חלק ד'
מי שהיה תקוע באמצע הקארד בקרב הכנעות לא מרשים מול בוב באקלנד בן הארבעים וחמש, היה אלוף ה-WWF פעמיים בעברו, ברט הארט. לאחר שהפסיד את התואר לבאקלנד בנובמבר, הגיע תורו של באקלנד להחזיר להארט את ההפסד, אבל ההיטמן העדיף לא לעשות את הקרב בכלל. "דאגתי מהקרב שלי עם בוב כי ידעתי שהרעיון של וינס שנשתמש רק בהכנעות בקרב יבטיח שנסריח את הבניין," הוא אמר.
גם רודי פייפר, שהוביל את הרסלמניה המקורית, היה בקרב. הקרב האחרון שלו בארגון היה בקרב ממש גרוע מול ג'רי לולר, גם הוא בן ארבעים ומשהו, במלך הזירה ביוני, אבל כאן הוא רק היה השופט. הארט היה חבר טוב של פייפר אחרי שרודי הפסיד לו הפסד נדיר בהצמדה שלוש שנים קודם לכן, אבל זה לא פייס את הארט, שהתלונן על מעורבותו. "הקרב הפך לפארסה בגלל שפייפר המשיך לשאול 'מה אתה אומר?' וזה הפך את הקרב לקומי. לא רציתי שמישהו שהוא לא אני יהפוך את הקרבות שלי למצחיקים." הקרב היה הקרב החלש ביותר של הארט מזה שנים, וברט הלך צעד קדימה ותיאר אותו בתור, "בלי שום ספק, הקרב הכי גרוע שלי ב-PPV בכל הקריירה שלי."
הקרב גם היה ההופעה האחרונה של באקלנד בקרב יחידים באירוע של ה-WWF. וינס הבין שבוב היה עדיף כלא-מתאבק מאשר מתאבק, הודות להשפעת הקליק. הבעיה של הקבוצה עם באקלנד הייתה בגלל סדרת קרבות בינו ובין קווין נאש. השניים עבדו בקרבות מעט אחרי שנאש זכה באליפות ה-WWF, ובתור ההיל והוותיק, באקלנד היה צריך לתכנן את הקרבות. נאש כעס מכך שבוב דרש ממנו לבצע מהלכים לא טובים וגרם לו להיראות טיפשי, וגם מחוסר הכימיה שלהם ביחד.
נאש זכר דוגמה אחת בה באקלנד ביקש ממנו לעשות סאנסט פליפ, מהלך שקשור יותר לבייביפייסם זריזים בגובה של פחות ממטר שמונים, כיוון שהאדם שמבצע את המהלך מתהפך מעל גב יריבו ומגלגל אותו להצמדה. עבור ענק כמו קווין נאש, זה נראה מזויף ומגוחך. כשנאש הגיע לאחורי הקלעים מארק קאלאוויי שצפה בקרב קטל אותו מיד, והזהיר אותו לא לבצע שוב את המהלך. הבעיה של בוב הייתה שהוא היה תקוע בדרך שלו והיה לו קרב ספציפי שאהב להתאבק, והוא לא היה מוכן לשנות אותו אפילו קצת כשעבד עם יריב אחר. בשנות השבעים והשמונים זאת לא הייתה בעיה, אבל בקרקס של ה-WWF בשנות התשעים כשהמתאבקים היו מומחים להיאבקות, או דמויות קומיות עם גימיק, ובהמות ששקלו מאתיים קילו, הוא לא עמד להצליח.
לפני רסלמניה כבר הצליחו הקליק לשכנע את מקמהן להפסיק עם הקרבות של דיזל ובאקלנד במופעים החיים, ובן הברית של הקבוצה, ג'ף ג'ארט, נכנס לקרבות במקומו. באקלנד עבר לקרבות מול סקוט הול, אבל הקליק בכלל לא רצו לעבוד איתו. הול הכריז שזה בלתי אפשרי להוציא מבאקלנד קרב ולמרות שלא סירב לעבוד איתו, הוא ביקש עזרה. היא ניתנה לו, אבל היה מדובר בכך שדיק מורדוק היה בן בריתו של באקלנד, מה שאיפשר לרייזור להילחם מול שני אנשים.
לאחר שהחזיר את הטובה והפסיד להארט ברסלמניה, באקלנד הפסיק להתאבק יותר מדי מאותה נקודה. את שארית השנה הוא בילה בקרבות לא משודרים, בהחלפת ניצחונות עם מן מאונטיין רוק בקיץ ואז בהוצאת 1-2-3 קיד וסאביו ווגה אובר כשהשנה נגמרה. בסוף 1995, הקריירה שלו כמתאבק פעיל כבר נגמרה.
הייתה ציפייה רבה בקרב המעריצים עבור הקרב על תארי הזוגות של ה-WWF, בנוגע למי שיהיה שותפו המסתורי של המאתגר אואן הארט מול האלופים, הסמוקינג גאנס. אואן היה במסע סטורילייני להתעלות על אחיו ברט בכך שיחזור על כל ההישגים שלו אבל יעשה אותם טוב יותר. עבור דמותו נקודת ההתחלה הייתה תארי הזוגות, כמו ברט ב-1987, אבל מאחורי מעטה הקייפייב אואן ידע מה זה היה באמת: ירידה בדרגה. הוא היה במרכז שנה קודם לכן, אבל המניה שלו נפלה אחרי ההפסדים הרבים, כי וינס מעולם לא האמין בו כבחור ראשי בגלל מבנה גופו הממוצע. למרות זאת, אואן היה מחוייב לחלוטין לתפקיד הקטן שמצא את עצמו בו, והמשיך להתאבק ברמה הגבוהה שלו.
כמו הקרב של אנדרטייקר-באנדי, הקרב על הנייר היה שונה מאוד כשהקארד תוכנן לראשונה. בנקודה אחת היה תכנון שאואן יעבוד מול דייבי בוי סמית' בקרב רגיל, ובסטוריליין אואן ירצה לנצח את סמית' בבמה הגדולה, כי ברט הפסיד לו באצטדיון וומבלי ב-1992. הקרב על תארי הזוגות היה אמור להיות קרב שבו הגאנס יגנו על התארים מול מן און א מישן, שכנראה היו זוכים בתואר אחרי הפיכה להילים. וינס שינה את דעתו והחליט שהוא לא רצה לשים את החגורות על הזוג, כי הוא הסתכל על מייבל וראה את התמונה הגדולה: הוא רצה שהוא יקבל ריצה כהיל יחידים גדול. הדברים בוטלו ומן און א מישן בכלל לא הופיעו במופע, ואילו לאואן ניתן שותף מסתורי כדי להוסיף עניין.
רבים בתעשייה רצו שהתפקיד ילך לכוכב ההיאבקות היפנית מקנדה, כריס בנואה, שקרע את הזירה ב-ECW וזכה באהדת המעריצים עם עבודת הזירה החלקה והאמינה שלו. אבל זאת היה רק תקווה של רבים שרצו לראות את בנואה עובד ברמה גבוהה, והוא לא היה אמור להיות לשם.
כעבור כמה חודשים, ברט הארט כן הצליח להשיג לבנואה סדרת קרבות ניסיון עם הארגון, והוא נתן הופעה טובה בקרבות שלו מול בוב הולי, אדם בומב ואואן הארט, אבל פאט פטרסון וג'ים רוס שניהם סירבו להחתים אותו. ברט נדהם, בעיקר כי וינס היה נואש למתאבקים, ולא הבין למה וינס לא החתים את בנואה על המקום. (בנואה חתם לבסוף ב-WWF בשנת 2000 לאחר שעזב את WCW יחד עם דין מלנקו, אדי גאררו ופרי סאטורן. באותה התקופה הוא נחשב לאחד מהמתאבקים הטובים בעולם, והוא התנפח מאוד עד שנראה הרבה יותר כמו "סופרסטאר של ה-WWF" מאשר ב-1995. וינס עדיין לא נתן פוש לבנואה, אבל הוא יצא אובר בגלל הכישרון שלו בזירה, למרות המחסור בכריזמה, וקיבל כהונה עם תואר העולם של WWE, כשהוא זוכה בחגורה בקרב המרכזי ברסלמניה 20.) הסיבה הייתה ברורה לכולם: בנואה לא היה בגובה מטר שמונים ולא היה כריזמטי. אולי היה עובד טוב, מתאבק טכני נהדר, עם מבט מטריד וצחוק מרושע, אבל הוא לא היה מה שווינס חיפש בסופרסטאר של ה-WWF.
במקום בנואה, התפקיד הגיע לרודני אנואי החוזר. אחרי כמה שנים בפסגה, יוקוזונה נחלש ואנואי התקשה לשמור על משקלו. הוא נעלם מהטלוויזיה בנובמבר 1994, והוצא מהסטוריליינים אחרי שהאנדרטייקר דחף אותו אל ארון קבורה בסרבייבור סירייס.
אנואי קיבל חופשה כדי לרדת ירידה רצינית במשקל, כיוון שהפך מבחור גדול שיכול היה לזוז טוב ב-1992, לגוש שומן ועור שמן באופן מסוכן. החזרה של יוקוזונה גם קברה כל שמועה שעמד לחתום ב-WCW, אבל גם גרמה לרבים לשאול מה באמת עשה בחופש הזה, כי הוא חזר גדול יותר מאי פעם. אבל אנואי לא נענש על בזבוז חצי שנה של משאבים וזמן, והוא ואואן ניצחו את הגאנס בקרב קצר. כמו אואן, אנואי טען שזאת ירידה בדרגה, כי החזיק באליפות ה-WWF במשך תשעה חודשים בין יוני 1993 ומרץ 1994. הוא הניח שזאת עבודה של הקליק שניסו למנוע ממנו להגיע לפסגה.
הקרב על תואר ה-WWF היה אמור לסגור את המופע, אבל השנה הוא היה באמצע הקארד בגלל מעורבותו של טיילור. הייתה זאת הפעם היחידה פרט ל-1992 שבה החגורה הייתה על הכף ברסלמניה אבל לא במיין איבנט, ובמקרה הזה זה היה בגלל הפרישה של האלק הוגאן והחזרה המפתיעה של האולטימייט ווריור אחרי שבעה חודשים בגלות. לחברי הקליק שון מייקלס וקווין נאש היה קשה לבלוע את הגלולה המרה, ונאש כעס מאוד שכל המופע התמקד בטיילור-ביגלו ולא בו ובשון.
"היינו צריכים לסגור את המופע כי היינו הקרב על התואר. זה לא כאילו אחד מהחבר'ה חזר, ואף אחד לא ידע איזה קרב יהיה להם (לביגלו ולטיילור)," הוא התלונן.
מנקודת מבט בידורית, הקרב של מייקלס ודיזל היה קרב ההיאבקות הטוב ביותר במופע, אבל וינס חשש בכלל לקבוע את הפיוד בין שניהם מלכתחילה. "וינס דאג שלא אוכל למשוך אנשים לראות אותי," נזכר מייקלס. כרגיל אצל וינס זה היה קשור לגודל, ומקמהן לא ידע אם המעריצים יקנו את מייקלס כהיל מול דיזל שהיה בגובה של יותר משני מטר, ויגיבו לטובתו כבייביפייס אנדרדוג.
כשהוא מאמין שהוא צריך עזרה כדי שהמעריצים יצעקו בוז למייקלס, החליט וינס להביא עוד מפלצת שתהיה שומר ראשו של שון, כמו שנאש היה כשהוא חתם בתור דיזל. אחרי שחיפש בן אדם מתאים לשחק את התפקיד, נכנע וינס ללחצים של הקליק והחתים שוב את סידני אודי, שנודע למעריצי ה-WWF כסיד ג'אסטיס. הקליק רצו שסיד יהיה שם כי כמו שנאש אמר, "תמיד הסתדרתי עם סיד, חשבתי שהוא גדול."
גדול או לא, וינס לא ידע אם לעבוד שוב עם אודי אחרי הריצה שלו ב-1992 שהסתיימה בעזיבתו של סיד את ה-WWF, במקום לעבור השעיה על כישלון במבדק סמים. במובן מסוים הוקל לווינס. כבר נמאס לו מאודי, הוא הציע לו סיכוי להיכנס לנעליו של האלק הוגאן כבייביפייס מספר אחת של הארגון, רק כדי שסיד יסרב לכך ויגיד שהוא מעדיף להיות היל. "קשה לחזור מזה, וינס נתן לסיד את המפתח לממלכה והוא סירב לו," אמר קווין נאש, שהאמין שווינס ויתר על סיד באותה תקופה.
