טיטאן סינקינג- פרק 4

Diunim

New member
טיטאן סינקינג- פרק 4

שלום לכולם וברוכים הבאים לתרגום לעברית של פרק נוסף מהספר טיטאן סינקינג: נפילת ה-WWF ב-1995. בפעם שעברה קראנו על המעמד החזק של הקליק בארגון באותה השנה. תזכורת: http://www.tapuz.co.il/forums/viewmsg/13/182927012/בידור/היאבקות_WWE

אז במה עוסק הספר הראשון? (תקציר)

במהלך ההיסטוריה של ה-WWF, היו זמני שגשוג וזמנים קשים, מעגלים שהשפיעו על הארגון והכריחו אותו לשנות כיוון. המשתנה הקבוע היחיד בשלושת העשורים הוא וינסנט קנדי מקמהן, אדון הבובות הגדול שהנהיג את הספינה. עם עור של פיל, אדישות ושליטה, מקמהן ניצח את כל מתחריו וניצח בכל מלחמת היאבקות בה היה מעורב.

ב-1995, הוא כמעט הפסיד.

טיטאן סינקינג מספר את סיפורה של אחת מהשנים הכי נוראיות, כואבות ומתישות בתולדות ה-WWF. וינס התאושש מחצי העשור הקודם במהלך השנה, אבל אחרי חמש שנים שפגעו בארגון שלו, ניסה לבנות אותו מחדש ולגלות מחדש את נוסחת הקסם שהפכה את הארגון שלו לענק בשנות השמונים. עם כל שבוע שעבר, עוד ועוד בעיות החלו לצוץ, וה-WWF הגיעו למשבר.

הספר מסביר לנו הכול מבפנים: עם תיאורים מפורטים של תקריות מסירקיוז למונטריאול, מהקליק ל-BSK, תקוותו החדשה של וינס, עד לכישלונות היצירתיים שלו. בואו לגלות את הסיפור האמיתי של השנה, ותלמדו איך 1995 הובילה את ה-WWF למשבר.

 

Diunim

New member
והפעם בטיטאן סינקינג:

LLLLLLLLLLLET'S GET READY TO RRRRRRRRUMBLEEEEEEEE!

ראמבל 1995. האירוע הראשון של השנה. סוקרים את המצב הרע של ה-WWF בפתיחת השנה, ואת הקרבות שנערכו בראמבל. רובם היו קרבות טובים. בנוסף שומעים על הבעיות של קווין נאש כאלוף, ולבסוף סוקרים את המשתתפים ברויאל ראמבל, רובם די גרועים, סוקרים את המנצח הוודאי והברור של הראמבל, ואת הסיום האגדי.

כמה קישורים:

הזכייה של נאש בתואר:
https://www.youtube.com/watch?v=oXxR5oNNRCo

באם באם וטטנקה מול בוב הולי ו-1-2-3 קיד: www.dailymotion.com/video/x4ugcj

ביגלו דוחף את LT:
https://www.youtube.com/watch?v=jICDqFVOMtE

דיזל מול ברט הארט: www.dailymotion.com/video/x2m7q3i

ראמבל 1995: www.dailymotion.com/video/x2mofel

נאש מתראיין על הזכייה של שון: https://www.youtube.com/watch?v=BouMCLIJGlM

 

Diunim

New member
פרק 4

אחרי המופע ללא הקהל במדיסון סקוור גארדן באוגוסט, חזרו ה-WWF לעוד שני מופעים במקום ב-1994, שאמנם מילאו רק חצי מהאולם אבל היו שיפור. הם חזרו ב-16 בינואר, 1995, עם מופע אותו הוביל אלוף ה-WWF החדש דיזל מול ג'ף ג'ארט, שמשך 5,400 אנשים בלבד אל הבניין. לאחר עלויות השכירות, הפרסום והתשלום למתאבקים, שוב הפסידו כסף.

המופעים בעוד שני מקומות ותיקים, הנסאו קולוסיאום בניו יורק והמדולנדס בניו ג'רזי, גם לא הרוויחו. רבים טענו שהרצת שלושה מופעים בשלושה בניינים שהיו באותו השוק הובילה למספרים המביכים, החלטה שהארגון החליט ב-1994 כדי לקצץ בעלויות הנסיעה, ורבים גם האשימו את המספרים באוגוסט באותה הסיבה.

כעבור שבוע הגיעו עוד חדשות רעות, כשהתחנה WUHF ברושסטר, ניו יורק, הורידה את התכנית סופרסטארס מלוח השידורים שלהם. לאבד את השידור בעיר השלישית בגודלה במדינת הבית שלהם היה מכה אכזרית לאחר המספרים המביכים באזורים אחרים בעיר. מאז הקמתה, היו שורשיה של ה-WWF בתפוח הגדול, אפילו שהמשרדים שלהם היו בסטמפורד, קונטיקט, עד כדי כך שהחבר'ה תמיד התייחסו לטריטוריה של מקמהן כ"ניו יורק". רבים בארגון חששו שאם לא ימשכו קהל שם, יתקשו במשיכת קהל בכל מקום אחר.

התוצאה של אובדן השידור ב-WUHF לא התבררה עד להמשך השנה כשהארגון חזר אל רושסטר באוקטובר. הם משכו 1,200 איש בלבד לעיר שבדרך כלל משכה 8,000 מעריצים בתחילת העשור. אובדן משבצת השידור בטוח פגע ב-WWF.

אירוע הרויאל ראמבל, מסורת מאז 1987, היה אחת היצירות הכי גדולות שאותן יצר יד ימינו של וינס מקמהן, פאט פטרסון. מרכז המופע היה קרב בו התחרו שלושים אנשים בבאטל רויאל מעל החבל, כשמתאבק חדש מצטרף כל שתי דקות, והאחרון שעומד הוא המנצח.

באירועים הראשונים הפרס למנצח הקרב היה רק תהילת הניצחון, אבל זה השתנה ב-1992 כשהחליטו להעניק למנצח את אליפות ה-WWF הפנויה. ריק פלייר ניצח בקרב אחרי שנכנס מספר שלוש, במה שהיה אולי הראמבל הכי טוב אי פעם. בשנה הבאה הפרס השתנה שוב, והפעם לתמיד, כי המנצח קיבל קרב על אליפות ה-WWF ברסלמניה מעתה ואילך.

הפרס החדש הפך את קרב הראמבל לאירוע חובה, והמופע בו היה הפך מיד למופע השני בגודלו של השנה בשביל המעריצים. האירוע של 1995 התרחש בטמפה, פלורידה, מול 10,000 אנשים. זה היה קהל בריא לאותה התקופה, אבל עדיין הכי פחות קהל שהמופע הכניס, והמצלמה הראתה טוב את הירידה בקהל.

באנדרקארד, רוברט 'בוב הולי' הווארד ושון וולטמן נלחמו מול סקוט 'באם באם' ביגלו וכריס 'טטנקה' צ'אביס על תארי ה-WWF הפנויים לזוגות. וולטמן והווארד היו קטנים בשביל ה-WWF בעבר ובשנות השמונים מעולם לא היו הופכים ליותר מג'וברים. אבל כשהארגון לא יכול היה להציג שרירנים מנופחים להמונים לאחר משפט הסטרואידים, העסקים השתנו ואנשים בגודל שלהם הפכו לנורמה.

וולטמן, הודות לכך שהיה בגובה מטר שמונים ושקל שישים ושמונה קילוגרמים, היה תמיד האנדרדוג שניצח כנגד כל הסיכויים, ועשה לעצמו שם ב-1993 כשניצח את הכוכב המבוסס רייזור ראמון במאנדיי נייט רו. בשנים הבאות הוא ביסס את עצמו במהירות כאחד מהמתאבקים הכי מוכשרים בארגון, וקרבות שלו עם אנשים כמו ברט הארט ושון מייקלס נחשבו לקרבות חובה.

הווארד, מצד שני, הגיע עם גימיק של נהג נסקאר, ובהתחלה קראו לו ת'רמן 'ספארקי' פלאג כשהוא נלחם בעודו לובש בגד גוף עטוי דגלי מירוצים עם כתפיות . תסרוקת המאלט שלו והחיוך המאולץ רק הוסיפו לתחושה שהפוטנציאל שלו היה מינימלי וחיי המדף מוגבלים.

סקוט ביגלו הגיע אל ה-WWF בפעם השנייה לאחר שהייתה לו תקופה קצרה כבייביפייס בפריחה של שנות השמונים, אולם עזב בגלל פציעה בברך והלך להצליח אצל ארגוני ג'ים קרוקט והכי חשוב, ביפן. וינס חיפש מתאבקים חדשים ב-1993 כדי להחליף את השרירנים שעזבו, וביגלו היה ההחתמה המושלמת בגלל המראה המאיים שלו. בגובה מטר תשעים ושלוש ובמשקל מאה וחמישים קילו, בנוסף לקעקועי להבה כואבים על ראשו הקירח, צייד הראשים לשעבר עדיין היה גדול, אבל בגלל שהיה שמנמן אף אחד לא חשב שישתמש בסטרואידים. עבור מקמהן, הוא היה מושלם. למרות גודלו, ביגלו זז בזירה כמו חתול, לקח באמפים וביצע מהלכים אוויריים מרשימים ביכולת של איש שהיה חצי ממנו בגודל, מה שהוציא אותו אובר במהירות.

כריס צ'אביס, מפתח גוף ושחקן פוטבול לשעבר, הגיע אל ה-WWF ב-1991 אחרי שנתיים בלבד בביזנס. כיוון שהיה ממוצא אינדיאני, השתמש צ'אביס במורשתו כחלק מהגימיק שלו עם השם 'טטנקה' לפני ריצתו ב-WWF. בהתחלה וינס העסיק אותו תחת שמו האמיתי, אבל מהר מאוד שינה את דעתו כשראה את הפוטנציאל למוצרים, ואת הסיכוי למשוך קהל מפלח אוכלוסייה שלא משכו מאז ימיו של צ'יף ג'יי סטרונגבו. זאת הייתה סטייה נדירה מהמדיניות שלו, להמציא למתאבקים גימיקים כדי לקבל זכויות יוצרים. אחרי שלוש שנים בתפקיד, טטנקה היה פחות טוב כבחור טוב, אז הוא הפך להיל והצטרף אל המיליון דולר קורפוריישן של טד דיביאסי כדי להתרענן. זה לא עבד, צ'אביס לא שינה כלום בסגנון או במראה של הדמות, והקהל כבר לא התעניין בדמות החד מימדית.

עבור הווארד, להופיע באחד מהקרבות החשובים באירוע היה חשוב, כי הוא די טחן מים בשנה הראשונה שלו בארגון ולא עשה שום דבר משמעותי. הוא הניח, כמו כולם, שטטנקה וביגלו הם המנצחים הבטוחים בקרב, אבל לא היה אכפת לו. הוא הבין את תפקידו והתכוון לגרום ליריביו להיראות הכי טוב שאפשר כשינצחו אותו. כשגילה שהצמד המאולתר שלו יזכה בחגורות באותו הלילה, הוא שמח. "חשבתי שזה היה ממש מגניב," הוא קרן. "כל המתאבקים רצו להיות אלופים ב-WWF, ועמדתי להיות אחד מאלופי הזוגות. זה היה מדהים, וחשבתי שאני עומד להרוויח כסף טוב."

לביגלו לא היה אכפת להפסיד, אפילו לשני אנשים שהיו חצי ממנו בגודל, כי באותו הלילה היה לו משהו חשוב יותר לעשות. אמרו לו לדחוף את לורנס טיילור מה-NFL שישב בקהל, וזה היה אמור ליצור עניין תקשורתי שיוצג כעימות אמיתי. עבור ביגלו, תבוסה לאנדרדוגים הייתה הגורם עבורו להתעצבן על שחקן הפוטבול. מאחורי הקלעים, כשארבעת המשתתפים דיברו על הקרב, ביגלו היה שמח והבטיח לעשות כל שביכולתו בשביל לגרום ליריביו להיראות טוב.

תפקידו של פאט פטרסון ב-WWF היה רוד אייג'נט, מישהו שעזר למתאבקים לבנות את הקרבות כדי שיתאימו לחזון של וינס ולמה שרצה לראות, וגם לקבוע קרבות ולפקח על ההאוס שואוס. כולם אמרו שהוא הבחור הכי טוב לסיומות בביזנס, ואף אחד לא פקפק בתכניות הקרבות שלו. כשתכנן את הקרב מאחורי הקלעים, פאט אמר לוולטמן להצמיד את ביגלו, אבל שון טען אחרת. אולי חשב על המוניטין האנוכי של הקליק, ואמר לפאט שהוא תמיד ניצח ובוב לא, אז אולי צריך שהולי יהיה זה שיצמיד. אבל לפאט היו פקודות למלא וזאת לא הייתה אחת מהן, אז ההחלטה שוולטמן יצמיד נשארה.

לבוב לא היה אכפת, הוא רק שמח לקבל את החגורות. כשהרגע הגיע הוא נהנה ממנו, שאב את ההערצה ואהב את היוקרה בלהיות אלוף. זה לא היה תואר שנלחם באמת עליו, כמובן, זה היה קבוע מראש כמו כל דבר אחר בביזנס, אבל עבור הווארד זה היה סמל שאמר שהוא עשה משהו נכון ושההנהלה האמינה ביכולתו. למחרת היום, הוא הסתכל על החגורה והחליט שהוא יוכל להתרגל לכך, ואז גילה שהצוות שלו מפסיד את התארים באותו הלילה בפרק חי של מאנדיי נייט רו. הוא שמר על גישתו הרגילה בביזנס, לא התלונן ועשה את עבודתו מקצועית, אבל הוא עדיין כעס שלא נתנו לצמד סיכוי להצליח כאלופים. בתוך כמה שבועות הוא ושון כבר לא היו צמד והולי חזר לתחתית הקארד להפסיד לאחרים. לפי דעתו הזכייה בתואר לא באמת קרתה, כי מעמדו בארגון לא השתנה.

חוץ מקרב הראמבל עצמו, האטרקציה המרכזית במופע הייתה אלוף ה-WWF דיזל מגן לראשונה על תארו החדש באירוע בתשלום. הענק הירוק עדיין קיבל את אחד מהפושים הכי גדולים בתולדות הארגון, והזכייה בתואר חתמה שנה מדהימה עבור קווין נאש, שכמעט שוחרר כחלק מהקטנת ההוצאות ב-1994, והפך לאלוף ה-WWF ולאיש שווינס עמד לבנות סביבו את הארגון בסוף השנה.

זכייתו של דיזל בתואר הייתה ייחודית. בוב באקלנד ניצח את ברט הארט על האליפות בסרבייבור סירייס ב-23 בנובמבר, 1994, לאחר סיום שהגן על הארט, ותיאורטית היה אמור להוביל לקרבות חוזרים, כמו שהיה נהוג. אבל הארט לקח חופש כדי להתאושש ולצלם פרק מסדרת הטלוויזיה "יונה בודדה", אז דיזל הפך למחליפו בהאוס שואו.

 

Diunim

New member
חלק ב'

רבים חשבו שדיזל ינצח את באקלנד בפסילה או בספירת חוץ כמו שדייבי בוי סמית' ניצח את האלוף החדש ביומיים האחרונים. במקום, במדיסון סקוור גארדן, רק שלושה ימים לאחר הניצחון המדהים של באקלנד, נאש פשוט בעט לו בבטן ונתן לו את הג'קנייף פאוורבומב כדי לזכות בתואר תוך שמונה שניות. אם החגיגה של נאש לאחר הקרב כשרץ מסביב לזירה בזרועות מתוחות לצד מותניו כשהוא מהנהן ושואג כמו אריה גאה הייתה מוזרה, זה היה רק כי התגובה הייתה אמיתית. אף אחד לא עלה בצורה מטאורית כמו דיזל בזמן כזה קצר.

מקמהן החליט לבחור בקווין נאש כבחור הראשי שלו כי היה גבוה: לא היה עוד הסבר. נאש ידע זאת, ולקס לוגר הפיקח אמר לו לפני כמה חודשים שזה יכול לקרות, לאחר שראה את התגובה של מקמהן לדיזל במאי, כשעבד בקרב נהדר מול חברו סקוט הול במדיסון סקוור גארדן. נאש שמח בבירור מההזדמנות לרוץ עם הכדור, אבל עכשיו האתגר שלו היה לשמור על המעריצים לאחר שהגיע אל המקום המרכזי כל כך במהירות.

יריבו הראשון היה האלוף לשעבר ברט הארט, אחד מהמנהיגים של הלוקר-רום והאיש שרבים כיבדו. הוא גם היה אחד מהראשונים שסייעו להראות מה קווין נאש מסוגל לעשות, הודות לקרב מדהים בקינג אוף דה רינג לפני שנה. הרסלינג אובזרבר כתב על הקרב:

בהתחשב בכך שדיזל עבד יותר זמן ממה שעבד במופע מרכזי אי פעם ועבד עם מפשעה קרועה, מגיעים לו שבחים על כך שלפחות היה טוב מספיק כדי שהארט יוכל לסחוב אותו. הארט היה נהדר בלעשות את הבלתי אפשרי ולהפוך את זה לקרב ממש נהדר פרט לכמה ספוטים שפוקששו.

עם ברט בצד השני של הזירה, איכות הגנת התואר הראשונה של נאש לא הדאיגה אף אחד, אבל תגובת המעריצים כן הייתה. שני המתאבקים היו בייביפייסים והוצגו כך לקהל ה-WWF, אז הזיווג היה מוזר, בעיקר כשנאש עדיין ניסה להצלי כאלוף. הדאגה הייתה שנאש יקבל קריאות בוז מול הארט האהוד והקטן. התיאוריה של וינס הייתה שלתת לדיזל יריב שכבר ניצח אותו תעלה את העניין ואנשים יחשבו שיהיה חילוף תואר. באותו הזמן, הארט יוביל את נאש לקרב טוב ויעזור להביא לצידו את המעריצים באמצעות העבודה שלו.

אבל בלי קשר לכמה שהצדיק את הבוקינג, וינס עדיין דאג מכך שדיזל יקבל תגובה של היל, וזה הדבר האחרון שרצה עבור האלוף הגיבור החדש שלו. גם נאש לא הבין את זה ותהה, לעתים בקול רם, האם וינס מאמין בו כאלוף או שבחנו אותו וניסו להכשיל אותו בכוונה.

אבל ברט הבין מה היה תפקידו ושינה את מהלכיו כך שלא יעודדו אותו יותר מנאש, בגלל שכבחור קטן באופן טבעי הקהל תמך באנדרדוג. הוא נמנע מלמכור (להגיב למהלכים כאילו הם כאבו לו וגרמו לנזק אמיתי) יותר מדי ולא הוציא יותר מדי סימפתיה, בזמן שהעלה את התוקפנות שלו כך שנאש יצטרך למכור. באותו הזמן נאלץ לאזן הכול, ולוודא שלא ילך רחוק מדי כדי שהקהל לא יצעק לו בוז. כמי שרצה להיות גיבור ודמות שהמעריצים מאמינים בה, הוא לא רצה שזה יקרה. הוא השיג את המטרה, ולמרות שהשיג יותר תרועות מדיזל, לפחות האלוף לא קיבל קריאות בוז.

כל הקרב תוכנן נהדר בידי הארט, ונאש הודה לו לאחר הקרב על כך שהביא את הקרב הטוב הראשון שלו מזה כמה חודשים. ברט העריך זאת, אבל אמר אחר כך, "הוא לא הבין שכל מה שהייתי צריך לעשות כדי להפוך אותו להיל היה להתחיל למכור בדרמטיות, אבל לא הייתי כזה."

למרות שהקרב היה טוב והקהל הגיב כמו שה-WWF קיוו, בסיום הקרב שני המתאבקים הוציאו תיקו אחרי התערבות של הרבה אנשים משני הצדדים, והמעריצים הרגישו מרומים. "זה היה כאילו לא רצו לשים את הביצים של ברט הארט בסל של דיזל, למקרה שלא יצליח כאלוף," אמר נאש. הקרב זכה לשבחים ממבקרים, אבל הסיום הזול והלא מספק הוביל לכעס. לי מוגן ב'מדריך הוידיאו השלם ל-WWF' כתב:

יש סיפור ברור, זה אפילו קצת מיושן בכך שזה קרב שנבנה לאט ומלא בפסיכולוגיה. אבל זה ממש מכעיס בסוף כי השקעת הרבה זמן בזה. פשוט סטירה בפנים.

דייב מלצר טען אותו הדבר ברסלינג אובזרבר ניוזלטר:

למרות שהקרב של הארט ודיזל היה מצוין, לא מבחינת מהלכים אלא מבחינת הסיפור, והארט כן הוציא את דיזל אובר כאלוף אמיץ ואמין, הבוקינג היה דבילי. לא לפסול על התערבות חיצונית זה בסדר אם הם טוענים שהם נגד דפיקות. אבל אחרי כל זה הם עדיין לא נתנו לנו סיום לקרב. שלוש התערבויות ונפילה של שופט זה די דבילי.

אותו הדבר שקרה לדיזל קרה לכל שאר ה"האלק הוגאנים הבאים". וינס נתן לו מגה פוש ב-1994 ונתן לו לזכות בתואר במדיסון סקוור גארדן הקדוש בכך שניצח את יריבו במהירות, כמו שהוגאן הוריד את האיירון שיק ב-1984. אבל בניגוד להוגאן, קווין נאש לא שווק בצורה אגרסיבית וניצח את כל מי שעבד איתו. הוא היה צריך לשנות את דמותו ולאבד מגישתה, לחייך יותר כשהוא על המסך ולהתחרות בקרבות יותר תחרותיים בהאוס שואוס ובטלוויזיה. אחרי שלא ניצח את הארט, טען נאש שבאותה מידה יכלו "לחתוך לי את הזין והביצים וזהו." בתוך הארגון כבר התחילו לטעון שדיזל הוא לא התרופה למשבר לאחר הוגאן, ונראה היה שזה רק עניין של זמן לפני שווינס ילך על שון מייקלס, או שוב על ברט.

הארט ישב וצפה בניסוי של דיזל, כמו שצפה בלקס לוגר, יוקוזונה ובוב באקלנד. הוא תהה לעצמו מה צריך כדי שמקמהן יפסיק לבזבז את זמנו ולהוציא כל אחד אחר אובר בכוח, כשהוא כבר היה אובר. הוא ידע שווינס ראה בו בחור טוב שיוכל לחזור אליו כשכל השאר נכשל, אבל לא הבין למה לא מאמינים בו כבחור הראשי. רבים מהמתאבקים הרגישו באותה הצורה, והארט זכר יותר ממקרה אחד בו המתאבקים התלוננו על הירידה במשכורות מאז שדיזל הפך לאלוף, ושהעסק היה במצב טוב יותר כשהחגורה הייתה אצלו.

טום פריצ'ארד היה אחד מהם. כפי שאמר, "המון אנשים לא אהבו שדיזל היה האלוף, אבל הוא היה חבר של האנשים הנכונים. והיי, אי אפשר ללמד מישהו להיות מעל גובה שני מטר. (You can't teach that!) וינס היה נחוש להשתמש בו כי הוא ניסה נואשות להחליף את האלק הוגאן. הוא עבר כמה אנשים וחיפש מישהו לרשת אותו, וכמובן שהוא העדיף אנשים גדולים שהיו גדולים מהחיים. קוו היה כזה, כי הוא היה כריזמטי והיה בו משהו, אבל כשהפעמון צלצל הוא פשוט נחשף."

ברט קיווה שלאט לאט, וינס יראה את הדברים כמו שאר המתאבקים. הארט רצה שיבין שהוא האיש הנכון עבור העבודה, לא איזה תופעה גנטית כמו נאש, לוגר או יוקוזונה, ושמקמהן יתחייב אליו בטווח הארוך.

 

Diunim

New member
חלק ג'

הדמויות שהשתתפו בקרב הרויאל ראמבל היו הכי צבעוניות אי פעם. ההבדל הפעם בהשוואה לשנים הקודמות היה שמעטים מאוד שהשתתפו נחשבו למנצחים פוטנציאליים. בתוך הארגון רבים הרגישו שזה הקאסט הכי חלש שהיה להם, ולכן במקום שמתאבק ייכנס כל שתי דקות, הם נכנסו כל דקה, כך שהקרב היה מהיר יותר וטוב יותר ממה שהיה צריך להיות. בין השמות שהיו שם:

יליד טונגה "האדשרינקר סיוני" ואליהאלי היה היל מידקארד חזק עבור מקמהן בסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים כ'הברברי'. אבל ואליהאלי השרירן שוחרר במהלך השחרורים ההמוניים של מקמהן, ועבר לטחון מים ב-WCW. לאחר שהוריד עשרים ושבע קילוגרמים מדמותו שהייתה בגובה מטר שמונים ושבע, הוא חזר לטיטאן ב-1994. ואליהאלי כבר לא היה חשוב ול-WWF לא היה מה לעשות איתו, אז הם שמו אותו עם סולופה פאטו ג'וניור במחלקת הזוגות. הוא פעם היה מפלצת מאיימת אך זריזה, ועכשיו סיוני היה סתם בחור גבוה ברוסטר שהיה כבר מלא בהם.

ריי ליצ'לי עבד בתור דוינק הליצן, דמות שאותה שיחק מת'יו אוסבורן האנדרייטד, שנודע בתור מאט בורן. הגימיק התחיל כהתגלמות הפחדים האפלים של וינס, ובורן שיחק את תפקיד הליצן המרושע באופן מושלם, כשהפך גימיק מצויר מגוחך על הנייר לגימיק ממש מפחיד וטוב. אבל בורן היה מכור לתרופות ולכן פוטר בסתיו 1993. (הסמים הובילו למותו ב-2013 ממנת יתר של מורפיום והידרוקודון.)

וינס שמר על דוינק, וחשב שמי ששיחק את הדמות לא שינה כי הדמות הייתה אובר. כמה אנשים לבשו את התחפושת אבל ליצ'לי הוותיק קיבל את העבודה באופן קבוע, והדמות עברה שינוי עם פייס טורן והוספה של כפיל גמד. זה פגע בדוינק לגמרי, ועכשיו הדמות כבר לא הייתה חדשנית, היא הייתה ההתגלמות של כל השליליות כלפי ה-WWF, שהיא יותר קרקס ולא היאבקות מקצועית. גם הילדים בקהל שנאו את דוינק הפייס, ורבים מהם צעקו "הרגו את הליצן" כשהופיע במופעים חיים בכל המדינה.

חואן ריברה היה צריך להודות להמלצה של סקוט הול עבור קבלת העבודה ב-WWF. השניים הפכו לחברים כשהול עבד בפוארטו ריקו, ממנה ריברה בה, וריברה עזר לו בטריטוריה המסוכנת. מקמהן שכר אותו בזכות הול, אבל כרגיל החליט להפוך אותו למשהו כך שלא יזהו את מה שהיה קודם. הוא שם את ריברה מתחת למסכה וקרא לו בשם קוואנג, כי כך ה-WWF חשבו שנינג'ה יפני צריך להיקרא. השם הוביל לבדיחות בקרב מעריצי ההיאבקות, ששאלו "מה הצליל שנוצר כשמאה ושלושה עשר קילוגרמים של חרא פוגעים במעריץ? קוואנג!"

ריברה עשה את מה שיכל בתור זר, וביצע בעיטות ומהלכי אמנויות לחימה לא משכנעים ומזויפים, וגם השתמש ב"ערפל רעיל" (קונדום מלא בצבע מאכל בו נגס במהלך הקרב, לפני שירק אותו בפניו של יריביו כדי "לעוור" אותם) כמו הכוכבים היפנים גרייט מוטה וגרייט קאבוקי. המעריצים לא התרשמו מהדמות הזאת, וריברה קיבל גימיק חדש בהמשך השנה.

גם היה שם ריק מרטל, הוותיק המנומס והיפה, ועוד אחד מבין צרפתים-קנדים רבים, שתמיד עזרו למקמהן מאז שנות השבעים. הוא פעם היה מתאבק זוגות בייביפייס, אבל ב-1989 הפך למתאבק יחידים ול'דוגמן', היל שחצן שלבש מכנסיים כחולים, סגולים או ורודים, ואחז בתרסיס ענק ממנו ריסס את הבושם שלו, "שחצנות", אל עיני יריביו.

גימיק הדוגמן היה מתאים מאוד באותו הזמן, אבל ב-1995 מרטל כבר היה כמעט בן ארבעים, ודי הפריע לרוסטר. למרות שתמיד שיחק את הדוגמן ההיל, מקמהן שקל להשתמש במרטל על בסיס חצי-קבוע כבייביפייס, כדי שיוכל להציג אותו כבחור מקומי גדול במהלך הביקורים בטריטוריות הצרפתיות-קנדיות כמו קוויבק, אבל התכניות בוטלו. הופעתו ברויאל ראמבל הייתה ההופעה האחרונה של מרטל בארגון, (למרות שכן הופיע עוד פעם באופן מפתיע במופע במונטריאול כעבור כמה חודשים, בו עזר לחברו הצרפתי-קנדי קארל אולט, והציל אותו משון מייקלס.) והוא שרד רק שתי דקות בקרב.

הצמד וול דאן (סטיב "סטיבן דאן" דול וטימותי "טימותי וול" סמית'), זוג יפה שנודע בתור הרוקרים הדרומיים, גם היו, אבל שרדו רק חמש דקות סה"כ בקרב הראמבל. כשהגיעו לניו יורק ניתן להם שם קומי ופפיונים תואמים. הם נחשבו לצמד קומי, ולא יצאו אובר.

אי אפשר היה לומר אותו הדבר עבור יריביהם, הבושווקרס, מתאבקי WWF מאז שנות השמונים שתמיד היו אהודים אצל הילדים. עכשיו הם שומשו בתור אטרקציה מיוחדת וכשגרירי הארגון, וילידי ניו זילנד משכו את הילדים שווינס רצה להביא. אבל מעריצים מבוגרים רבים שנאו את הצמד, וחשבו שהם מיושנים, עבשים, ולא מתאימים לרוסטקר הצעיר והרענן של ה-WWF. הבושווקרס היו בקרב רק כדי להשיג פופ נוסטלגי ולהוסיף עוד מתאבקים לקרב. (הערת המתרגם: ומשום מה ההופעה שלהם בראמבל זכורה לעד)

הניסיון האחרון של וינס להגיע אל מה שחשב שהיה התרבות העכשווית היה הצמד מן און א מישן. מו (ברי הורן) ומייבל (נלסון פרייז'ר) היו מתאבקים שחורים כבדים וחסונים מהארלם, שלבשו בגדי גוף זהובים-סגולים, והיו בעלי תסרוקת מוהוק מחומצנת. אחרי שקצת הצליחו בטריטוריות כאבירים מהארלם, הזוג הגיע לניו יורק ב-1993 וניתן להם גימיק של רקדני ראפ. (לפי הורן, הגימיק עבד, וכעבור שנים טען שרוב הדמויות של ה-WWE ב-2014 הושפעו מהריקודים ומהראפ של הדמויות, כך שהם היו חדשנים.)

לזוג ניתן מנג'ר בשם אוסקר, שמקמהן שכר לאחר שעשה עבורו ראפ במעלית ברסלמניה 9 בלאס וגאס. למרות שלא היה לו ניסיון בעסקי ההיאבקות, מקמהן חשב שאוסקר היה מושלם עבור מה שחשב שהיה הזוג החדשני שלו, שהוא רצה שינצל את היריבות של קבוצות ההיפ-הופ מהחוף המזרחי והמערבי שקרא עליה בעיתון. אחרים כמו קווין נאש חשבו שזה מביך, והוא אמר "עבורי זה היה כזה חנוני. זה היה כאילו אנשים התחפשו לשחורים. אתה רוצה להגיד לי שהראפר הכי טוב שהם מצאו היה אוסקר?"

מן און א מישן לא היו הראשונים ששילבו ראפ והיאבקות: רק בארגונים הגדולים היה את פול "PN ניוז" נאו לפני כמה שנים ב-WCW. נאו היה הר אדם במשקל מאתיים קילו עם בטן ענקית, והתאבק בבגד גוף כחול-ורוד כשהגיע לזירה עם כובע כדורסל הפוך, שרשרת זהב ענקית ומשקפיים בצורת כוכבים. זה היה גימיק נורא עבור האיש שפעם היה קאנונבול גריזלי, והוא שרד עם הגימיק תוך פחות משנה לפני ששוחרר במרץ 1992, שנה לפני שמן און א מישן הופיעו לראשונה ב-WWF.

באופן מוזר, בן דודו של נאו, מייק הלק, הופיע בראמבל של 1995. הוא הגיע בסוף 1994 אחרי שניתן לו אחד מהגימיקים הכי מגוחכים וגרועים שמקמהן המציא. ה-WWF קראו לו מנטאור, שילוב בין המינוטאור מהמיתולוגיה היוונית ו"Man Tower". המתאבק הענק והשמנמן קיבל ראש שור ענק שלבש לזירה (שנזרק כי נתקע בחבלים במהלך הכניסה של הלק) והנחייה להתנהג כמו חייה. הלק היה מזועזע, ורק יכול היה לרוץ ולהשמיע קולות מו, והמעריצים פשוט צחקו ממנו. "זה היה טיפשי, הוא ידע שזה טיפשי, אבל אני חושב שהוא ממש שמח להיות שם," אמר שותפו המזדמן של הלק, טום פריצ'ארד.

הלק קיבל לזמן קצר את המנג'ר הוותיק ג'ים קורנט כדי להוציא אותו אובר (משהו שקורנט טען שהיה בדיחה שמישהו מצוות הבוקינג ניסה לעשות), אבל זה לא עבד. מנטאור נעלם תוך חמישה חודשים, אחרי שביצע כמה ג'ובים למתאבקים כמו דיוק 'דה דאמפסטר' דרוזי, מן מאונטיין רוק וטכנו טים 2000, ונותר בזיכרון כעוד גימיק הורס קריירות שהמציא וינס מקמהן.

פיטר פולאקו עבד לפעמים עבור ה-WWF כ-PJ ווקר, הג'ובר. הוא היה חבר של האנשים הנכונים וקיבל חוזה קבוע, אבל מבנה גופו הקטן אמר שהוא גם יקבל גימיק דבילי. בגלל מוצאו הפורטוגזי, הוא נקרא אלדו מונטויה, 'ספינת המלחמה הפורטוגזית'. פולאקו לא שיחק דמות צבאית כמו סרג'נט סלוטר, אלא לבש מסכה צהובה שהזכירה מגן ביצים, וטייטס צבעוניים בצבע האדום, ירוק וצהוב של הדגל הפורטוגזי.

התפקיד ניתן לו לאחר שהרשים את וינס מקמהן ופאט פטרסון לאחר שחטף מכות מבריאן לי, ששיחק את האנדרטייקר המזויף. הדמות של אלדו מונטויה הייתה בראשו של וינס זמן רב, והתגלית של מוצאו של פולאקו חתמה את גורלו. למרות שהייתה לו דמות, מזלו של פולאקו בזירה לא השתנה, והוא עדיין היה ג'ובר.

 

Diunim

New member
חלק ד'

וינס מקמהן נולד בקרוליינה הצפונית בדרום, ושנא את מה שהרגיש שהיה סטיגמה דרומית שנדבקה לשורשים שלו. הוא תמיד ניסה להתנער ממנה בכך שהציג סטריאוטיפים דרומיים גועליים בתכניות שלו. להעניש את המתאבקים שלא היו בכושר והיו מלוכלכים בכך שיעבדו ככפריים "מטומטמים" הייתה אחת מהדרכים האהובות שלו לפגוע בדרום. כפריים תמיד היו חלק מההיאבקות כשווינס צפה בה בשנות החמישים, אז הוא אהב את הגימיק. מארק קרטנבורי ששיחק את הנרי אורפאוס גודווין היה האחרון מבין הדרומיים האלה, כמו הילבילי ג'ים, בן הדוד לוק, הדוד אלמר והייסטקס קלהון.

גודווין, שראשי התיבות שלו היו "חזיר", היה מגדל חזירים מביטרס, ארקנסו, ונאלץ ללבוש חולצה צהובה מטונפת מתחת לסרבל (כדי שיהיה שונה מהילבילי ג'ים), לסחוב דלי של מזון חזירים אל הזירה כדי לזרוק על יריביו, ולזחול על ידיו וברכיו כשהוא צועק "אוינק".

עוד זוג שהיה בקרב היו זוג של בוקרים מנומסים בשם הסמוקינג גאנס (מונטי 'בילי גאן' סופ ומייק 'בארט גאן' פולצ'ופק), שעטו שפמים ארוכים מסרטי פורנו של שנות השבעים, התאבקו בג'ינס וירו קפצונים לקהל כחלק מהכניסה שלהם. עם כמה שהגימיק הזה היה מצויר, לפחות הייתה קצת אמת במקרה הזה, כי סופ עבד בתור ליצן ברודיאו לפני שהחליט להפוך למתאבק.

הגאנס היו הצמד המרכזי במחלקת הזוגות במשך מעל שנה, אבל הם היו דמויות חד ממדיות ועבשות. המעריצים שגדלו על צמדים כמו ההארט פאונדיישן, הרוקרס, הבריטיש בולדוגס ולג'יון אוף דום כעסו מהפוש שהרגישו שלא הגיע להם, אלא פשוט היה מחוסר ברירה וחלופה.

גם היה שם דיק מורדוק, מתאבק ותיק, חסון ונוקשה מווקסאצ'י, טקסס, שהתאבק כבר שלושים שנה, והגיע לקרב בתור אטרקציה חד פעמית. מורדוק היה אלוף זוגות לשעבר והחזיק את התואר עם אדריאן אדוניס ב-1984, אבל היה כעת בן ארבעים ושמונה והימים הטובים שלו היו מאחוריו. גם היה לו מוניטין רע, כפי שחשפו והעידו אלן 'באד ניוז בראון' קואג', מרסד 'טיטו סנטנה' סוליס, ואלדריג' וויין 'סופרסטאר בילי גרהאם' קולמן, כולם טענו שמורדוק היה גזען וחבר בקו קלוקס קלאן. (הערת המתרגם: פעם מורדוק היה בצמד עם הג'אנקיארד דוג, ובכמה ריאיונות הוא רמז שיש לו חברים בקלאן ש'יטפלו' ביריבים שלו, לתדהמתו של JYD)

אחרים שהיו קרובים למורדוק ביטלו זאת, "הוא סתם היה טיפוסי לדור שלו", אמר השופט הטקסני לשעבר ג'יימס בירד. "הוא גדל בעולם עם הפרדה והושפע מכך, אבל אף פעם לא ראיתי את דיק עושה או אומר משהו שגרם לי לחשוב עליו כקיצוני בנושאי גזע. הוא היה מוכן לעבוד עם כל אחד מכל צבע ושפט את כולם אותו הדבר, שחורים ולבנים. דיק היה כפרי והיו לו דעות קדומות, ברור, אבל לא ראיתי אותו פוגע באף אחד בגלל הגזע שלו." מורדוק מת שנה וחצי בלבד לאחר ההופעה הקצרה ברויאל ראמבל מהתקף לב, חודשיים לפני יום הולדתו החמישים.

בריאן קלארק היה כל מה שווינס מקמהן רצה בכוכב של ה-WWF. הוא היה גבוה, כמעט שני מטר, שרירי ויכול היה לזוז כמו מישהו שהיה חצי מהגודל שלו. אבל הוא נפגע כי נתנו לו את הגימיק הפוגעני של אדם בומב, ניצול התאונה באי שלושת המילין, שבעצם לא גבה שום קורבנות.

שמו היה משחק מילים ברור על "אטום בומב", והוא לבש עדשות מגע בצבע צהוב חומצי, והמהלך המיוחד שלו נקרא "מלטדאון" כדי להשלים את האבסורד. הוא לא הצליח לצאת אובר כהיל או כבייביפייס, ולא זכה להגנה בבוקינג או לפוש טוב. כמו חצי מהמשתתפים האחרים בראמבל, הוא כבר לא היה בארגון כעבור שנה.

התאומים האריס, רון ודון, היו דומים במבנה הגוף המאיים לקלארק, אבל גם להם ניתן גימיק שהבטיח שיעצרו ברמה מסוימת. במקרה שלהם הם היו אנשי ההרים האפלצ'ים בעלי שיער האפרו, האחים בלו, עוד סטריאוטיפ דרומי, שלוו בידי הבוקר והמתאבק לשעבר וויין 'דירטי דאטץ' מנטל' קיאון, שעכשיו היה דוד זבקייה.

בריאן אדמס התאבק עבור ה-WWF מאז 1990 בתור קראש, ושונה, מוחזר וקיבל פוש כמה פעמים. וינס דבק באדמס כי היה בנוי היטב, אבל גם כי היה חבר טוב של מארק קאלאוויי. זה לא היה חשוב שאדמס היה ממש רע בזירה, ומהלכי אמנויות הלחימה הגרועים והלא משכנעים שלו יחד עם המכירה הגרועה שלו שלטו בקרבות שלו: הוא היה מקושר.

אבל גם החברות שלו עם קאלאוויי לא עזרה כשנעצר בביתו בקונה, הוואי, כמה שבועות לאחר הרויאל ראמבל, על אחזקה בלתי חוקית של נשק, וגם על רכישת סטרואידים. אדמס מיד פוטר בידי מקמהן והיה בכלא, לפני שחזר אל הארגון ב-1996 כשכל העניין נרגע.

מבין כל מי שנשאר, היחידים שיכלו לנצח בבאטל רויאל היו שון מייקלס, דייבי בוי סמית', לקס לוגר, אואן הארט, והמועמדים הפחות חשובים קינג קונג באנדי ובוב באקלנד, אבל כולם ידעו טוב מאוד שהקרב יהיה של שון.

כריס 'קינג קונג באנדי' פאליס, ששקל מאתיים קילו, והלבוש השחור ועורו החיוור גרמו למנג'ר שהפך לפרשן, בובי הינן, לקרוא לו "שאמו", כמו הלווייתן הקטלן המפורסמת, עבד עבור וינס בשנות השמונים. הוא היה אחד מההילים הגדולים בארגון, נתנו לו קרדיט על ריסוק צלעותיו של האלק הוגאן לפני שהוציא אותו אובר בקרב כלוב גרוע שהוביל את רסלמניה 2.

הוא הוציא את הוגאן אובר שוב גם בסאטרדיי נייט מיין איבנט ב-1988 ועזב את הטריטוריה. כשחזר ב-1994 מעמדו היה נמוך יותר, אבל עדיין היה מספיק כוכב כדי להיחשב פייבוריט בראמבל. אבל למרות שבאנדי היה גדול, בשנים שנעדר הבחורים הגדולים היו גדולים יותר, וניתנו לו רק שלוש דקות בקרב לפני שהודח בידי מייבל הענק, היצור החדש שווינס חיבב.

בוב באקלנד היה עוד מתאבק מפורסם בעידן שכבר נשכח, ושלט בארגון כאלוף ה-WWF בשנות השבעים ותחילת שנות השמונים, כשהוא משחק את הגיבור הבייביפייס האמריקני והפשוט. אבל למעריצים נמאס ממנו והם התחילו לדחות אותו, אז וינס הפתיע כשנתן לו להפסיד את החגורה למרים המשקולות האולימפי לשעבר מאיראן, האיירון שיק, כדי להעביר את התואר להאלק הוגאן ולהתחיל את התקופה הכי מוצלחת בתולדות ה-WWF עד אז. באקלנד לא אהב את השינוי והרגיש שלא כיבדו אותו, אז הוא עזב את ה-WWF למשך כמעט עשור.

חזרה בסוף 1992 כשווינס ניסה לבנות רוסטר קטן יותר לא הובילה לתוצאות חיוביות, כשדמותו המיושנת של באקלנד הייתה שונה לחלוטין מה-WWF באותה התקופה. הוא כבר לא נראה הגיוני למעריצים, שרבים מהם לא ידעו מי היה כי אפילו לא נולדו כשהיה אהוד. היל טרן שינה הכול עבור באקלנד, והוא הפך לדמות מטורפת, משוגעת והזויה. הוא היה מושלם עבור ה-WWF המודרנית, גם אם הסגנון שלו בזירה לא היה. באקלנד יצא אובר במהירות כהיל והיה כל כך טוב בתפקידו, עד שווינס הנוסטלגי שם עליו שוב את תואר ה-WWF בסוף 1994, ונתן לו לנצח את ברט הארט בקרב ארוך בסרבייבור סירייס.

אבל כמו האיירון שיק לאחר שניצח אותו לפני שנים, באקלנד היה אלוף מעבר, כדי להעביר את החגורה מבייביפייס אחד לשני בלי לפלג את הקהל. זה היה תפקיד שרבים מילאו לפניו, כמו איבן קולוף ב-1971, כשהדהים את מדיסון סקוור גארדן וניצח את האלוף הנצחי, ברונו סמארטינו. הרגע הזה גרם לדממה מוזרה בקרב הקהל, ואז נשים התחילו לבכות כשבעליהן הנדהמים ניסו לנחם אותן. אנדרה הענק הגדול גם שיחק את התפקיד, וניצח את האלק הוגאן הודות לשופט מרושע רק כדי שהתואר יופשט ממנו ויינתן לזוכה הטורניר ברסלמניה 4, מאצ'ו מן רנדי סאבאג' האהוד. באותה התקופה, לתת לסאבאג' הבייביפייס לנצח את הוגאן האהוד והמנצח התמידי היה התאבדות.

בניגוד להפסד של ברונו, לא היו דמעות כשבאקלנד הפסיד את התואר שלו לדיזל שלושה ימים בלבד לאחר שזכה בו. ברגע שהענק חיסל אותו, באקלנד ירד ברמה ונשאר בארגון רק כדי להוציא אחרים אובר. אבל הוא עדיין היה האלוף לשעבר, ולא היה הזוי לחשוב שאולי יהיה קרוב לניצחון ברויאל ראמבל, בעיקר לאחר ששרד שישים ואחת דקות ב-1993. אבל זה לא קרה, והנפילה של באקלנד נחתמה כשלקס לוגר זרק אותו מהקרב אחרי שש עשרה שניות בלבד. (הערת המתרגם: ברט הארט תקף אותו לפני)

 

Diunim

New member
חלק ה'

לוגר עצמו היה בנפילה לאחר הפוש הכושל שלו, אבל בגלל שהוא ניצח בקרב בשנה שעברה עם ברט הארט, כמה מעריצים האמינו שהוא יוכל לחזור על ההצלחה ולנצח שוב. הייתה האפשרות שלוגר יהפוך להיל ואולי יקרה פיוד דיזל-לוגר אחרי שעבדו בסדרת קרבות שעלו על הציפיות בשנה שעברה. הדבר הזה לא קרה, בגלל שמבחינת וינס לוגר היה חדשות מאתמול, והוא לא רצה שוב להזרים כספים כדי לשווק אותו לאחר שהוכיח שהוא לא מושך קהל כמו שקיווה. לוגר היה בקרב במשך עשרים דקות והוא הוצג כמנצח פוטנציאלי, אבל הוא נזרק בסוף בידי קראש ומייקלס. מעט לאחר מכן הוא עבר לצוות עם דייבי בוי סמית', רחוק מהמיין איבנטים.

הסיפור היה דומה עבור אואן הארט, שהצליח מאוד ב-1994 והתבסס כאחד מההילים הטובים ביותר בארגון ואחד מהוורקרים הטובים. ברוב השנה הוא נאבק בקרבות קלאסיים מול אחיו ברט, כולל קרב טכני פשוט אבל מדהים ברסלמניה 10, ואחד מקרבות הכלוב הטובים מאותה התקופה בקרב חוזר בסאמרסלאם. אבל ההפסדים לברט בקרבות שלהם גרמו לאואן לאבד קצת מהמומנטום, והמעריצים ידעו שהוא מתאבק נהדר שיוכל להתאבק מול הכוכבים, אבל לא יוכל לנצח אותם ולהיות הכוכב הראשי בעצמו.

למרות זאת, אואן נחשב לאחד מהמתאבקים הבולטים בקרב ואולי הפייבוריט השני בגלל שהיה היל (דיזל היה בייביפייס, ולכן היה ברור שהיל ינצח כדי לא לפלג את הקהל שוב ברסלמניה). אבל כמו באקלנד, אואן קיבל רק כמה שניות בקרב לפני שהודח, ורבים חשבו שמדובר בבזבוז פושע של הכישרון שלו. כמו לקס לוגר, הדבר הבא שעשה אואן היה להיות במחלקת הזוגות, רחוק מאוד מפסגת הקארד.

זה השאיר רק את 'הבריטיש בולדוג' דייבי בוי סמית', ואת שון מייקלס הכריזמטי. שניהם היו הרבה זמן ב-WWF והיו שמות מוכרים שהקהל יכול היה לתמוך בהם. העניין היחיד היה שאם מישהו מהם ינצח זאת תהיה בעיה לקווין נאש, כי שניהם היו מאוד אהודים.

שנתיים וחצי קודם לכן, הוביל סמית' את סאמרסלאם באצטדיון וומבלי לפני 80,000 מעריצים מול גיסו ברט הארט. סמית' היה בפסגת העולם ונראה היה שהוא בדרך להיות אלוף העולם הבריטי הראשון מאז בילי רובינסון, אבל אז הוא פוטר כעבור חודשיים. בשנה הבאה הוא עבד ב-WCW, ואז הוא חזר ל-WWF ב-1994, פחות אובר ורלוונטי ממה שהיה בתקופות הקודמות שלו בארגון, אבל עדיין פייבוריט מובהק.

מייקלס אולי הוצג בטלוויזיה כהיל, אבל תמיכת המעריצים בו עלתה במהלך השנים בגלל העבודה המלהיבה שלו, האישיות המושכת שלו והכריזמה הגדולה שצצה בכל דבר שעשה. גם היו לו בעיות עם דיזל, שהגיע לארגון לראשונה כשומר ראשו, ואז כשותפו, וההימור הבטוח היה עימות בין השניים במופע הגדול של השנה.

שון היה זה שהציע שייכנס אל הקרב לפני כולם כמשתתף מספר אחת. מייקלס היה צריך לנצח, והוא חשב שלהיכנס ראשון יגרום לכך להיראות שאין לו סיכוי לנצח, כי אף אחד לא הצליח לעשות את זה אחר כך. וינס דאג שהיה סיכון שזה יהפוך אותו לבייביפייס מלא במהלך הקרב, בגלל רוח הלחימה שמייקלס יראה, אבל שון ריכך אותו והוא הסכים לכך לבסוף. היה זה פאט פטרסון, יוצר הקרב, שהחליט שדייבי בוי יהיה מספר שתיים וששניהם ישרדו עד הסוף, כי ככה למעריצים יהיה בייביפייס שנאבק כל הקרב ויוכלו לתמוך בו, והם לא יצטרכו לעודד את שון.

עבור הסיום, רצה מייקלס לעשות פעלול מסוכן בו סמית' כאילו ידיח אותו בקלוזליין ויזכה בקרב, רק כדי שכולם יגלו שהוא החזיק את החבל ומנע מרגליו לגעת ברצפה, ולכן הוא עדיין בקרב. מייקלס היה אמור למשוך את עצמו בחזרה אל הזירה ולזרוק את סמית' כדי לנצח בקרב. וינס היסס: הוא ניסה סיום דומה ושנוי במחלוקת בשנה שעברה עם לקס לוגר וברט הארט וזה לא ממש עבד. במקום לפלג את הקהל ולגרום להם לתמוך בשניהם כפי שקיווה, הם פשוט עודדו את ברט לגמרי וצעקו בוז ללוגר, מה שסימל את סוף הפוש שלו כ"האלק הוגאן הבא" של וינס.

וינס לא רצה שום בלבול השנה, אבל סמך על השיפוט של פאט ושון. אם הם בטוחים שהם יכולים לגרום לזה לקרות בלי ששון יצא בייביפייס, ושלא יהיה ספק מי ניצח, הוא יעשה את זה. יושב הראש גם דאג בגלל שמייקלס אהב להגזים, ודאג שאם שון יהיה דרמטי מדי, הוא לא יוכל להחזיק בחבלים בכפות ידיו המזיעות אחרי שנלחם מעל לחצי שעה, וכל הקרב ייהרס בגלל סיום מפוקשש.

מייקלס הבטיח לווינס שיהיה בסדר, ושיוכל לעשות את זה, והוא הסכים לשון אבל הזהיר אותו, "אני יודע איך אתה עובד. פשוט תנחת עם רגל אחת ותחזור מיד פנימה. אל תתחיל להתנדנד בצורה מלודרמטית. אתה לא חייב ללכת עד הסוף עם זה. אם הוא יפגע בך חזק מדי ולא תוכל לשלוט בעצמך..." מייקלס היה נחוש לגנוב את ההצגה והתעלם מאזהרתו של מקמהן. הוא עשה את הספוט בכל הדרמטיות האפשרית, אחז בחבלים כאילו חייו תלויים בכך והתלתל, כאילו נלחם בכל כוחו בכוח הכבידה כשנראה היה ששתי רגליו נגעו ברצפה. הוא אהב לחשוב על פרצופו המאדים מרוב כעס של וינס בגלל מה שעשה, אבל גם ידע שבכך הפך את הרגע ליותר מלהיב וזכור, ועד שווינס ידבר איתו מאחורי הקלעים הוא כבר יסלח לו על כך שהמרה את פיו.

בטלוויזיה הסיום יצא טוב יותר ממה ששון או וינס קיוו, ובהתחלה הם הראו את כל הזירה, אבל אז הבמאי הראה שחזור בהילוך איטי של ההדחה מזווית קרובה, וביטל כל מחשבה שמייקלס לא ביצע זאת כמו שצריך. בינתיים שון רקד בזירה יחד עם פמלה אנדרסון שלא התרשמה, כי היא הייתה אמורה ללוות את מנצח הקרב לרסלמניה.

אנדרסון פשוט גלגלה את עיניה ויצאה מהדרך כשמייקלס רקד לכיוונה, ונראתה כאילו היא התחרטה על כך שהיא הסכימה לכך. התנהגותה מאחורי הקלעים הייתה טובה יותר. "היא הייתה מקצוענית," זכר טום פריצ'ארד, "היה לה חדר הלבשה משלה, אבל היא שמחה להצטלם עם החבר'ה. אני לא יודע אם היא ידעה משהו על רסלינג, היה די קשה לקרוא אותה."

ברגע שהאבק שקע מעל הרויאל ראמבל, הכול היה מוכן לקראת רסלמניה, האירוע הגדול ביותר של ה-WWF. אבל להגיע לשם היה קשה. לווינס לקחו חודשים עד שהחליט מה תהיה האטרקציה למופע הגדול באביב. כשהוא סופסוף החליט מה זה יהיה הוא היה נלהב: הוא הרגיש שהוא בדיוק פתח את הדלת שדרכה ה-WWF יחזרו לשיא.

 

Diunim

New member
בפעם הבאה:

ממשיכים לדון ב-1995, והפעם בבנייה לרסלמניה 11. הקארד המקורי, השינויים, התקוות- והאכזבה, והמיין איבנטים.

 

Aberforth

New member
קראתי.

הרבה יותר טוב מהפרק הקודם.
אני עדיין לא מבין את הראש של וינס. מה ההתעקשות הזו על גובה, משקל ומבנה גוף?
רוב המתאבקים הכי מכניסים שלו היו בינוניים. זה לא שסטיב אוסטין היה בגודל של לסנר או יכל להפוך משאיות כמו סטרומן.
אז למה לא להתקדם עם מה שהיה לו ביד?
בן אדם הזוי.
 

Turkisher

New member
שוב תודה

כשקראתי את התרגום לספר של ברט הארט הייתי בטוח שהוא מגזים בחשיבות העצמית שלו אבל ככל שקוראים זוויות נוספות, נראה שהוא בהחלט צודק ואף הגיע לו הרבה יותר ממה שקיבל.
 

dannygoosh

New member


אני לא תמיד מגיב, אבל קראתי את כל הפרקים שתרגמת - וכולם מעולים. לא נהניתי ככה מאז תרגום הספר על כריס בנואה. אז:


זה היה אחד הפרקים היותר מעניינים והצצה ממש מרתקת לתהליך המתיש של כתיבת בוקינג לקרב ראמבל. מאוד מעניין לקרוא את ההיסטוריה של כל אלה שהתאכזבתי לראות בראמבל באותו זמן


עבודה מעולה. מחכה לפרק הבא כמו לפרק של פאודה.
 

Nurd4Life

New member
עבודה מעולה

פרק מעניין. הזוי לקרוא על מייקלס והבולדוג כשני המתמודדים העיקריים לזכייה כשבאותה תקופה כשראיתי את האירוע ההרגשה הייתה "איך לעזאזל הבולדוג ומייקלס הם השניים האחרונים שנשארו"?!
&nbsp
התיאורים של כל המתאבקים בראמבל היה קצת מתיש, אבל כל המסביב פיצה על זה לגמרי. פשוט כיף לקרוא.
 

Rami V

New member
תודה רבה

כל הכבוד לך על ההשקעה, אחרי כמה ימים שלא היה לי זמן להיכנס נכנסתי ונשאבתי לתוך פרקים 2-4, מחכה כבר לפרק הבא.
האמת שעשית לי חשק ואני שוקל גם לקנות את הספר הזה :)
כל הכבוד לך והמון תודה!!!
 
למעלה