תרגום חדש- סדרת ספרי טיטאן!

Diunim

New member
תרגום חדש- סדרת ספרי טיטאן!

אז מה זה סדרת ספרי טיטאן?

מדובר בשלושה ספרים שעוסקים בשנים קריטיות ב-WWF: הראשון ב-1995, השני ב-1996, השלישי ב-1997.

הם מספרים על מה שקרה מאחורי הקלעים, על מה שקרה על המסך ועל מה שהוביל לשינוי הפנימי בתוך ה-WWF.

אנחנו מתחילים עם טיטאן סינקינג: נפילת ה-WWF ב-1995.

אז במה עוסק הספר הראשון? (תקציר)

במהלך ההיסטוריה של ה-WWF, היו זמני שגשוג וזמנים קשים, מעגלים שהשפיעו על הארגון והכריחו אותו לשנות כיוון. המשתנה הקבוע היחיד בשלושת העשורים הוא וינסנט קנדי מקמהן, אדון הבובות הגדול שהנהיג את הספינה. עם עור של פיל, אדישות ושליטה, מקמהן ניצח את כל מתחריו וניצח בכל מלחמת היאבקות בה היה מעורב.

ב-1995, הוא כמעט הפסיד.

טיטאן סינקינג מספר את סיפורה של אחת מהשנים הכי נוראיות, כואבות ומתישות בתולדות ה-WWF. וינס התאושש מחצי העשור הקודם במהלך השנה, אבל אחרי חמש שנים שפגעו בארגון שלו, ניסה לבנות אותו מחדש ולגלות מחדש את נוסחת הקסם שהפכה את הארגון שלו לענק בשנות השמונים. עם כל שבוע שעבר, עוד ועוד בעיות החלו לצוץ, וה-WWF הגיעו למשבר.

הספר מסביר לנו הכול מבפנים: עם תיאורים מפורטים של תקריות מסירקיוז למונטריאול, מהקליק ל-BSK, תקוותו החדשה של וינס, עד לכישלונות היצירתיים שלו. בואו לגלות את הסיפור האמיתי של השנה, ותלמדו איך 1995 הובילה את ה-WWF למשבר.

 

Diunim

New member
הקדמה

"ב-1995, הפסדתי שישה מיליון דולרים סתם ככה."
(וינס מקמהן)

הקדמה, מאת ג'ים קורנט

כפי שתקראו מיד, 1995 הייתה השנה הגרועה ביותר- מבחינה פיננסית, יצירתית ואמנותית - במאה שנות תעשיית ההיאבקות המקצוענית/ספורט בידורי עד לאותה תקופה. ה-WWF של וינס מקמהן הפסידה מעל חמישה מיליון דולרים, ההפסד היחיד בתולדות הארגון עד היום שלא נגרם בגלל השקעות חיצוניות (הערת המתרגם: ב-2001 היה הפסד בגלל ה-XFL, וב-2002 בגלל סגירת המסעדה של ה-WWF). וינס עצמו היה חופשי מכל מאבק משפטי מול הממשלה, אבל ההשפעות עדיין היו שם. WCW נכנסו לשנה השביעית בה נשלטו בידי שידורי טרנר, כשהם מפסידים מיליוני דולרים כל שנה, ולא ממש נראה היה שמשהו ישתנה כש-1995 התחילה. עשרות הטריטוריות שהיו קיימות בארצות הברית ובקנדה בתחילת שנות השמונים הפכו לאחת בלבד: ממפיס של ג'רי ג'ארט. טריטוריה אחת הוקמה בשנות התשעים, סמוקי מאונטיין רסלינג שלי, בקצה השני של טנסי מול ממפיס, ונסגרנו בסוף 1995. ECW, שלא הייתה טריטוריה אלא ארגון אינדיז צפון מזרחי ו"חלוצי", עדיין הייתה בתחילת דרכה ולא מכרה יותר מדי. פחות מעריצים מאי פעם צפו בהיאבקות בטלוויזיה, או שהלכו למופעים חיים, מהם אורגנו פחות - לפחות בצורה מרכזית - מכל נקודת זמן אחרת בתולדות הספורט. כמישהו שעבד שם - מתאבק, מנג'ר, שופט, שדרן, בוקר - היה קשה יותר מאי פעם להרוויח כסף בהיאבקות, ומעטים הרוויחו הרבה כסף, כשרוב האנשים בקושי הצליחו לשלם דמי שכירות.

אז, למה בדיוק לכתוב ספר מזורגג על 1995?

כי באופן בסיסי, זהו קו פרשת המים- נקודת המפנה, אם תרצו, בין גסיסתה של ההיאבקות המקצוענית, שנהרגה בידי אאוטסיידרים, אגו, חשיפה ופרודיה, ובין השתלטות הספורט הבידורי. זאת גם השנה בה שני הארגונים סבלו מבעיות של שימוש בחומרים. ואף אחד מהם לא הבין את הקונספט החשוב ביותר בלעשות "הוטשוט": לעצור לפני שתתחיל לאבד את האנשים, כי אם לא, אתה מסתכן בכך שלא תוכל להחזיר אותם שוב אי פעם.

הכול התחיל ב-1995, וג'יימס דיקסון והחבר'ה מההיסטוריה של ההיאבקות מנסים כמה שאפשר להביא לכם את הסיפור של הכאוס, הבלבול, הדרמה, הכעס, הפרימדונות, הטעויות והטיפשות שקרו באותה השנה. הם ניסו ככל האפשר להציג את העובדות ולהיות ברורים, ודיברו עם אנשים שהיו שם וחיו את זה. אבל אחרי הכול: זאת עדיין היאבקות, אז אף אחד לא יודע את כל האמת. עדיין, רוב הדברים אכן נכונים - בגלל שכמו שאתם עומדים לראות, אין סיכוי שאפשר להמציא את הרוב.

ג'ים קורנט
לואיביל, קנטקי.
יולי 2014


 

Diunim

New member
והפעם בטיטאן סינקינג

בפרק הראשון אנחנו עדיין לא ב-1995. אנחנו מתארים את בניית האימפריה של וינס מקמהן, את איך שהגיע לשיא בשנות השמונים, את איך שהאלק הוגאן תרם לארגון לפני העזיבה שלו, ואת הנפילה הקשה שהארגון נאלץ לספוג בתחילת שנות התשעים עם תביעות מרובות, נפילה שהובילה לשינוי עצום במוצר ול-1995.

 

Diunim

New member
פרק 1

וינס מקמהן בנה אימפריית היאבקות בשנות השמונים, והממלכה הייתה פדרציית ההיאבקות העולמית.

ב-1982, בגיל שלושים ושבע, הוא קנה את הארגון מאביו, וינסנט ג'יימס מקמהן, כשהוא עדיין היה ארגון אזורי צנוע אך מוצלח בצפון מזרח המדינה ובניו יורק. לארגון הייתה הזכות שבגישה למה שנחשב למכה של ההיאבקות המקצוענית: מדיסון סקוור גארדן. זה לא הספיק עבור האיש שהוותיקים קראו לו ויני: הוא רצה להפוך לארגון לאומי. לווינס הבן היו תכניות גדולות שדרשו מה-WWF לפלוש לטריטוריות אחרות ומבוססות ולנצל את מה שטען שהיו פרומוטרים חלשים וחסרי הבנה.

הוא הבין שרובם יעדיפו למות או לראות את העסק שלהם קורס מאשר למכור לו או לשנות את שיטותיהם, אז הוא פשוט השתלט על כל רשתות הטלוויזיה המקומיות ומכר את התכניות שלו לכל התחנות כדי להפוך את ה-WWF לארגון לאומי. בתוך חודשים מעטים הפך וינס לדמות מעוררת יראה, כשהוא מפר חוקים ותיקים שהיו קיימים בתעשייה במשך עשרות שנים. בכך הצליח למחוק את המורשת הטובה שאביו השאיר בתעשייה בתור אחד מהפרומוטרים המעטים שכולם כיבדו.


מקמהן היה בעל חזון צעיר בתקופה בה אנשים מעידן שחלף ניהלו עסק שכבר לא הבינו. עם תעוזה אדירה, וינס ראה את עצמו כמו אוגוסטוס קיסר רומא, איש שפעם טען שרצה שרומא "תשלוט בעולם" והיה אחראי להתרחבותה של האימפריה. היו ביניהם קווי דמיון. כמו אוגוסטוס, למקמהן לא הייתה שום בעיה מוסרית עם ההתרחבות האדירה שלו, אבל הוא כבש טריטוריות היאבקות מקומיות ולא יחידות פוליטיות-גיאוגרפיות.

"זה פשוט ביזנס," אמר מקמהן בביטול, כשלקח פרנסה מאנשים וחיסל עסקים משפחתיים שנבנו במשך דורות. כמו שתרבויות רבות נפלו בפני אוגוסטוס והשלטון הרומאי האדיר, וינס חיסל את הארגונים האזוריים במדינה ושלט באימפריה משלו. ה-WWF הפכו לענק בלתי ניתן לעצירה.

הודות למאגר דמויות הולך וגדל אותו הוביל האלק הוגאן הכריזמטי והגדול מהחיים, איש שיכול היה להדפיס כסף בשיא האהדה שלו, ה-WWF היו המופע הכי לוהט בכל עיר אליה הגיעו. באמצע עד סוף שנות השמונים הם מילאו אולמות, לעתים קרובות בשתיים או שלוש ערים גדולות בכל יום. בשיאו של גל ההאלקמאניה, הריצו ה-WWF מעל מאה שמונים אירועים בשנה ושברו שיאי קהל ורייטינג. ספיישל בפריים טיים ששודר ב-NBC בפברואר 1988 נקרא המיין איבנט, ובו אלוף ה-WWF האלק הוגאן נלחם מול אנדרה הענק, השיג רייטינג היסטורי של 15.2, מה שאמר ששלושים ושלושה מיליון צופים ראו את התכנית. לשם השוואה, המספר הזה היה כמו הרייטינג שהשיגו הפרקים האחרונים של דאלאס, פרייז'ר וכולם אוהבים את ריימונד, ובמונחי היאבקות, היה גבוה יותר אפילו מהפרק בעל הרייטינג הגבוה ביותר של תכנית הדגל של ה-WWE מאנדיי נייט רו, או כל תכנית היאבקות ששודרה מאז. (הפרק בעל הרייטינג הגבוה ביותר של RAW השיג רייטינג של 8.1 במאי 1999, כלומר 9.2 מיליון צופים.)

שנות התשעים היו פחות טובות למקמהן ול-WWF, כששנות ההתרחבות וההצלחה החלו לפגוע בהם. ההילה של האלוף הנצחי האלק הוגאן החלה להיפגע קצת, ולמרות שהוא עדיין משך קהל הוא התחיל לרצות לעבור להוליווד לאחר ההיאבקות. כשהוא מבין שהוא צריך לבנות לעתיד, חיפש מקמהן איש שיחליף את הוגאן ויסחב את תואר הדגל של הארגון, אבל זה היה קשה יותר ממה שחשב.

אבל זאת הייתה האחרונה בדאגות של וינס בין 1991 ו-1994, תקופה שהייתה מלאה בסיפורים והאשמות שפגעו בארגון שלו. המקרה הכי נורא היה ב-1993 כשממשלת ארצות הברית תבעה אותו, והאשימה אותו בקנייה ואספקת סטרואידים למתאבקים כדי לקדם את המראה הלא טבעי שלהם. החקירה אל תוך ה-WWF התחילה ב-1989 כשד"ר ג'ורג' זהוריאן הואשם בחמישה עשר סעיפים של אספקת סמים מסוכנים, כולל סטרואידים. זהוריאן היה רופא מהוועדה האתלטית בפנסילבניה, והיה מוכר בקרב החבר'ה כ"איש הממתקים". במופעים בהמבורג ואלנטאון הוא הופיע ופתח חנות, בה מכר סטרואידים ("ממתקים") לחברי הרוסטר. בסוף 1990, נמצא זהוריאן אשם ונשלח לכלא, והממשלה החליטה ללכת על מקמהן. את השנים הבאות הם השקיעו באיסוף ראיות נגדו, לפני שהחלו עם המשפט ב-1994.

היו עוד בעיות ביחסי הציבור להתמודד איתן, כמו שערוריית מין ב-1992 שפגעה ב-WWF וגרמה להתפטרות המידית מאחורי הקלעים של פאט פטרסון וטרי גארווין. בנוסף, פוטר הכרוז מל פיליפס בידי הארגון. ההאשמות היו רבות, אבל כולן טענו לניצול פועלי זירה צעירים, והבטחות למעמד יותר יוקרתי (פוש) למתאבקי הקארד הפותח בתמורה לטובות הנאה מיניות. אחד מהמאשימים היה ברי אורטון (דודו של אלוף ה-WWE לעתיד רנדי אורטון ואחיו של 'קאובוי', בוב אורטון) שהתאבק כברי או. הוא טען שגארווין ניסה לנצל אותו כשהתחיל בביזנס כילד בן עשרים (אבל לא בזמן שהיה ב-WWF), ושניסה לפתות אותו בעזרת הבטחה להצלחה בעסק.

מל פיליפס העדיף אותם צעירים עוד יותר לפי פועל הזירה לשעבר טום קול, שהאשים את הכרוז בהטרדה בתקופה בה היה נער מתבגר. פיליפס נודע במלתחות בפוט פטיש שלו, וכולם ידעו על כך אבל לא שמו לב מדי. החבר'ה ידעו על הסטיות של פיליפס, אבל בשנות השמונים לא היה לאף אחד אכפת. אבל העיתונות כן שמה לב כשקול טען שפיליפס היה פדופיל, והשתמשו בזה כעוד כדור באקדח שכיוונו אל ה-WWF.

פאט פטרסון לא עשה שום דבר רע פרט לכך שהיה הומו מוצהר, לא בדיוק עבירה אבל עדיין בעייתי בכמה מדינות בתחילת שנות התשעים. פטרסון הוכתם באותה צורה כשהאשימו את האחרים, בעיקר בגלל ידידותו עם גארווין אבל גם בגלל שלא הסתיר את חייו כהומו. התקינות הפוליטית לא הייתה חשובה אז כמו היום, וה-WWF חששו שאם אנשים ישמעו שפטרסון הומו הם יחשבו שהוא מתנהג באותה צורה כמו גארווין.

וינס ביקש מפאט לקחת כמה חודשי חופש כדי שהנושא יתקרר ואז לחזור, מה שבעצם הפליל אותו יותר ממה שהיה קורה אם היה נשאר. באוגוסט, פחות מחצי שנה לאחר ההאשמות, חזר פטרסון לארגון. אף אחד לא אמר כלום כשחזר. החבר'ה העמידו פנים שלא הלך והמשיכו עם המשחק. זה היה מקרה של לא נשאל, אל תספר, ומקרה בו העסק השמור הגן על מישהו מתוכו.

 

Diunim

New member
חלק ב'

אבל המבול המשיך כשווינס עצמו הואשם בהטרדה מינית בידי העובדת לשעבר ריטה צ'טרטון. צ'טרטון עבדה עבור מקמהן בשנות השמונים כריטה מארי, השופטת הראשונה ב-WWF, ובאפריל 1992 נחשפה שוב כשהעוינות כלפי ה-WWF הגיעה לשיא חדש. כשהופיעה בפרק מיוחד של תכניתו הסנסציונית של ג'רלדו ריברה כעת אפשר לדבר על כך בשם זירת החטאים של ההיאבקות, צ'טרטון הדהימה את העולם.
&nbsp
כשהיא מדברת בנימת קול קודרת וכנועה,היא סיפרה איך מקמהן הבטיח לה שפניה יופיעו על הכריכה של טיים מגזין ואיך תקבל חוזה של חצי מיליון דולר לשנה. הצופים הבינו מיד שמדובר בעוד הטלת רפש על ה-WWF: לווינס לא היו חוזים מובטחים, וגם אם היה עושה זאת הסכום הזה היה גבוה עבור שופטת. רוב המתאבקים לא הרוויחו סכומים כאלו, גם בשיאו של הארגון כשעבדו כמה מאות ימים בשנה.
&nbsp
צ'טרטון המשיכה, והאוזניים בסטמפורד נפתחו כשסתרה את עצמה, בהתחלה כשאמרה שהקריירה שלה הצליחה כשהופיעה במדיסון סקוור גארדן וזכתה לכתבה בWWF מגזין, אבל אז היא סיפרה על איך שהתקשתה למצוא עבודה ונפגשה עם וינס בלימוזינה כדי לבקש עוד תאריכים. אם החלק הזה בסיפור שלה לא נכון, הם טענו, אז ברור שכל הסיפור נופל.
&nbsp
לפי צ'טרטון, בלימוזינה התרחשה ההתקפה. היא טענה "נכנסתי ללימוזינה והתחלנו לדבר, והוא התחיל להגיד לי שממש הזנחתי משהו בקריירה שלי ושהגיע הזמן שריטה מארי תצא לאור, ומיד אחר כך..." באותו רגע, היא הפסיקה לדבר ועצמה את עיניה עבור הדרמה, לפני שפירטה איך וינס הוריד את מכנסיו והכריח אותה לגעת באיבר מינו.
&nbsp
הבמאי של ריברה אהב את זה. זה היה בדיוק הדרמה שהתכנית דרשה. הוא ביקש מהצלם להתמקד בממחטה שצ'טרטון אחזה בידה, ובו השתמשה כדי לנגב את הדמעות לפני שהסבירה איך מקמהן הכריח אותה לתת לו מין אוראלי. צ'טרטון טענה שהתרחקה ממנו והכעיסה אותו.
&nbsp
היא הנידה בראשה ועצמה את עיניה, כמעט, אמרו כמה צופים, כאילו ניסתה לזכור שורות מתסריט. ואז, היא הפילה פצצה שגרמה לווינס לתבוע אותה, "כשאמרתי לא, הוא אמר שכדאי שאספק אותו והתחיל להוריד את מכנסיי, והוא שם אותי עליו וסיפק את עצמו ביחסי מין." צ'טרטון לא השתמשה במילים המדויקות, אבל המסר היה ברור כשמש: היא האשימה את מקמהן באונס. (התכנית נזהרה לא להשתמש במילה "אונס", וערכה את הריאיון עם צ'טרטון כדי להסיר את המונח.)
&nbsp
מהר מאוד התברר שבהופעתה בתכנית ובטיעוניה, לא פעלה צ'טרטון מרצונה החופשי. למרות שחלק מהסיפור שלה היה נכון, היא נאלצה להגזים בו בגלל שהתקשורת רצתה את הדם של מקמהן במים שהתנגדו ל-WWF. היא תהתה לעצמה אם לקחה את הדברים רחוק מדי. התכנית של ריברה פעלה נגד מקמהן, וכל מי שצפה ראה שהיא הוצגה מנקודת מבט חד צדדית ומוטה. אם זה היה המקום הנכון לפרסם את הסיפור, היא לא הייתה בטוחה.
&nbsp
כשווינס ראה את הקלטת של צ'טרטון, הוא לא האמין למילים שאמרה. כמו רוב השאר, הוא חשד שתסרטו את ההופעה, אולי, הוא ניחש, בתמורה לתשלום הולם. לאחר שהרגיע את אשתו לינדה ונשבע בפניה שלא קרה שום מקרה, וינס הרים את הטלפון והתקשר אל עורכי דינו העסוקים. כמוהו, גם הם הניחו שצ'טרטון הייתה מעורבת בקונספירציה.
&nbsp
התזמון של האשמותיה של צ'טרטון לא היו מקריות עבור וינס ועבור עורכי הדין שלו. זה היה שיתוף פעולה. כמה עובדים אלמוניים לשעבר מלאים בטינה ניסו לאחד כוחות ולקפוץ על הגל נגד ה-WWF, כולם מוכרים את נשמתם עבור כסף מהיר. עובדים לשעבר כמו הקריין לשעבר מורי הודג'סון, שהיה אדם צנוע אך לא כנה, גם היה מעורב שם. לאחר ששמע את טום קול ואת ברי אורטון שסיפרו את סיפורי ההטרדה המינית שלהם, הוא המציא סיפור משלו, והכריז שפוטר כי סירב להצעותיו המיניות של פאט פטרסון.
&nbsp
למקמהן לא היה הרבה זמן למורי הודג'סון. הוא ראה אותו בתור רמאי שניסה להרוויח כסף קל ולהיצמד לשערוריות בתקשורת, והבין את זה כשעורכי הדין של הודג'סון דרשו כסף אחרת יפנה לטלוויזיה. בפרק של דונהו, הופיע מקמהן באופן נדיר בציבור וסיפר את הצד שלו בסיפור כדי להגן על עצמו. הוא נהנה ממש כשעצר את ג'ונסון ואמר לו בפנים "פוטרת כי היית גרוע בעבודתך".
&nbsp
אם הודג'סון לא היה מספיק כדי לעצבן את מקמהן, הוא ידע שצ'טרטון הייתה רצינית ושצריך לחסל אותה. כעבור שנה במרץ, 1993, בטענה שגרמה ל"עוגמת נפש רצינית", תבעו וינס ולינדה את צ'טרטון, את ריברה ואת המתאבק לשעבר דייוויד שולץ, שהוכרז כקושר קשר.
&nbsp
שולץ פוטר בידי מקמהן ב-1985 כי ניסה להילחם מול מיסטר טי בלוס אנג'לס וכמעט חיסל את רסלמניה, אבל גם זכה למוניטין בתור מי שנתן סטירה לכתב ג'ון סטוסל כששאל אותו אם העסק היה "מזויף". שולץ שנא את זה שמקמהן פיטר אותו, וטען שביצע את המעשים בפקודתו של וינס עצמו.
&nbsp
הארגון שמחזיק ב-WWF, טיטן ספורטס, טען ששולץ וצ'טרטון נפגשו ב-1992 בכוונה להקליט הקלטה בה ידברו על נושא הלימוזינה ויעבירו אותה כאילו הוקלטה בשנות השמונים. התיק נפל כשעורכי הדין של ה-WWF נאלצו להקדיש זמן לזיכויו של מקמהן, אבל ההאשמות נשארו.
&nbsp
עורכי הדין של וינס כבר היו עסוקים. בנוסף למשפט הפלילי תבע אותם גם המתאבק והפרשן לשעבר, ומושל מינסוטה בעתיד, ג'סי ונטורה. ונטורה תבע את טיטאן כי הוא האמין שהיו חייבים לו תמלוגים מהקלטות שכללו את הפרשנות שלו, כשהוא ויתר על זכויותיו בהן בלי לדעת כשחתם על החוזה שלו.
&nbsp
נאמר לונטורה שמדיניות הארגון היא לשלם תמלוגים למתאבקים בלבד, ובעצת סוכנו ברי בלום הוא הבין שלא חכם להילחם בכך אם הוא רצה לשמור על העבודה שלו. לאחר מכן הוא גילה שאין כזאת מדיניות והוא דרש פיצוי על תשעים הקלטות שיצאו וכללו את הפרשנות שלו. בית המשפט הסכים, וב-13 באפריל, 1994 הם ציוו על תשלום, והעניקו לונטורה 810,000 דולרים בתמלוגים. מקמהן כעס, וצעק "זה הכסף המזדיין שלי!" על ונטורה.
&nbsp
רק שבועיים לאחר מכן שוב הגיע הארגון לבית משפט, בגלל תקרית מ-1990. ב-11 בדצמבר בטמפה, פלורידה, התאבק מרטי ג'נטי במה שהיה אמור להיות קרב טלוויזיה רגיל לצד שותפו מהרוקרס שון מייקלס, שבו עבדו מול לאני "הגאון" פופו ומתאבק לא ידוע בשם צ'ארלס אוסטין.
&nbsp
אוסטין, שחקן פוטבול מכללות לשעבר, התאמן רק שישה שבועות בהיאבקות לפני הקרב ולא היה מוכן להתאבק, שלא לדבר על להופיע בטלוויזיה. אוסטין אמר לג'נטי שהוא לא מרגיש בנוח לחטוף את הפינישר שלו, ה"רוקר דרופר", ואמר לו שהוא לא ידע את הבאמפ ודאג לפציעה. ג'נטי, שלא הבין עד כמה אוסטין היה חסר ניסיון, הבטיח לו שזה "קלי קלות".
&nbsp
הספקות של אוסטין היו מוצדקות. כשג'נטי שם את רגלו על הצוואר של הטירון והפיל אותו על המזרן עבור המלך, אוסטין נלחץ וניסה להתפך ולא לנחות על פניו, מה שגרם לעמוד השדרה שלו להישבר בקול פיצוח מחליא. המקרה הותיר את אוסטין משותק למחצה, והוא תבע את ג'נטי ואת טיטן ספורטס על תקיפה וחבלה, רשלנות וקצר בתקשורת.
&nbsp
התיק נמשך במשך שלוש שנים. ה-WWF טענו שכל המתאבקים ידעו מה הסיכונים בפציעה כשנכנסו לזירה בגלל מה שעשו. אבל עדיין, הם טענו שג'נטי לא פעל בפזיזות, ואפילו נתנו לו לבצע את המהלך בבית המשפט כדי להראות עד כמה הוא בטוח. המפלה שלהם הייתה בחירת העדים. וולטר "קילר" קוואלסקי ורוברט "גורילה מונסון" מארלה היו מתקופה שונה בה הקייפייב (מונח היאבקות ישן שמשמעותו היא לשמור על סודות העסקים בתוך העסק. כולל יריבויות, סטוריליינים, מערכות יחסים וכו'. בעצם, "קייפייב" היה מונח אחר לשקר.) שלט, והם סירבו לסטות ממנו גם תחת שבועה. שניהם נראו קרים וחסרי לב כשנצמדו לסיפורים המפוברקים שחזרו עליהם במשך שנים, מה שהציג את ההיאבקות באור שלילי.
&nbsp
חבר המושבעים לא התרשם מטיטאן, והרגיש שמטעים אותם. הם פסקו לטובת אוסטין, איתו הזדהו, והעניקו לו סכום פיצויים אדיר של 26.7 מיליון דולר. היה זה המשפט היקר ביותר בתולדות טמפה והסכום היה גבוה פי שישה ממה שעורכי הדין של אוסטין דרשו. טיטאן שילמו 23.5 מיליון, זאת בתקופה הרעה ביותר עבור מקמהן כשהוא השקיע מיליונים במשפט שלו, והעסקים היו במצב רע, ובנוסף הוא שילם לג'סי ונטורה מיליון דולר. פסק הדין איים לפגוע בכל הארגון, ואולי בכל העסק אם עוד ג'וברים (מתאבקים שבאים על בסיס חוזה יומי כדי לעבוד בטלוויזיה מול הכוכבים הראשיים, כשעבודתם היא להפסיד ולגרום לכוכב להיראות טוב באותו הזמן.) שנפצעו בעבודה ילכו בעקבותיהם.
&nbsp
הרחק מבית המשפט, וינס לא אהב שאמרו שהוא "פרומוטר של רסלינג". עבור מקמהן, היה זה מונח שמקביל למנהל קרנבל, בן אדם לא נעים עם תדמית שלא רצה כל קשר אליה. וינס לא ראה את עצמו ככה, הוא ראה את עצמו כיותר מזה: הוא היה יוצר הספורט הבידורי. הוא גם האמין ש

 

Diunim

New member
המשך קטן

הרחק מבית המשפט, וינס לא אהב שאמרו שהוא "פרומוטר של רסלינג". עבור מקמהן, היה זה מונח שמקביל למנהל קרנבל, בן אדם לא נעים עם תדמית שלא רצה כל קשר אליה. וינס לא ראה את עצמו ככה, הוא ראה את עצמו כיותר מזה: הוא היה יוצר הספורט הבידורי. הוא גם האמין שיוכל לתעל את ההצלחה שלו מה-WWF לאפיקים אחרים, כך שבסופו של דבר יוכל להפוך לסנדק של הבידור.
&nbsp
במהלך השנים הרעות של תחילת שנות התשעים, ניסה וינס להסיח את דעתו משערוריות המין, ההאשמות, המשפטים והעסקים המידרדרים בכך שיתעל את מרצו לאפיקים אחרים. הוא השקיע בכמה תחומים, אבל לצערו כל אחד מהם היה יותר כושל מהשני. ICOPRO היה אחד מהם, תוסף תזונה שמקמהן שיווק בין 1992 ל-1995 שפעם גרם לבנו של קורט הניג, ג'ו (שידוע כמתאבק הדור השלישי קורטיס אקסל) לקבל שלשול במהלך משחק פוטבול.
&nbsp
במובן דומה, פדרציית פיתוח הגוף העולמית, ניסיונו המוזר של מקמהן לשלב תחרויות פיתוח גוף עם ההפקה והמשחק המוגזמים של ההיאבקות, גם הייתה כישלון. מעריצי פיתוח גוף ומעריצי היאבקות לעגו ל-WBF, והמיזוג של שני העולמות היה מספיק כדי להבריח את שני הקהלים. זה לא הפתיע כשהארגון נסגר ב-1992, אבל התזמון לא היה מקרי. מקמהן היה צריך לסלק את העובדים השרירנים כשהממשלה התחילה לחקור את העסקים שלו. רוסטר מלא בשרירנים מנופחים היה הדבר האחרון שרצה שיראו.
&nbsp
בנוסף לכך, מקמהן הבין שעליו גם להקטין את גודל הרוסטר של ארגון ההיאבקות שלו. הוא סרק את המפלצות המגודלות שלו, רובם היו פרסומות מהלכות לתופעות הלוואי של דיאנבול ודקה-דורבולין, והוא ידע שיש צורך בפעולה רצינית. הוא היה צריך לסדר את הבית מהר ולהיראות כמי שמגיב לכליאה של זהוריאן. וינס רצה להראות שאולי מתאבקי ה-WWF השתמשו בסטרואידים בעבר, כשלא ידעו, אבל עכשיו הם היו אסורים.
&nbsp
זה היה מהלך נועז, כי וינס ידע שברגע שיהיה במשפט הרוסטר שלו יהיה קטן יותר, והוא יוכל לבטל את השימוש הקודם בסטרואידים בכך שלא ידע. אבל הודות לזהוריאן ולעמודים הרבים שנכתבו על השערוריות, מקמהן ידע שעליו לשחרר כל אחד שהיה מזוהה כבעיה, משתמש בסטרואידים או לא. ב-1991 וב-1992, ביצע וינס ניקוי אורוות בצורה אגרסיבית כמו ההתרחבות ורכישת המתאבקים שביצע בשנות השמונים.
&nbsp
אחד מהראשונים ללכת היה טרי זופינסקי, שהתאבק בתור הוורלורד. זופינסקי היה כל כך מנופח עד שהוא נראה פחות כמו בן אדם ויותר כמו בובת פלסטיק. הוא נזרק ללא שום גינוני טקס אחרי ארבע שנים בארגון. ריימונד פרננדז היה מנופח כמוהו, משהו שהרגיש שהיה נחוץ בשביל שדמותו, הרקולס, תצליח. אם הוא שיחק גיבור שמימי מהמיתולוגיה הקלאסית, הוא היה צריך לפחות להיראות כזה. פרננדז היה ענק, והיה ברוחב של כמעט מטר שמונים, כמו גובהו. הוא היהצריך ללכת.
&nbsp
והיה גם ג'יימס רייהר, שנודע בתור 'סופרפלי' ג'ימי סנוקה, כוכב ענק עבור מקמהן בשנות השמונים שבקושי השתמשו בו בשנות התשעים לקראת יום הולדתו החמישים. רייהר שוחרר אחרי פרסום כתבה של העיתונאי המתנגד להיאבקות ארווין מוצ'ניק, שנקראה סופרפלי סנוקה והגרופית ותיארה כיצד רייהר רצח לכאורה את חברתו ננסי ארגנטינו ב-1983. (הערת המתרגם: התיק נשאר פתוח מ-1985 עד ל-2017, כשהוכרז שסנוקה לא כשיר לעמוד לדין.) המחלוקת והשערוריה בעקבות המקרה התרחשו לפני כמעט עשור, אבל מקמהן לא רצה שום שלד בארון של ה-WWF כדי שהעיתונאים צמאי הדם וכתבי הטלוויזיה מחפשי הסנסציות יוכלו לנצל אותם.
 

Diunim

New member
חלק ג'

מרטי ג'נטי גם הוא היה כאב ראש. למרות שה-WWF תמכו בו בנושא צ'ארלס אוסטין, הם לא מיהרו להגן עליו בתחילת 1992 כשתקף שוטר ונשלח למעצר בית לחצי שנה. מקמהן לא רצה להסתכן בעוד תקריות שאולי יביישו את הארגון שלו ושחרר את ג'נטי, מה שחיסל את התכניות לקרב המצופה בינו ובין שותפו לשעבר שון מייקלס ברסלמניה 8.
&nbsp
אורליין סמית' ג'וניור ששיחק את ג'ייק 'הנחש' רוברטס היה אחד מהכוכבים הכי גדולים בשנות השמונים ב-WWF. רוברטס היה נואם צרוד אך מרתק שפיצה על סגנון ההיאבקות האיטי שלו בריאיונות מדהימים ובפסיכולוגיית היאבקות אדירה. הצורה בה הצטיין כפרפורמר הייתה שונה מחייו האישיים, שהיו הרוסים: מסמים ומאלכוהול. כמו רבים אחרים בתעשייה, רוברטס התמכר להם וזה גרם לקריירה שלו להיהרס. כפי שהודה לאחר מכן, "אלוהים נתן לי כמות אדירה של כישרון לפני הרבה מאוד זמן. אנשים ראו קצת ממנו, אני מתבייש שבזבזתי את רובו."
&nbsp
ב-1992, ג'ייק נהנה מריצה קרוב לפסגת הקארד כהיל (בחור רע) זדוני, אבל הוא רצה תפקיד מאחורי הקלעים כדי שגופו הדואב יוכל לקחת הפסקה לאחר שנים מתישות בדרכים. וינס אמר לרוברטס שיכניס אותו לצוות הכתיבה כשיגיע הזמן שלו לפרוש מהזירה, אז כשהתפנה תפקיד לאחר שפאט פטרסון התפטר בעקבות שערוריית המין, רוברטס ראה זאת כהזדמנות להשיג את מה שרצה. כשנפגש עם מקמהן במהלך הקלטת תכנית, הוא אמר לו "וינס, פאט הלך, עכשיו זה הזמן. אני מוכן." וינס סירב, ואמר לרוברטס ש"מתוך כבוד לפאט, אנחנו לא ניקח אף אחד לתפקיד." בעצם, וינס ידע שפאט יחזור מהר - הוא היה בהפסקה קצרה - ולא רצה להחליף אותו, אבל ג'ייק לא הבין ולקח את הסירוב ללב. כשהוא מרגיש שפסחו עליו, אמר ג'ייק לווינס שהוא רוצה לעזוב, והתחיל לדבר עם קיפ פריי על חוזה ב-WCW באטלנטה, המתחרה הגדולה של וינס.
&nbsp
וינס היה במצב קשה. מצד אחד הוא היה צריך לקצץ ברוסטר ורוברטס היה בחור שהרוויח יפה, אבל הוא גם היה נכס לארגון. זאת ועוד, ג'ייק היה אחד מהכוכבים הגדולים היחידים שלא נתנו גז (מונח פנימי בתעשיית ההיאבקות לסטרואידים). וינס החליט שהוא לא רוצה שרוברטס יעזוב ודחה את התפטרותו, אבל לג'ייק הייתה תכנית. דקות לפני שהיה אמור להילחם מול האנדרטייקר, דמותו המפחידה של מארק קאלאוויי ברסלמניה 8, אמר רוברטס לווינס שיחתום על מסמכי השחרור שלו או שלא יתאבק בקרב החשוב. כועס אבל בלי שום ברירה, מקמהן נאלץ לציית. אחרי שרוברטס הוציא את קאלאוויי אובר (הפסיד לול) הוא עזב את הארגון.
&nbsp
רוברטס הגיע לעסקה יוקרתית בת שבע ספרות בשנה עם פריי והצטרפות ל-WCW בתור ההיל הראשי, אבל פריי לא שרד עד שהגיע. ביל וואטס היה זה שהחליף אותו והוא התבקש להוריד את עלויות השכר בחצי. וואטס הסתכל על החוזה הענק של ג'ייק וקרע אותו, כשהוא צועק "אתה בטח צוחק עליי!", לפני שזרק אותו בפרצופו של המתאבק המזועזע וצחק. כשהוא שרף את הגשר עם וינס, לא נותרה לג'ייק ברירה אלא להסתפק ב-200,000 דולרים בשנה, פחות ממה שהרוויח אצל טיטאן, וללא הרבה אחוזים מהמכירות.
&nbsp
רוברטס קונן על מזלו הרע והבין שהיה במצב טוב אם היה נשאר ב-WWF. ללא ספק הוא היה הופך לכוכב בהמשך השנה, כי וינס קיצץ עוד את הרוסטר. הוא לא היה בחור של גוף: לא היה לו מראה עם סטרואידים שמבקריו של וינס חיפשו. אבל כן הייתה לו התמכרות נוראית לסמים ולאלכוהול שנלחם בה, אבל לאף אחד לא היה אכפת. ג'ייק ידע שיכול היה לגלם את הרע הראשי, אבל הגאווה והאגו שלו ניצחו את השכל. כשהוא מלא בחרטה, הוא קילל את עקשנותו ואת התזמון.
&nbsp
מאוחר יותר ב-1992, נאלץ מקמהן לשחרר עוד שני כוכבים מהצוות שלו. הראשון היה ג'ים 'אולטימייט ווריור' הלוויג, גיבור על שמקמהן ניסה להחליף איתו את הוגאן ב-1990. כשהוא עטוי סרטי ניאון, עם פרצוף צבוע, כניסה מהירה לזירה ושרירים של הי-מן, רוב האנשים הניחו שהלוויג השתמש במשהו כדי לגדול. הוא כן: הורמון גדילה אנושי, מה שלא היה לא חוקי תחת מדיניות בדיקת הסטרואידים של ה-WWF, כי לא היה מבדק שיאשר שימוש בכך, אבל "זה לא נראה טוב", לפי מקמהן.
&nbsp
הכוכב הבריטי דייבי בוי סמית' גם השתמש בהורמון. ככה הוא הפך מבחור מסכן בגודל 68 קילו כשהתחיל בביזנס לגדול ב-45 קילו כשהגיע אל ה-WWF. דייבי היה כל כך גדול עד שלא הצליח ללכת בגלל כל השרירים.
&nbsp
ברגע שגילה שהם השתמשו בסמם, מקמהן קבע להם מופע גדול אחרון בסאמרסלאם ואז קבע לפטר את שניהם. הלוויג הוצא מסרבייבור סירייס, למרות שהיה חלק מקרב חשוב בפסגת הקארד, וסמית' הפסיד את התואר הביניבשתי שזכה בו בסאמרסלאם לשון מייקלס, הרזה והאתלט הטבעי. מקמהן לא רצה שהם ילכו, אבל אם היה שומר עליהם ברור שהתובעים שהכינו תיק נגדו היו שואלים שאלות, בעיקר על רצינות מדיניות הסמים שלו.
&nbsp
קרי אדיקסון היה אחד מהכוכבים הגדולים ביותר בעולם ההיאבקות בשנות השמונים בתור קרי ואן אריק, לא אצל וינס אלא אצל אביו, ג'ק (פריץ ואן אריק) וארגונו וורלד קלאס צ'מפיונשיפ רסלינג בטקסס. מקמהן ניסה נואשות להחתים את קרי ואת אחיו דייוויד (שמת ב-1984 במהלך סיבוב הופעות ביפן) במהלך ימי ההתרחבות, אבל שניהם תמכו באבא שלהם ואהבו את ההערכה שהמעריצים הטקסניים נתנו להם.
&nbsp
כשוורלד קלאס התפרקה הודות לסדרת מקרי מוות שנגרמו בידי התאבדות (מייק ואן אריק), מנות יתר (ג'ינו הרננדז) ורצח (ברוזר ברודי, שנדקר למוות במלתחות בידי הבוקר והמתאבק חוזה הורטס גונזלס (שעבד כ'אינביידר 1') בפוארטו ריקו ב-1988), הגיע קרי לבסוף ל-WWF. לצערו, אדיקסון היה צל של מה שהיה פעם, והתאבק עם רגל פרוטזה שנאלץ ללבוש לאחר תאונת אופנוע ב-1986, בעקבותיה איבד את הרגל וכמעט את חייו.
&nbsp
לתאונה היו השלכות יותר חמורות. קרי התקשה להשלים עם הפציעה שלו ולהתמודד עם הכאב הגדול בכל יום, והוא התמכר למשככי כאבים כדי לטפל בכך. כל מי שהכיר את קרי ידע שהוא סיכון כשהממשלה מרחרחת, ומעמדו ירד עד לדרגת ג'ובר לכוכבים לפני ששוחרר בשקט ב-1992. לאחר שנה, הוא הלך בעקבות שני אחיו והתאבד ביריית אקדח ללב, כשהוא רק בן שלושים ושלוש.
&nbsp
החדשות הטרידו את וינס, שעדיין התאבל על מותו של אחד מחבריו הטובים, אנדרה 'הענק' רוסימוף, כוכב בינלאומי ואייקון היאבקות. רוסימוף היה חייל נאמן של אביו של וינס לפני ההשתלטות, והוא שיחק תפקיד מרכזי בהתרחבות של הבן. כאטרקציה מיוחדת גדולה מהחיים שנולד בכפר קטן בצרפת, הוכרז שהיה בגובה 2.2 מטר ושקל 220 קילו. הוא היה אחד מה-DRAWS הגדולים ביותר בהיאבקות, אבל סבל ממחלה מקצרת חיים בשם אקרומגליה. המחלה גרמה לאיבריו לגדול יותר מהרגיל, והפכו את פניו היפים לכאלו של ענק, משהו שמקמהן ניצל ב-1987 כשהפך אותו להיל, והוביל לקרב היסטורי ושובר קופות מול הוגאן.
&nbsp
חומרת מצבו של רוסימוף הובילה לכאב יומיומי ולבעיות גב, אבל הוא עבד בקרב כדי לעזור למקמהן במסעו להשתלט על עולם ההיאבקות. אנדרה שתק בנוגע למחלתו וסירב להקשיב לרופאים שאמרו לו שלא יגיע לגיל ארבעים, והוא החליט ליהנות מהחיים עד כמה שיוכל. הוא מת בבדידות במדינתו, צרפת, בגיל ארבעים ושש, בינואר 1993. לקראת סוף ימיו ידע אנדרה שהוא על זמן שאול, ואפילו ללכת היה לו קשה. הוא הבין שהיה בן תמותה, אבל זה לא הקל על מקמהן, שהיה הרוס מכך שאחד מהחיילים הכי נאמנים ומעוטרים של האימפריה שלו מת.

 

Diunim

New member
חלק ד'

לצערו, הוא לא היה האחרון. רק חודשיים אחר כך, וחודש לאחר התאבדותו של ואן אריק, נורה אדולפו ברסקיאנו, שהתאבק כדינו בראבו, בחיסול של המאפיה בביתו במונטריאול. ברסקיאנו, יליד קוויבק עם שיער בלונדיני מחומצן, ששיחק היל עם מבנה של מניף משקולות, עבד עבור ה-WWF עד לאפריל 1992. לאחר שיצא מהביזנס, הפך למעורב בהברחת סיגריות והשתמש בשמו הנודע כדי לקבל תשלום גבוה. למרות שהתיק לא נפתר, רבים האמינו שעבודתו החדשה לא קסמה למאפיה, שהחליטו לחסל את מי שפלש לתחום שלהם.

בשנים לאחר מכן, כמה מקרי מוות דיכאו את וינס עוד יותר. הוא התעצב לגלות שבאדי רוג'רס, אלוף ה-WWWF (ה-WWF נקראו פעם פדרציית ההיאבקות הכלל-עולמית, ה-WWWF, אבל ה-W השלישית נעלמה ב-1979 כדי לשפר את השיווק) הראשון, מת ביוני 1992 לאחר שבץ. ארט באר, שלא עבד עבור וינס אבל שהיה שם גדול במקסיקו ועבד ב-WCW (הערת המתרגם: הוא היה השותף של אדי גאררו והיה אמור לעבור איתו ל-ECW לפני מותו), מת ממנת יתר ב-1994. רוברט "ג'ינו" מאראלה, אחד מהעובדים הכי אמינים של מקמהן, איבד את בנו ג'ואי ביולי 1994 כשמת בתאונת דרכים בדרכו משיפוט קרבות בהאוס שואו של ה-WWF במרילנד. כל אחד מהמקרים הללו הוביל לכאב לב עבור וינס, אבל יותר מכך, לפרסום רע עבור הארגון שלו.

האובדן הגדול ביותר עבור מקמהן לא היה מוות אלא עזיבה: האיש שסביבו בנה את האימפריה שלו, האלק הוגאן. בעיות בין הזוג התחילו להסלים כבר ב-1991 כשהוגאן הלך לתכנית של ארסניו הול והכחיש שימוש בסטרואידים פרט להחלמה מפציעת שריר דו ראשי. הטענות גרמו לתגובה חריפה מאנשים שידעו ששיקר, מה שהוביל לנפילת ה-WWF. וינס זעם, כי אמר להוגאן לספר את האמת. כפי שמקמהן חשד שיקרה, המעריצים החלו לפנות נגד הוגאן, אז הזוג החליט שהדבר הכי טוב לעשות יהיה שהאלק ייקח חופשה עד שהדברים ירגעו והמחלוקת תיעלם. אחרי רסלמניה 8 באפריל 1992, הוגאן הלך, ולא חזר כמעט שנה.

חזרתו של הוגאן ב-1993 הייתה בעייתית. הוא הובא כדי לזכות בתואר ה-WWF מרודני אנואי הענקי ברסלמניה 9. אנואי, שנולד בקליפורניה, היה חלק ממשפחת אנואי הסמואית המפורסמת שהצמיחה (ותצמיח) מתאבקים כמו הרוק, ההאדשרינקרס, רומן ריינס, אומאגה, האוסוז, הסמואים הפראיים ועוד רבים. כשהוא שוקל למעלה מ-360 קילוגרם בשיאו, הוחתם אנואי בידי ה-WWF ב-1992 בהמלצת פאט פטרסון. למרות מורשתו הסמואית, וינס הלביש אותו במאוואשי ונתן לו גימיק של מתאבק סומו יפני, וקרא לו יוקוזונה. וינס רצה בחור גדול בפסגה אבל לא יכול היה להשתמש באף אחד שנראה היה כאילו לקח סטרואידים, ויוקוזונה היה מושלם לתפקיד ההיל החדש שלו.

להחזיר את התואר להוגאן היה מקרה בו וינס ניסה באופן נואש לשחזר את ימי התהילה, אבל זה לא עבד. הקהל עוד לא סלח להוגאן על ששיקר להם, והם לא הגיבו לריצה שלו כאלוף. הוגאן בקושי עזר, ועבד בהאוס שואוס או בטלוויזיה לעתים נדירות בלבד. מאחורי הקלעים, המתח בין הוגאן ומקמהן גדל, כשהוגאן לא היה מוכן לגלם את הוותיק שמעביר את הלפיד, וסירב להצעה להוציא את ברט הארט אובר בסאמרסלאם.

כשהוא כועס, החליט וינס להוריד את החגורה מהוגאן בהגנה הראשונה שלו, ונתן לו להפסיד ליוקוזונה מהפינישר שלו, הלגדרופ, במלך הזירה ביוני 1993. לאחר שהופיע במופעים אליהם כבר התחייב, ובסיבוב הופעות אירופאי שהוקדש לו, הוא עזב את הארגון. זה סיים מערכת יחסים בת עשור שהפכה אותו ואת מקמהן למולטי מיליונרים, ושגרמה לעסקי ההיאבקות לפרוח בצורה שלא הייתה כדוגמתה לפני כן.

אפילו שווינס לא עבד עם הוגאן יותר משנה ושהפרידה הייתה די כואבת, הוא עדיין הופתע ביוני 1994 כשנאלץ לשבת ולצפות בחוסר אונים כשהאלוף לשעבר, שפעם היה חברו הטוב והסמל של ה-WWF, חתם עם יריבו המושבע טד טרנר ועבר ל-WCW - המתחרים שלו. זה שהוגאן עזב אכזב את וינס כי הוא רצה שהוא יהיה התשובה של ה-WWF לבייב רות' אם הם יתפייסו. עם כמה שהיה מאוכזב מהחדשות, הוא לא הופתע מעזיבתו של הוגאן לטרנר. הכסף תמיד הניע אותו, וטרנר שילם לו סכום חסר תקדים שווינס לא יכול היה להרשות לעצמו.

לאחר שהשקיע את השנים האחרונות בפירוק של הרוסטר ששירת אותו טוב במהלך השנים הטובות, ב-1994 הסתכל וינס על המתאבקים שלו וגילה שיש לו הרבה אנשים אלמוניים. הוא נאלץ להיפרד מכמה מתאבקים שהפכו לשמות חובה בכל בית: אנשים שעזרו לו להפוך את ה-WWF למעצמה בינלאומית.

הוא אסף רוסטר כמעט חדש לחלוטין, אבל כישוריו היצירתיים נעלמו, וניסיונותיו ליצור כוכבים חדשים נכשלו יותר משהצליחו. דמויות טיפשיות ובלתי ניתנות לשיווק התחילו להופיע לעתים קרובות (כמו הריפו מן, גנב מעורר רחמים במסכת המבורגלר שגנב את תלבושת הכניסה של יריבו, לודוויג בורגה, פעיל סביבה פיני שמגלמו, טוני האלם, הפך להיות לוחם, מוזיקאי ופוליטיקאי לפני שהתאבד, ופאפה שאנגו, כהן וודו שקילל את יריביו בכך שהבעיר את מגפיהם, גרם להם להקיא או שגרם לרפש שחור לנזול להם מהפנים) וכולם לא זכו לתגובות. וינס חיסל את הטריטוריות שפעם הוא הצליח לקטוף מהם כוכבים מבוססים, ולא נשאר לו איפה לקטוף. בדרכים רבות הוא תכנן את הנפילה שלו.

כשווינס השקיע את כל משאביו בלהילחם בממשלה, הקרבות המתוסרטים שלו על המסך סבלו כתוצאה מכך. מתח המשפט גרם לחוש השיפוט החד שלו לקהות, והמוצר שלו סבל. זה, בנוסף לתדמית הגרועה של הארגון מיחסי הציבור הרעים, הוביל לסטוריליינים (אנגלים) מטופשים. מקרה אחד ידוע לשמצה התרחש ברויאל ראמבל ב-1994, כשדמותו של אנדרטייקר חטפה מכות מעשרה מתאבקי מידקארד, שדחפו אותו לארון קבורה ו"הרגו" אותו, לפני שעלה ל"גן עדן". כשווינס החזיר את הדמות שוב באוגוסט לסאמרסלאם, היא נלחמה מול עוד רעיון נוראי: כפיל של אנדרטייקר, שאותו גילם בריאן לי האריס. הקרב בין השניים הוביל את המופע, וזכה לביקורת מכל הכיוונים. אם זה היה המיטב שמקמהן הצליח להפיק, אמרו אנשים בארגון, אז הבאר התייבשה והעתיד נראה שחור.

ניסיונותיו של מקמהן להחליף את האלק הוגאן גם לא הצליחו. אגדת ה-NWA ריק פלייר, אלוף עולם לשעבר ובחור ותיק, עם שיער לבן מדהים ומוניטין נהדר בקרב שותפיו על יכולתו לעשות ברודוויי (מונח בהיאבקות לתיקו של שעה. אלוף ה-NWA העולמי נסע בטריטוריות האזוריות שהרכיבו את האיגוד והגן על התואר שלו מול המתאבקים המקומיים הבכירים. כיוון שהפרומוטרים המקומיים לא רצו שהבחור שלהם ינוצח ומעמדו בטריטוריה ייפגע, וכיוון שהאלוף לא יכול היה להפסיד בלי לאבד את התואר, תיקו של מגבלת זמן או ברודוויי היה הפתרון לכל הצדדים.) של שעה שלמה עם כמעט כולם, לא היה התשובה. הרחק מטיטאן אי אפשר היה להתחרות בהישגיו של פלייר, אבל הוא היה מתאבק ולא בדרן, והמעריצים לא רצו לקבל מישהו שהיה כל כך מקושר לארגון היריב. וינס תכנת אותם במשך שנים לחשוב ש-WCW נחותה מה-WWF בכל צורה, והמעריצים לקחו את זה ללב והאמינו לתעמולה. היכולת של פלייר לא הידרדרה, אבל שמו, באופן מפתיע, לא השפיע על ההכנסות כשהגיע ב-1991.

אחרי שנה די בינונית, הגיע פלייר אל וינס בסוף 1992 ואמר לו שהוא לא שמח ב-WWF. מקמהן אמר לו שאם הוא לא יהיה שמח מהמיקום שלו בארגון הוא יוכל לעזוב, ופלייר רצה שימלא את הבטחתו ויאפשר לו לחזור ל-WCW. מקמהן לא הופתע בכלל, ואם כבר די הוקל לו. הוא אמר לפלייר שהוא הולך עם הרוסטר הצעיר ותפקידו יהיה קטן יותר, אז החלטתו של המתאבק הוותיק לא הייתה בלתי צפויה.

שכירתו של פלייר ב-1991 כשהיה אלוף WCW המכהן הייתה הזדמנות עצומה לווינס שלא יכול היה לסרב לה, אבל הוא לא האמין שפלייר יוכל להוביל את הארגון. וינס היה שונה ממתחריו: הוא אהב בייביפייסים (בחורים טובים) נאים עם שרירים כאלופים, לא רשע בגיל העמידה עם מצח מכוסה בצלקות קטנות מדימום. הוא כיבד את עבודתו של פלייר בזירה ואת תרומתו לביזנס, אבל הוא לא אהב לתת פוש למישהו שהיה דמות כל כך חשובה אצל המתחרים שלו. וינס חשב שזה יפגע באמינות הרוסטר שלו אם הבחור הגדול מהארגון האחר יבוא ויזכה במהירות בתואר היקר שלו, ושזה יביא מסר לא נכון בנוגע לכוכבי ה-WWF המבוססים.

וינס עדיין הסכים לשים את התואר על פלייר בתחילת 1992, אבל זה היה בעיקר כדי לנטרל את האשמות הסטרואידים, כי 'נער הטבע' לא השתמש בהם. אבל כישלונו של פלייר לשפר את העסק כפי שמקמהן קיווה אפשר לו לתת לו לעזוב. השניים לחצו ידיים בפרידה מכובדת, משהו נדיר בביזנס, בתנאי שפלייר יוציא אובר את האיש שווינס בחר בו להיות הגיבור הבייביפייס הבא שלו: ברט 'היטמן' הארט.

 

Aberforth

New member
משעשע ואירוני בעיני.

שוינס, הוגאן והחברה מתכחשים לכל קיום של סטרואידים והארט בעצמו אומר בכל ראיון שכדי להצליח, כל מתאבק בשנות ה90 היה לוקח אותם. אפילו הוא בעצמו.

תודה על הפינה. אהבתי!
 

Diunim

New member
חלק ה'

הארט היה הרומן האחרון של וינס. השמיני מבין שנים עשר ילדים (שכולם הפכו למתאבקים או התחתנו איתם) של המתאבק והפרומוטר הוותיק סטו הארט, ברט עבד עבור וינס מאז 1985 כשמקמהן קנה את סטמפיד רסלינג, טריטוריית ההיאבקות של סטו שבסיסה היה בקלגרי. ברט תמיד היה עובד טוב, מקצועי ונוח. הוא לקח את העבודה שלו ואת המוניטין ברצינות, אבל וינס לא יכול היה להתמודד עם גאווה. הוא ידע שיוכל לסמוך על הארט, והוא החליט שהוא האיש שיסחב את הארגון. הארט לא היה בגודל של הוגאן או הווריור, אבל גם לא היה קטן, והעניין היה שהוא לא נראה כאילו לקח סטרואידים.
&nbsp
הבחירה בהארט הייתה החלטה רגעית. וינס הרכיב רשימת שמות עם מועמדים פוטנציאליים שיכלו להיות הבייביפייס הראשי, ושוחח על כולם עם הצוות היצירתי שלו. הקריטריון פשוט היה שהאיש שייבחר לא יהיה זקן או מנופח מדי, על כל השאר יוכלו לעבוד.
&nbsp
הגיל פסל את רנדי סאבאג', שלקראת גיל ארבעים היה זקן מדי. האנדרטייקר התאים, אבל הוא היה אטרקציה ולא היה זקוק לתואר. מרסיד סוליס, שנודע כטיטו סאנטנה, כמו הארט, היה מתאבק נאמן לווינס כבר שנים, אבל הוא עבר את שיאו וריצתו התקרבה לסיומה. וגם, במהלך כל השנה האחרונה האהדה כלפיו פחתה כשנתנו לו גימיק של מטדור. חמש שנים קודם לכן במצב דומה, סאנטנה היה נפלא, אבל העסקים כבר עברו אותו והוא כבר התקרב לגיל ארבעים. אותו הדבר היה נכון גם לגבי ריק מרטל, שותפו לשעבר של סאנטנה, שגם היה אופציה. חבר הרוקר לשעבר שון מייקלס, האחרון ברשימה, עדיין ניסה להצליח כהיל ולא היה מוכן להפוך לבייביפייס.
&nbsp
זה השאיר רק את ברט הארט, שהיה נאמן לווינס כבר שמונה שנים, נראה מספיק טוב בלי להיות מנופח מדי, והיה מצוין בזירה. הארט תמיד נתן למקמהן קרבות מצוינים מאז שהתחיל לככב בפני עצמו ב-1991 (אחרי שהארט בילה שבע שנים כחלק מהצוות ההארט פאונדיישן עם גיסו ג'ים ניידהארט) והיו לו מעריצים נאמנים. ברגע שווינס החליט, הוא לא רצה לחכות שהפקפקנים או הפוליטיקאים יעצרו אותו, והחליט להעביר את החגורה להארט בהאוס שואו בססקטון, העיר בה הארט התאבק בקרב הראשון שלו. לפלייר לא הייתה בעיה להפסיד להארט את החגורה, והוא הפסיד נקי באמצע הזירה כשהקהל הקנדי התרגש.
&nbsp
למרות שמקמהן אמר להארט שהוא רוצה שיקבל כהונה ארוכה עם התואר, הוא הוריד אותו ממנו כעבור חמישה חודשים בלבד. הוא לא ראה בברט את הבחור הגדול, גם אם הוא קיבל תגובות גדולות פי שניים מכל אחד שעבד עבורו. במקום להיות אלוף לטווח ארוך, במשך שלוש שנים היה הארט הבחור הקבוע, האיש אליו וינס פנה כדי שייתן קרבות טובים או כדי שיקבל את החגורה כשכל ניסיון אחר נכשל. ניסיונות כמו לקס לוגר.
&nbsp
וינס חיפש נואשות את ההאלק הוגאן הבא מאז 1990, ועם כמה שהארט היה טוב ואהוד, וינס לא חשב שהיה גדול מהחיים כמו האלק, או שהייתה לו אותה הכריזמה. הוא היה יותר כמו אלוף הפועלים מאשר גיבור על. ב-1993, החליט וינס שלקס לוגר ינסה להיות האלק הוגאן. לוגר, שמחוץ לזירה שמו הוא לארי פוהל, היה אלוף WCW לשעבר עם מבנה גוף מדהים, שחתם על חוזה יוקרתי כדי להשתתף ב-WBF ב-1992 בגלל סעיף אי-השתתפות בחוזה שלו מ-WCW שמנע ממנו להתאבק במשך שנה. ללוגר היה הגוף המפוסל שמקמהן לא יכול היה שלא לדחוף, בלי קשר למשפט הסטרואידים. לוגר היה בדיאטה ואובססיבי לכושר, אז וינס הרגיש שיוכל להצדיק את הפוש שלו ולהגיד שבגלל זה נראה כמו שנראה.
&nbsp
מקמהן שפך כסף על לוגר, ושלח אותו לפגישות עם מעריצים ברחבי המדינה כמו מועמד נשיאותי שפגש מצביעים. זה נקרא ה"לקס אקספרס", ווינס קיווה שהקמפיין חסר התקדים הזה יגרום לתמיכה בלוגר, ושהוא יהפוך לגיבור האמריקני הבייביפייס הבא. הכול הוביל לקראת המפגש שלו עם יוקוזונה, שהיה האלוף הזר והרע. ארצות הברית מול העולם היה הסיפור שמקמהן פנה אליו כשהעסקים נפלו, בגלל שלדעתו הגיבור הפטריוטי תמיד הגדיר מה אמור להיות הבחור הטוב.
&nbsp
אבל הזמנים השתנו. המעריצים ראו את האלק הוגאן פועל ככה במשך עשור, וכבר נמאס להם ממנו, ולקס לוגר לא היה האלק הוגאן בזירה או - חשוב מכך - בכריזמה. לוגר נכשל מאוד, למרות שחוסר האמונה של מקמהן בו לא עזר לו.
&nbsp
כשהגיע הזמן ללחוץ על ההדק ולהפוך את לוגר לאלוף בסאמרסלאם 1993- הסיום הברור לסיפור- וינס קיבל רגליים קרות וסירב לעשות זאת. מקמהן סיפר לכותבים המופתעים שהוא פשוט שומר את ניצחונו של לוגר לרסלמניה 10 במדיסון סקוור גארדן. האמת הייתה קשורה יותר לפרנויה שלו. וינס דאג ממה שיקרה אם עוד שרירן יהיה האלוף שלו, וחשש שזה יראה לתובעים שלו כאילו הוא דוחף את לוגר בפנים שלהם.
&nbsp
כשהוא חושב על כך, הוא החליט לשנות את הסיום ההגיוני אך הצפוי בו לוגר יצא מסאמרסלאם כאלוף ה-WWF, והחליט לתת לו לנצח בספירת חוץ, כך שינצח אבל לא יזכה בתואר. זה היה סיום זול שחיסל את לוגר, והקהל שנא את זה. "הוא נראה כמו צלחת מלאה בשתן כשלא זכה בחגורה, ומאותה נקודה והלאה שום דבר שעשו לא יכול היה להוציא אותו אובר," אמר המנג'ר הנודע והבוקר לשעבר ג'ים קורנט.
&nbsp
אחרי כמעט שלוש שנים של חרדה וטראומה, פסק הדין במשפט הסטרואידים נשמע ביולי 1994. לא אשם. וינס הרגיש גל של הקלה עובר בו והרביץ לאוויר בשמחה, כשמשפחתו בכתה דמעות שמחה מהספסלים. עסקי ההיאבקות החשוכים הצילו אותו. טבעה הסודי של התעשייה גרם לכך שמספר של אנשים סירב להעיד נגד וינס, ואחרים היו ברורים בטינה שלהם כלפיו (כמו קווין "ניילז" ושולץ שאמר לשופטים שהוא "שונא למקמהן את הצורה"), עד שהם לא נתפסו כאמינים. באופן אירוני אלו שהתלוננו על מקמהן הכי הרבה היו אלו שמנעו ממנו להיכנס לכלא.
&nbsp
המשפט הוביל לכמה שנים מתוחות עבור וינס, שלפני ששמע את המילים "לא אשם" בבית המשפט, האמין שהוא יואשם.הוא אפילו תכנן איך ג'ינו מאראלה והפרומוטר ממפיס ג'רי ג'ארט ינהלו את הספינה בהיעדרו בפיקוחה של אשתו לינדה. אז כשפסק הדין הגיע, בעיקר לאחר שבית המשפט פסק לטובת ונטורה ואוסטין באותה השנה, זה הפתיע וסיפק אותו. הוא סופסוף יכול היה לשים את הכול מאחוריו ולהתמקד בבניית האימפרייה הפגועה שלו.

 

Diunim

New member
בפעם הבאה:

מקדישים פרק שלם לעזיבה של מתאבק אחד. לא, לא האלק הוגאן. מקדישים פרק שלם לעזיבתו של המאצ'ו מן, רנדי סאבאג'! שומעים למה רנדי לא היה שמח ממש ב-WWF בסוף התקופה שלו, ולמה לעזאזל ה-WWF לא עשו עסקים איתו? כן, מדברים על השמועה ההיא...

 

Rami V

New member
תודה רבה!!!

לא ידעתי בכלל על הספרים האלה. הוספת לי המון מידע על התקופה הזו, מעניין לקרוא את ההמשך.
תודה רבה על ההשקעה האדירה!!!
 

Turkisher

New member
אתה תותח על!

עבודה מעולה. תרגום מצוין וספר מרתק.
מחכה בקוצר רוח להמשך.
תודה.
 
למעלה