן ביטל את האנגל.) הוא טען שהול היה דמות ב-WCW עוד לפני שעבר לניו יורק בתור רייזור ראמון, ושדמותו של ראמון הייתה דווקא דומה לדמותו מ-WCW 'דיימונד סטאד', עם מראה דומה, תסרוקת דומה וקיסם שיניים.
טענתו המרכזית של מקדוויט הייתה שנאש והול הגיעו עד עכשיו ללא כל שם בשידורים של WCW, ולכן שתלו אמונה בקרב הצופים שהם משחקים את רייזור ראמון ודיזל. כשהוא חשב שאפשר לבצע פשרה פשוטה, ביקש דורסי מדאן ש-WCW יקטינו את השימוש של הול במאפייניו של רייזור ראמון. דאן הסכים, בתנאי שטיטאן יבטיחו לא לתבוע על כלום שעומד לקרות באירוע הבא של באש אט דה ביץ', כשהוא יודע היטב שמקדוויט לעולם לא יסכים לתנאים הללו.
אחרי שהקשיב לעורכי הדין מתווכחים במשך שעתיים, הכריז השופט דורסי שאין לו שום ידע בהיאבקות - ושום זמן למה שהרגיש שהיה תיק כל כך קטן - עד לאמצע יולי. הייתה זאת מוזיקה לאוזניהם של אנשי WCW, כי התאריך היה אחרי האירוע של באש אט דה ביץ', בו הול ונאש יערכו את הבכורה שלהם בזירה. חוסר ההכרעה אמר שבישוף יכול היה להמשיך כמתוכנן, למרות הניסיונות של ה-WWF לאחר מכן ליירט באופן משפטי את כל האנגל.
בישוף כעס על התביעה, למרות ששמח בינו ובין עצמו שמרט את עצביו של מקמהן כל כך עד שיריבו הרגיש שהוא זקוק לעזרה מבית המשפט. אם מקמהן היה כל כך כועס עד שנאלץ להשתמש במערכת המשפטית כדי שתעזור לו להילחם ב-WCW, אז מה שהוא עושה עם נאש והול השיג בדיוק את האפקט הרצוי. האנשים של טרנר היו פחות שמחים. הם נזפו בבישוף, ודרשו שלעולם לא יעשה עוד דברים כאלה שיוכלו לגרור אותם לבית המשפט. הוא קיבל אזהרה רשמית, ונאמר לו שעליו להימנע מכל הפרת זכויות יוצרים פוטנציאלית נוספת בכל התכניות הבאות. כשטיטאן המשיכו לנסות את המסלול המשפטי והתביעה נמשכה, לבישוף לא הייתה ברירה אלא להישמע לאזהרה ולהימנע מלהפר את זכויותיהם של ה-WWF. (בסופו של דבר, הגישה WCW בקשה לבטל את כל האישומים של טיטאן, וקרב משפטי יקר נמשך בערך ארבע שנים. כשהתיק נסגר בשנת אלפיים, בישוף כבר לא היה בתמונה וה-WWF כבר עברו את WCW הגוססת מזמן בכל תחומי העסקים. הדברים היו כה רעים עבור הארגון מאטלנטה, עד שבקושי שקלו להתחרות בהם יותר. הפסיקה הסופית הייתה ניצחון סמלי עבור טיטאן, אבל היה בתוכה משהו שהיה חשוב הרבה יותר לטווח ארוך: אחד מהסעיפים הבולטים בהסכם היה שאם WCW תעמוד אי פעם למכירה, אז ל-WWF תהיה זכות ראשונים על נכסי הארגון. היה זה משהו שטיטאן לא יכלה להשיג בצורה אחרת, אבל הצוות המשפטי של טרנר כל כך לא חשב שזה יקרה עד שזה לא הדאיג אותם - הם פשוט קיבלו את ההצעה. כעבור שנה WCW אכן עמדה למכירה, ווינס מקמהן היה שם כדי לקחת אותה ברצון. הוא קנה את כל ספריית הוידיאו של WCW, מספר חוזים של מתאבקים מהקארד הנמוך והנכסים הפיזיים של הארגון תמורת 2.5 מיליון דולרים בלבד. היה זה סכום קטן עבור משהו עם כל כך הרבה ערך שוק פוטנציאלי. כפי שטען כריס ג'ריקו לאחר מכן,
"אם הייתי יודע כמה WCW הייתה שווה, הייתי קונה אותה בעצמי!" לאחר קניית WCW, החליט וינס להשמיד כל זכר לארגון, והציג מלחמה בין ארגונית משלו במהלכה מתאבקי ה-WWF חיסלו באופן שיטתי את יריביהם מ-WCW. כשהוא שולט ב-WWF וב-WCW, הפך מקמהן לאותו מיליארדר מונופוליסט שבגללו לעג לטרנר, והוא לא יכול היה להיות יותר שמח.)
למרות ניסיונותיהם של ה-WWF לפגוע במומנטום של WCW, הגעתם של הול ונאש אל WCW הייתה סטוריליין רענן, אדג'י ומסקרן שהיה אחד מהגורמים שנייטרו השיגו רצף ניצחונות חסר תקדים בן שמונים ושלושה שבועות מול RAW. למרות שה-WWF ניצחו במלחמת הרייטינג בלילה בו נאש הגיע לנייטרו, הייתה זאת הפעם האחרונה שעשו זאת למשך שנתיים מכעיסות. שני הארגונים היו צמודים, המלחמה הייתה מאוזנת ולא היה אף מנצח ברור, עד שהאאוטסיידרים - השם החדש עבור הצמד שג'ין אוקרלנד תבע - הגיעו ושינו את המשחק. הכרזותיהם של הקליק על שליטה בעסקי ההיאבקות משתי החזיתות התגשמו.לאחר השערורייה בתקרית הקידה, האסון באירוע של היזהרו מכלב, והכעס מהפלישה המזויפת של WCW, השבוע הקשה של וינס מקמהן הפך לשבועיים נוראיים. ביום שלישי לאחר הבכורה של הול בנייטרו, יומיים לאחר הקצר החשמלי בפלורנס, הוא קיבל פקס מהמתאבק הבריטי דייבי בוי סמית', שבו הצהיר שהוא מתריע תשעים ימים לפני סיום החוזה.
אלו היו כמה שנים מעייפות עבור סמית'. הוא נלחם בתביעה שנמשכה מאז 1993 ויכלה לגרום למאסר של עד ארבע עשרה שנים, והסתיימה סופסוף בינואר 1996. התביעה נבעה מתקרית שהתרחשה ב-25 ביולי, 1993 בקלגרי. סמית' ואשתו דיאנה נכחו ברודיאו רוקיפורד השנתי של דרום אלברטה באותו היום ורצו לבלות עם חברים בערב. הם החליטו להגיע לבאק אלי בר, מקום ידוע לשמצה בקלגרי, בר שהתפרסם בגלל ניגון מוזיקת רוק אהודה בווליום מחריש אוזניים, ונקרא גם "קראק אלי" בידי המקומיים בגלל תרבות הסמים והקרבות בתוכו.
כשסמית' נרגע עם כמה בירות ודיבר עם כמה מכרים, דיאנה רקדה על הרחבה עם הבן המתבגר של חברה. האידיליה נשברה כשקודי לייט, תלמיד בן תשע עשרה ממוסד דברי הקרוב, הגיע ליד דיאנה והתחיל איתה. לייט כבר הוזהר בידי המאבטחים פחות משעה קודם לכן כי הטריד נשים במועדון, אבל הוא לא הקשיב לאזהרה. כשהוא שיכור בגלל שהיה בבר מאז שהמועדון נפתח באותו הערב, הוא היה מגעיל ונוראי בהתנהגותו. כשהוא הולך קדימה, תפס לייט את הוסט של דיאנה באצבע שלו,
"כשכוסית יפה כמוך וחנון כזה מזדיינים, מי למעלה?" הוא שאל בהתגרות.
דיאנה זעמה מהשאלה, אבל בגלל שגדלה בבית עם שמונה אחים היא הרגישה שהיא ידעה דבר או שניים על איך לטפל בגברים. כשהיא מחליטה שהדרך הטובה ביותר תהיה פשוט להתעלם מלייט, היא הפנתה אליו את גבה. כשהוא לא מוותר, לייט זרק את עצמו בתשוקה אל כיוונה של דיאנה. היא הייתה אדישה, וראתה אותו בתור אידיוט מתבגר שלא מצליח להתמודד עם המשקאות.
לדייבי לא היה מושג שאשתו התנהגה כך כשב-1:20 בלילה הוא הלך לרחבת הריקודים וטפח על שעונו, מסמן שהגיע הזמן ללכת.
"היי, אני מדבר עם הגברת," אמר לייט, לא מודע לכך שהשניים היו זוג.
"זה בעלי!" צרחה דיאנה. דייבי בוי, שעדיין לא הבין מה קורה, אישר את הטענה ביובש.
"זאת אשתי," הוא אימת.
"יש לך אישה ממש כוסית!" צחק לייט בתגובה.
סמית' התחיל להבין מה קורה, אבל החליט שבגלל שלא קרה שום נזק, עדיף להשאיר את המצב ככה ולשכוח ממנו. ברגע הזה החליט לייט שהיה בגובה מטר תשעים ללכת קדימה ולתפוס בידו של סמית', ואז ללחוץ עליה חזק. זאת לא הייתה לחיצת יד מכבדת או מברכת, אלא אחיזה קשוחה שנועדה לבחון עד כמה דייבי היה חזק.
כשהוא חש שלייט היה עוד אופורטוניסט שניסה לעשות שם לעצמו ולהתקוטט עם מתאבק, ניסה סמית' להרגיע את המצב.
"תודה רבה, אני רק רוצה שתעזוב אותי ואני אלך," הוא אמר לנער. בלהט הרגע, החליט לייט בשנייה אחת החלטה שתעלה לו יותר ממה שחשב: הוא עמד להילחם. הוא רץ קדימה וניסה לנגוח בסמית', שמיד עבר להגנה ותפס את התוקף בנעילת ראש קדמית ומבוקרת. היה זה המהלך הרגיל של המתאבקים בקטטות מחוץ לזירה עם חוגגים מסוממים, כי זה הבטיח שהבעיה תירגע אבל לא פתח אותם לתביעה על מכות.
סמית' הלך עם לייט אל דלת היציאה האחורית של הבניין בה היו כמה מהמאבטחים במועדון ואמר להם,
"הבחור הזה מנסה לגרום לבעיות, תרחיקו אותו ממני." סמית' שחרר את לייט מהאחיזה והסתובב למצוא את דיאנה כדי שילכו. כשהסתובב שוב, ליבו צנח. במקום להיות בטיפול המאבטחים, היה לייט שרוע ללא הכרה על רצפת הבטון של המועדון. רסיסים מכוסות שבורות שנזרקו היו על גולגלתו. השילוב בין הרצפה המכוסה בנוזלים, חוסר שיווי המשקל מהאלכוהול ששתה, והדם שזרם לראשו אחרי שסמית' שחרר אותו מהנעילה, גרמו ללייט ליפול ולפתוח את הראש.
