חלק ב'
רנדי ידע שהיה עליו לתת לווינס התרעה מכובדת ולהתנהג במקצועיות יתר כלפי האיש שהפך אותו לכוכב בינלאומי, אבל היה לו חשבון קטן לסגור. בנובמבר 1987, ה-WWF ערכו באטל רויאל בהאוס שואו החודשי שלהם במדולנדס ארינה, והטוויסט היה שהיו בו רק אגדות מהתקופה הקודמת. אנשים כמו לו ת'אז וניק בוקווינקל, שלא ממש אהבו את וינס או את הגרסה הקרקסית והמעוותת שלו של מה שקראו לו היאבקות מקצועית, אבל העריכו את התשלום. בשיאו, עבד אביו של סאבאג', אנג'לו פופו, עם כמה מהמתאבקים שהיו בקרב, והוא לא ראה חלק מהם כבר שנים. כמה מהם התקשרו אליו ואמרו לו כמה הם מצפים לראות אותו בניו ג'רזי, אבל אנג'לו נאלץ להודות בכעס שלא הוזמן.
 
אנג'לו הודה בפני רנדי שישמח מאוד להגיע למופע כדי לפגוש את חבריו הוותיקים, שאת חלקם חשב שלא יראה שוב בגלל גילם. "אל תדאג, אני אדאג לזה," הכריז רנדי לאביו בביטחון. מעט לאחר השיחה הזאת, דיבר סאבאג' עם ההנהלה ושאל אותם אם יוכלו להכניס את אנג'לו אל הקרב, אבל כמו שזכר אחיו לני פופו, "הסיבה הייתה מעורפלת, התשובה הייתה לא."
 
סאבאג' היה נאמן למשפחתו והיה הרוס שלא הצליח לתת לאביו את שירת הברבור שלו עם חבריו. הוא התמרמר על כך שהיה אחד מהכוכבים הגדולים ביותר בארגון ועכשיו וינס לא הצליח לעשות לו טובה קטנה בהאוס שואו מסכן. "מעתה ואילך זה רק ביזנס," אמר לאחיו המופתע, "שיזדיינו ה-WWF." סאבאג' המשיך לנטור טינה ומרירות בנוגע ללילה לשארית חייו, ופעם אמר ללני, "הייתי כמו מרטין לות'ר קינג, הייתי צריך להיות כמו מלקולם אקס: בכל דרך אפשרית." (הערת המתרגם: WE ARE THE NATION!) לווינס לא היה מושג כמה פגע בסאבאג'. הוא בכלל לא ידע שזאת בעיה, זאת הייתה סתם עוד אחת מבקשות רבות ביום עבודה עמוס שהוא שכח מהן.
 
וינס לא היה היחיד שרנדי חשב שהיה אחראי: בנוסף לכך האשים את הרוד אייג'נטס הוותיקים 'צ'יף' ג'יי סטרונגבו ופאט פטרסון על המקרה. הוא נשבע מאותו היום ואילך לא לכבד אף אחד מהם מול החבר'ה. סטרונגבו נלחם בבאטל רויאל באותו הלילה. הוא הודח מהקרב מוקדם בידי לו ת'אז ונחת על היד ושבר אותה. מאחורי הקלעים התלונן סטרונגבו בפני שאר החבר'ה, "ת'אז שבר לי את היד!" וסאבאג' מיד ירה לעברו, "לו ת'אז לא שבר לך את היד, אתה שברת את היד כי אתה שמן מדי בשביל להיות בזירה. אתה בושה."
 
כפי שלני זוכר, "מאותה נקודה, רנדי הפך בכוונה לחמור בחדר ההלבשה, והוא היה טוב בזה. לא עשו לו כלום בגלל מי שהיה, והוא סירב לתת למישהו כבוד אם הוא לא אהב אותו."
 
כשניתנה לסאבאג' ההזדמנות להחליף את עבודת הפרשנות הזולה שלו ב-WWF עבור עסקה של שש ספרות עם WCW, הוא זכר את הטיעון שהיה זקן, הוא זכר את מה שקרה במדולנדס, והוא פשוט עזב. מקמהן ניסה להישאר אדיש בפני כולם, מנגנון שתמיד ביצע. כפי שג'ים קורנט אמר, "אם היית בטלוויזיה או באירועים בתשלום, אלא אם חייזרים חדרו לפי הטבעת של וינס, לא ידעת שמשהו לא היה בסדר איתו. ברגע שהגיע לבניין הוא תמיד דאג למופע וניסה לא למכור כלום. הוא תמיד דיבר על דברים שעצבנו אותו, אבל אף פעם לא מכר משהו שקרה לו."
 
כעבור כמה שבועות, זעם וינס כשנציגי הספונסר המרכזי שלו, סלים ג'ים, דיברו איתו וטענו שהם מפסיקים לממן את טיטאן, ולוקחים את המוצר שלהם אל טרנר אנטרטיינמנט יחד עם סאבאג'.
 
במקרים רבים, מקמהן הלך לאירועי נאסקר כדי להיפגש עם מפרסמים פוטנציאליים, והאמין שהמעריצים היו מדמוגרפיה דומה, ושמי שנתן חסות לנאסקר אולי ירצה לתמוך גם ב-WWF. סאבאג' הלך עם מקמהן לעתים קרובות, לבוש בתור מאצ'ו מן, ומנסה להביא לאנשי העסקים בקהל את דמותו של מאצ'ו מן במקום להיות פשוט רנדל פופו.
 
אחרי שהמירוץ נגמר, סאבאג' אכל ושתה עם השותפים הפוטנציאליים ובעיקר עם נציגי סלים ג'ים, למד את שמותיהם והתחבר איתם. הוא עבד קשה מאוד, ומקמהן פשוט התייחס אליהם כאל סתם עוד ספונסרים. מערכת היחסים גדלה ככל שהזמן עבר, וכשרנדי עזב את וינס, הוא הלך לנציגי סלים ג'ים עם הצעה.
 
"זה העניין," הוא אמר בקול הצרוד הייחודי לו, "אני הולך ל-WCW, מה שאני רוצה שאתם תעשו זה להוציא את הכסף שהשקעתם בווינס מקמהן ולהשקיע במקום בטד טרנר." כעבור שלושה ימים הם התקשרו אל רנדי והודיעו לו שילכו בעקבותיו לאטלנטה. "זה בטח היה קשה," אמר לני לפני שהוסיף, "וינס לא אוהב להפסיד אפילו בקרב אחד, אז זה עצבן אותו." עם כמה שהטריד את וינס שסאבאג' עזב וגנב את סלים ג'ים, הוא התעקש שרנדי יתקבל בזרועות פתוחות אם יחזור בעתיד.
 
בסוף 1996, דעתו על סאבאג' פתאום השתנתה באופן בלתי מוסבר. אנשים שעבדו עם מקמהן מקרוב טענו שאחרי כמה שנים בהן תמך בחזרה אפשרית עבור סאבאג', הוא התעצבן לחלוטין כל פעם שהשם הושמע. במקרה אחד כשהאייג'נט מייקל הייז הציע רעיון שיחזיר את סאבאג' לארגון, וינס בהה אל המרחק ואמר בעצב "אני לא מעוניין לעשות עסקים עם האיש הזה," אבל במקרים אחרים הוא השתגע לחלוטין כשהזכירו אותו. העובדים של וינס נזהרו לא להגיד את שמו של סאבאג' בשום סטוריליין, רעיון שיווק או סרטון. כעבור שנים, כשמשפחת פופו יצרה קשר עם ה-WWE לאחר מותו של אנג'לו ב-2010 וביקשו מהם לשאת הספד בלווייה, מקמהן דחה את הבקשה.
 
סירובו העיקש של וינס בכלל לשקול לעבוד עם סאבאג' נראה מוזר לאלו שראו אותו ולבכירים בתעשייה, שלא הבינו למה שינה את דעתו. הם ידעו שווינס זעם על כך שסאבאג' לקח את העסקה היוקרתית עם סלים ג'ים אל WCW איתו. זה עלה לארגון מיליונים בהכנסות פרסומיות שהיו מסייעים בתשלום הוצאות המשפט, אבל גם זה לא היה סיבה הגיונית למרירות הפתאומית שלו. אחרי הכול, וינס ידע על זה במשך שנים: זה לא היה מידע חדש שפתאום גרם לו לשנוא את סאבאג'.
 
כפי שחבר ההאבנלי באדיז לשעבר, טום פריצ'רד, אמר, "מבין כל אלו שדפקו את וינס, רנדי היה הבחור החשוב היחיד שלא חזר. המון אנשים אמרו לי במהלך השנים שווינס לא נוטר טינה, ושאם זה טוב לביזנס הוא יחזיר
כל אחד בחזרה."
 
רנדי היה שם גדול שיכול היה להרוויח לארגון כסף, ומקמהן רב והשלים עם מתאבקים רבים שעשו דברים יותר גרועים מסתם לעזוב עם עסקת חסות. במהלך השנים, אנשים שניסו לגרום למקמהן לפשוט רגל, שתקפו אותו, שהעידו נגדו בבית משפט או שתבעו אותו בעצמם, תמיד זכו למחילה ועבדו איתו שוב. "זה ביזנס," תמיד הייתה השקפת עולמו, אבל סאבאג' היה שונה לעומת השאר.
