טיטאן שאטרד- פרק 1

Diunim

New member
טיטאן שאטרד- פרק 1

שלום לכולם וברוכים הבאים לתרגום לעברית של הפרק הראשון בטיטאן שאטרד: המאבק בביטחון ובפרנויה. בפעם הקודמת סיימנו את טיטאן שאטרד ואת 1995 בתחילת המלחמה. תזכורת: http://www.tapuz.co.il/forums/viewmsg/13/183091575/בידור/היאבקות_WWE

אז במה עוסק הספר השני? (תקציר)

ההמשך המצופה לרב המכר טיטאן סינקינג.

אחרי שסבל שנה נוראית ב-1995, רצה וינס מקמהן לבנות מחדש את האימפריה הטובעת שלו ב-1996. היו לו תקוות רבות עבור נושא הדגל החדש של פדרציית ההיאבקות העולמית, שון מייקלס - האיש שרצה שיהיה מנהיג ה'דור החדש' של ה-WWF. כשמייקלס נתמך בידי קאסט חזק של דמויות מבוססות, כמה מתאבקים ישנים, והזרקה של דם חדש, ציפה מקמהן לחלוטין שה-WWF ישלטו ביריביהם WCW במלחמות ליל שני המתהוות.

זה לא מה שקרה.

טיטאן שאטרד מספר את הסיפור מאחורי הקלעים של הצרות של ה-WWF ב-1996. הייתה זאת שנה בה הפרנויה איימה להשמיד את ה-WWF, בה מסורות שנשארו בתעשייה כבר כמה עשורים נשברו, ובה וינס מקמהן נטש לחלוטין את עקרונות ההיאבקות שלו ברדיפה אחרי הדולר.

 

Diunim

New member
והפעם בטיטאן שאטרד:

1996 מתחילה ברצון של וינס לחסל את טד טרנר. אנחנו סוקרים את תולדות הסכסוך בין שני הטייקונים, ואת התגובות של וינס למאבק מול WCW, גם בטלוויזיה וגם מחוצה לה.
&nbsp
כמה קישורים שימושיים:
&nbsp
הקטע הראשון של ביליונר טד: www.dailymotion.com/video/x2c4mr
&nbsp
הקטע השני של ביליונר טד: https://www.youtube.com/watch?v=fHIOn5HZpPo
&nbsp
הקטע החמישי של ביליונר טד, בו הכול הופך לממש מרושע: https://www.youtube.com/watch?v=bhGJ_7yPa8s
&nbsp
ביליונר טד אצל לארי פלינג: https://www.youtube.com/watch?v=zP7ewBGJez4
&nbsp
ביליונר טד נחקר, בקטע שנוי במחלוקת שגורם לסיום הקטעים הללו: https://www.youtube.com/watch?v=Q7315B9MHEo

 

Diunim

New member
מבוא:

הקדמה, מאת ג'סטין הנרי
&nbsp
אה, להיות שוב בן שתים עשרה עם חצ'קונים. בלי לדעת על כל התקריות מאחורי הקלעים ב-WWF לפני שהתבגרתי, הייתי המעריץ הכי גדול של שון מייקלס שיכולתם למצוא. אמנם החשיפה של ההתפרצויות בגלל חוסר הביטחון שלו וסגנון החיים של כוכב הרוק שלו לא גרמו לי להעריץ פחות את עבודתו, באמת יש משהו בלהיות מעריץ לא מחונך, כמעט רדום.
&nbsp
כתבתי על היאבקות מקצוענית מאז 2009, אבל הייתי מעריץ עשרים שנים קודם לכן. הייתי ילד גן שמח שחושיו גורו בגלל פרק של רסלינג צ'אלנג' שאחיו הקליט, נהנה לגמרי מקרבות סקוואש שכללו אנשים כמו מיסטר פרפקט וטיטו סנטנה. אני עדיין מעריץ גם אחרי עשרים ושש שנים, למרות שהידע שלי על היאבקות השתנה מרוב גיל וידע - התפתחות רגילה של מחשבה שבאה ככל שעובר הזמן. אני מבין טוב מאוד שזה עסק עם שחקנים מוכשרים שמרככים נפילות כמה שאפשר.
&nbsp
אני חושב שאני חולק את אותם הרגשות עם מעריצים רבים שצפו כל כך הרבה זמן כשאני אומר שאני מתגעגע לתמימות שלי - האנרגיה המתוקה שיוצאת מדגנים מתוקים ומבוקר שבת שמלא בקרבות מוקלטים בתחנות המקומיות אחרי הסרטים המצוירים. אני מתגעגע לכך שהבאתי את "חברי ההיאבקות" המלאים בצמר גפן שלי לבית של חבר באחר צהריים חם, משתמשים בטרמפולינה שלו כזירה עבור יום של כאוס בלתי נשלט - צוחקים כשנתנו דומסדיי דיבייס לטד דיביאסי דומם ומסכן, כשאחד מאיתנו שיחק את הוק, וקפץ ממעקה המרפסת כדי לתת קלוזליין. אכן, וואט א ראש.
&nbsp
האמנות של RAW מאת ג'יימס דיקסון מוודא את בגידת הבורות שלי. השנה 1996 הייתה הפעם הראשונה בה הבית שלי התחבר לאמריקה אונליין, בית לשתי ישויות שאהבו רסלינג: האתר של ה-WWF, וגרנסטנד רסלינג, האחרון כיוון במיוחד לקהל רע יותר. המעריצים שלי - שכבר הושחתו בידי הגישה העוינת של ECW אל "שתי הגדולות" ובידי אריק בישוף שנתן תוצאות של רו בנייטרו - שונו ללא היכר בידי צהובונים, הודעות ספוילר שפרסמו את כל ארבע או חמש שעות ההקלטות של רו, והוויכוחים החופשיים בפורומים בין כל מיני מעריצים.
&nbsp
בישוף, וינס מקמהן, סטיב אוסטין, האאוטסיידרים, בריאן פילמן, ג'ואי סטיילס ומיק פולי משכו מסך אחרי מסך עד שהכול היה חשוף. ברגע שנשאבתי אל קהילת ההיאבקות האינטרנטית בפעם הראשונה באותה השנה, היה זה מקום ללא שום גבולות. עידן המידע קסם להתלהבות שלי, והמעריץ בן השתים עשרה התחיל להיות הרבה יותר ציני כלפי מה שהיה התיאטרון/סרט מצויר שלו בעבר.
&nbsp
לכן בקריאת התקציר של הספר הזה, הכרתי את התוכן, אבל הכריכה הרכה מעתיקה את התחושה שלי בשנה הזאת. כל כך הרבה דברים קרו: הכעס של מייקלס, ההחלטה המייסרת של ברט הארט, העזיבה השנויה במחלוקת של רייזור ראמון ודיזל, האהבה של אולטימייט ווריור לגרום כאבי ראש, והפריצה של סטיב אוסטין. רוב זה היה ברור לצופים, בתקופה שבה מקמהן עצמו, בשר מבשרם של הקרנבלים, החליט למשוך את המסך ולחבק עידן חדש של היאבקות - צורך בזמנים המשתנים. בתוך הספר נמצאים סיפורים קטנים שממלאים את כל 1996, ודיקסון מתאר את השנה בצורה מרשימה ומדויקת יותר מכל אדם אחר.
&nbsp
התחושה שזה מחזיר לי היא גדולה. 1996 שינתה את ההיאבקות כפי שהכרתי אותה, וחיסלה את תחושת הקייפייב שלי לפני שהתבגרתי. התחושה הכיפית והנהדרת של סאטרדיי נייט מיין איבנט חוסלה לאחר שראיתי את סקוט הול וקווין נאש חדי הלשון קופצים מעל למחסום האבטחה בנייטרו, מניפים אלות בייסבול. רייזור ראמון ודיזל גדלו, וזה היה הסימן שלי.
&nbsp
ב-31 במרץ, 1996, הרגע הכי גדול שלי כמעריץ הגיע כשראיתי את מייקלס - המתאבק הכי אהוב עליי מאז שהיה רוקר בתספורת מאלט ובלבוש ניאון - נתן סופרקיק לברט הארט והפך לראשונה לאלוף ה-WWF. אני חושב שזה משעשע בדיעבד שהמארק שבי חוסל מהנפילה שעמדה לקרות. עידן המידע לא לוקח אסירים, וכך גם הייתה 1996 בהיאבקות מקצועית.
&nbsp
ג'סטין הנרי
ניו ג'רזי.
מאי 2015


 

Diunim

New member
חלק א'

זמנים נואשים דורשים אמצעים נואשים, כך אומר הפתגם הישן. כש-1995 הפכה ל-1996, יושב ראש ה-WWF וינס מקמהן יצא למסע של איש אחד להוכיח שזה נכון. בשנות השמונים ובתחילת שנות התשעים היה מקמהן המלך הבלתי מעורער של ההיאבקות בצפון אמריקה. ב-1996 איבד את מגע הזהב שלו מרוב לחץ של תחרות אמיתית לראשונה מזה עשור. התחרות הייתה וורלד צ'מפיונשיפ רסלינג, ארגון מאטלנטה בבעלות שידורי טרנר, שמומן בידי ענק התקשורת המיליארדר טד טרנר, והונע בידי החזון הלא מסורתי של סגן הנשיא המתקדם של WCW אריק בישוף. הופעתה של WCW לאחר שרכשה מספר כוכבי WWF לשעבר, טרי 'האלק הוגאן' בולה ורנדי 'מאצ'ו מן סאבאג'' פופו ב-1994, והגעתה לפריים טיים עם מאנדיי נייטרו בספטמבר 1995 (טד טרנר ניהל את רשת TNT בה נייטרו שודרה), אמרו שה-WWF של מקמהן כבר לא החזיקה במונופול הטלוויזיוני בתעשיית ההיאבקות.

כשהוא מסרב להכיר בכך שמישהו יכול לאיים על אחיזת החנק שלו על היאבקות מקצוענית, ביטל מקמהן בתחילה את שידורי טרנר וטען שמדובר באיום מינימלי ל-WWF ולתכנית הדגל שלה, מאנדיי נייט רו. הרייטינג השבועי הראה ההפך: לא רק ש-WCW התמודדו בכבוד מול ה-WWF הבלתי מנוצחת לכאורה, אלא שגם ניצחו אותם לעתים קרובות. בישוף לא חשש לשחק מלוכלך כדי להבטיח שכך זה יישאר. הוא השתמש באסטרטגיית גרילה, חשף תכופות את תוצאות שידורי ה-WWF המוקלטים וגנב את המתאבקים מתחת לאפו של וינס בפיתוי של כסף מובטח. הוא אפילו גרם למתאבקת אחת לשעבר בטיטאן, דברה 'מדוזה' מיצ'לי, לזרוק בחוסר כבוד את תואר הנשים של ה-WWF לפח זבל בשידור חי בנייטרו, אחרי שווינס לא דאג לקחת ממנה את החגורה כשסיים את החוזה שלה.

למרות שהתקרית עם מיצ'לי הייתה אחת משנית יחסית - מעליבה ולא פוגעת - הפעולה הציתה משהו בתוך מקמהן. כפי שאמר אחר כך, "זה היה דבר רע לעשות. זאת הייתה מכה אכזרית, בעיטה במפשעה, אני חושב, כפי שהם רצו שזה יהיה." אחד מחברי ההנהלה של ה-WWF, מייקל הייז, טען, "זה היה מה שהכעיס את כולם. זה פשוט משהו שלא עושים. אתה לא מפיל את הדגל על האדמה, ואתה מכבד תואר, חגורת אליפות. זאת הייתה ההתחלה של מסורות רבות שנשברו."

וינס היה בתדהמה מההתקפה מאטלנטה. בישוף הפתיע אותו בכך שלא ציית לקודים המקובלים בתעשייה. בעיקר, האמונה שלו שלא תכיר במתחרים, ובטח שלא תנסה לפגוע בהם (הייתה בכך אירוניה, בהתחשב בחלק מהטקטיקות של מקמהן בהתמודדות מול יריביו בעבר. בין דברים אחרים, קבע מקמהן שסרבייבור סירייס של 1987 תתמודד ראש בראש מול סטארקייד של ה-NWA בניסיון מכוון לחבל. הוא אף אמר לתאגידי הכבלים שאם לא ישדרו את סרבייבור סירייס ולא את סטארקייד, הם לא יוכלו לשדר את רסלמניה, פרת המזומנים של התעשייה.). למרות זאת, כשווינס מקמהן היה בקרב, הוא לא היה מי שעמד בפינה ונתן ליריבו להכות בו בלי תגובה. וינס התכוון להילחם בחזרה, ובמהלך צ'ט אונליין ב-18 בדצמבר, 1995, הוא סופסוף השתחרר.

וינס ירד חזק על אריק בישוף, ורמז שהוא היה בובה של טד טרנר, ועשה את מה שהטייקון רצה בניסיונו לחסל את ה-WWF. הוא ירד על WCW בכך שלא התחשבו במעריצי ההיאבקות וקבעו את נייטרו מול רו, ביקר את מדיניות מבדקי הסמים הרגועה שלהם, וטען שהארגון לא כיבד את הקהל שלו. רבים שראו את התגובה לעגו לה, ודייב מלצר מהרסלינג אובזרבר כתב:

אמנם יש אמת בחלק ממה שמקמהן אמר, אבל במקרים רבים, כמו יחס למעריצים, סטרואידים, וירידה על טרנר בגלל חשבון הבנק שלו, הוא יוצא אדם ממש חצוף כי לועג בדיוק לאותם הדברים שעזרו לו ועכשיו הוא כועס כי האחיזה שלו בפסגה נחלשת. בואו נודה בכך, כמה אהבה למעריצי ההיאבקות באמריקה הייתה למקמהן כשהוא הוציא את כולם מהעסק, וכשהוא המציא סטוריליינים משלו בניסיון לתת פושים למתאבקים הזקנים או הלא מוכשרים שלו כי השם שלהם עדיין משך כסף?

כשהפרק הראשון של מאנדיי נייט רו לשנת 1996 שודר ב-1 בינואר, הכין וינס תגובה הולמת לחודשי ההתקפה של WCW, שהוא הרגיש שתחזיר את המומנטום בחזרה אל הצד של ה-WWF. בפעם הראשונה מאז שהשתלט על ה-WWF, הוא החליט להגיב לארגון היאבקות אחר ישירות בתכנית הטלוויזיה שלו. לפני כן, הפדרצייה תמיד גרמה למעריצים להאמין שההיאבקות המקצוענית לא הייתה קיימת מחוץ לבועה של ה-WWF. עכשיו וינס לא רק הכיר בקיום של ארגון אחר, אלא שגם עמד לעשות זאת באלימות ולקרוע אותם לגזרים.

השיטה שלו הייתה חצופה כתמיד: לצלם סדרת קטעים פארודיים סאטיריים ועוקצניים שנקראו חמ"ל הרסלין של ביליונר טד. הרעיון עלה לראשונה בפגישה של הצוות היצירתי כדרך לשעשע את מקמהן. כשצחק, שאר החדר קפץ על זה וניסה להציע עוד הצעות עד שווינס החליט לעשות זאת. הוא שלט בתסריט של הקטעים בעצמו, ווידא שהם יביעו בדיוק את מה שרצה להעביר. הם העבירו את הנקמה האישית שלו, והוא היה נחוש להשתמש בכל נשק שהיה לו כדי להכתים את שמם של WCW וטרנר.

למרות שרו הפכה לבת שעתיים ולבסוף לבת שלוש שעות ככל שעברו השנים,היא עדיין שודרה רק שעה בשבוע ב-1996. למרות זאת, וינס היה נחוש להקדיש זמן טלוויזיוני יקר של ה-WWF לנקמה האישית שלו מול טרנר, למרות שהמעריצים המתבגרים שלו לא ממש הבינו את הקטעים. הראשון בסדרה היה די מצחיק, שבו 'ביליונר טד' (טרנר) ביקש מ'ההאקסטר' (הוגאן) ו'הנאצ'ו מן' (סאבאג') להכניס קצת יותר אקשן לקרבו שלהם, וסרטונים של מתאבקי ה-WWF הנוכחיים מבצעים מהלכים נוצצים שודרו ברקע. שניהם כעסו מכך, ואז רקדו ועשו פוזות כשטד שאל מה יוכלו לעשות. הקריין אמר, "אי אפשר ללמד כלב זקן טריקים חדשים." בקולו המתבדח, וסיים בסיסמה העוקצנית: "הדור החדש של ה-WWF. בשיא, לא מעבר לו."

למרות שהצגת מתאבקי ה-WWF לשעבר של WCW, האלק הוגאן ורנדי סאבאג' כזקנים, הסריחה מאירוניה (שניהם היו אלופי ה-WWF לפני שלוש שנים בלבד והאלוף הנוכחי ברט הארט היה צעיר מהם רק בכמה שנים.), התוכן לא היה פוגעני והצליח לקדם את המוצר הנוכחי של ה-WWF כעליון. אם וינס היה עוצר את הקטעים שם, הם בטח לא היו מושכים יותר מדי תשומת לב - אבל הוא רק התחמם.

אם זאת הייתה מלחמה, אז הקטע הראשון של החמ"ל היה רק יריית אזהרה בהשוואה לשני - המקביל לפיצוץ גרעיני. הנושא היה טאבו עבור וינס וטיטאן לאור העבר שלהם: שימוש בסטרואידים. בקטע ששודר בתכנית של השבוע הבא, צילם וינס קטע שרמז שהוגאן וסאבאג' שוב לקחו סטרואידים מאז שעזבו ל-WCW.

זה התחיל בתמימות, כשביליונר טד חיפש מוטו חדש לארגון ה"רסלין" שלו. אחרי שביטל רעיון אחד כי כבר גנבו אותו קודם (הסלוגן "לא מבושל, לא מצונזר, לא חתוך עבור האירוע אנסנסורד, שהעתיק את השיווק למאנדיי נייט רו בתחילתה), ואחר כי היה נכון מדי (כי טען שהוגאן וסאבאג' היו זקנים), הנאצ'ו מן הציע "איפה שהילדים הגדולים משחקים." זה לא היה מקרי שזאת הייתה הסיסמה של WCW באותו הזמן. וינס החליט לתת לה משמעות שונה ואכזרית יותר, ונאצ'ו מן שאל, "אבל מה אם הכוכבים שלנו יצטרכו לקחת מבדק סמים אמיתי על סטרואידים?" ההאקסטר ענה בגסות, "אל תדאג לגבי זה אחי, אנחנו כבר לא ב-WWF."

וינס היה חמוד בנוגע לכל הדבר, והבין שהתגובות בפרודיה השאירו פתח לתביעה נגד טיטאן, ולכן אחרי השידור פרסם הודעה בה נטען שה-WWF השתמשו בסאטירה כדי להבהיר נקודה בנוגע למדיניות הסמים של שני הארגונים. בשימוש במונח "סאטירה", האמין וינס שיכול היה להתחמק ולקבל חסינות משפטית מכל תביעת דיבה.

 

Diunim

New member
חלק ב'

הוא גם פקסס לטד טרנר מכתב לפני שידור סגמנט שבו אתגר אותו להשוות בין מדיניות מבדקי הסמים של WCW לזאת של ה-WWF בעזרת בודק סמים עצמאי. עורך הדין של טיטאן ג'רי מקדוויט שלח את אותו המכתב לעורך הדין של WCW ניק למברוס. אריק בישוף לא יכול היה להתנגד להזדמנות להתווכח פומבית עם וינס, והחליט להכניס את עצמו למצב. תגובתו הייתה לשלוח למקמהן מכתב אישי בו היה כתוב:

מר מקמהן היקר,

מכתבך מתאריך השלושה בינואר 1996 לאדון טד טרנר ומכתבה הנוסף מהעשרה בינואר הגיעו לתשומת ליבי. למרות שהם שעשעו אותי בתחילה, קטעי ה-WWF שאתה מתייחס אליהם כאל "קטעים סאטיריים" הפכו למוציאי דיבה ומכפישים כנגד WCW ומתאבקיה. בנוסף, העברנו את הנושא ליועץ המשפטי שלנו לטיפול. בנוסף, מכתבו של מר מקדוויט ב-11 בינואר 1996 בשמך למר למברוס מחברה זאת הועבר גם הוא ליועץ המשפטי לטיפול. בהעתק של מכתב זה, אנו מיידעים את מר מקדוויט על כך ומייעצים לו שמצאנו את מכתביו הקודמים לא מכבדים ולא ראויים לתגובה. לאור הרייטינג של תכניות WCW ו-WWF, אנו מבינים את דאגתך בנוגע לתוכן תכניותנו. אנו שמחים על כך ששמת לב. אבל החלטות בנוגע לתכניות WCW הן באחריות WCW ושידורי טרנר. לבסוף, כידוע לך, ל-WCW יש מדיניות נגד חומרים אסורים, כולל מבדקי סמים. בעוד שאנו מעריכים את כוונתך למקד את מאמצי ה-WWF באספקטים מסויימים של התכנית שלנו, אנו לא כל כך נוחים להשפעה.

על החתום, אריק בישוף,

סגן נשיא בכיר, WCW


כשהוא רוצה קצת נקמה על מה שטען שהיה העבירות של בישוף מול הארגון שלו, שמח וינס להראות כמה קטעים מהפקס בתכניות הטלוויזיה שלו. הוא קיווה להביך את סגן הנשיא הבכיר של WCW, אבל לכעסו בישוף לא כעס בכלל. בעצם, הוא מצא את כל העניין מאוד צבוע. "להאשים אותנו בזה שלא הייתה לנו מדיניות של מבדקי סמים זה כמו הפתגם הישן, 'הגמל לא רואה את הדבשת של עצמו'," הוא מחה. למרות האומץ שהפגין וההכרזה שלמקמהן לא הייתה שום יד בהכתבת המדיניות של WCW, כן הייתה השפעה מסוימת. הסיסמה של נייטרו "איפה שהילדים הגדולים משחקים," הושתקה לכמה שבועות בגלל ההאשמות של מקמהן. האנשים של טרנר לא רצו ש"ילדים גדולים" ירמוז לצופים על סטרואידים, כפי שמקמהן רצה. ברגע שזכר התכסיס של וינס נעלם, הסיסמה חזרה.

הצביעות שבהאשמות של מקמהן וגישתו המתחסדת בנוגע לסטרואידים לא עברה בקרב הפרשנים. דייב מלצר טען שזאת "האירוניה הגדולה מכולן," והוסיף שרצונו של מקמהן להגן על מתאבקיו הגיע רק כשהוכרח לעשות זאת בגלל הממשלה. רובם ראו את האמת בכעס של וינס: הוא היה מוגבל וטרנר לא. עכשיו כש-WCW הייתה יריב אמיתי ואיום ל-WWF, הוא ממש לא שמח על כך.

השידור השבועי של חמ"ל הרסלין של ביליונר טד המשיך עד מרץ, והבדיחה נחלשה ברגע שכל הקטעים הפכו לממש מרושעים. מקמהן נטש במהירות כל העמדת פנים שהציג פרשנות סאטירית קלילה. ברגע שהפסיק עם העמדת הפנים, הוא ממש אהב לבצע התקפות אישיות ואכזריות על טרנר ועל עובדיו לשעבר בפדרצייה.

כשהוא מתנהג כמו אקס קנאי, טען מקמהן שהוגאן וסאבאג' היו זקנים לא נאמנים, והרשה לתחושתו האמיתית כלפיהם לצאת בכל שבוע. עוד אחד מעובדיו לשעבר של מקמהן, "מין" ג'ין אוקרלנד, היה המטרה הבאה. וינס הציג העתק של המראיין - לו קרא 'סקים ג'ין' - שקידם מספר טלפון פרימיום במחיר יקר כהתקפה ישירה על הקו החם השנוי במחלוקת של WCW.

התזמון היה מכוון, רק כמה שבועות אחרי ש-WCW התמודדה עם תביעה של המתאבק לשעבר ריצ'רד 'ריקי סטימבוט' בלוד על כך שהשתמשו בשמו כדי לגרום לאנשים להתקשר לקו ה-1-900 של אוקרלנד. אוקרלנד הבטיח למתקשרים שיגלו את האמת בנוגע להופעתו של סטימבוט בטקס מיוחד בנייטרו: אבל במציאות לא היו שיחות שהתרחשו בין בלוד ו-WCW.

בלוד כבר היה עסוק במאבק משפטי מול WCW בגלל איך שפוטר כשנפצע בעבודה ב-1994, וכעס ש-WCW לא כיבדו את החוזה שלו. הוא כעס ששמו שומש בלי לדבר איתו כדי להרוויח כסף, בעיקר כי הסיפור היה מומצא לחלוטין. עורך דינו של בלוד הכריח את אוקרלנד להתנצל בקו החם שלו, והקריין נאלץ להודות שריקי סטימבוט כבר לא קשור בשום צורה ל-WCW.

בשבועות הבאים ניסה וינס לפנות אל מחזיקי המניות בשידורי טרנר. הוא נתן למיליארדר טד לדבר על בזבוז כסף של משקיעים ולא שלו עם "המשחק שלו" WCW, ואז ניסה לחבל במיזוג הקרוב בין טיים וורנר ו-TBS. (באותו הזמן ניסו TBS לארגן איחוד עם טיים וורנר שהתרחש כעבור כמה חודשים, אבל לבסוף עלה לטד טרנר בכוחו.) הוא ניסה בכוונה לנטוע ניצני ספק בקרב אלו שעסקו בנושא והתייחס לגישה הפזרנית לכאורה של הארגון ולתאוות הבצע שלו.

למרות זאת, משקיעים וברוקרים מוול סטריט ממש לא היו קהל היעד של רו. מקמהן עדיין לא חשב שהאחראיים על טיים וורנר יראו את הסגמנטים, וזה פגע בהם. הוא החליט להשקיע עוד יותר משאבים של הארגון למען הנקמה שלו - אותה הטקטיקה שהתלונן שטרנר השתמש בה במסעו, לכאורה, להרס ה-WWF - בכך שניסה לפרסם את המודעה הבאה בכמה מגזינים פיננסיים:

שימו לב משקיעים: האם טד טרנר הפסיד ארבעים מיליון דולרים מכספכם בנקמה האישית שלו מול פדרציית ההיאבקות העולמית? היכן דווחו ההפסדים הללו בדו"חות הפיננסיים של TBS? טיים וורנר היזהרו!

רוב המגזינים דחו את המודעה מחשש להוצאת דיבה, אבל הניו יורק טיימס כן הדפיס גרסה ערוכה שלה. וינס לא נכנע, ושידר העתק של המודעה המקורית ברו, כדי שהמעריצים יוכלו לקרוא ולעכל את המסר. אלו שהיו אחראיים לעסקת המיזוג עם טיים וורנר לא שמו לב לתעמולה של טיטאן. רוב השאר ראו בכך עלבון עלוב: ניסיון למשוך תשומת לב מצד ארגון שטובע ומנסה להילחם מלוכלך כדי להישאר מעל המים.

וינס הרגיש שפעולותיו היו מוצדקות, כי לדעתו עצם קיומה של WCW היה בגלל יריבות אישית שהייתה לטרנר איתו. הוא טען ש"חוסר האתיקה העסקית" של טרנר היה הסיבה לבעיות שצצו בין הצמד בשנות השמונים, אבל המציאות הייתה הפוכה מכך. המתח התחיל במהלך ההתרחבות הלאומית של ה-WWF ומקמהן, לאחר שטרנר דחה לחלוטין את הצעתו של מקמהן ב-1984 לקנות את זמן השידור של ג'ורג'יה צ'מפיונשיפ רסלינג בתחנה שלו, WTBS. בתגובה, יושב הראש של ה-WWF החליט פשוט לעקוף את כל זה: הוא קנה את כל הארגון.

כשהוא נאלץ לעבוד עם ה-WWF, דרש טרנר שווינס יספק לתחנה שלו תוכן מקורי שכולל קרבות מקוריים כל שבוע כמו ב-GCW, וגם לכלול כמה קרבות שיוקלטו באולפני TBS. מקמהן הסכים לתנאים, אבל מיד הפר את העסקה כששידר קרבות סקוואשים וקרבות ממופעי ארינה בני כמה חודשים של ה-WWF.

ב-14 ביולי, 1984 - יום שלאחר מכן נודע בקרב חובבי ההיאבקות כ"שבת השחורה" - המנחה של GCW פרדי מילר הציג את מקמהן בפני הקהל של TBS בפעם הראשונה. יושב הראש של ה-WWF אמר בביטחון שהוא בטוח שהמעריצים של TBS שצפו בוורלד צ'מפיונשיפ רסלינג של GCW יהנו גם מהתכנית החדשה שלו. הם לא. צופי התחנה זעמו מכך שה-WWF דחפו להם לגרון את הספורט הבידורי שלהם. הם הרגישו שזה היה קרקס שמעמיד פני היאבקות מקצוענית, ולא ההיאבקות האתלטית המסורתית שאהבו. (שאליה התייחסו - בצורה חיובית ושלילית כאחת - כ"רסלין".)

הרייטינג לתכנית של ה-WWF צלל, ומעריצי ה-GCW ברחו בהמוניהם. טרנר החליט לצאת מהעסקה, וכיוון שווינס הפר את הבטחתו לספק תוכן מקורי, החליט הבוס של TBS לפעול. כשהוא נחוש להחזיר את ההיאבקות המסורתית בסגנון הדרומי אל TBS, הוא פנה אל ביל וואטס ואל מיד סאות' רסלינג שלו, ונתן להם זמן שידור באחר צהריים של יום ראשון בערוץ. זאת ועוד, הוא הוסיף את צ'מפיונשיפ רסלינג פרום ג'ורג'יה של אולי אנדרסון, היורשת הרוחנית של GCW, לרצועת השידור של התחנה בבוקר שבת. שתיהן הצליחו לעקוף בקלות את ה-WWF ברייטינג.

טרנר ניסה לסלק את ה-WWF מ-TBS, ומקמהן כעס על כך. הוא האמין שרכישת GCW - וזמן השידור ב-TBS בערב שבת - תתן לו בלעדיות בערוץ. כיוון שהפסיד כסף והביך את הארגון, למקמהן היו מעט אפשרויות. הוא מכר במהירות את GCW ליריבו ג'ימי קרוקט עבור מיליון דולר, ועזב את התחנה לנצח. כל העניין הוביל לכעס בין טרנר ומקמהן, ושניהם האמינו שמימשו את זכויותיהם. האמת הייתה שמקמהן היה זה שהפר את ההסכם של הצמד, ולא טרנר.

 

Diunim

New member
חלק ג'

וינס לא סלח לטרנר על כך שסילק אותו מ-WTBS. הוא שנא להפסיד למישהו במשהו ופשוט תיעב את זה שמישהו ניצח אותו במשחק שלו. טרנר נכנס לעסקי ההיאבקות בעצמו, וקנה את קרוקט כשהוא עמד לפשוט רגל ב-1988. ההיאבקות הייתה טובה לטרנר בתחילת ימיה של TBS, והייתה יסודות בריאים עבורו לצורך בניית האימפריה שלו. כיוון שקרוקט קיבל את הבלעדיות ב-TBS שמקמהן רצה, לא היה מה שיחליף את התכנית של טרנר אם יפול. טרנר לא רצה לאבד את ההיאבקות בתחנה שלו, אז קנה את הארגון של קרוקט. כשהוא עדיין כועס בגלל איך שמקמהן התנהג כשהיה ב-TBS, טרנר התקשר אליו והתרברב על כך שהוא ב"עסקי הרסלין". העימות רק הסלים משם.

למרות שהייתה שנאה אמיתית במה שווינס עשה בביקורת השבועית שלו מול טרנר, הייתה קצת אמת בטענותיו בנוגע לחשבונאות של TBS. הארגון פרסם רשומות פיננסיות שטענו ש-WCW הרוויחו ב-1995, לראשונה מאז שטרנר קנה אותם, מה שהוכיח שהטייקון יכול היה לקחת את החברות הכושלות שלו ולהפוך אותן למוצלחות. היכולת להציג חזית רווחית הייתה חשובה במו"מ על האיחוד עם טיים וורנר, כי זה חיזק את מעמד שידורי טרנר בעסקה. כמו כל דבר אחר בהיאבקות, מה שהציבור ראה לא היה האמת. רואי החשבון של טרנר שינו מספרים ושינו תוצאה כדי להגיע למסקנה שהייתה כמעט שקרית.

בשבע השנים הקודמות, הפסידה WCW שלושים מיליון דולרים במצטבר, אבל ב-1995 - למרות עלויות הרצה גבוהות מאוד בגלל השידור השבועי החי של נייטרו, ורכש משמעותי מאוד עם חוזים גדולים - טענה WCW שהרוויחה. בגלל מבנה האימפריה של טרנר, חלק מהמספרים של ארגון ההיאבקות נקברו בספרים של האזורים הרווחיים האחרים בארגון. כך, המשכורת בת כמה מיליוני הדולרים של האלק הוגאן נכתבה ברובה כחלק מענף התקשורת של טרנר בידור ביתי, וההצדקה הייתה שזה היה תשלום על סדרת הטלוויזיה "ת'אנדר אין פרדייס" וכמה תפקידים בסרטים סוג ב', דלי תקציב ששוחררו ישירות לוידיאו.

WCW גם קיבלה ארבעה מיליוני דולרים משידורי טרנר עבור הפקת תכניות הכבלים שלה, משהו שלא נעשה קודם לכן. אם אותה התרומה הייתה ניתנת להם בשנים הקודמות אז WCW הייתה רווחית ברובן. אבל, אז זה לא שינה אם ארגון ההיאבקות הפסיד, כי לא עמד להיות מיזוג עסקי באותם הימים. עבור רוב המשקיפים היה ברור שהתשלום היה מחווה כדי לאזן את הארגון ולגרום ל-WCW להיראות כמו אגף רווחי בחבילה של TBS, אחד שטרנר התעקש שיישאר פעיל אם המיזוג יתרחש.

המספרים גם זכו לעזרה בגלל שני אירועים מוצלחים מסוף שנת 1994 (האלווין האבוק וסטארקייד) שנרשמו ב-1995. הגרסאות הפחות רווחיות מ-1995 של אותם האירועים נרשמו בדו"ח של 1996, שעד שישוחרר העסקה עם טיים וורנר כבר תיסגר והוא לא יהיה חשוב. בנוסף, לא רשמה WCW כמה הוצאות גדולות מאוד מ-1995, כולל, אבל לא רק, שכירות על בניינים, עלויות מופעים חיים, עלויות הפקה, וכמה הוצאות משניות. גם אלו נרשמו בדו"ח של 1996 כדי להבטיח ש-WCW תיראה רווחית ב-1995, וכך להקטין את האפשרות שטיים וורנר לא תרצה לרכוש את WCW.

וינס מקמהן היה איש עסקים פיקח עם הבנה נהדרת בנוגע לתעשיית ההיאבקות, אז הוא ידע טוב מאוד על התכסיסים ש-WCW עשו. הוא גם לא התבייש לחשוף אותם בפני העולם. ברו, הוא העלה את רצח האופי של טד טרנר בסדרת קטעי ביליונר טד, בהם וידא שיציג את ממצאיו. באחד מהקטעים נדרש 'לארי פלינג' (חקיין של לארי קינג, בן בריתו של טד טרנר) לחשוף שביליונר טד רשם את המשכורת של ההאקסטר באזור רווחי יותר בארגון. כשהוא נדהם שהוא נתפס, ביליונר טד פתאום הפסיק לדבר.

במה שהיה הפעם האחרונה בסדרת הקטעים נחקר טד בפגישת ועידה, ודמותו הפכה מאתנחתא קומית קלה למשהו יותר אימתני. בפרק הזה הואשם טרנר ברצון על בעלות ושליטה מלאה בתקשורת הלאומית, ובניסיון מרוכז לחסל את ה-WWF. הקטע הסתיים בשם ובכתובת שהצופים התבקשו לכתוב אליהם אם חלקו עם ה-WWF את דאגותיהם שהמיזוג בין טיים וורנר ו-TBS יוכל להוביל לבעלות או השפעה של טד טרנר על חצי מרשתות הכבלים באמריקה. (הצביעות הגדולה ביותר הייתה שווינס הפך לאותה המפלצת שהוא טען ששנא. בשנת אלפיים הוא הפך למיליארדר - לפחות על הנייר - כשהנפיק את ה-WWF בבורסה. כעבור שנה הוא קנה את WCW ו-ECW, איחד אותן לתוך ה-WWF ויצר את מונופול ההיאבקות שתמיד רצה. בשנים לאחר מכן הוא לקח את כל קטעי הוידיאו שיכול היה לקחת לקראת השקת ה-WWE נטוורק שלו ב-2014.)

הקטע היה כה נורא עד שיושבת הראש של USA נטוורק קיי קופלביץ הייתה מודאגת. מקמהן תמיד פעל בקיצוניות, ולעתים קרובות היה החוק בעיני עצמו. אפילו שקופלביץ חשבה שהיה לפעמים קשה להתמודד עם וינס, היא תמיד העלימה עין מהתנהגותו השנויה במחלוקת כי התכניות שלו עוד היו מוצלחות. כשהתוכן של רו התחיל לאיים על השגשוג העתידי של הרשת שלה, לא הייתה לה ברירה אלא להתערב.

טרנר שלט בתחנות הכבלים באמריקה, ובכמעט חמישה עשר אחוזים מהבתים בהם שודרה USA. היא לא יכלה להרשות לעצמה להסתכן באובדן כמות רבה כל כך מקהל הרשת שלה בגלל ויכוח ילדותי בין שני ארגוני היאבקות יריבים. בגלל שהרגיה שווינס לא יוכל לתפקד יותר בעצמו, דרשה קופלביץ שיפסיק להפיק את קטעי ביליונר טד מיד. בנוסף, כל התסריטים העתידיים של מאנדיי נייט רו יוגשו לנציג מטעמה, ויידרשו אישור. האיש שנבחר למשימה הקשה היה סגן הנשיא של USA לענייני תכניות ספורט, וויין באקר. כשהוא רגיל יותר לעולם העדין של שידורי גולף, נבהל באקר מהתפקיד.

התחושה הייתה הדדית מבחינת הפדרצייה. וינס שנא שמישהו אמר לו מה לעשות, למרות שממש שנא פקידים מעצבנים שהרגיש שלא היו קשורים לעסקי ההיאבקות. אבל, כשהרייטינג של רו הגיע לרמה הנמוכה ביותר מאז הבכורה לפני שלוש שנים, הבין מקמהן שלא היה במצב להתווכח. הוא הפסיק את הקטעים כשירד לשפל חדש, כשההאקסטר והנאצ'ו מן נשכבו ומתו בזירה מהתקפי לב במהלך "קרב" בפרי-שואו של רסלמניה 12. לאחר מכן נציג מועדת הסחר הממשלתית הגיע לזירה, ולמראה שלו השופט האורח ביליונר טד מת מהתקף לב מרוב פחד. "עוד קלאסיקה של טרנר. להתראות, טד," אמר מקמהן בחוסר רגישות כשהמסך השחיר. (במקור זה היה צריך להיות בקארד הראשי, אבל איום בתביעה מצד WCW אילץ להעביר את הקרב. WCW לא שמחה מהשימוש בדמויות של ההאקסטר, נאצ'ו מן וביליונר טד לצורך רווח, וניסו להוציא צו מניעה שימנע את הקרב ברסלמניה. כדי להימנע מכך, שם מקמהן את הקרב בטלוויזיה בחינם, וכך הציג את מה שעשה כפרודיה נוספת ולא כתכסיס להשגת רווח.)

לבסוף, הדבר היחיד שהקטעים עשו היה ליידע אנשים שלא ידעו עוד שיש אלטרנטיבה ל-WWF עם שמות שהעריצו מילדותם. וינס בזבז זמן אוויר ומשאבים יקרים כדי לחזק את התחרות בלי לפגוע אפילו בשריון של WCW. "זה גרם למעריצים לצפות ב-WCW כדי לראות אם האלק הוגאן באמת הלך עם הליכון. זה גרם לאנשים לרצות לראות אם באמת הייתי גמור," אמר האלק הוגאן. (הוגאן נפגע יותר מהירידות עליו מאשר הסכים להודות. הוא כעס במיוחד מסגמנט אחד שהציג אותו כאגואיסט שהיה אלרגי להפסיד בקרבות, אז הוא החליט לפעול. במהלך שקוף, הוא נתן לבישוף לאשר את ההפסד הראשון שלו בהצמדה בטלוויזיה של WCW, והוא הפסיד לארן אנדרסון בפרק של נייטרו. בתור מאסטר ביח"צ, חיכה הוגאן עד לערב בו רו לא שודרה לפני שעשה זאת, והבטיח שכמה שיותר צופים יסתכלו עליו באותו הלילה.)

לווינס לא היה אכפת מזה. הוא פשוט רצה לצייר את טרנר ואת כל העובדים שלו לשעבר שהרגיש שבגדו בו באור שלילי ככל שיכול היה. הוא בעיקר רצה לפגוע בטד באופן אישי כדי לפקפק באתיקה שלו. הוא התכוון שהאנשים שאחראיים על דברים ב-TBS ובטיים וורנר יראו דרך הפרודיה בקטעים ויבינו שרוב המסרים שלו היו נכונים. הוא קיווה שזה יגרום להם לפקפק במנהיגות של טרנר, ולגרום להם להחליט לא לשתף פעולה עם היאבקות מקצועית.

טרנר היה בעולם העסקים מספיק זמן כדי לתת לכמה פרודיות מצד תכנית היאבקות של יריב עסקי להטריד אותו. הוא היה רגיל שהיו לו אויבים - זה היה ביזנס. הוא נתן לכל הירידות על חייו האישיים והחלטותיו העסקיות לעבור מעליו. כפי שאמר אריק בישוף, "טד צחק לחלוטין כשראה אותם. הוא חשב שהם ממש מצחיקים."

טרנר תמך במה שבישוף אמר, "לא נפגעתי מהם," טען, "אמרתי, 'וינס בטח ממש נואש אם הוא ירד לרמה הזאת.'" טרנר עצמו לעולם לא שיחק מלוכלך. הוא הרגיש שהוא היה מעל זה, ומאוד שמח שבישוף היה הקול הציבורי של רוח הקרב. בישוף כן ניצל את ההזדמנות כדי להגיב, אבל התגובה שלו הייתה חלשה יחסית. הוא פשוט שידר קטע בתכניות סוף השבוע של WCW בו מתאבקי WCW לשעבר שעבדו עכשיו עבור טיטאן כוסחו בקרבות, וההודעה הייתה שרוב הדור החדש של ה-WWF היו פליטים מ-WCW. לבישוף היו עניינים יותר חשובים להתעסק בהם. אחד מהם הייתה הבעיה בנוגע להוגאן שזכה לתשלום עתק, והקהל הדרומי ש-WCW משכה סירב לקבל כאחד משלהם. מקמהן היה רק מטרד עבור אריק בישוף: הוא כבר לא היה הדאגה הראשית שלו.

 

Diunim

New member
חלק ד'

כשהוא כועס שקטעי ביליונר טד לא הוציאו תגובה מצד אנשי טרנר, החליט וינס לשנות אסטרטגיה. הוא ניצל את סוללת עורכי הדין שלו ונתן להם לשלוח מכתב אל שידורי טרנר שאיים בתביעה על איפוק סחר. ה-WWF אמרו ששידור נייטרו ישירות מול רו היה מהלך מכוון שנועד לחבל בתכנית של הפדרצייה, בהתחשב בכך שטד טרנר היה הבעלים של הרשת ויכול היה לבחור בכל זמן לשדר אותה.

"האיומים לא הפחידו אותי," אמר אריק בישוף, "הם קיוו להפחיד אותנו. הם לא ממש ידעו מה אנחנו עושים, או שאולי הם לא יכלו ממש להודות בפני עצמם שהיינו חכמים יותר מהם, אז הם ניסו להפחיד אותנו. הם בחשו בקלחת המשפטית, קיוו להפחיד את המועצה ובעלי המניות." המהלך של וינס נכשל. לטרנר ולבישוף לא הייתה סבלנות למקמהן ולמה שהם חשבו שהייתה אמונה שחצנית שהוא שלט בהיאבקות המקצוענית בארצות הברית. הם חשבו שהאיומים היו סתם ניסיון שקוף ליצור פחד בתאגיד וליצור לחץ לבטל את נייטרו ולסגור את WCW.

שני הארגונים החלו בקרב משפטי די סבוך. טיטאן תבעה את WCW על כל דבר שיכלה, אבל בסיס הטיעונים שלה היה שעצם קיומה של WCW איים עליהם. באופן טבעי, WCW לא הסכימה. כשהם מרגישים שהם לא עשו שום דבר חוץ מכך שסיפקו תחרות בריאה, הם תבעו גם כן. התביעות לא היו שום דבר פרט למשחק ילדים, בלגן של האשמות שאף שופט שהיה ראוי למעמדו לא לקח ברצינות. אחרי הכול, היו אלו עסקי ההיאבקות. לאלו מבחוץ, ה-WWF ו-WCW נדמו לשני יריבים שרבו כמו ילדים, וכעסו כל פעם שאחד הפסיד לשני.

באחד מהמכתבים הרבים לתאגיד טרנר שכתב ג'רי מקדוויט, הוא טען שהקטעים של ביליונר טד היו פשוט תגובה לחודשי ההתעללות של WCW מול ה-WWF. הוא בעיקר טען שאריק בישוף הכפיש את המוצר שלהם וחשף תוצאות, וגם הפרת זכויות יוצרים, סימנים רשומים, הפרות חוזה וביזוי ה-WWF בקו החם של מארק מדן ב-WCW. הוא אמר אחר כך בריאיון חי ברשת שטרנר ניסה לרכוש את ה-WWF בעשור הקודם, ושהסירוב העקבי להסכים לכך גרם לגישתו כנגד הארגון. לפי מקדוויט, זה הוביל למסע של טרנר להוציא את טיטאן מהעסק.

"ה-WWF היא עסק משפחתי ווינס הוא פרומוטר מדור שלישי," טען מקדוויט, "הוא לא רוצה מניה ב-TBS: הוא פרומוטר היאבקות. כשהיה ברור (לטרנר) שה-WWF אינה למכירה, התחלנו לשמוע הצהרות שטרנר עומד לנסות להוציא את ה-WWF מהתמונה." גישת ה"עסק המשפחתי" במלחמות ליל שני בבתי המשפט הייתה אחת שמקמהן ומקדוויט אהבו. הם הרגישו שהיא גרמה לווינס להיראות סימפתי, איש משפחה מכובד שניסה להאכיל ולהלביש את אשתו וילדיו, כשעריץ תאגידי רשע ניסה לחסל אותו בגלל סיבה טיפשית. "זה אישי, אישי לעזאזל, זה החיים שלי. החיים של ביתי ושל בני," אמר מקמהן פעם לכתב פקפקן, סיפור שחזר עליו בפני כל מי שהקשיב לו.

היסטוריוני ועיתונאי ההיאבקות עיקמו את אפם. בכך שהציג את עצמו כנציג מסכן של עסק משפחתי קטן, אחד שנלחם על הישרדותו מול WCW הגדולה בהובלת טרנר, שכח וינס באופן נוח מההיסטוריה שלו. הצורה בה הצליח להפוך את ה-WWF לכוח המוביל של היאבקות מקצוענית להמונים הייתה נוראית בדיוק כמו זאת שהאשים בה את טרנר.

כשהוא ממומן היטב ועם השוק החזק של ניו יורק לצידו הודות ליסודות שנבנו במשך שלושים שנה בידי אביו, נכנס וינס מקמהן הבן אל העסקים ב-1982 וחיסל את זכרו של אביו וההערכה כלפיו בתעשייה בתוך כמה שנים. הוא פגע בפרומוטרים המקומיים הלא מוכנים, חצה גבולות טריטוריאליים מוכרים ופלש אל המחוזות שלהם כדי לקחת שידור בתחנות המקומיות באמצעות תשלום גבוה. את אלו שלא הצליח לנצח בכסף הוא תקף בפנים, גנב את המתאבקים שלהם והשאיר את הארגון שלהם ללא שום כוכבים. בבניית אימפריית ההיאבקות הבינלאומית שלו, הפר מקמהן בשיטתיות שנים של מסורת בעסק שנבנה על לחיצות ידיים, בו מילה של אדם הייתה מילה. הוא השאיר את שאר התעשייה הרוסה לחלוטין, וכל מי שלא היה ב-WWF גסס במערכת הטריטוריאלית, שפעם שגשגה אבל עכשיו נותרה פגועה ללא היכר.

וינס תמיד התנגד לטענה שהיה אחראי להפרת הסטטוס קוו. "לא הוצאתי את הטריטוריות מהעסק, הן הוציאו את עצמן מהעסק," טען, "היו לי כישורים יצירתיים, מוסר עבודה חזק, המון מזל והרבה ביצים." מקמהן האמין שהפרומוטרים המקומיים הסתפקו במעמדם ולא חידשו את שיטותיהם העסקיות, לא היו מוכנים להשקיע בעתיד ארגוניהם. הוא הרגיש שהטריטוריות כבר עמדו להיכחד בכל מקרה. הטלוויזיה בכבלים הפכה את אמריקה למקום קטן הרבה יותר בין לילה, ופתחה את כל המדינה ליזמים לאומיים כמוהו. הוא רק הגיע לפניהם והתרגל לטכנולוגיה מהר יותר מהם. כשהוא ראה שהטלוויזיה בכבלים שינתה הכול, הוא הסתכן יותר מיריביו, זירז את קריסתם ולא ממש גרם לה.

רמת האחריות של מקמהן אולי פתוחה לוויכוח, אבל השפעות ההתקפה שלו על המצב הקיים בהיאבקות הורגשו בכל התעשייה. במקום בו היו פעם עשרות מקומות לאורכה ולרוחבה של אמריקה בהם יכול היה מתאבק להתפרנס בכבוד, פתאום היו רק קומץ. בעצם, המקום היחיד להתעשר בו היה ה-WWF של וינס, אבל לשם כך המתאבק היה צריך לוותר על המשפחה ועל הפנאי שלו, ולהחליף את זה בקיום של חיים בדרכים במשך שלוש מאות ימים בשנה. כל מי שווינס כעס עליו מצא את עצמו עם מעט מאוד אפשרויות אחרות. מקמהן ניסה - והצליח - ליצור מונופול של היאבקות, בדיוק מה שהאשים את טרנר בניסיון להשיגו ב-1996.

רוב האנשים בעולם האמיתי ראו את טרנר בתור מי שרצה ליצור תחרות בריאה. אם בכלל, טרנר ניסה לשבור את אחיזת החנק של ה-WWF על התעשייה כשנתן לצופים ולמתאבקים אלטרנטיבה אמיתית לספורט הבידורי של מקמהן. ההבדל היחיד בין המלחמה של מקמהן בשנות השמונים מול הפרומוטרים המקומיים והקרב שלו מול טד טרנר היה שווינס היה בצד השני עכשיו: הוא היה זה שטעם את טעמה המר של התבוסה. מקמהן תמיד חשב שאי אפשר להטביע אותו אחרי שהתגבר על כל מכשול בו נלחם, אם זאת הממשלה, פשיטת רגל, אבא חורג אלים או שנאה של העולם החיצוני כלפי עולם ההיאבקות. עכשיו הוא היה האנדרדוג, שניסה לייצב את הספינה של ארגון שפעם שגשג אבל עכשיו טבע במהירות, בעוד שהתיבה העשירה של WCW הפליגה לה אל האופק.

הפתרון שלו לבעיה של WCW הייתה בחלקה בתגובה לקטעים השנויים במחלוקת של ביליונר טד. אפילו שלא עזרו לרייטינג, ואם בכלל פגעו בתכנית שלו, מקמהן אהב את הדיבור שיצרו בתעשייה. הוא החליט שהפיכת התכנית כולה לנועזת יותר היא התשובה. הוא יפסיק בהדרגה להציג תכנית ילדים שכוונה לילדים, ויציב את ה-WWF מחדש כמוצר נועז שנועד למבוגרים צעירים.

 

Diunim

New member
בפעם הבאה:

חודש ינואר מגיע, ואיתו המסורת הידועה, הרויאל ראמבל. בו זמנית, וינס צריך למלא את הרוסטר שלו במתאבקים חדשים.

 

Turkisher

New member
איש יקר

הפרק מתמקד במלחמות טד-וינס ודי משתדל להציג את וינס כילדותי והיסטרי, מה שנכון אבל במבחן התוצאה, אנחנו יודעים מי ניצח.
 

Diunim

New member
הבעיה היא שלא הבינו מי הפסיד

טד טרנר היה בקושי מעורב במאבק הזה, מבחינת וינס זה היה מאבק בטד טרנר אבל זה ממש לא היה כזה...
&nbsp
הוא גם לא ממש ניצח, אתה יודע, יותר "נהנה מזה שאידיוטים השתלטו על AOL-טיים וורנר".
 

Rami V

New member
וואו, ענק שאתה מתרגם גם את זה

תודה רבה לך.
ישר כוח!!!
מעריכים מאוד.
 

Nurd4Life

New member
נהניתי לקרוא, כרגיל

אני זוכר שמאוד הופתעתי כשהקרב בין ההוקסטר לנאצ'ו מן לא היה חלק מרסלמניה. עכשיו אני מבין את הסיפור מאחורי...
&nbsp
אגב, זה "הסיקור" של מנהרת הזמן לאותו קרב נוסטלגי:
(כחלק ממנהרת הזמן 49 - http://www.tapuz.co.il/forums/viewmsg/13/179238980/בידור/היאבקות_WWE
&nbsp
במסגרת הפרי-פור-אול, ששודר כמובן לפני האירוע, נערך הקרב בין ההוקסטר לנאצ'ו מן. הרי הגיוני שאתה תקדם משהו במשך חודש וחצי בסוף כל תכנית, ובסוף זה בכלל לא יהיה באירוע. לא רק שזה לא באירוע, זה לא נערך בכלל באולם - אלא במקום אחר, כשרואים צלליות של וינס וג'רי לולר כשהם משדרים את הקרב. הקהל הוא חבורה של גמלאים, שמריעים לפי שלטים.
להוקסטר (שמגולם על ידי שחקן אחר מהרגיל) לוקח הרבה זמן להגיע לזירה, אז וינס ולולר מריצים קדימה. מין ג'ין וביליונר טד עוזרים להוקסטר לקרוע את החולצה.
ביליונר טד, שהוא השופט בקרב, מאחל למתאבק שמרוויח הכי הרבה כסף שינצח.
נאצ'ו מאן מנסה לטפס על החבלים, נופל ונזקק להנשמה. נאצ'ו מאן תוקף את ההוקסטר עם נעל נשים, ושניהם מתרסקים על הקרקע ונזקקים לטיפול. ביליונר טד אומר שהוא לא דואג, כי הוא לא מייצר כוכבים - הוא קונה אותם.כשהוא רואה את ה-FTC, הוא גם מתעלף.
לולר מסכם כשהוא אומר שלציטוט סרט מוכר he doesnt give a damn, ווינס מסכים ואומר שלא נראה לו שלאיש אכפת. אז זה אומר שאין רימאץ' בבקלאש?
 
למעלה