פרק 5
כשה-WWF היו במדיסון סקוור גארדן זה תמיד היה מיוחד עבור וינס מקמהן. הבניין, שהיה עמוק בתוך מרכז הפעילות של ניו יורק, אירח מופעי היאבקות מקצוענית במשך יותר ממאה שנים, ומשפחת מקמהן עבדה בבניין כבר כמה עשורים. וינס קישר בין הגארדן לבין אביו, שבנה את המורשת שלו שם בעזרת כוכבים כמו ברונו סמרטינו, קילר קוואלסקי ובוב באקלנד בימי הזהב של פדרציית ההיאבקות הכלל עולמית. עבור וינס, הגארדן היה יותר מסתם בניין: הוא היה שטח קדוש, ומופע שם היה מסורת משפחתית גאה.
במרץ, האולם המלא הראשון של ה-WWF בבניין מזה שבע שנים הביא למקמהן אופטימיות עבור העתיד. הוא שמח כשהארגון הצליח לשחזר את ההצלחה ב-19 במאי, והביא 18,800 מעריצים אל הבניין. ה-WWF מילאו את הגארדן פעמיים רצופות לראשונה מאז 1985 הרחוקה - שיאה של ההאלקמניה. בנוסף, המופע הכניס מעל 300,000 דולרים ממכירות כרטיסים - ההאוס שואו הראשון בתולדות הארגון שהגיעה להישג כזה, ועוד 100,000 דולרים ממכירות מרצ'נדייז. זאת הייתה אמורה להיות סיבה למסיבה. במקום, תולדות ההיאבקות רשמו את יום זה כיום בו הקליק ביזו את מורשתם הגאה של המקמהנים ב-MSG כשכפרו בכל עקרונות ההיאבקות.
היה זה יומם האחרון בארגון של סקוט הול וקווין נאש, והקהל החכם בגארדן לא פספס זאת. הייתה אווירה מתוחה וברורה באוויר. הול היה אמור להתאבק מול גולדאסט בקארד, אבל האחרון נפצע במהלך סיבוב ההופעות באירופה והוחלף בידי פול 'האנטר הרסט הלמסלי' לבק. כיוון שנאש נלחם מול חברו לקליק שון מייקלס, הקבוצה הצליחה עד הסוף המר לשמור על המצב לטובתם. נאש והול עשו ג'ובים בדרכים כבר שבועות, כמיטב המסורת העתיקה בהיאבקות שבה אתה מפסיד לכולם בטריטוריה בדרכך החוצה. הלילה לא היה שונה, כי שניהם היו אמורים להפסיד לחבריהם בקרבות האחרונים שלהם.
לפני הקרב דיבר הול עם פאט פטרסון, שמאז שחזר ברסלמניה כבר חזר לתפקידו כאייג'נט הראשי בהאוס שואוז. כרגיל הוא זה שהיה אחראי לכתיבת הסיומות בקרבות בגארדן, והיו לו כמה רעיונות לקרב האחרון של הול. בגלל המקום שהיו בו, רצה פטרסון לשנות את הקרב שעשו בדרכים בלילות האחרונים. הוא הציע סיום שונה לקרב ההאוס שואו הרגיל, שאיתו להול לא הייתה בעיה. הוא שמח להוציא אובר את חברו לבק, ומילא בשמחה את הוראותיו של פטרסון. התוצאה הייתה קרב מדהים שהול טען לאחר מכן שהיה אחד מהכי מספקים בקריירה שלו.
כשהול יצא מאחורי הקלעים כדי לשחק את רייזור ראמון בפעם האחרונה, הוא קיבל תגובה מעורבת מהקהל. כמה אזורים משמעותיים בקהל ממש זעמו לראות אותו, והמטירו עליו קריאות בוז רעילות כשצעד אל הזירה. מספר אנשים רכנו על מחסום האבטחה ואמרו לו ישירות שהוא מכר את עצמו. חלקם הלכו רחוק אף יותר:
"מכרת את עצמך ל-WCW, יא הומו. תזדיין מניו יורק!" צרח מעריץ זועם אחד. אחרים - שזכרו היטב את ההשעיה האחרונה של הול - צרחו שהיה מכור לסמים.
אבל רבים בבניין פשוט שמחו לראות את הול לובש את המגפיים הצהובים-סגולים ברגע האחרון. אחרים השתמשו בקרב כהזדמנות להתחנן בפניו לחשוב מחדש על החלטתו לעזוב, וצרחו ביחד, "אנא אל תלך." הול נסחף ברגע ועצר כדי להסתכל ישירות לעמדת הגורילה (אזור הבמה ממש מאחורי מסך הכניסה, שנקרא על שם גורילה מונסון שישב שם מספר שנים. נוכחותו הייתה כה מזוהה עם המיקום עד שהוא נקרא על שמו. השם "עמדת גורילה" הפך לחלק מז'רגון ההיאבקות, והוא מוטמע כמו מושגים ששרדו כבר מאה שנה.) בה וינס תמיד ישב בגארדן. הוא סימן ליושב הראש ולקהל, ומלמל,
"תגידו לו לתת לי כסף ואשאר כאן!". וינס נשאר קודר. הוא פשוט הסתכל על רגליו וסירב לתת למישהו לראות רמז קל לשינוי בהתנהגותו העקשנית.
הסיום שפטרסון הנחה את הול ולבק לבצע היה אחד בו ראמון הרים את הלמסלי למהלך המסיים שלו, רייזור'ס אדג', רק כדי שהמומנטום של המכה יגרום לרגלו של האנטר לפגוע בראשו של השופט, ותעלף אותו כך שהוא יחמיץ את ההצמדה של הול. הסלנג של ההיאבקות קרא לכך 'ניצחון ויזואלי', משהו שירכך את מכת התבוסה כי כך האיש שהובס יכול היה לתרץ, "ניצחתי בקרב, אבל השופט היה חסר הכרה." לפי התכנית, הלמסלי השיג אז את הניצחון כשרייזור הסתובב לבעיטה בבטן וחוסל בידי הפדיגרי של האנטר.
לאחר ההפסד הנקי שלו בהצמדה, קיבל הול עוד קריאות בוז מקהל שהרגיש נבגד בגלל עזיבתו. הול ידע שזה הסיכוי האחרון שלו להגיב אז לקח את המיקרופון, וגרם לפאניקה בקרב האחראים. הייתה זאת סטייה מהתסריט, פעולת מרד שלא הייתה מתוכננת. הייתה דאגה בנוגע למה שהול - שגם בשיאו היה די מרדן - יוכל להגיד. הוא מלמל שלא מכר את עצמו, הצליח למלמל,
"תאמרו שלום לבחור הרע," לפני שהמיקרופון שלו נותק בפתאומיות.
לאחר הקרב, נפגש וינס עם הול מאחורי הקלעים ולקח אותו לחדר פרטי שהיה משרדו הערב.
"לעזאזל, אתה עדיין עובד עבורי," הוא דחק,
"בוא נפתור את זה." הול הופתע.
"וואו וינס, אני לא יודע... לא רציתי לעזוב מלכתחילה אבל קצת מאוחר לזה עכשיו. כבר הסכמתי לעבוד עבור בישוף..." הול הסביר שוב מה צריך כדי שימשיך לעבוד עבור ה-WWF: שיתנו לו רשות לעבוד בפחות ערים וישלמו לו באותה רמה כמו מיין איבנטר.
וינס עדיין הרגיש שהוא לא בעמדה שהוא יכול להתפשר, וגם לא הול. שניהם ידעו זאת לפני שישבו לדבר. הייתה זאת מחווה ריקה מצד מקמהן - ניסיון אחד אחרון לגרום להול להישאר ולהסכים לעסקה הישנה שלו, למרות שמעולם לא אמר זאת במפורש. ללא כל הסכם השניים פשוט לחצו ידיים. וינס איחל להול בכעס בהצלחה ב-WCW, והול החזיר לו כשאיחל למקמהן הצלחה נוספת. באותו הרגע, שון מייקלס צעד אל החדר עם פול לבק ושאל בקלילות,
"היי וינס, אכפת לך אם רייזור והאנטר יצאו אחרי הקרב שלי?"
מקמהן קצת היה עסוק בגלל שהיה עם הול, ובקושי שם לב לבקשה. הוא שמע את המילים והבין מה שאלו, אבל לא הייתה לו הזדמנות לעכל את הכול או לשקול השלכות. הוא קצת הופתע ודי היסס, אבל הוא סירב כל כך להראות כל פגיעות עד שהסכים.
זה לא היה רעיון פתאומי של שון, אלא משהו שהקליק דיברו עליו בהמבורג, גרמניה, בסיבוב ההופעות האחרון של הפדרצייה. הם רצו לעשות הם רצו לעשות משהו זכור שיהיה החגיגה האחרונה שלהם ביחד, וגם לחשוף בפני המעריצים את סוד החברות ביניהם. במהלך לילה שיכור טיפוסי, אחד בקבוצה הציע שיתחבקו ויחגגו ביחד בסוף הלילה האחרון של סקוט וקווין עבור פרידה פומבית.
כולם בקבוצה שכחו שהשיחה התרחשה בכלל ב-19 במאי. כולם פרט ללבק, שלא שתה כמוהם ולכן זכר הרבה יותר משיחותיהם המאוחרות. מייקלס היה מבולבל כשלבק - עדיין מתנשף לאחר הקרב שלו - התנשף אליו,
"אנחנו עדיין עושים את הקטע שדיברנו עליו?" מייקלס לא ידע על מה חברו מדבר, ואמר לו את זה.
"דיברנו עליו באירופה!" טען לבק,
"שאני וסקוט נצא אחרי הקרב שלך. אנחנו עושים את זה?" מייקלס אמר שלא ידע, אז לבק ביקש ממנו לבקש את רשותו של וינס.
מה ששון הציע לבסוף עבור מקמהן היה שהוא ושאר הקליק יורידו את מעטה הקייפייב וירימו את המסך הדק מאוד שגרם למעריצים להשהות את חוסר האמונה במה שצפו. ההיגיון של הקליק היה שתשעים אחוזים מהמעריצים בגארדן ידעו טוב מאוד שצפו במופע. הם ידעו שהמתאבקים לא באמת רצו לקרוע את הזרועות אחד של השני או לתקוע אצבעות בעיניים. רבים גם ידעו שהקליק היו חברים אמיתיים, למרות הצדדים השונים שלהם. היה זה דבר אחד שהם יהיו מודעים לכך, אבל שונה לגמרי שהקליק יעברו את הסטוריליינים ויודו ויכירו בכך בעצמם.
המיין איבנט במופע היה הקרב האחרון של נאש, קרב כלוב מול מייקלס עם תואר ה-WWF על הכף. על הכף. אמנם בכמה מקרים היה יכול להיות מסוכן לשים מישהו בקרב על תואר ה-WWF בלילה האחרון שלהם בארגון, מקמהן בכלל לא דאג. (למרות שזה לא היה סביר, תמיד היה הסיכון שמישהו שעומד לעזוב ינסה משהו, בעיקר אם עזב לארגון יריב. לא היה בלתי אפשרי שבישוף הבטיח לנאש פיצוי ענק אם יעזוב עם אליפות ה-WWF, כי כבר הוכיח שהיה מוכן לבזות רכוש של ה-WWF עם האנגל של מדוזה בנייטרו. גם היו סיפורים מימי הוגאן, כמו ורן גאנייה שהציע לשלם לאיירון שיק כדי שישבור להוגאן את הרגל במהלך הקרב שלהם על תואר ה-WWF ושלא יפסיד לו את החגורה, וזה שכמה פרומוטרים ניסו לשכנע את ברוזר ברודי ואחרים להרוס את רסלמניה. כשהם מבינים שאפשר לשרוף את הגשרים לנצח, דברים אלו לא קרו. אבל המתחים היו גדולים מתמיד ב-1996 בין ה-WWF ל-WCW, אז מקמהן תמיד חשד שבישוף ינסה משהו שיוריד אותו מבפנים.) הוא ידע שנאש לעולם לא יבגוד בחברו מייקלס, ואפילו שעזב, וינס עדיין סמך עליו שיעשה את הדבר הנכון לביזנס. זה לא מנע מנאש להשתעשע עם יושב הראש הצופה במהלך הקרב בכך שהתקרב מאוד לבריחה מהכלוב ולזכייה בתואר, אבל זה היה חלק מהמופע. נאש נפל לסופרקיק של מייקלס כמתוכנן, ואז נתן לשון לברוח מדלת הכלוב ולנצח בקרב.