טיטאן שאטרד- פרק 4
- פותח הנושא Diunim
- פורסם בתאריך
טיטאן שאטרד- פרק 4
שלום לכולם וברוכים הבאים לתרגום לעברית של הספר טיטאן שאטרד: המאבק בביטחון ובפרנויה. בפעם הקודמת גילינו למה סקוט הול וקווין נאש הלכו לבצע מהפכה ב-WCW. תזכורת: http://www.tapuz.co.il/forums/viewmsg/13/183156173/בידור/היאבקות_WWE
אז במה עוסק הספר השני? (תקציר)
ההמשך המצופה לרב המכר טיטאן סינקינג.
אחרי שסבל שנה נוראית ב-1995, רצה וינס מקמהן לבנות מחדש את האימפריה הטובעת שלו ב-1996. היו לו תקוות רבות עבור נושא הדגל החדש של פדרציית ההיאבקות העולמית, שון מייקלס - האיש שרצה שיהיה מנהיג ה'דור החדש' של ה-WWF. כשמייקלס נתמך בידי קאסט חזק של דמויות מבוססות, כמה מתאבקים ישנים, והזרקה של דם חדש, ציפה מקמהן לחלוטין שה-WWF ישלטו ביריביהם WCW במלחמות ליל שני המתהוות.
זה לא מה שקרה.
טיטאן שאטרד מספר את הסיפור מאחורי הקלעים של הצרות של ה-WWF ב-1996. הייתה זאת שנה בה הפרנויה איימה להשמיד את ה-WWF, בה מסורות שנשארו בתעשייה כבר כמה עשורים נשברו, ובה וינס מקמהן נטש לחלוטין את עקרונות ההיאבקות שלו ברדיפה אחרי הדולר.
שלום לכולם וברוכים הבאים לתרגום לעברית של הספר טיטאן שאטרד: המאבק בביטחון ובפרנויה. בפעם הקודמת גילינו למה סקוט הול וקווין נאש הלכו לבצע מהפכה ב-WCW. תזכורת: http://www.tapuz.co.il/forums/viewmsg/13/183156173/בידור/היאבקות_WWE
אז במה עוסק הספר השני? (תקציר)
ההמשך המצופה לרב המכר טיטאן סינקינג.
אחרי שסבל שנה נוראית ב-1995, רצה וינס מקמהן לבנות מחדש את האימפריה הטובעת שלו ב-1996. היו לו תקוות רבות עבור נושא הדגל החדש של פדרציית ההיאבקות העולמית, שון מייקלס - האיש שרצה שיהיה מנהיג ה'דור החדש' של ה-WWF. כשמייקלס נתמך בידי קאסט חזק של דמויות מבוססות, כמה מתאבקים ישנים, והזרקה של דם חדש, ציפה מקמהן לחלוטין שה-WWF ישלטו ביריביהם WCW במלחמות ליל שני המתהוות.
זה לא מה שקרה.
טיטאן שאטרד מספר את הסיפור מאחורי הקלעים של הצרות של ה-WWF ב-1996. הייתה זאת שנה בה הפרנויה איימה להשמיד את ה-WWF, בה מסורות שנשארו בתעשייה כבר כמה עשורים נשברו, ובה וינס מקמהן נטש לחלוטין את עקרונות ההיאבקות שלו ברדיפה אחרי הדולר.
והפעם בטיטאן שאטרד:
רסלמניה 12 מגיעה. אנחנו מגלים על הבנייה לאירוע הגדול של השנה, על ההבדל הגדול מהשנים הקודמות, על המצב המאוד קשה בקרב המעריצים, על הניסיון לפתות אותם, על הקרבות, כולל ג'וב שכנראה לא יחזור לעולם, ועל המיין איבנט שהוביל לעידן חדש וליריבות ענקית, וגם למחלוקת בקרב המעריצים.
כמה קישורים שימושיים:
קאמפ קורנט מול יוקוזונה, אחמד ג'ונסון וג'ייק רוברטס:
https://www.dailymotion.com/video/x3g2auh
רודי פייפר מול גולדאסט: http://www.dailymotion.com/video/x12f1ts
האנטר הרסט הלמסלי מול אולטימייט ווריור:
www.dailymotion.com/video/x6ijcm
ברט הארט מול שון מייקלס:
www.dailymotion.com/video/x2ccfrr
ברט על קרב האיירון מן:
https://www.youtube.com/watch?v=IHj928lqNyA
רסלמניה 12 מגיעה. אנחנו מגלים על הבנייה לאירוע הגדול של השנה, על ההבדל הגדול מהשנים הקודמות, על המצב המאוד קשה בקרב המעריצים, על הניסיון לפתות אותם, על הקרבות, כולל ג'וב שכנראה לא יחזור לעולם, ועל המיין איבנט שהוביל לעידן חדש וליריבות ענקית, וגם למחלוקת בקרב המעריצים.
כמה קישורים שימושיים:
קאמפ קורנט מול יוקוזונה, אחמד ג'ונסון וג'ייק רוברטס:
https://www.dailymotion.com/video/x3g2auh
רודי פייפר מול גולדאסט: http://www.dailymotion.com/video/x12f1ts
האנטר הרסט הלמסלי מול אולטימייט ווריור:
www.dailymotion.com/video/x6ijcm
ברט הארט מול שון מייקלס:
www.dailymotion.com/video/x2ccfrr
ברט על קרב האיירון מן:
https://www.youtube.com/watch?v=IHj928lqNyA
פרק 4
וינס מקמהן הראה שוב איך מנטליות עסקית והעדפות בהיאבקות יכלו להשתנות משנה לשנה כשהציג את רסלמניה 12. במשך יותר מעשור זוהה השם "רסלמניה" עם המופע הגדול ביותר בעולם ההיאבקות בעיני הקהל המזדמן. סלבריטאים מהמיין סטרים שלא היה קשור להיאבקות הובאו כל הזמן, וחיזקו את האירוע בפני אנשים שלא העריצו אותו בכך שנתנו ל-WWF "חיזוק" עם סטאר פאוור. בעוד שמיסטר טי, ליברצ'ה, מוחמד עלי, סינדי לאופר ועוד הרבה סמלים בתקופתם היו מעורבים באירוע המקורי, למעט מניות אחרות הייתה מעורבות סלבריטאים כזאת גדולה כמו רסלמניה 11 בשנה שעברה.
במיין איבנט חבר היכל התהילה של ה-NFL, לורנס טיילור, התאבק בקרב המקצועי היחיד שלו, ונלחם מול באם באם ביגלו הענק בעל הראש המקועקע, וניצח. מיסטר טי אמנם הוביל את הרסלמניה הראשונה, אבל הוא היה רק הדובדבן שבמיין סטרים בראש העוגה המצופה היטב של האלק הוגאן ורודי פייפר. זה שמופע שלם נבנה מסביב לקרב יחידים שכלל שחקן פוטבול היה כיוון שונה לחלוטין עבור מקמהן, והוא נכשל כהוגן.
רסלמניה 11 הייתה אסון מסחרי וביקורתי. לא רק שנכשלה במכירות, היא גם לא הרשימה את המבקרים, ומקמהן היה נחוש לא לטעות כך שוב. הוא הכריז את אחת מההכרזות הבלתי ניתנות לשינוי והאופייניות לו: לא תהיה כל מעורבות סלבריטאים ברסלמניה 12. אחראי היח"צ של ה-WWF דאז, בזיל ו. דוויטו ג'וניור, הצדיק את ההחלטה, "כיוון שהמוצר השתנה והמתאבקים בפסגת הרוסטר הפכו למאוד אתלטים, הפעולה של צירוף סלבריטאים לרסלמניה איבדה קצת מהמשיכה שלה," הוא טען. "אם לא יעשו שום דבר חוץ מלעמוד ולמשוך קונים, זה יכול לגרוע מהאירוע - לפחות בזמן הזה."
האמת הייתה עדות מצערת לשנאה של המיין סטרים כלפי טיטאן. המצב היה כה רע מבחינת המוניטין של ה-WWF עד שמעטים בהוליווד רצו להיות קשורים לארגון נופל שכבר לא היה מעניין. כל סלבריטאי עם אמינות ושם ידע על הלעג שלורנס טיילור זכה לו מעיתונות הספורט לאחר שהסכים להתאבק, ומעטים היו מוכנים לסכן את הקריירה שלהם ולהיכנס למיטה עם טיטאן. כפי שאחראי שיווק מזכיין צעצועים משמעותי אמר לאחראי השיווק בפדרצייה בתחילת השנה, "אתם מותג מת." זה היה בניגוד לרסלמניה הראשונה ב-1985, במהלכה הסלבריטאים נפלו לרגלי ה-WWF בגלל האהדה כלפי הארגון בקרב הקהל ההיפסטרי והבורגני, הדמוגרפיה שהכתיבה את הטעם של אמריקה באותה התקופה.
במקום זאת, נאלץ וינס לסמוך על האומנות הישנה של היאבקות מקצוענית כדי למשוך את ההמונים, והציע להם קלאסיקת היאבקות פוטנציאלית בין שניים מהוורקרים הכי טובים שלו בקרב "איירון מן" של שישים דקות במיין איבנט, והרבה שמות מהעבר שבראשם החזרות של אגדות שנות השמונים, רודי פייפר, ג'ייק רוברטס והאולטימייט ווריור.
מבחינת הקהל, האסטרטגיה עבדה והבניין התמלא עם כמעט 15,500 איש (שה-WWF הציגו כ-18,500) שהגיעו, כש-12,500 מהם שילמו 750,000 דולרים על כרטיסים. המספר אמנם היה נמוך ברשימת הקהל בהשוואה למופעי רסלמניה אחרים, אבל היה יותר מרשים ממה שנראה. ה-WWF החליטו בהתחלה להציע כרטיסים אך ורק בהזמנה בדואר - תכסיס כדי ליצור רשימת תפוצה של המעריצים הנאמנים שלהם לצורכי שיווק. יותר מכך, העלייה במחירי הכרטיסים גרמה למופע להיות הקארד הרווחי ביותר בצפון אמריקה מאז רסלמניה הקודמת. חדשות טובות עוד יותר הגיעו עם ההכנסות ממרצ'נדייז, כשהארגון מרוויח עוד 175,000 דולרים מכך, כמות דולרים פר מעריץ גבוהה מאוד בהשוואה לרסלמניות אחרות.
אבל המופע לא היה טוב לגמרי. טיטאן אולי טענה שמילאה את האולם, אבל מכיוון שלא קנו את הכרטיסים בתחנות המקומיות גרם לכך שמאות מושבים בבניין היו ריקים ונראו במצלמה. ה-WWF חשדו שזה יקרה והשאירו את הקופות פתוחות עד לרגע המופע. הם אפילו נתנו כרטיסים בחינם במגרש החנייה לפני הקרב הראשון בקארד, למרות שזה היה מאוחר מכדי לשנות.
קרב הפתיחה של האירוע בתשלום היה הבכורה של ויידר ברסלמניה, כשהוא נלחם לצד המתאבקים המנוסים במופע הגדול, חבריו לקאמפ קורנט, אואן הארט ודייבי בוי סמית', מול ג'ייק רוברטס החוזר, יוקוזונה השמן מאוד ועוד מישהו שערך בכורה ברסלמניה, אחמד ג'ונסון.
האדם מאחורי ויידר, ליאון ווייט, היה במצב רוח רע מאוד לאחר שנאלץ לחזור לזירה מוקדם לאחר ניתוח בכתף, וכבר ידע שהוא צריך להילחם הרבה כדי לשמור על הקריירה שלו ב-WWF. הדבר האחרון שרצה או ציפה לו היה שיגידו לו מה לעשות ומתי לעשות את זה בקרבות שלו. אבל ככה זה היה ב-WWF שנוהלה היטב, ארגון שונה לחלוטין ממה שווייט הכיר. בנוגע לסיפור בקרבות, הכול היה חייב להתאים להנחיות הנוקשות של וינס מקמהן, בטח שברסלמניה.
ג'ים קורנט, שעבד כחלק מהזמן כמנג'ר על המסך ובחלק השני בצוות היצירתי, היה צריך לעזור למתאבקים לתכנן את הקרב. ווייט נדהם שקורנט היה האיש שנבחר לתכנן את מבנה הקרב. כשקורנט התחיל להסביר את המבנה שמקמהן רצה שיהיה בקרב, הסתכל ווייט מיד על יוקוזונה ועל סמית' בהבעת פנים מופתעת. כשהוא לא שמח ממה שהציעו, הוא נעמד ואמר, "ג'ים, לא ככה נעשה את זה." לפי ווייט, קורנט אמר שככה מקמהן רצה את זה וככה יעשו את זה. "זה היה בולשיט," ווייט רתח, "הוא תכנן את הקרב וזה היה נוראי. כולנו ידענו את זה. לא היה לו מושג על מה הוא מדבר. אנחנו ידענו מה לעשות, איך לעשות ומתי לעשות. לא היינו צריכים שום עזרה."
קורנט מספר סיפור אחר. "אני לא זוכר שזה קרה. כאייג'נט ב-WWF, אני מעולם לא זוכר שתכננתי קרב לפרטי פרטים עבור המתאבקים הגדולים. קרבות בטלוויזיה עם ג'וברים? כן. אנגלים? בטח. סיומות? לגמרי. אבל לא קרבות. אף אייג'נט לא תכנן קרבות עבור המתאבקים הגדולים באותו הזמן, ורק הסיום ו/או ה"נושא" של הקרב היה הנחייה בפגישות בוקינג. לעתים הצעתי ספוטים, אבל לא התעקשתי על משהו אלא אם אמרו לי, או כשידעתי בלי לשאול שזה אולי יפר איזו מדיניות או רגישות של ה-WWF. ליאון יודע את זה טוב כמו כולם.
"אני ידעתי שהקרב הזה לא יהיה כל כך טוב לקראתו, בעיקר בגלל הצוות הבייביפייסי. אני בקושי זוכר אותו, אבל אני יודע שמעולם לא אמרתי למתאבקים שווינס מקמהן רצה משהו בצורה מסוימת אלא אם וינס מקמהן רצה משהו בצורה מסוימת. לעתים מאוד קרובות, גם אמרתי להם "גם אני לא אוהב את זה, אבל הוא הבוס." אלא, אם חשבתי שהוא צודק כמובן.
"אז מה קרה? אני לא יודע. אולי ליאון לא אהב את הסיום שנתתי ועכשיו זוכר את זה כקרב שלם, אולי המתאבקים ניסו קצת להרגיז את וינס, כמו שהם ניסו לפעמים וסירבתי, או שאולי וינס רצה להגן על מישהו, שייראה חזק יותר.
להאשים אותי בלשחק ב"קלף של וינס" כדי לכפות תכנון אישי של קרב שאני בקושי שמתי עליו זה מגוחך. להאשים אותי בזה שאני לא יודע איך לתכנן קרב זה אפילו יותר מגוחך. היי, היו הרבה יותר קרבות גדולים של המידנייט אקספרס מאשר קרבות גדולים של ויידר. התקופה של ליאון ב-WWF נפגעה בגלל בוקינג רע, זה שווינס לא "הבין" את הגימיק של ויידר, וזה ששון מייקלס והחברים שלו לא רצו לעבוד איתו כי הוא היה סטיפי מדי. למען האמת, הבכיינות והתלונות של ליאון מול וינס על נושאים גדולים וקטנים גרמו לווינס לגלגל את העיניים שלו כל פעם שהוא דיבר על ויידר. ליאון היה צריך להיות כוכב גדול שם והוא לא היה, אבל ברשימת הסיבות למה, ג'ים קורנט והקרב מרסלמניה 12 לא מגרדים את מאה הסיבות הראשונות לכך."
לאחר קרב השלשות הגיע הקרב של דאסטין 'גולדאסט' ראנלס מול 'ראודי' רודי פייפר הוותיק בקרב שכונה 'קטטת סמטת הוליווד'. מעטים שצפו הבינו שמה שראו לא שודר בשידור חי, אלא בעצם צולם מעל שבועיים קודם לכן ביוניברסל סטודיוס. לקרוא לכך היאבקות מקצוענית היה מוגזם. הקרב בין השניים היה דומה יותר לסצנת קרב מסרט שובר קופות, וזה בדיוק מה שווינס ניסה לעשות.
מקמהן, יחד עם ברוס פריצ'ארד, הגיע ללוס אנג'לס עם ראנלס ופייפר כדי לביים את הקרב. הוא כבר טרח לרסס קאדילק שלם בצבע זהב,והביא פורד ברונקו חדשה ולבנה אל סט הצילומים, כי למקמהן היו תכניות גדולות לקרב: הוא רצה לביים מחדש את מרדף המכוניות הידוע לשמצה של או. ג'יי. סימפסון ששלט בכותרות החדשות לפני שנתיים. הרעיון המקורי היה של ברוס פריצ'ארד - לפני שווינס הצהיר שלא יביא סלבריטאים - שסימפסון יילחם בקרב ענק מול פייפר ברסלמניה, מה שה-WWF הרגישו שיביא עוד יותר יחסי ציבור מאשר מה שלורנס טיילור הביא לפני שנה. "רצינו מחלוקת," הודה פריצ'ארד.
וינס מקמהן הראה שוב איך מנטליות עסקית והעדפות בהיאבקות יכלו להשתנות משנה לשנה כשהציג את רסלמניה 12. במשך יותר מעשור זוהה השם "רסלמניה" עם המופע הגדול ביותר בעולם ההיאבקות בעיני הקהל המזדמן. סלבריטאים מהמיין סטרים שלא היה קשור להיאבקות הובאו כל הזמן, וחיזקו את האירוע בפני אנשים שלא העריצו אותו בכך שנתנו ל-WWF "חיזוק" עם סטאר פאוור. בעוד שמיסטר טי, ליברצ'ה, מוחמד עלי, סינדי לאופר ועוד הרבה סמלים בתקופתם היו מעורבים באירוע המקורי, למעט מניות אחרות הייתה מעורבות סלבריטאים כזאת גדולה כמו רסלמניה 11 בשנה שעברה.
במיין איבנט חבר היכל התהילה של ה-NFL, לורנס טיילור, התאבק בקרב המקצועי היחיד שלו, ונלחם מול באם באם ביגלו הענק בעל הראש המקועקע, וניצח. מיסטר טי אמנם הוביל את הרסלמניה הראשונה, אבל הוא היה רק הדובדבן שבמיין סטרים בראש העוגה המצופה היטב של האלק הוגאן ורודי פייפר. זה שמופע שלם נבנה מסביב לקרב יחידים שכלל שחקן פוטבול היה כיוון שונה לחלוטין עבור מקמהן, והוא נכשל כהוגן.
רסלמניה 11 הייתה אסון מסחרי וביקורתי. לא רק שנכשלה במכירות, היא גם לא הרשימה את המבקרים, ומקמהן היה נחוש לא לטעות כך שוב. הוא הכריז את אחת מההכרזות הבלתי ניתנות לשינוי והאופייניות לו: לא תהיה כל מעורבות סלבריטאים ברסלמניה 12. אחראי היח"צ של ה-WWF דאז, בזיל ו. דוויטו ג'וניור, הצדיק את ההחלטה, "כיוון שהמוצר השתנה והמתאבקים בפסגת הרוסטר הפכו למאוד אתלטים, הפעולה של צירוף סלבריטאים לרסלמניה איבדה קצת מהמשיכה שלה," הוא טען. "אם לא יעשו שום דבר חוץ מלעמוד ולמשוך קונים, זה יכול לגרוע מהאירוע - לפחות בזמן הזה."
האמת הייתה עדות מצערת לשנאה של המיין סטרים כלפי טיטאן. המצב היה כה רע מבחינת המוניטין של ה-WWF עד שמעטים בהוליווד רצו להיות קשורים לארגון נופל שכבר לא היה מעניין. כל סלבריטאי עם אמינות ושם ידע על הלעג שלורנס טיילור זכה לו מעיתונות הספורט לאחר שהסכים להתאבק, ומעטים היו מוכנים לסכן את הקריירה שלהם ולהיכנס למיטה עם טיטאן. כפי שאחראי שיווק מזכיין צעצועים משמעותי אמר לאחראי השיווק בפדרצייה בתחילת השנה, "אתם מותג מת." זה היה בניגוד לרסלמניה הראשונה ב-1985, במהלכה הסלבריטאים נפלו לרגלי ה-WWF בגלל האהדה כלפי הארגון בקרב הקהל ההיפסטרי והבורגני, הדמוגרפיה שהכתיבה את הטעם של אמריקה באותה התקופה.
במקום זאת, נאלץ וינס לסמוך על האומנות הישנה של היאבקות מקצוענית כדי למשוך את ההמונים, והציע להם קלאסיקת היאבקות פוטנציאלית בין שניים מהוורקרים הכי טובים שלו בקרב "איירון מן" של שישים דקות במיין איבנט, והרבה שמות מהעבר שבראשם החזרות של אגדות שנות השמונים, רודי פייפר, ג'ייק רוברטס והאולטימייט ווריור.
מבחינת הקהל, האסטרטגיה עבדה והבניין התמלא עם כמעט 15,500 איש (שה-WWF הציגו כ-18,500) שהגיעו, כש-12,500 מהם שילמו 750,000 דולרים על כרטיסים. המספר אמנם היה נמוך ברשימת הקהל בהשוואה למופעי רסלמניה אחרים, אבל היה יותר מרשים ממה שנראה. ה-WWF החליטו בהתחלה להציע כרטיסים אך ורק בהזמנה בדואר - תכסיס כדי ליצור רשימת תפוצה של המעריצים הנאמנים שלהם לצורכי שיווק. יותר מכך, העלייה במחירי הכרטיסים גרמה למופע להיות הקארד הרווחי ביותר בצפון אמריקה מאז רסלמניה הקודמת. חדשות טובות עוד יותר הגיעו עם ההכנסות ממרצ'נדייז, כשהארגון מרוויח עוד 175,000 דולרים מכך, כמות דולרים פר מעריץ גבוהה מאוד בהשוואה לרסלמניות אחרות.
אבל המופע לא היה טוב לגמרי. טיטאן אולי טענה שמילאה את האולם, אבל מכיוון שלא קנו את הכרטיסים בתחנות המקומיות גרם לכך שמאות מושבים בבניין היו ריקים ונראו במצלמה. ה-WWF חשדו שזה יקרה והשאירו את הקופות פתוחות עד לרגע המופע. הם אפילו נתנו כרטיסים בחינם במגרש החנייה לפני הקרב הראשון בקארד, למרות שזה היה מאוחר מכדי לשנות.
קרב הפתיחה של האירוע בתשלום היה הבכורה של ויידר ברסלמניה, כשהוא נלחם לצד המתאבקים המנוסים במופע הגדול, חבריו לקאמפ קורנט, אואן הארט ודייבי בוי סמית', מול ג'ייק רוברטס החוזר, יוקוזונה השמן מאוד ועוד מישהו שערך בכורה ברסלמניה, אחמד ג'ונסון.
האדם מאחורי ויידר, ליאון ווייט, היה במצב רוח רע מאוד לאחר שנאלץ לחזור לזירה מוקדם לאחר ניתוח בכתף, וכבר ידע שהוא צריך להילחם הרבה כדי לשמור על הקריירה שלו ב-WWF. הדבר האחרון שרצה או ציפה לו היה שיגידו לו מה לעשות ומתי לעשות את זה בקרבות שלו. אבל ככה זה היה ב-WWF שנוהלה היטב, ארגון שונה לחלוטין ממה שווייט הכיר. בנוגע לסיפור בקרבות, הכול היה חייב להתאים להנחיות הנוקשות של וינס מקמהן, בטח שברסלמניה.
ג'ים קורנט, שעבד כחלק מהזמן כמנג'ר על המסך ובחלק השני בצוות היצירתי, היה צריך לעזור למתאבקים לתכנן את הקרב. ווייט נדהם שקורנט היה האיש שנבחר לתכנן את מבנה הקרב. כשקורנט התחיל להסביר את המבנה שמקמהן רצה שיהיה בקרב, הסתכל ווייט מיד על יוקוזונה ועל סמית' בהבעת פנים מופתעת. כשהוא לא שמח ממה שהציעו, הוא נעמד ואמר, "ג'ים, לא ככה נעשה את זה." לפי ווייט, קורנט אמר שככה מקמהן רצה את זה וככה יעשו את זה. "זה היה בולשיט," ווייט רתח, "הוא תכנן את הקרב וזה היה נוראי. כולנו ידענו את זה. לא היה לו מושג על מה הוא מדבר. אנחנו ידענו מה לעשות, איך לעשות ומתי לעשות. לא היינו צריכים שום עזרה."
קורנט מספר סיפור אחר. "אני לא זוכר שזה קרה. כאייג'נט ב-WWF, אני מעולם לא זוכר שתכננתי קרב לפרטי פרטים עבור המתאבקים הגדולים. קרבות בטלוויזיה עם ג'וברים? כן. אנגלים? בטח. סיומות? לגמרי. אבל לא קרבות. אף אייג'נט לא תכנן קרבות עבור המתאבקים הגדולים באותו הזמן, ורק הסיום ו/או ה"נושא" של הקרב היה הנחייה בפגישות בוקינג. לעתים הצעתי ספוטים, אבל לא התעקשתי על משהו אלא אם אמרו לי, או כשידעתי בלי לשאול שזה אולי יפר איזו מדיניות או רגישות של ה-WWF. ליאון יודע את זה טוב כמו כולם.
"אני ידעתי שהקרב הזה לא יהיה כל כך טוב לקראתו, בעיקר בגלל הצוות הבייביפייסי. אני בקושי זוכר אותו, אבל אני יודע שמעולם לא אמרתי למתאבקים שווינס מקמהן רצה משהו בצורה מסוימת אלא אם וינס מקמהן רצה משהו בצורה מסוימת. לעתים מאוד קרובות, גם אמרתי להם "גם אני לא אוהב את זה, אבל הוא הבוס." אלא, אם חשבתי שהוא צודק כמובן.
"אז מה קרה? אני לא יודע. אולי ליאון לא אהב את הסיום שנתתי ועכשיו זוכר את זה כקרב שלם, אולי המתאבקים ניסו קצת להרגיז את וינס, כמו שהם ניסו לפעמים וסירבתי, או שאולי וינס רצה להגן על מישהו, שייראה חזק יותר.
להאשים אותי בלשחק ב"קלף של וינס" כדי לכפות תכנון אישי של קרב שאני בקושי שמתי עליו זה מגוחך. להאשים אותי בזה שאני לא יודע איך לתכנן קרב זה אפילו יותר מגוחך. היי, היו הרבה יותר קרבות גדולים של המידנייט אקספרס מאשר קרבות גדולים של ויידר. התקופה של ליאון ב-WWF נפגעה בגלל בוקינג רע, זה שווינס לא "הבין" את הגימיק של ויידר, וזה ששון מייקלס והחברים שלו לא רצו לעבוד איתו כי הוא היה סטיפי מדי. למען האמת, הבכיינות והתלונות של ליאון מול וינס על נושאים גדולים וקטנים גרמו לווינס לגלגל את העיניים שלו כל פעם שהוא דיבר על ויידר. ליאון היה צריך להיות כוכב גדול שם והוא לא היה, אבל ברשימת הסיבות למה, ג'ים קורנט והקרב מרסלמניה 12 לא מגרדים את מאה הסיבות הראשונות לכך."
לאחר קרב השלשות הגיע הקרב של דאסטין 'גולדאסט' ראנלס מול 'ראודי' רודי פייפר הוותיק בקרב שכונה 'קטטת סמטת הוליווד'. מעטים שצפו הבינו שמה שראו לא שודר בשידור חי, אלא בעצם צולם מעל שבועיים קודם לכן ביוניברסל סטודיוס. לקרוא לכך היאבקות מקצוענית היה מוגזם. הקרב בין השניים היה דומה יותר לסצנת קרב מסרט שובר קופות, וזה בדיוק מה שווינס ניסה לעשות.
מקמהן, יחד עם ברוס פריצ'ארד, הגיע ללוס אנג'לס עם ראנלס ופייפר כדי לביים את הקרב. הוא כבר טרח לרסס קאדילק שלם בצבע זהב,והביא פורד ברונקו חדשה ולבנה אל סט הצילומים, כי למקמהן היו תכניות גדולות לקרב: הוא רצה לביים מחדש את מרדף המכוניות הידוע לשמצה של או. ג'יי. סימפסון ששלט בכותרות החדשות לפני שנתיים. הרעיון המקורי היה של ברוס פריצ'ארד - לפני שווינס הצהיר שלא יביא סלבריטאים - שסימפסון יילחם בקרב ענק מול פייפר ברסלמניה, מה שה-WWF הרגישו שיביא עוד יותר יחסי ציבור מאשר מה שלורנס טיילור הביא לפני שנה. "רצינו מחלוקת," הודה פריצ'ארד.
חלק ב'
כשהקרב עם סימפסון לא יצא לפועל לבסוף, וכיוון שיריבו של גולדאסט סקוט הול הושעה, החליט הארגון לזווג בין שני המתאבקים, והחליט שהיו יריבים די טובים אחד לשני. "גולדאסט ייצג את כל מה שפייפר לא היה. זאת הייתה התנגשות אישיות ענקית," אמר ג'ים רוס.
לאחר חזרה קטנה על הסט שאפשרה למתאבקים להכיר את המכוניות שינהגו בהן בהתחלה ובסיום הקרב, הם נלחמו בטייק אחד בקרב אלים. מי שבקושי נראו היו המון ניצבים צורחים בתשלום, שעודדו את הסקוטי המזוייף לרסק על ראשו של ההומו הנורא אלת בייסבול. בגלל שהקהל תיעב את גולדאסט, הנחה וינס את ראנס לא לתקוף בכלל, אלא שפייפר יהיה זה שישלוט ברוב הקרב. זה היה מאוד לא נוח לצפייה. כפי ששון אסל כתב בספרו המהולל סקס, שקרים ונעילות ראש:
זה לא שינה למקמהנים שגולדאסט נתן למיליוני מתבגרים את הדוגמה הראשונה לאיך שאיש הומוסקסואל התנהג ונשמע. הוא היה היל, ובחוקי המוסר של עולמו של וינס, יש רק דרך אחת להתעסק עם מישהו כזה. מכסחים לו את הצורה. בכל מקום אחר, זה היה פשע שנאה. אבל החוקים היו שונים כשקראת לזה היאבקות.
הסרטון הערוך שודר בערך חמש דקות. פייפר שלט בכל הקרב, וקיבל תרועות על כך שכיסח את ראנלס באלימות עם מחבט והרביץ לו כל כך חזק בראש עד ששבר את ידו. "הרבצתי לו חזק עם המחבט: זה נשמע כמו אבטיח," הוא נזכר ללא ייסורי מצפון, "ילד קשוח." לאחר הניסיון המוצלח להתעלל פיזית בגולדאסט, שטף אותו פייפר בצינור כמו כלב ענק - לא מטאפורה כזאת עדינה אפילו בשביל ה-WWF. בפרשנות החיה של המופע, הבהיר מקמהן את דעתו מאחורי שולחן השדרים, וטען ש"מלמדים את גולדאסט לקח".
ההתקפה היחידה של גולדאסט הייתה כשברח מהמקום. הוא קפץ אל הקאדילק, לקח רוורס אל הברונקו של פייפר - למרות שלא הצליח בספוט המתוכנן בו היה אמור להעיף את הדלת מציריה, ואז נסע עם הרכב אל פייפר. "נסעתי די לאט כי הבנתי שהיה לנו רק טייק אחד ואוכל להרוג אותו אם לא איזהר," נזכר ראנלס. "אני התקרבתי יותר ויותר, וראיתי שהוא לא זז. פתאום העיניים שלו גדלו יותר ויותר, והסתכלנו אחד על השני. זה כאילו הכול קרה בהילוך איטי."
כשראנלס הסיע את המכונית אל פייפר, המתאבק הותיק קפץ ברגע הנכון בדיוק ונחת על מכסה המנוע, כך שנדמה היה שהמכונית פגעה לו בברכיים. ראנלס נסע שישה מטרים באיטיות כשפייפר נתלה מהמכונית, ואז פגע בעדינות בפח זבל שאפשר לו להתגלגל וליפול בבטחה. כמעט קרה אסון ל-WWF כשהפח הענק הידרדר אל מכונית ספורט בשווי 300,000 דולרים של מנהל האולפנים. אם הוא היה פוגע, טיטאן היו משלמים את המחיר. עלות התיקון הייתה שואבת את כל ההכנסות של הארגון מרסלמניה. למזלם צלם שמוקם טוב הצליח לעצור את הכלי הסורר לפני שנעשה נזק.
לאחר הפגע וברח, נסע גולדאסט מהאזור ופייפר רדף אחריו בברונקו. זאת הייתה המחווה לאו. ג'יי. סימפסון שמקמהן חשק בה. כעבור שבועיים בשידור החי של רסלמניה, הכניס צוות ההפקה של טיטאן תמונות משטרתיות מהמרדף האמיתי של סימפסון, וה-WWF טענו שזה פייפר שרודף אחרי גולדאסט. לא היה מוגזם לנסות להבין את המסר האפל במה שה-WWF הציגו: גולדאסט, וכל ההומוסקסואלים, מקבלים יחס דומה לאדם שמבוקש בעבור רצח.
כשהם עוטים את אותה התלבושת הלא מכובסת והמוכתמת בדם שלבשו שבועיים קודם לכן, חיכו ראנלס ופייפר בסבלנות לסימן שלהם. הם קיבלו אותו לבסוף ונסעו אל הרמפה באנהיים פונד בסיום המאבק שלהם, וגולדאסט החבול נכנס אל הבניין. האדם הראשון שראה היה פאט פטרסון - אחד מההומוסקסואלים הכי פתוחים בתעשייה - במה שלא היה הופעת אורח מקרית. פייפר הלך אחרי הקורבן אל הזירה, והקרב הפך לנועז יותר כשהסקוטי הפראי תפס במפשעה של גולדאסט ונישק אותו בפה, ואז הפשיט אותו עד לתחתוניו. לפי הצעתו היצירתית, תחתוניו של ראנלס היו תחתוני נשים שחורות שקנה עם אשתו טרי מוקדם יותר באותו היום. היה זה סימן קריאה אחרון באחד מהקרבות הכי מוזרים שמקמהן הציג מאז ומעולם.
הקרב שרוב הקהל באנהיים בא לראות בכלל לא היה קרב יותר מדי. היה זה הקאמבק המצופה אחרי גלות בת כמעט ארבע שנים של האולטימייט ווריור הצבעוני, שחזר לאירוע בו הגיע אל שיא הקריירה שלו. שש שנים קודם לכן ברסלמניה 6 בטורונטו, הצליח ווריור להצמיד את האלק הוגאן הבלתי מנוצח עד אז באמצע הזירה לפני מעל 60,000 איש בסקיידום בטורונטו. הניצחון על הוגאן הפך את ווריור לאלוף ה-WWF, והחילוף הזה היה אמור להפוך אותו לכוכב של ה-WWF בשנות התשעים.
זה לא הצליח. שילוב בין בוקינג לא טוב ושנאה מצד מעריצי הוגאן הזועמים הוביל לירידה בעניין במוצר כשווריור היה בפסגה. הנסיעה של הוגאן להוליווד כדי לעשות סרטים, לפחות לכמה חודשים, הייתה אמורה לתת לווריור במה פנויה עליה יככב. במקום, הוא מצא את עצמו סובל כתוצאה מהמגלומניה של האלוף לשעבר לפני שיצא להפסקה, כי נלחם מול הקורבן הנצחי של הוגאן, קורט 'מר פרפקט' הניג בהאוס שואוס בקרבות גרועים שלא ממש משכו. המעריצים ברחבי המדינה כבר ראו את הניג מנסה ונכשל לנצח את הוגאן. בתקופת הקייפייב, לא הייתה להם סיבה לחשוד שזה שניצח את הוגאן אי פעם יפסיד להניג.
גם הייתה שנאה מצד דור המעריצים של תקופת הפריחה. בעוד שהם היו מוכנים להתעלם מהיכולת החלשה של הוגאן בזירה בגלל ששיגר את ה-WWF לשמיים, הם לא היו מוכנים לסבול את ווריור מניף הידיים והעטוי בנאון כאלוף אמין. למרות שסבלו אותו באפר מידקארד, כשהוא היה האלוף הבין יבשתי וריסק אנשים מסכנים בלי להזיע, עבור רבים היה צריך אלוף ה-WWF להציע מעט יותר מגימיקים צבעוניים ושרירים נפוחים.
לאחר השיא של הזכייה שלו בתואר האהדה לווריור התחילה לקטון כש-1990 נמשכה. הוא מצא את עצמו במיין איבנטים כחלק מקרבות שלשות לצד הרוד ווריורס החדשים (שב-WWF נודעו כלגיון האבדון) מול השלישייה של דמולישן (ביל 'אקס' אדי, ברי 'סמאש' דארסו ובריאן 'קראש' אדמס), בהם שאר המתאבקים יסתירו את החולשות שלו. בתחילת 1991 למקמהן כבר נמאס מהניסוי של ווריור. הוא נתן לו להפסיד את התואר למידקארדר סרג'נט סלוטר, מתאבק ותיק שהיה בייביפייס כוכב עבור מקמהן בשיאו בתקופה לפני רסלמניה. מאז סלוטר הפך להיל ושיחק תומך עיראקי באמצע מלחמת המפרץ האמיתית. כל התכניות לקרב חוזר בין ווריור והוגאן בוטלו, וג'ים הלוויג נותר כועס. הוא היה בכור המצרף של ההיאבקות, בין המידקארד למיין איבנט, ושנא את ההורדה בדרגה.
ביולי 1991, נמאס להלוויג מה-WWF, והוא החליט להתעמת מול מקמהן על תשלומים שהוא טען שהיו נמוכים מדי. הוא הרגיש שהוא מקודם באותה רמה כמו האלק הוגאן בסאמרסלאם - כשהיה איתו בצוות במיין איבנט מקודם מול סרג'נט סלוטר ועוזריו הזרים והמרושעים - ולכן עליו לקבל תשלום זהה. הוא דרש שמקמהן יסכים בכתב לכך שיקבל תשלום זהה לזה של הוגאן, וגם תשלום זהה באירועים ששניהם יופיעו בהם, אחרת לא יופיע בסאמרסלאם. כשהוא לא רוצה לסכן את המיין איבנט שלו, שהשקיע בו אלפי דולרים על קידום ושיווק, הסכים מקמהן לדרישותיו של הלוויג.
מיד לאחר סאמרסלאם, השעה מקמהן את הלוויג והסיר אותו מהתכניות של טיטאן. למרות שנתן למתאבק הצבעוני אישור בכתב שישלם לו כמו להוגאן,הוא הפר את ההבטחה. במקום הוא שלח להלוויג מכתב בו הסביר לו חגיגית שהוא לא כוכב ברמה של הוגאן, לפני שאמר להלוויג משפט שפגע בו עד לסוף ימיו: "הפכת לאגדה בעיני עצמך." כדי לנסות לפגוע בהלוויג עוד יותר, שילם מקמהן להוגאן בונוס של 15,000 דולרים על סאמרסלאם, כך שיוכל לקבל יותר ממנו על המופע.
כמו שהיה ב-1996, מקמהן היה נואש כשהתקשר להלוויג בתחילת 1992 וביקש ממנו לחזור לארגון ברסלמניה 8. שמה של ה-WWF הוכתם בגלל משפטים גרועים שהאלק הוגאן אמר בתכנית של ארסניו הול, כשהכחיש שהשתמש בסטרואידים כדי להגדיל את גופו. התוצאה מכך הייתה שערוריית סטרואידים שעטפה את הארגון במהירות. כוכבים גדולים רבים מהתקופה נעלמו מאור הזרקורים, והוגאן, רודי פייפר וג'ייק רוברטס עמדו לעזוב לאחר רסלמניה.
מקמהן היה זקוק לכוכבים אז פנה להלוויג, והשניים נהנו ממערכת יחסים שנמשכה כמעט שמונה חודשים לפני שהתפרקה שוב. היה זה מצב שחזר על עצמו ב-1996, למרות שהפעם אף אחד לא היה בטוח איך הקהל יגיב לשריד מתקופה שכבר חלפה. העסק השתנה ללא היכר ב-WWF מאז 1992, וקאסט מתאבקים שונה לחלוטין מילא את הארגון עכשיו. מהפרצופים שעדיין היו בפעם האחרונה שווריור עבד באירוע של הארגון, רק ברט הארט, דייבי בוי סמית', שון מייקלס והאנדרטייקר עוד נשארו פעילים בזירה.
כשהקרב עם סימפסון לא יצא לפועל לבסוף, וכיוון שיריבו של גולדאסט סקוט הול הושעה, החליט הארגון לזווג בין שני המתאבקים, והחליט שהיו יריבים די טובים אחד לשני. "גולדאסט ייצג את כל מה שפייפר לא היה. זאת הייתה התנגשות אישיות ענקית," אמר ג'ים רוס.
לאחר חזרה קטנה על הסט שאפשרה למתאבקים להכיר את המכוניות שינהגו בהן בהתחלה ובסיום הקרב, הם נלחמו בטייק אחד בקרב אלים. מי שבקושי נראו היו המון ניצבים צורחים בתשלום, שעודדו את הסקוטי המזוייף לרסק על ראשו של ההומו הנורא אלת בייסבול. בגלל שהקהל תיעב את גולדאסט, הנחה וינס את ראנס לא לתקוף בכלל, אלא שפייפר יהיה זה שישלוט ברוב הקרב. זה היה מאוד לא נוח לצפייה. כפי ששון אסל כתב בספרו המהולל סקס, שקרים ונעילות ראש:
זה לא שינה למקמהנים שגולדאסט נתן למיליוני מתבגרים את הדוגמה הראשונה לאיך שאיש הומוסקסואל התנהג ונשמע. הוא היה היל, ובחוקי המוסר של עולמו של וינס, יש רק דרך אחת להתעסק עם מישהו כזה. מכסחים לו את הצורה. בכל מקום אחר, זה היה פשע שנאה. אבל החוקים היו שונים כשקראת לזה היאבקות.
הסרטון הערוך שודר בערך חמש דקות. פייפר שלט בכל הקרב, וקיבל תרועות על כך שכיסח את ראנלס באלימות עם מחבט והרביץ לו כל כך חזק בראש עד ששבר את ידו. "הרבצתי לו חזק עם המחבט: זה נשמע כמו אבטיח," הוא נזכר ללא ייסורי מצפון, "ילד קשוח." לאחר הניסיון המוצלח להתעלל פיזית בגולדאסט, שטף אותו פייפר בצינור כמו כלב ענק - לא מטאפורה כזאת עדינה אפילו בשביל ה-WWF. בפרשנות החיה של המופע, הבהיר מקמהן את דעתו מאחורי שולחן השדרים, וטען ש"מלמדים את גולדאסט לקח".
ההתקפה היחידה של גולדאסט הייתה כשברח מהמקום. הוא קפץ אל הקאדילק, לקח רוורס אל הברונקו של פייפר - למרות שלא הצליח בספוט המתוכנן בו היה אמור להעיף את הדלת מציריה, ואז נסע עם הרכב אל פייפר. "נסעתי די לאט כי הבנתי שהיה לנו רק טייק אחד ואוכל להרוג אותו אם לא איזהר," נזכר ראנלס. "אני התקרבתי יותר ויותר, וראיתי שהוא לא זז. פתאום העיניים שלו גדלו יותר ויותר, והסתכלנו אחד על השני. זה כאילו הכול קרה בהילוך איטי."
כשראנלס הסיע את המכונית אל פייפר, המתאבק הותיק קפץ ברגע הנכון בדיוק ונחת על מכסה המנוע, כך שנדמה היה שהמכונית פגעה לו בברכיים. ראנלס נסע שישה מטרים באיטיות כשפייפר נתלה מהמכונית, ואז פגע בעדינות בפח זבל שאפשר לו להתגלגל וליפול בבטחה. כמעט קרה אסון ל-WWF כשהפח הענק הידרדר אל מכונית ספורט בשווי 300,000 דולרים של מנהל האולפנים. אם הוא היה פוגע, טיטאן היו משלמים את המחיר. עלות התיקון הייתה שואבת את כל ההכנסות של הארגון מרסלמניה. למזלם צלם שמוקם טוב הצליח לעצור את הכלי הסורר לפני שנעשה נזק.
לאחר הפגע וברח, נסע גולדאסט מהאזור ופייפר רדף אחריו בברונקו. זאת הייתה המחווה לאו. ג'יי. סימפסון שמקמהן חשק בה. כעבור שבועיים בשידור החי של רסלמניה, הכניס צוות ההפקה של טיטאן תמונות משטרתיות מהמרדף האמיתי של סימפסון, וה-WWF טענו שזה פייפר שרודף אחרי גולדאסט. לא היה מוגזם לנסות להבין את המסר האפל במה שה-WWF הציגו: גולדאסט, וכל ההומוסקסואלים, מקבלים יחס דומה לאדם שמבוקש בעבור רצח.
כשהם עוטים את אותה התלבושת הלא מכובסת והמוכתמת בדם שלבשו שבועיים קודם לכן, חיכו ראנלס ופייפר בסבלנות לסימן שלהם. הם קיבלו אותו לבסוף ונסעו אל הרמפה באנהיים פונד בסיום המאבק שלהם, וגולדאסט החבול נכנס אל הבניין. האדם הראשון שראה היה פאט פטרסון - אחד מההומוסקסואלים הכי פתוחים בתעשייה - במה שלא היה הופעת אורח מקרית. פייפר הלך אחרי הקורבן אל הזירה, והקרב הפך לנועז יותר כשהסקוטי הפראי תפס במפשעה של גולדאסט ונישק אותו בפה, ואז הפשיט אותו עד לתחתוניו. לפי הצעתו היצירתית, תחתוניו של ראנלס היו תחתוני נשים שחורות שקנה עם אשתו טרי מוקדם יותר באותו היום. היה זה סימן קריאה אחרון באחד מהקרבות הכי מוזרים שמקמהן הציג מאז ומעולם.
הקרב שרוב הקהל באנהיים בא לראות בכלל לא היה קרב יותר מדי. היה זה הקאמבק המצופה אחרי גלות בת כמעט ארבע שנים של האולטימייט ווריור הצבעוני, שחזר לאירוע בו הגיע אל שיא הקריירה שלו. שש שנים קודם לכן ברסלמניה 6 בטורונטו, הצליח ווריור להצמיד את האלק הוגאן הבלתי מנוצח עד אז באמצע הזירה לפני מעל 60,000 איש בסקיידום בטורונטו. הניצחון על הוגאן הפך את ווריור לאלוף ה-WWF, והחילוף הזה היה אמור להפוך אותו לכוכב של ה-WWF בשנות התשעים.
זה לא הצליח. שילוב בין בוקינג לא טוב ושנאה מצד מעריצי הוגאן הזועמים הוביל לירידה בעניין במוצר כשווריור היה בפסגה. הנסיעה של הוגאן להוליווד כדי לעשות סרטים, לפחות לכמה חודשים, הייתה אמורה לתת לווריור במה פנויה עליה יככב. במקום, הוא מצא את עצמו סובל כתוצאה מהמגלומניה של האלוף לשעבר לפני שיצא להפסקה, כי נלחם מול הקורבן הנצחי של הוגאן, קורט 'מר פרפקט' הניג בהאוס שואוס בקרבות גרועים שלא ממש משכו. המעריצים ברחבי המדינה כבר ראו את הניג מנסה ונכשל לנצח את הוגאן. בתקופת הקייפייב, לא הייתה להם סיבה לחשוד שזה שניצח את הוגאן אי פעם יפסיד להניג.
גם הייתה שנאה מצד דור המעריצים של תקופת הפריחה. בעוד שהם היו מוכנים להתעלם מהיכולת החלשה של הוגאן בזירה בגלל ששיגר את ה-WWF לשמיים, הם לא היו מוכנים לסבול את ווריור מניף הידיים והעטוי בנאון כאלוף אמין. למרות שסבלו אותו באפר מידקארד, כשהוא היה האלוף הבין יבשתי וריסק אנשים מסכנים בלי להזיע, עבור רבים היה צריך אלוף ה-WWF להציע מעט יותר מגימיקים צבעוניים ושרירים נפוחים.
לאחר השיא של הזכייה שלו בתואר האהדה לווריור התחילה לקטון כש-1990 נמשכה. הוא מצא את עצמו במיין איבנטים כחלק מקרבות שלשות לצד הרוד ווריורס החדשים (שב-WWF נודעו כלגיון האבדון) מול השלישייה של דמולישן (ביל 'אקס' אדי, ברי 'סמאש' דארסו ובריאן 'קראש' אדמס), בהם שאר המתאבקים יסתירו את החולשות שלו. בתחילת 1991 למקמהן כבר נמאס מהניסוי של ווריור. הוא נתן לו להפסיד את התואר למידקארדר סרג'נט סלוטר, מתאבק ותיק שהיה בייביפייס כוכב עבור מקמהן בשיאו בתקופה לפני רסלמניה. מאז סלוטר הפך להיל ושיחק תומך עיראקי באמצע מלחמת המפרץ האמיתית. כל התכניות לקרב חוזר בין ווריור והוגאן בוטלו, וג'ים הלוויג נותר כועס. הוא היה בכור המצרף של ההיאבקות, בין המידקארד למיין איבנט, ושנא את ההורדה בדרגה.
ביולי 1991, נמאס להלוויג מה-WWF, והוא החליט להתעמת מול מקמהן על תשלומים שהוא טען שהיו נמוכים מדי. הוא הרגיש שהוא מקודם באותה רמה כמו האלק הוגאן בסאמרסלאם - כשהיה איתו בצוות במיין איבנט מקודם מול סרג'נט סלוטר ועוזריו הזרים והמרושעים - ולכן עליו לקבל תשלום זהה. הוא דרש שמקמהן יסכים בכתב לכך שיקבל תשלום זהה לזה של הוגאן, וגם תשלום זהה באירועים ששניהם יופיעו בהם, אחרת לא יופיע בסאמרסלאם. כשהוא לא רוצה לסכן את המיין איבנט שלו, שהשקיע בו אלפי דולרים על קידום ושיווק, הסכים מקמהן לדרישותיו של הלוויג.
מיד לאחר סאמרסלאם, השעה מקמהן את הלוויג והסיר אותו מהתכניות של טיטאן. למרות שנתן למתאבק הצבעוני אישור בכתב שישלם לו כמו להוגאן,הוא הפר את ההבטחה. במקום הוא שלח להלוויג מכתב בו הסביר לו חגיגית שהוא לא כוכב ברמה של הוגאן, לפני שאמר להלוויג משפט שפגע בו עד לסוף ימיו: "הפכת לאגדה בעיני עצמך." כדי לנסות לפגוע בהלוויג עוד יותר, שילם מקמהן להוגאן בונוס של 15,000 דולרים על סאמרסלאם, כך שיוכל לקבל יותר ממנו על המופע.
כמו שהיה ב-1996, מקמהן היה נואש כשהתקשר להלוויג בתחילת 1992 וביקש ממנו לחזור לארגון ברסלמניה 8. שמה של ה-WWF הוכתם בגלל משפטים גרועים שהאלק הוגאן אמר בתכנית של ארסניו הול, כשהכחיש שהשתמש בסטרואידים כדי להגדיל את גופו. התוצאה מכך הייתה שערוריית סטרואידים שעטפה את הארגון במהירות. כוכבים גדולים רבים מהתקופה נעלמו מאור הזרקורים, והוגאן, רודי פייפר וג'ייק רוברטס עמדו לעזוב לאחר רסלמניה.
מקמהן היה זקוק לכוכבים אז פנה להלוויג, והשניים נהנו ממערכת יחסים שנמשכה כמעט שמונה חודשים לפני שהתפרקה שוב. היה זה מצב שחזר על עצמו ב-1996, למרות שהפעם אף אחד לא היה בטוח איך הקהל יגיב לשריד מתקופה שכבר חלפה. העסק השתנה ללא היכר ב-WWF מאז 1992, וקאסט מתאבקים שונה לחלוטין מילא את הארגון עכשיו. מהפרצופים שעדיין היו בפעם האחרונה שווריור עבד באירוע של הארגון, רק ברט הארט, דייבי בוי סמית', שון מייקלס והאנדרטייקר עוד נשארו פעילים בזירה.
חלק ג'
זאת לא הייתה עובדה שהלוויג זלזל בה. "לא הכרתי חצי מהחבר'ה. רק ידעתי שאלו שהיו בפסגה היו שחקנים סוג ב' כשהייתי שם קודם, ושהייתי חייב לחזור כדי לעשות רושם." האיש שנועד לעזור לו לעשות זאת היה יריבו בליל החזרה שלו, פול 'האנטר הרסט הלמסלי' לבק, חבר הקליק. מקמהן הכיר טוב את יתרונותיו וחסרונותיו של הלוויג כמתאבק. הוא לא התכוון שקרב החזרה המקודם מאוד של האולטימייט ווריור יסריח את המקום, אז הוא הנחה את האייג'נטס שלו לשמור על הקרב קצר ושווריור ייראה חזק. כל מה שהבוקינג קבע היה שווריור חייב לנצח תוך זמן קצר, ורוב הקרב נותר למתאבקים.
הלוויג לא פגש את לבק מעולם לפני הקרב, וטען אחר כך שיריבו לא הציע שום הצעות בנוגע לקרב כשוחחו לגביו. במקום הוא הסביר את התכנית שלו שבה הלמסלי ישתמש בפינישר שלו, הפדיגרי, ממש בהתחלה, רק כדי שיצא, יגיב לו, וינצח בקרב במהירות. הוא רצה ליצור מחדש את אחת מהתגובות הכי גדולות שקיבל בקריירה שלו, בקרב בסאמרסלאם ב-1988 במדיסון סקוור גארדן. בערב הזה הוא ניצח את האלוף הבין יבשתי דאז הונקי טונק מן תוך עשרים ושבע שניות, וגמר את הכהונה שוברת השיאים בת חמישה עשר החודשים שלו עם החגורה. היה זה הרגע שהעביר את דמותו של האולטימייט ווריור לרמות הגבוהות ב-WWF, והוא היה נלהב להחזיר את אותה תגובת מעריצים שפעם זכה לה.
לבק הגיע לבניין נלהב מכך שבכורתו ברסלמניה תהיה מול אחד מהכוכבים הכי גדולים שהיו אי פעם ב-WWF. הוא ציפה להיות בתפקידם של ריק רוד, טד דיביאסי ורנדי סאבאג' בשנים עברו - האיש שיסחוב את הלוויג לקרב מכובד. כשהקשיב לחזון השונה מאוד שהלוויג הציע לקרב שלהם, לבק הנהן בהסכמה. הוא לא הראה שום בעיה עם החד צדדיות בקרב, אז הלוויג עזב את השיחה והלך להחליף בגדים. "זאת לא הייתה תכנית מחוכמת לפגוע בהאנטר," הוא אמר אחר כך, "זה לא שינה אם חטף סקוואש בכל מקרה. אפשר לתקן דברים כאלה בקלות בהיאבקות."
"זה לא היה אמור להיות כזה חד צדדי, אבל מה שהם עשו בקרב היה קשור אליהם, רק אמרנו להם את הזמן שהוקצב להם," טען ג'ים קורנט. "אבל אתה יודע, אל תחרבן בפה של הבחור. תעשה קרב סביר בזמן שקיבלת." למרות ששתק לגמרי כשהסבירו על ההתנקשות בקריירה שלו מול עיניו, ללבק כן הייתה בעיה עם איך שהלוויג רצה לעשות את הכול. כשהוא מוטרד מכך, הוא הלך לג'רי בריסקו, הרוד אייג'נט המכובד והוותיק, לקבל עצה.
בתור מתאבק חובב לשעבר ומתאבק מקצועי מסורתי, לבריסקו לא היה זמן לדמויות כמו אולטימייט ווריור. הוא ייעץ ללבק לא לחסל את הפינישר שלו כמו שהוצע וטען בפניו שהקרב צריך להיות תחרותי ושוויוני לפני שהלוויג ינצח בקרב. לבק חזר לחדר של הלוויג כשהתקלח, והביא איתו את בריסקו לגיבוי. הוא התחיל להציע כמה רעיונות שרצה להכניס לתסריט, אבל הלוויג קטע אותו מיד. הוא בהה בלבק, ונבח, "אם יש משהו שאתה צריך לדבר איתי עליו אז תבוא אליי ונשוחח על כך פנים מול פנים."
אפילו אם לבק היה עושה זאת, קורנט טען שזה בטח לא היה משנה. "ווריור לא עמד לשמוע את זה: הוא לא עמד לתת למישהו לתקוף אותו במהלך קרב החזרה שלו. הלמסלי לא היה חשוב אז אז זה לא שינה, אבל הוא לא לקח את זה טוב." לבק קרא להלוויג לאחר מכן, "אחד מהאנשים הכי לא מקצועיים שאי פעם הייתי בזירה איתם," וטען שסירובו להראות כל חולשה "הרס את החווייה" בהופעת הרסלמניה הראשונה שלו. (למזלו של הלמסלי, הוא קיבל הזדמנויות רבות לנקום על התבוסה. הוא הופיע בעוד שמונה עשרה [נכון לרסלמניה 31] רסלמניות, והוביל שש מתוכן. כמו שהלוויג טען, הקריירה שלו לא נפגעה מההפסד.)
כשהוא מבין שלהתווכח עם הלוויג זה מאבק אבוד, החליט לבק במקום לזרום עם המצב והחליט לציית לדרישות יריבו. המקצועיות בכך שעשה את הג'וב המזיק הובחנה בידי ההנהלה. נאמר ללבק שבתור תודה על כך שהסכים לקרב בלי להתלונן, הוא יזכה בטורניר מלך הזירה באותה השנה כדי לבנות אותו לטווח ארוך.
גם לא היו תלונות מצד הקליק הידועים לשמצה על היחס הרע לאחד מהם. לא סקוט הול ולא שון וולטמן היו בקארד, קווין נאש עמד לעזוב את הארגון, ושון מייקלס היה עסוק ברגע הכי גדול בקריירה שלו. הלוויג נמנע מזעמם, אבל קורנט חש שהקבוצה ידעה לא לאתגר אותו בכל מקרה. "הם ראו כמה מקמהן שמח מהחזרה שלו והחליטו לבחור בקרבות שלהם," הוא אמר. "הם בטח הבינו שהבחור ילך בקרוב בכל מקרה. כשאתה מחזיר בחור שלא יכול לעבוד בכלל, שאף אחד מאחורי הקלעים לא אוהב, הנוסטלגיה של החזרה שלו תהיה קצרה מאוד."
לכן ללא כל התנגדות, הקרב קרה בדיוק כפי שהלוויג רצה: האולטימייט ווריור חיסל את האנטר הרסט הלמסלי בפחות משתי דקות. לפי התגובה לחזרתו באותו הערב - שהייתה חזקה יותר מכל דבר אחר במופע - רבים הרגישו שהחלטתו לחסל את המתאבק הצעיר הייתה מוצדקת. וינס מקמהן ממש שמח מאיך שהחזרה של האולטימייט ווריור יצאה. לאחר המופע, הוא שאל את הלוויג את אותה השאלה ששאל אותו לאחר חזרתו לפני ארבע שנים, "אתה לא מתגעגע? אתה לא מתגעגע לכל זה? לתהילה? להערצה?" הלוויג לא התחייב בתגובתו, אבל האמת הייתה שכן התגעגע. הוא רצה לשחק את תפקיד גיבור העל האמיתי שהיה אליל עבור מיליונים, אבל גם ידע שהיו לו אפשרויות אחרות. בניגוד לרוב הרוסטר, ההיאבקות וה-WWF לא היו כל חייו.
לצערם של כוכבי קרב האיירון מן במיין איבנט. ברט הארט ושון מייקלס, אחוז נכבד מהקהל בקליפורניה היו מעריצי היאבקות מזדמנים שהיו בקהל רק כדי לראות את החזרה של ווריור. רובם זכרו את המפלצות השריריות משנות השמונים וזכרו את ווריור בחיבה מילדותם. הם לא התכוונו לשבת מול קרב היאבקות קלאסי בן שעה שנלחמו בו שני מתאבקים שהיו חצי מגודלו. עבור המעריצים הללו, ה-WWF היו מופע מוגזם, מבנה גוף מנופח ודמויות מפוצצות, ולא החלפת אחיזות וקאונטרים.
זה היה בניגוד לתחושות המעריצים השרופים ואוהבי הקרבות. רובם ציפו שמייקלס מול הארט יהיה אחד מהקרבות הכי גדולים בדור וייזכר כקלאסיקה של רסלמניה. ה-WWF הרגישו באותה צורה, והבטיחו שהזוג ייתן את הקרב הכי מדהים בהיסטוריה של המופע השנתי. הייתה זאת אסטרטגיה ארגונית שהרסלינג אובזרבר ניוזלטר הרגיש שהייתה מסוכנת:
עם הכי הרבה מומנטום שלארגון היה מזה ארבע שנים, תציג פדרציית ההיאבקות העולמית את המופע הכי גדול בשנה בסוף השבוע הזה ואולי את הקרב הכי טוב בתולדותיה. ההצהרה הזאת, שבה משתמשים ה-WWF כדי לקדם את הקרב בין ברט הארט ושון מייקלס, קרב איירון מן בן שעה על תואר ה-WWF, שמה לחץ עצום על המתאבקים. מעולם ארגון מרכזי לא אמר למעריצים שהם פשוט עומדים לראות את הקרב הכי גדול בתולדות הארגון לקראת אירוע בתשלום. כשהציפיות ברמה כזאת גבוהה, אם השניים יצליחו, זה יהיה קרב שיזכרו במשך שנים. אבל אם הם יפשלו אפילו קצת, ולהתאבק שעה בסגנון של היום זה לבקש המון משניהם, זאת תהיה אכזבה.
רעיון הקרב, כמו רבים לפניו, בא מראש ההיאבקות הגאוני של פאט פטרסון. "קרב האיירון מן היה קרב חלומות שפעם הצעתי לקיים בין ברט ושון," הוא נזכר, "וינס לא ממש אהב את זה כי חשב שזה יהיה קרב ארוך מדי לאירוע. אפילו כמה מהמתאבקים צחקו עליי, אבל באמת האמנתי שברט ושון יוכלו להעיף את הגג." כשווינס שינה את דעתו והחליט ללכת עם הקרב, פטרסון כבר היה בהפסקה זמנית מהארגון. בעצם הוא פרש. הוא היה כל כך שחוק מההיאבקות עד שאפילו לא תכנן להגיע למופע הגדול. וינס התקשר ודחק בו, "פאט, אתה חייב לבוא לרסלמניה!" לבסוף הוא הסכים להגיע, ושמח שעשה זאת.
זה ששניים מהכוכבים שלו פשוט התאבקו במשך שעה בקארד משודר, שלא לדבר על רסלמניה, היה מאוד ייחודי עבור מקמהן. שני המתאבקים הגדולים האחרונים שעשו זאת היו ריקי סטימבוט וריק פלייר ב-1989, כשהתאבקו בקרב דרמטי ומדהים שרבים טענו שהיה קרב ההיאבקות הגדול בהיסטוריה. אבל, זה היה לפני שבע שנים בעולם הממוקד-היאבקות של ה-NWA, ולא בקרקס הספורט-בידורי של ה-WWF. בעבר, מקמהן מילא תמיד את הקארדים שלו ברסלמניה בקרבות רבים כל כך עד שמעטים נמשכו מעבר לעשר דקות. הקרב הכי ארוך עד אז היה הקרב בין האלק הוגאן והאולטימייט ווריור ברסלמניה 6, שקיבל עשרים ושתיים דקות שעברו חזרה.
זאת לא הייתה עובדה שהלוויג זלזל בה. "לא הכרתי חצי מהחבר'ה. רק ידעתי שאלו שהיו בפסגה היו שחקנים סוג ב' כשהייתי שם קודם, ושהייתי חייב לחזור כדי לעשות רושם." האיש שנועד לעזור לו לעשות זאת היה יריבו בליל החזרה שלו, פול 'האנטר הרסט הלמסלי' לבק, חבר הקליק. מקמהן הכיר טוב את יתרונותיו וחסרונותיו של הלוויג כמתאבק. הוא לא התכוון שקרב החזרה המקודם מאוד של האולטימייט ווריור יסריח את המקום, אז הוא הנחה את האייג'נטס שלו לשמור על הקרב קצר ושווריור ייראה חזק. כל מה שהבוקינג קבע היה שווריור חייב לנצח תוך זמן קצר, ורוב הקרב נותר למתאבקים.
הלוויג לא פגש את לבק מעולם לפני הקרב, וטען אחר כך שיריבו לא הציע שום הצעות בנוגע לקרב כשוחחו לגביו. במקום הוא הסביר את התכנית שלו שבה הלמסלי ישתמש בפינישר שלו, הפדיגרי, ממש בהתחלה, רק כדי שיצא, יגיב לו, וינצח בקרב במהירות. הוא רצה ליצור מחדש את אחת מהתגובות הכי גדולות שקיבל בקריירה שלו, בקרב בסאמרסלאם ב-1988 במדיסון סקוור גארדן. בערב הזה הוא ניצח את האלוף הבין יבשתי דאז הונקי טונק מן תוך עשרים ושבע שניות, וגמר את הכהונה שוברת השיאים בת חמישה עשר החודשים שלו עם החגורה. היה זה הרגע שהעביר את דמותו של האולטימייט ווריור לרמות הגבוהות ב-WWF, והוא היה נלהב להחזיר את אותה תגובת מעריצים שפעם זכה לה.
לבק הגיע לבניין נלהב מכך שבכורתו ברסלמניה תהיה מול אחד מהכוכבים הכי גדולים שהיו אי פעם ב-WWF. הוא ציפה להיות בתפקידם של ריק רוד, טד דיביאסי ורנדי סאבאג' בשנים עברו - האיש שיסחוב את הלוויג לקרב מכובד. כשהקשיב לחזון השונה מאוד שהלוויג הציע לקרב שלהם, לבק הנהן בהסכמה. הוא לא הראה שום בעיה עם החד צדדיות בקרב, אז הלוויג עזב את השיחה והלך להחליף בגדים. "זאת לא הייתה תכנית מחוכמת לפגוע בהאנטר," הוא אמר אחר כך, "זה לא שינה אם חטף סקוואש בכל מקרה. אפשר לתקן דברים כאלה בקלות בהיאבקות."
"זה לא היה אמור להיות כזה חד צדדי, אבל מה שהם עשו בקרב היה קשור אליהם, רק אמרנו להם את הזמן שהוקצב להם," טען ג'ים קורנט. "אבל אתה יודע, אל תחרבן בפה של הבחור. תעשה קרב סביר בזמן שקיבלת." למרות ששתק לגמרי כשהסבירו על ההתנקשות בקריירה שלו מול עיניו, ללבק כן הייתה בעיה עם איך שהלוויג רצה לעשות את הכול. כשהוא מוטרד מכך, הוא הלך לג'רי בריסקו, הרוד אייג'נט המכובד והוותיק, לקבל עצה.
בתור מתאבק חובב לשעבר ומתאבק מקצועי מסורתי, לבריסקו לא היה זמן לדמויות כמו אולטימייט ווריור. הוא ייעץ ללבק לא לחסל את הפינישר שלו כמו שהוצע וטען בפניו שהקרב צריך להיות תחרותי ושוויוני לפני שהלוויג ינצח בקרב. לבק חזר לחדר של הלוויג כשהתקלח, והביא איתו את בריסקו לגיבוי. הוא התחיל להציע כמה רעיונות שרצה להכניס לתסריט, אבל הלוויג קטע אותו מיד. הוא בהה בלבק, ונבח, "אם יש משהו שאתה צריך לדבר איתי עליו אז תבוא אליי ונשוחח על כך פנים מול פנים."
אפילו אם לבק היה עושה זאת, קורנט טען שזה בטח לא היה משנה. "ווריור לא עמד לשמוע את זה: הוא לא עמד לתת למישהו לתקוף אותו במהלך קרב החזרה שלו. הלמסלי לא היה חשוב אז אז זה לא שינה, אבל הוא לא לקח את זה טוב." לבק קרא להלוויג לאחר מכן, "אחד מהאנשים הכי לא מקצועיים שאי פעם הייתי בזירה איתם," וטען שסירובו להראות כל חולשה "הרס את החווייה" בהופעת הרסלמניה הראשונה שלו. (למזלו של הלמסלי, הוא קיבל הזדמנויות רבות לנקום על התבוסה. הוא הופיע בעוד שמונה עשרה [נכון לרסלמניה 31] רסלמניות, והוביל שש מתוכן. כמו שהלוויג טען, הקריירה שלו לא נפגעה מההפסד.)
כשהוא מבין שלהתווכח עם הלוויג זה מאבק אבוד, החליט לבק במקום לזרום עם המצב והחליט לציית לדרישות יריבו. המקצועיות בכך שעשה את הג'וב המזיק הובחנה בידי ההנהלה. נאמר ללבק שבתור תודה על כך שהסכים לקרב בלי להתלונן, הוא יזכה בטורניר מלך הזירה באותה השנה כדי לבנות אותו לטווח ארוך.
גם לא היו תלונות מצד הקליק הידועים לשמצה על היחס הרע לאחד מהם. לא סקוט הול ולא שון וולטמן היו בקארד, קווין נאש עמד לעזוב את הארגון, ושון מייקלס היה עסוק ברגע הכי גדול בקריירה שלו. הלוויג נמנע מזעמם, אבל קורנט חש שהקבוצה ידעה לא לאתגר אותו בכל מקרה. "הם ראו כמה מקמהן שמח מהחזרה שלו והחליטו לבחור בקרבות שלהם," הוא אמר. "הם בטח הבינו שהבחור ילך בקרוב בכל מקרה. כשאתה מחזיר בחור שלא יכול לעבוד בכלל, שאף אחד מאחורי הקלעים לא אוהב, הנוסטלגיה של החזרה שלו תהיה קצרה מאוד."
לכן ללא כל התנגדות, הקרב קרה בדיוק כפי שהלוויג רצה: האולטימייט ווריור חיסל את האנטר הרסט הלמסלי בפחות משתי דקות. לפי התגובה לחזרתו באותו הערב - שהייתה חזקה יותר מכל דבר אחר במופע - רבים הרגישו שהחלטתו לחסל את המתאבק הצעיר הייתה מוצדקת. וינס מקמהן ממש שמח מאיך שהחזרה של האולטימייט ווריור יצאה. לאחר המופע, הוא שאל את הלוויג את אותה השאלה ששאל אותו לאחר חזרתו לפני ארבע שנים, "אתה לא מתגעגע? אתה לא מתגעגע לכל זה? לתהילה? להערצה?" הלוויג לא התחייב בתגובתו, אבל האמת הייתה שכן התגעגע. הוא רצה לשחק את תפקיד גיבור העל האמיתי שהיה אליל עבור מיליונים, אבל גם ידע שהיו לו אפשרויות אחרות. בניגוד לרוב הרוסטר, ההיאבקות וה-WWF לא היו כל חייו.
לצערם של כוכבי קרב האיירון מן במיין איבנט. ברט הארט ושון מייקלס, אחוז נכבד מהקהל בקליפורניה היו מעריצי היאבקות מזדמנים שהיו בקהל רק כדי לראות את החזרה של ווריור. רובם זכרו את המפלצות השריריות משנות השמונים וזכרו את ווריור בחיבה מילדותם. הם לא התכוונו לשבת מול קרב היאבקות קלאסי בן שעה שנלחמו בו שני מתאבקים שהיו חצי מגודלו. עבור המעריצים הללו, ה-WWF היו מופע מוגזם, מבנה גוף מנופח ודמויות מפוצצות, ולא החלפת אחיזות וקאונטרים.
זה היה בניגוד לתחושות המעריצים השרופים ואוהבי הקרבות. רובם ציפו שמייקלס מול הארט יהיה אחד מהקרבות הכי גדולים בדור וייזכר כקלאסיקה של רסלמניה. ה-WWF הרגישו באותה צורה, והבטיחו שהזוג ייתן את הקרב הכי מדהים בהיסטוריה של המופע השנתי. הייתה זאת אסטרטגיה ארגונית שהרסלינג אובזרבר ניוזלטר הרגיש שהייתה מסוכנת:
עם הכי הרבה מומנטום שלארגון היה מזה ארבע שנים, תציג פדרציית ההיאבקות העולמית את המופע הכי גדול בשנה בסוף השבוע הזה ואולי את הקרב הכי טוב בתולדותיה. ההצהרה הזאת, שבה משתמשים ה-WWF כדי לקדם את הקרב בין ברט הארט ושון מייקלס, קרב איירון מן בן שעה על תואר ה-WWF, שמה לחץ עצום על המתאבקים. מעולם ארגון מרכזי לא אמר למעריצים שהם פשוט עומדים לראות את הקרב הכי גדול בתולדות הארגון לקראת אירוע בתשלום. כשהציפיות ברמה כזאת גבוהה, אם השניים יצליחו, זה יהיה קרב שיזכרו במשך שנים. אבל אם הם יפשלו אפילו קצת, ולהתאבק שעה בסגנון של היום זה לבקש המון משניהם, זאת תהיה אכזבה.
רעיון הקרב, כמו רבים לפניו, בא מראש ההיאבקות הגאוני של פאט פטרסון. "קרב האיירון מן היה קרב חלומות שפעם הצעתי לקיים בין ברט ושון," הוא נזכר, "וינס לא ממש אהב את זה כי חשב שזה יהיה קרב ארוך מדי לאירוע. אפילו כמה מהמתאבקים צחקו עליי, אבל באמת האמנתי שברט ושון יוכלו להעיף את הגג." כשווינס שינה את דעתו והחליט ללכת עם הקרב, פטרסון כבר היה בהפסקה זמנית מהארגון. בעצם הוא פרש. הוא היה כל כך שחוק מההיאבקות עד שאפילו לא תכנן להגיע למופע הגדול. וינס התקשר ודחק בו, "פאט, אתה חייב לבוא לרסלמניה!" לבסוף הוא הסכים להגיע, ושמח שעשה זאת.
זה ששניים מהכוכבים שלו פשוט התאבקו במשך שעה בקארד משודר, שלא לדבר על רסלמניה, היה מאוד ייחודי עבור מקמהן. שני המתאבקים הגדולים האחרונים שעשו זאת היו ריקי סטימבוט וריק פלייר ב-1989, כשהתאבקו בקרב דרמטי ומדהים שרבים טענו שהיה קרב ההיאבקות הגדול בהיסטוריה. אבל, זה היה לפני שבע שנים בעולם הממוקד-היאבקות של ה-NWA, ולא בקרקס הספורט-בידורי של ה-WWF. בעבר, מקמהן מילא תמיד את הקארדים שלו ברסלמניה בקרבות רבים כל כך עד שמעטים נמשכו מעבר לעשר דקות. הקרב הכי ארוך עד אז היה הקרב בין האלק הוגאן והאולטימייט ווריור ברסלמניה 6, שקיבל עשרים ושתיים דקות שעברו חזרה.
חלק ד'
היה זה שינוי עצום באידאלים של וינס למכור מופע על בסיס תחרות היאבקות בת שעה. אמנם אביו הציג באופן קבוע קרבות שנגמרו אחרי שעה כשברונו סמרטינו הגן על התואר שלו במדיסון סקוור גארדן בשנות השישים והשבעים, באירועים משודרים וינס הבן בכלל לא התקרב לכך. (לפחות בקרבות רגילים. כמה קרבות רויאל ראמבל עברו את השעה.) הארט בעצם התאבק כבר בקרבות בני שעה כמה פעמים בהאוס שואוס שלא שודרו בתחילת העשור מול ריק פלייר, שהיה מנוסה בכך, ואחיו אואן הארט, אז הוא ידע למה לצפות. מייקלס לא התאבק בקרב באורך הזה, אבל עבד בכמה קרבות זוגות כשהיה חלק מהרוקרס מול האחים רוז'ו שהיו אמורים להימשך שעה, אבל בעצם נמשכו בערך ארבעים דקות.
למרות זאת, מייקלס היה מוכן לאתגר. עלייתו לפסגת הארגון צברה מומנטום מאז שהפך לבייביפייס בלילה אחרי רסלמניה ב-1995, כשהתגובה הטובה כלפיו בקרב מול חברו הטוב הבייבפייס קווין 'דיזל' נאש בליל המופע הכריחה את מקמהן לעשות זאת. באותו הלילה, מייקלס ונאש נאלצו לסגת לאחור ולוותר על מה שהרגישו שהיה המיין איבנט הצודק שלהם בגלל הופעתו של לורנס טיילור. אבל ב-1996, לא היה ספק שמייקלס הרוויח ושהגיע לו המיין איבנט ברסלמניה.
למרות שהיה אהוד מהרגע שהפך לפייס, המומנטום של מייקלס התחיל לעלות לאחר אנגל זכור מול אואן הארט בנובמבר, בו השתמש בפציעות שספג במהלך קרב מפורסם במועדון לילה בסירקיוז כדי לקבל השראה לאנגל. כדי לעשות זאת, נתן מייקלס לאואן לבעוט לו בעורפו עם מהלך שנקרא אינזוגירי. למרות שבהתחלה לא הראה שום בעיות, הוא התעלף פתאום בזירה, כאילו סבל מסיבוכים שהיו קשורים לזעזוע המוח שספג. כש-RAW הסתיימה בפתאומיות באותו הלילה, המעריצים הבוכים דאגו ששון נפל ומת בזירה ממפרצת מוח.
הצורה בה כל הסיפור צולם והוצג הייתה שונה כל כך עבור מקמהן עד שאנשים קנו זאת כדבר אמיתי. ספוט שהשתבש מאוד. זאת הייתה בדיוק התגובה שמייקלס קיווה לה כשהציע את הרעיון. כשחזר לנצח ברויאל ראמבל, הסימפתיה שקיבל והתגובה שקיבל כתוצאה מכך אימתה את זה שקיבל את רגע התהילה שלו בגלל עבודתו הקשה ולא בגלל מהלכיו הפוליטיים. לאחר הניצחון שלו בקרב בן שלושים האנשים, קיבל מייקלס לו"ז מוגבל יותר, שכלל כמה קרבות טלוויזיה וכמה קרבות בהאוס שואוס עם אואן הארט וחברו האנטר הרסט הלמסלי, כדי לחזור לכושר.
הלו"ז הקטן של מייקלס גרם לקצת כעס מצד ברט הארט. הוא היה בדרכים בכל יום ונלחם מול אנדרטייקר ודיזל הענקים, והתאבק בקרבות שפגעו מאוד בגופו בגלל העוצמה של יריביו הגדולים. הוא גם נאלץ להתמודד עם מחלה שנקרא "בטן בומביי" לאחר סיבוב הופעות עם הפדרצייה בהודו, וכעס שבזמן שסבל מכל זה, מייקלס היה בבית והתאמן כמו מטורף כדי להגיע לכושר עילאי.
הוא גם שם לב לכך שבחודשים לקראת הקרב הגדול שלהם, שון נתן סופרקיק וניצח עשרים ותשעה אנשים אחרים ברויאל ראמבל. בינתיים הוא התקשה מול האנדרטייקר ודיזל באירועים, ובשני הקרבות שלו הסתמך על התערבויות כדי להגן על התואר. "הרגשתי כאילו דחפו אותי לצד, כאילו רק סחבתי את החגורה עד ששון יוכל לקחת אותה ממני ברסלמניה 12," הוא התלונן.
הארט גם כעס מסדרת סרטוני אימונים שה-WWF הפיקו כדי לקדם את הקרב. בעוד מייקלס נראה כשהוא ביצע תרגילי מתח ורץ במדרגות כמו רוקי בלבואה, הארט רץ באיטיות בדרכים המושלגות של קלגרי ונוצח בידי אביו בן השמונים בצינוק המפורסם של משפחת הארט. מקרי או לא, המסר שעבר היה שמייקלס הוא הצעיר והיותר בכושר מהשניים, ושברט היה המתאבק הוותיק שניסה באופן נואש להגיע לכושר זהה לזה של יריבו.
למרות הבנייה המנוגדת שהשניים קיבלו בטלוויזיה, ביום המופע הם ממש ציפו לקרב ביניהם. "התלהבנו מכך שעשינו את קרב המרתון לראשונה," אמר שון, "הייתי נלהב במיוחד מאחר וסוף סוף קיבלתי הזדמנות לעבוד במשך שעה, אבל גם ידעתי שזה יהיה אתגר אמיתי לשמור את הצופים בקטע במשך כל הזמן. הייתי מוכן לזה, והיינו שני מתאבקים שההנהלה חשבה שיצליחו בכך. ידענו שזה סיכוי גדול עבורנו לדעתם."
בניגוד למיין איבנטים אחרים ברסלמניה כמו טיילור מול ביגלו שנה קודם לכן, סאבאג' מול הוגאן ב-1989, והוגאן מול ווריור ב-1990, מייקלס והארט לא ישבו ושוחחו בכלל על מה שרצו לעשות בקרב עד לבוקר האירוע. שניהם שמחו כשהבינו שהיו באותו צד מבחינה יצירתית, ובתוך כמה דקות בלבד הם תכננו את רוב הקרב. מייקלס שמח מאוד לשמוע את הארט הלא גמיש בדרך כלל מציע שישנו קצת את הארסנל שלהם כדי למלא זמן, שישנו את האחיזות המבוססות שלהם ויוסיפו מהלכים חדשים.
הם לקחו תורות וקבעו חלקים בני עשר וחמש עשרה דקות כך שלא יצטרכו לזכור חומר בן שישים דקות, כשהם יודעים שכל אחד מהם יוכל להוביל את השני בחלקים שהם זכרו. היה קל יותר בגלל הצעתו של הארט שלא יהיו בכלל הכרעות בכל שישים הדקות: כך יראו ששניהם היו מתאבקים באותה רמה. ואז, כשהקרב יגיע להארכה כפי שנקבע ושון ינצח אותו, להארט היה "תירוץ" - וגם דרך לבקש קרב חוזר ברסלמניה בשנה הבאה. מייקלס הסכים עם ההיגיון, והוסיף, ". לא חשבתי שברט ואני צריכים לנצח זה את זה עשרות פעמים. אם היה כ"כ קל לנצח אותנו, לא היינו אמורים להתאבק על האליפות." הייתה זאת החלטה שפגעה בקרב.
הארט הוצג כאלוף הוותיק שנצמד למסורת ולערכים כמו כבוד בבנייה לקרב, וכניסתו לקרב מול מייקלס הייתה פשוטה בהתאם. הוא פשוט הלך אל הזירה במבט ממוקד ונחוש בעיניו ומטרה בכל צעד. הוא היה מתאבק מקצועי: זה היה הגימיק שלו, הוא לא היה צריך זיקוקים ומופעי לייזר כמו ווריור או המון אחרים. שון מייקלס בא מכיוון אחר לגמרי: הוא אהב שהכניסות שלו היו זכורות.
כניסות מעטות בהיסטוריה היו בלתי נשכחות כמו של שון באותו הלילה, כשהכוכב הצבעוני גלש אל הזירה על אומגה שכיסה חצי מהארינה. מקמהן, שאהב סיכונים ותמיד אהב להגיד, "לא הייתי מבקש ממך לעשות משהו שאני לא הייתי עושה," כבר בחן בשמחה את המכשיר מוקדם יותר באותו היום. אמו של שון, שגם הייתה בקהל באותו הערב, הזדעזעה כששמעה את החדשות. "לא רציתי שיעשה זאת," היא נזכרת, אבל מייקלס לא אהב סמכות, ועשה את הפעלול. למזלו, זה היה נהדר: מייקלס נראה כמו הכוכב שעמד להיות כשגלש אל הזירה.
למרות הבנייה והכישרון הברור של שני המתאבקים, עבור רבים קרב האיירון מן לא הצליח לעמוד בציפיות הבלתי אפשריות ממנו. זה לא עזר כשכמה מעריצים בקהל - בעיקר הקהל המזדמן שכבר ראה את ווריור ולא רצה לעבור קרב כזה ארוך - התחיל לעזוב ברגע שהקרב התחיל. לאלו שנשארו בקושי היה אכפת מהקרב בכלל. אחרי מעל עשור של ניהול ה-WWF הוא היה מודע טוב מאוד למה שהקהל שלו יוכל לסבול, וידע שקרב היאבקות פשוט וישן יהיה קשה מאוד.
אלו שכן נשארו קיבלו קרב איטי יחסית שלפעמים הגיע לשיא. היו כמה ספוטים זכורים, כמו איך שמייקלס נתן בטעות סופרקיק למודד הזמן, אבל רוב הזמן הצמד החליף אחיזות ושמר את האנרגיה לחלק האחרון בקרב. הם אפילו עשו מערכת מספרים כדי לדעת עד כמה הם היו מותשים. ככל שהמספר היה נמוך יותר, הם הרגישו טוב יותר, אבל אם מישהו מהם אמר "עשר", אז זה הסימן לנעול אחיזה ולנשום. בחצי הדרך בקרב מעריצים רבים הבינו שכנראה לא יהיו הכרעות בקרב, והתחילו לצעוק בוז בקול לכל ספירת שתיים צמודה, כי ידעו שהעניין שלהם לא יגבר בעקבות הצמדה.
ברוב הקרב שיחקו מייקלס והארט משחק של 'העבר את תפוח האדמה' (המונח 'תפוח אדמה' הוא מונח בהיאבקות שמשמעו מכה סטיפית ולא מבוימת. לפעמים זה קורה בתאונה, לעתים זה קורה בכוונה. קטיף תפוחי אדמה הוא קרב בו כמה מכות אמיתיות קורות בכוונה.) זה התחיל במכה סטיפית שגויה של מייקלס בתחילת הקרב, ואז זה הוביל לסדרת נקמות ומכות סטיפיות יותר ויותר עד שהמעגל לא נגמר. הארט ביטל את הטענה ש'קטיף תפוחי האדמה' גרם לבעיות, "דברים כאלה קורים לעתים בהיאבקות," הוא טען.
למרות הקצב האיטי וחלקים בקרב שהיו שוט, התזמון המשותף של הצמד וביצוע כל אחיזה, מעבר והיפוך היה מושלם. הדוגמה לכך הייתה בשלבים האחרונים של הקרב כשהארט, שידע שהוא צריך לתת את חמש הדקות האחרונות למייקלס, רץ אל החבלים לספוט שלו שאמור היה להיקטע, וראה שנשארו עוד 4:59 דקות. הוא חייך לעצמו לרגע לפני שהלך לשלב האחרון בקרב, מסופק שביצעו את כל מה שרצו. הקרב הלך בדיוק כפי שדיברו, מתוכנן לפי שניות. "אני לא מכיר עוד שני מתאבקים מקצועיים שיכלו לעשות את זה טוב כל כך. זה היה הישג מדהים לתכנן את כל זה ולבצע את זה עוד באותו הלילה בלי תקלות," הוא התרברב.
היה זה שינוי עצום באידאלים של וינס למכור מופע על בסיס תחרות היאבקות בת שעה. אמנם אביו הציג באופן קבוע קרבות שנגמרו אחרי שעה כשברונו סמרטינו הגן על התואר שלו במדיסון סקוור גארדן בשנות השישים והשבעים, באירועים משודרים וינס הבן בכלל לא התקרב לכך. (לפחות בקרבות רגילים. כמה קרבות רויאל ראמבל עברו את השעה.) הארט בעצם התאבק כבר בקרבות בני שעה כמה פעמים בהאוס שואוס שלא שודרו בתחילת העשור מול ריק פלייר, שהיה מנוסה בכך, ואחיו אואן הארט, אז הוא ידע למה לצפות. מייקלס לא התאבק בקרב באורך הזה, אבל עבד בכמה קרבות זוגות כשהיה חלק מהרוקרס מול האחים רוז'ו שהיו אמורים להימשך שעה, אבל בעצם נמשכו בערך ארבעים דקות.
למרות זאת, מייקלס היה מוכן לאתגר. עלייתו לפסגת הארגון צברה מומנטום מאז שהפך לבייביפייס בלילה אחרי רסלמניה ב-1995, כשהתגובה הטובה כלפיו בקרב מול חברו הטוב הבייבפייס קווין 'דיזל' נאש בליל המופע הכריחה את מקמהן לעשות זאת. באותו הלילה, מייקלס ונאש נאלצו לסגת לאחור ולוותר על מה שהרגישו שהיה המיין איבנט הצודק שלהם בגלל הופעתו של לורנס טיילור. אבל ב-1996, לא היה ספק שמייקלס הרוויח ושהגיע לו המיין איבנט ברסלמניה.
למרות שהיה אהוד מהרגע שהפך לפייס, המומנטום של מייקלס התחיל לעלות לאחר אנגל זכור מול אואן הארט בנובמבר, בו השתמש בפציעות שספג במהלך קרב מפורסם במועדון לילה בסירקיוז כדי לקבל השראה לאנגל. כדי לעשות זאת, נתן מייקלס לאואן לבעוט לו בעורפו עם מהלך שנקרא אינזוגירי. למרות שבהתחלה לא הראה שום בעיות, הוא התעלף פתאום בזירה, כאילו סבל מסיבוכים שהיו קשורים לזעזוע המוח שספג. כש-RAW הסתיימה בפתאומיות באותו הלילה, המעריצים הבוכים דאגו ששון נפל ומת בזירה ממפרצת מוח.
הצורה בה כל הסיפור צולם והוצג הייתה שונה כל כך עבור מקמהן עד שאנשים קנו זאת כדבר אמיתי. ספוט שהשתבש מאוד. זאת הייתה בדיוק התגובה שמייקלס קיווה לה כשהציע את הרעיון. כשחזר לנצח ברויאל ראמבל, הסימפתיה שקיבל והתגובה שקיבל כתוצאה מכך אימתה את זה שקיבל את רגע התהילה שלו בגלל עבודתו הקשה ולא בגלל מהלכיו הפוליטיים. לאחר הניצחון שלו בקרב בן שלושים האנשים, קיבל מייקלס לו"ז מוגבל יותר, שכלל כמה קרבות טלוויזיה וכמה קרבות בהאוס שואוס עם אואן הארט וחברו האנטר הרסט הלמסלי, כדי לחזור לכושר.
הלו"ז הקטן של מייקלס גרם לקצת כעס מצד ברט הארט. הוא היה בדרכים בכל יום ונלחם מול אנדרטייקר ודיזל הענקים, והתאבק בקרבות שפגעו מאוד בגופו בגלל העוצמה של יריביו הגדולים. הוא גם נאלץ להתמודד עם מחלה שנקרא "בטן בומביי" לאחר סיבוב הופעות עם הפדרצייה בהודו, וכעס שבזמן שסבל מכל זה, מייקלס היה בבית והתאמן כמו מטורף כדי להגיע לכושר עילאי.
הוא גם שם לב לכך שבחודשים לקראת הקרב הגדול שלהם, שון נתן סופרקיק וניצח עשרים ותשעה אנשים אחרים ברויאל ראמבל. בינתיים הוא התקשה מול האנדרטייקר ודיזל באירועים, ובשני הקרבות שלו הסתמך על התערבויות כדי להגן על התואר. "הרגשתי כאילו דחפו אותי לצד, כאילו רק סחבתי את החגורה עד ששון יוכל לקחת אותה ממני ברסלמניה 12," הוא התלונן.
הארט גם כעס מסדרת סרטוני אימונים שה-WWF הפיקו כדי לקדם את הקרב. בעוד מייקלס נראה כשהוא ביצע תרגילי מתח ורץ במדרגות כמו רוקי בלבואה, הארט רץ באיטיות בדרכים המושלגות של קלגרי ונוצח בידי אביו בן השמונים בצינוק המפורסם של משפחת הארט. מקרי או לא, המסר שעבר היה שמייקלס הוא הצעיר והיותר בכושר מהשניים, ושברט היה המתאבק הוותיק שניסה באופן נואש להגיע לכושר זהה לזה של יריבו.
למרות הבנייה המנוגדת שהשניים קיבלו בטלוויזיה, ביום המופע הם ממש ציפו לקרב ביניהם. "התלהבנו מכך שעשינו את קרב המרתון לראשונה," אמר שון, "הייתי נלהב במיוחד מאחר וסוף סוף קיבלתי הזדמנות לעבוד במשך שעה, אבל גם ידעתי שזה יהיה אתגר אמיתי לשמור את הצופים בקטע במשך כל הזמן. הייתי מוכן לזה, והיינו שני מתאבקים שההנהלה חשבה שיצליחו בכך. ידענו שזה סיכוי גדול עבורנו לדעתם."
בניגוד למיין איבנטים אחרים ברסלמניה כמו טיילור מול ביגלו שנה קודם לכן, סאבאג' מול הוגאן ב-1989, והוגאן מול ווריור ב-1990, מייקלס והארט לא ישבו ושוחחו בכלל על מה שרצו לעשות בקרב עד לבוקר האירוע. שניהם שמחו כשהבינו שהיו באותו צד מבחינה יצירתית, ובתוך כמה דקות בלבד הם תכננו את רוב הקרב. מייקלס שמח מאוד לשמוע את הארט הלא גמיש בדרך כלל מציע שישנו קצת את הארסנל שלהם כדי למלא זמן, שישנו את האחיזות המבוססות שלהם ויוסיפו מהלכים חדשים.
הם לקחו תורות וקבעו חלקים בני עשר וחמש עשרה דקות כך שלא יצטרכו לזכור חומר בן שישים דקות, כשהם יודעים שכל אחד מהם יוכל להוביל את השני בחלקים שהם זכרו. היה קל יותר בגלל הצעתו של הארט שלא יהיו בכלל הכרעות בכל שישים הדקות: כך יראו ששניהם היו מתאבקים באותה רמה. ואז, כשהקרב יגיע להארכה כפי שנקבע ושון ינצח אותו, להארט היה "תירוץ" - וגם דרך לבקש קרב חוזר ברסלמניה בשנה הבאה. מייקלס הסכים עם ההיגיון, והוסיף, ". לא חשבתי שברט ואני צריכים לנצח זה את זה עשרות פעמים. אם היה כ"כ קל לנצח אותנו, לא היינו אמורים להתאבק על האליפות." הייתה זאת החלטה שפגעה בקרב.
הארט הוצג כאלוף הוותיק שנצמד למסורת ולערכים כמו כבוד בבנייה לקרב, וכניסתו לקרב מול מייקלס הייתה פשוטה בהתאם. הוא פשוט הלך אל הזירה במבט ממוקד ונחוש בעיניו ומטרה בכל צעד. הוא היה מתאבק מקצועי: זה היה הגימיק שלו, הוא לא היה צריך זיקוקים ומופעי לייזר כמו ווריור או המון אחרים. שון מייקלס בא מכיוון אחר לגמרי: הוא אהב שהכניסות שלו היו זכורות.
כניסות מעטות בהיסטוריה היו בלתי נשכחות כמו של שון באותו הלילה, כשהכוכב הצבעוני גלש אל הזירה על אומגה שכיסה חצי מהארינה. מקמהן, שאהב סיכונים ותמיד אהב להגיד, "לא הייתי מבקש ממך לעשות משהו שאני לא הייתי עושה," כבר בחן בשמחה את המכשיר מוקדם יותר באותו היום. אמו של שון, שגם הייתה בקהל באותו הערב, הזדעזעה כששמעה את החדשות. "לא רציתי שיעשה זאת," היא נזכרת, אבל מייקלס לא אהב סמכות, ועשה את הפעלול. למזלו, זה היה נהדר: מייקלס נראה כמו הכוכב שעמד להיות כשגלש אל הזירה.
למרות הבנייה והכישרון הברור של שני המתאבקים, עבור רבים קרב האיירון מן לא הצליח לעמוד בציפיות הבלתי אפשריות ממנו. זה לא עזר כשכמה מעריצים בקהל - בעיקר הקהל המזדמן שכבר ראה את ווריור ולא רצה לעבור קרב כזה ארוך - התחיל לעזוב ברגע שהקרב התחיל. לאלו שנשארו בקושי היה אכפת מהקרב בכלל. אחרי מעל עשור של ניהול ה-WWF הוא היה מודע טוב מאוד למה שהקהל שלו יוכל לסבול, וידע שקרב היאבקות פשוט וישן יהיה קשה מאוד.
אלו שכן נשארו קיבלו קרב איטי יחסית שלפעמים הגיע לשיא. היו כמה ספוטים זכורים, כמו איך שמייקלס נתן בטעות סופרקיק למודד הזמן, אבל רוב הזמן הצמד החליף אחיזות ושמר את האנרגיה לחלק האחרון בקרב. הם אפילו עשו מערכת מספרים כדי לדעת עד כמה הם היו מותשים. ככל שהמספר היה נמוך יותר, הם הרגישו טוב יותר, אבל אם מישהו מהם אמר "עשר", אז זה הסימן לנעול אחיזה ולנשום. בחצי הדרך בקרב מעריצים רבים הבינו שכנראה לא יהיו הכרעות בקרב, והתחילו לצעוק בוז בקול לכל ספירת שתיים צמודה, כי ידעו שהעניין שלהם לא יגבר בעקבות הצמדה.
ברוב הקרב שיחקו מייקלס והארט משחק של 'העבר את תפוח האדמה' (המונח 'תפוח אדמה' הוא מונח בהיאבקות שמשמעו מכה סטיפית ולא מבוימת. לפעמים זה קורה בתאונה, לעתים זה קורה בכוונה. קטיף תפוחי אדמה הוא קרב בו כמה מכות אמיתיות קורות בכוונה.) זה התחיל במכה סטיפית שגויה של מייקלס בתחילת הקרב, ואז זה הוביל לסדרת נקמות ומכות סטיפיות יותר ויותר עד שהמעגל לא נגמר. הארט ביטל את הטענה ש'קטיף תפוחי האדמה' גרם לבעיות, "דברים כאלה קורים לעתים בהיאבקות," הוא טען.
למרות הקצב האיטי וחלקים בקרב שהיו שוט, התזמון המשותף של הצמד וביצוע כל אחיזה, מעבר והיפוך היה מושלם. הדוגמה לכך הייתה בשלבים האחרונים של הקרב כשהארט, שידע שהוא צריך לתת את חמש הדקות האחרונות למייקלס, רץ אל החבלים לספוט שלו שאמור היה להיקטע, וראה שנשארו עוד 4:59 דקות. הוא חייך לעצמו לרגע לפני שהלך לשלב האחרון בקרב, מסופק שביצעו את כל מה שרצו. הקרב הלך בדיוק כפי שדיברו, מתוכנן לפי שניות. "אני לא מכיר עוד שני מתאבקים מקצועיים שיכלו לעשות את זה טוב כל כך. זה היה הישג מדהים לתכנן את כל זה ולבצע את זה עוד באותו הלילה בלי תקלות," הוא התרברב.
חלק ה'
בסוף שישים הדקות הקרב הגיע לשיא הדרמה, כשהארט נעל את מייקלס באחיזת השארפשוטר שלו כששלושים שניות נותרו על השעון. מייקלס הצליח לשרוד את המהלך עד הפעמון, אבל הקהל נאנח ביחד בגלל חוסר הסיום ההחלטי במופע הגדול של השנה. הארט תפס את חגורת תואר ה-WWF שלו והתחיל ללכת למאחורי הקלעים, ונתן את הרושם שחשב שללא הכרעה הוא שמר על האליפות שלו.
נשיא הארגון החוזר גורילה מונסון היה האיש שנועד להכריז שלקרב צריך להיות מנצח ברור. הוא הכריז על הארכה עד שאחד מהמתאבקים יצליח לנצח. הארט התעצבן מההחלטה, ונתן לדמותו עוד אי צדק להתלונן עליו כשיחזור לאחר ההפסקה שייקח לאחר רסלמניה בעוד כמה חודשים. הקהל החי היה צריך להתלהב מכך שייראו מנצח מוחלט, אבל התגובה להכרזת ההארכה הייתה פושרת במקרה הטוב. עכשיו, רובם רק רצו ללכת הביתה.
הם לא נאלצו לחכות הרבה. מייקלס נתן שתי סופרקיק והצמיד את הארט נקי באמצע הזירה תוך פחות משתי דקות. הוא השיג לבסוף את "חלום הילדות" שרדף אחריו כל כך הרבה זמן. הרגש ברגע היה כל כך גדול עבור מייקלס, שנלחם בדמעות כשתפס בחגורה החדשה שלו, וחיבק אותה כמו שמחבקים תינוק. הרגע הרגיש היה קצר. רק כמה שניות לאחר מכן הסתובב אל השופט ארל הבנר ואמר לו, "תגיד לו [להארט] להסתלק מהזירה המזויינת. זה הרגע שלי." הבנר גלגל את עיניו מהפקודה ומסר את זה להארט, שעטה פרצוף נדהם מחוסר הכבוד.
הארט העיד מאוחר יותר, "לא הייתה לי בעיה עם משהו מזה, בעצם. לפעמים אומרים דברים כאלו בגלל מהירות, וזה לא יוצא טוב. זה לא חוצפה, זה אחד מהדברים האלה." החבר'ה מאחורי הקלעים ראו בצורה שונה את הדברים כששמעו מה מייקלס אמר. כשהארט לא לחץ את ידו של שון מייקלס ויצא מהבניין מיד אל הלינקולן קונטיננטל שחיכתה לו - כפי שהצמד הסכים בסוד קודם לכן - המיתוס שהם שנאו אחד את השני התחזק עוד יותר.
כל הדיבור ב-RAW למחרת היום היה בנוגע לכך שלהארט ולמייקלס יש היט רציני אחד עם השני לאחר הקרב ביניהם. הסיפור בנוגע להארכה היה שברט סירב להפסיד לשון במהלך השעה שהוקצבה, ושהתעקש במקום שההכרעה תהיה רק בהארכה. מייקלס ביטל את השמועה. "המתאבקים האחרים סתם המציאו סטוריליינים," הוא אמר. "אנשים ייחסו לזה כל כך הרבה חשיבות, אבל שנינו רצינו להתאבק שעה ואז ללכת להארכה." אפילו שהארט היה בהפסקה בטלוויזיה ולא היה בבניין ב-RAW, הוא שמח שסיפורי השנאה בינו לבין שון צמחו. לדעתו העוינות הזאת רק תחזק את הקרב החוזר ביניהם. כשאחיו אואן התקשר אליו מהבניין ואמר לו שהשמועה מאחורי הקלעים אומרת שיש מתח רציני בין השניים, ברט שמח. "טוב!" הוא אמר, "שימשיכו לחשוב ככה."
האמת הייתה - לפחות באותו הזמן - שלא הייתה בכלל טינה בין ברטושון. בעצם, הארט יצא מהקרב אם הרבה יותר כבוד למייקלס מאשר לפניו, גאה בכמה שעבד קשה כדי להגיע לאיפה שהיה ועל כמה שהפך למוצלח. לא הייתה לו כל בעיה להפסיד את החגורה לשון. אפילו שהארט לא אהב את הגישה וההתמכרויות שלו, הוא שמח על כך שהפך לאיש המוביל בארגון.
יותר מכך, הארט מאוד אהב את איך שהקרב יצא."זאת הייתה יצירת מופת מוחלטת," הוא התרברב, "אני לא יודע אם היה לי קרב כזה עם מישהו אחר במובן שכל מהלך קרה בדיוק איך שרצינו." היה זה דבר שגם פאט פטרסון, מתכנן הקרב, הרגיש, "אין הרבה מתאבקים שיכולים להתאבק במשך שעה ולהחזיק את הקהל, ובתקופה ההיא היו רק שניים שיכלו לעשות את זה - ברט ושון. שמחתי כל כך שהם קיבלו את הקרב שציפיתי שיקבלו. הם באמת עשו משהו מדהים. הייתי שם בקהל וזה היה אחד מהקרבות הגדולים ביותר שראיתי בקריירה שלי, באמת. היו לי דמעות בעיניים כשצפיתי בו ובכיתי אחר כך."
למרות שמייקלס היה שנוא יחסית מאחורי הקלעים, הוא זכה לכבוד רב בגלל יכולת היאבקות שלו. כמעט כל הרוסטר בירך אותו על כך שהשיג את מטרתו. הוא חיבק את חבריו ובכה איתם דמעות שמחה, ווינס נתן לו חיבוק דוב ענק לאחר הקרב ואמר לו בחום, "אני רוצה שתיהנה מזה!" אחרים בארגון חששו קצת יותר, ואנשים כמו ג'ים רוס וג'ים קורנט דאגו מאוד על מה שווינס מכין להם. "אני זוכר שחשבתי, 'אוי, אנחנו עומדים להיות מאוד עסוקים עכשיו'," אמר קורנט. הנבואה שלו התממשה במספר מקרים במהלך שמונת החודשים הסוערים של מייקלס כאלוף.
בסוף שישים הדקות הקרב הגיע לשיא הדרמה, כשהארט נעל את מייקלס באחיזת השארפשוטר שלו כששלושים שניות נותרו על השעון. מייקלס הצליח לשרוד את המהלך עד הפעמון, אבל הקהל נאנח ביחד בגלל חוסר הסיום ההחלטי במופע הגדול של השנה. הארט תפס את חגורת תואר ה-WWF שלו והתחיל ללכת למאחורי הקלעים, ונתן את הרושם שחשב שללא הכרעה הוא שמר על האליפות שלו.
נשיא הארגון החוזר גורילה מונסון היה האיש שנועד להכריז שלקרב צריך להיות מנצח ברור. הוא הכריז על הארכה עד שאחד מהמתאבקים יצליח לנצח. הארט התעצבן מההחלטה, ונתן לדמותו עוד אי צדק להתלונן עליו כשיחזור לאחר ההפסקה שייקח לאחר רסלמניה בעוד כמה חודשים. הקהל החי היה צריך להתלהב מכך שייראו מנצח מוחלט, אבל התגובה להכרזת ההארכה הייתה פושרת במקרה הטוב. עכשיו, רובם רק רצו ללכת הביתה.
הם לא נאלצו לחכות הרבה. מייקלס נתן שתי סופרקיק והצמיד את הארט נקי באמצע הזירה תוך פחות משתי דקות. הוא השיג לבסוף את "חלום הילדות" שרדף אחריו כל כך הרבה זמן. הרגש ברגע היה כל כך גדול עבור מייקלס, שנלחם בדמעות כשתפס בחגורה החדשה שלו, וחיבק אותה כמו שמחבקים תינוק. הרגע הרגיש היה קצר. רק כמה שניות לאחר מכן הסתובב אל השופט ארל הבנר ואמר לו, "תגיד לו [להארט] להסתלק מהזירה המזויינת. זה הרגע שלי." הבנר גלגל את עיניו מהפקודה ומסר את זה להארט, שעטה פרצוף נדהם מחוסר הכבוד.
הארט העיד מאוחר יותר, "לא הייתה לי בעיה עם משהו מזה, בעצם. לפעמים אומרים דברים כאלו בגלל מהירות, וזה לא יוצא טוב. זה לא חוצפה, זה אחד מהדברים האלה." החבר'ה מאחורי הקלעים ראו בצורה שונה את הדברים כששמעו מה מייקלס אמר. כשהארט לא לחץ את ידו של שון מייקלס ויצא מהבניין מיד אל הלינקולן קונטיננטל שחיכתה לו - כפי שהצמד הסכים בסוד קודם לכן - המיתוס שהם שנאו אחד את השני התחזק עוד יותר.
כל הדיבור ב-RAW למחרת היום היה בנוגע לכך שלהארט ולמייקלס יש היט רציני אחד עם השני לאחר הקרב ביניהם. הסיפור בנוגע להארכה היה שברט סירב להפסיד לשון במהלך השעה שהוקצבה, ושהתעקש במקום שההכרעה תהיה רק בהארכה. מייקלס ביטל את השמועה. "המתאבקים האחרים סתם המציאו סטוריליינים," הוא אמר. "אנשים ייחסו לזה כל כך הרבה חשיבות, אבל שנינו רצינו להתאבק שעה ואז ללכת להארכה." אפילו שהארט היה בהפסקה בטלוויזיה ולא היה בבניין ב-RAW, הוא שמח שסיפורי השנאה בינו לבין שון צמחו. לדעתו העוינות הזאת רק תחזק את הקרב החוזר ביניהם. כשאחיו אואן התקשר אליו מהבניין ואמר לו שהשמועה מאחורי הקלעים אומרת שיש מתח רציני בין השניים, ברט שמח. "טוב!" הוא אמר, "שימשיכו לחשוב ככה."
האמת הייתה - לפחות באותו הזמן - שלא הייתה בכלל טינה בין ברטושון. בעצם, הארט יצא מהקרב אם הרבה יותר כבוד למייקלס מאשר לפניו, גאה בכמה שעבד קשה כדי להגיע לאיפה שהיה ועל כמה שהפך למוצלח. לא הייתה לו כל בעיה להפסיד את החגורה לשון. אפילו שהארט לא אהב את הגישה וההתמכרויות שלו, הוא שמח על כך שהפך לאיש המוביל בארגון.
יותר מכך, הארט מאוד אהב את איך שהקרב יצא."זאת הייתה יצירת מופת מוחלטת," הוא התרברב, "אני לא יודע אם היה לי קרב כזה עם מישהו אחר במובן שכל מהלך קרה בדיוק איך שרצינו." היה זה דבר שגם פאט פטרסון, מתכנן הקרב, הרגיש, "אין הרבה מתאבקים שיכולים להתאבק במשך שעה ולהחזיק את הקהל, ובתקופה ההיא היו רק שניים שיכלו לעשות את זה - ברט ושון. שמחתי כל כך שהם קיבלו את הקרב שציפיתי שיקבלו. הם באמת עשו משהו מדהים. הייתי שם בקהל וזה היה אחד מהקרבות הגדולים ביותר שראיתי בקריירה שלי, באמת. היו לי דמעות בעיניים כשצפיתי בו ובכיתי אחר כך."
למרות שמייקלס היה שנוא יחסית מאחורי הקלעים, הוא זכה לכבוד רב בגלל יכולת היאבקות שלו. כמעט כל הרוסטר בירך אותו על כך שהשיג את מטרתו. הוא חיבק את חבריו ובכה איתם דמעות שמחה, ווינס נתן לו חיבוק דוב ענק לאחר הקרב ואמר לו בחום, "אני רוצה שתיהנה מזה!" אחרים בארגון חששו קצת יותר, ואנשים כמו ג'ים רוס וג'ים קורנט דאגו מאוד על מה שווינס מכין להם. "אני זוכר שחשבתי, 'אוי, אנחנו עומדים להיות מאוד עסוקים עכשיו'," אמר קורנט. הנבואה שלו התממשה במספר מקרים במהלך שמונת החודשים הסוערים של מייקלס כאלוף.
איש יקר אתה. שלא תיגמר לעולם.
אני מחכה כל שבוע לפרק החדש. תודה.
לעניינו, היטמן תמיד מוצג כמתלונן סדרתי ואחד שבטוח בעליונותו ואני חייב לשאול - הוא טועה? הוא אכן היה הטוב ביותר בתקופתו וסחב הרבה שלא ידעו לקשור מגפי היאבקות. אז אסור לו להתגאות ביכולותיו ולדרוש רמה גבוהה מאחרים והכרה ביכולותיו מצד הוינס?
לגבי הווריור , יוקוזונה וכל הג'ז הזה - תפאורה. קרקס. מתאים יותר לדור גיבורי העל של היום.
אני מחכה כל שבוע לפרק החדש. תודה.
לעניינו, היטמן תמיד מוצג כמתלונן סדרתי ואחד שבטוח בעליונותו ואני חייב לשאול - הוא טועה? הוא אכן היה הטוב ביותר בתקופתו וסחב הרבה שלא ידעו לקשור מגפי היאבקות. אז אסור לו להתגאות ביכולותיו ולדרוש רמה גבוהה מאחרים והכרה ביכולותיו מצד הוינס?
לגבי הווריור , יוקוזונה וכל הג'ז הזה - תפאורה. קרקס. מתאים יותר לדור גיבורי העל של היום.
גם על שון אפשר להגיד
הוא תמיד מוצג כמתנשא ומעצבן ואחד שבטוח בעליונותו, והוא היה אולי המתאבק הכי מדהים באותה התקופה, וסחב מלא בדיוק כמו ברט. אז גם הוא מתגאה וגם הוא חושב שמגיעה לו ריצה. בהתחשב בעובדה שזאת הייתה אחת מהכהונות הכי טובות בתולדות הארגון, גם לו יש קייס.
 
כשאתה מדבר על רמה גבוהה, אתה מתכוון שהוא התעצבן ששון היה בחופש? כי זה לא ממש היה חופש, זה היה אימון לקראת הקרב. אבל כן, ברט פרפקציוניסט ברמה גבוהה. גם שון היה לפני החזרה בתשובה.
הוא תמיד מוצג כמתנשא ומעצבן ואחד שבטוח בעליונותו, והוא היה אולי המתאבק הכי מדהים באותה התקופה, וסחב מלא בדיוק כמו ברט. אז גם הוא מתגאה וגם הוא חושב שמגיעה לו ריצה. בהתחשב בעובדה שזאת הייתה אחת מהכהונות הכי טובות בתולדות הארגון, גם לו יש קייס.
 
כשאתה מדבר על רמה גבוהה, אתה מתכוון שהוא התעצבן ששון היה בחופש? כי זה לא ממש היה חופש, זה היה אימון לקראת הקרב. אבל כן, ברט פרפקציוניסט ברמה גבוהה. גם שון היה לפני החזרה בתשובה.
dannygoosh
New member
אדיר!!!! תודה רבה
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.