חדש במאמרים: הספר של ברט הארט

שי מילר

New member
מנהל
חדש במאמרים: הספר של ברט הארט


אני שמח מאוד לספר לכולכם על תוספת חדשה ואדירה לאגף המאמרים שלנו.
הספר שנכתב ע"י ברט הארט בשם " Hitman: My Real Life in the Cartoon World of Wrestling" תורגם במלואו על ידי יוסי חייט וממתין עבורכם בקישור הבא:

http://www.tapuz.co.il/forums/articles/subsubcategory/13/636/3698/886

ותיקי הפורום בוודאי זוכרים שתרגמתי בזמנו את הפרק על מונטריאול, והייתה לי כוונה לתרגם גם את שאר הספר אבל זה פשוט לא קרה. אז איך בעצם הספר נמצא במאמרים ובשפת הקודש? לפני מספר שבועות פנה אליי יוסי, מסתבר שהוא לקח על עצמו לתרגם את כל 560 העמודים של הספר
קשה לי להמחיש במילים כמה סבלנות צריך בשביל אתגר מסוג זה. ברט הארט דחס לתוך הספר הזה את כל חייו מהרגע שיצא מהבטן של הלן ועד לשנת 2007 כשהספר יצא. הוא לא חסך בשום פרט. הכתיבה שלו חופרתתתתת ומפורטת ברמה של מה שתה בבר ועם מי דיבר בכל ערב בחייו. בספר יש 47 (!) פרקים פלוס שני פרקי מבוא וסיכום. יש לציין שברט כתב את הספר אחרי הכניסה ל-HOF אבל גם לפני חזרתו ב-2010. המשמעות הינה שהארט מתבכיין המון בספר, וזה עלול להציק בזמן התרגום. יוסי הקדיש כמעט שנה וחצי מחייו לפרויקט המתיש הזה, לא נותר לי אלא להצדיע לו.


על מנת לעורר בכם מחדש חשק לקרוא את הספר, אני מצרף לשרשור זה את הפרק האחרון שיוסי ואני תרגמנו ביחד, כולל הסיכום. יחד עם זאת, קטונתי מלקחת קרדיט על האתגר הנדיר הזה. מציע לכולם לקרוא את הספר, ובמיוחד את פרקים 31-32 העוסקים בביקורו בישראל בשנות ה-90'. כולכם גם מוזמנים לפרגן לבחור על עבודה נדירה לגמרי, מודה שאני לא הייתי מסוגל לעמוד במשימה.

שאפו ליוסי וקריאה נעימה לכולם!


פרק 31
http://www.tapuz.co.il/forums/articles/article/13/113801/בידור/היאבקות_WWE
פרק 32
http://www.tapuz.co.il/forums/articles/article/13/113802/בידור/היאבקות_WWE
הבלוג של יוסי חייט
http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=822713&blogcode=13799106

 

שי מילר

New member
מנהל
אז על מה נקרא בפרק האחרון של הספר?

ברט הארט של הפרק האחרון כבר איננו ההיטמן, לפחות לא מבחינה פיזית. אנו פוגשים את ברט בתקופה שלאחר השבץ, בעודו מנסה להרכיב מחדש את פאזל חייו. ברט ממש מתחיל הכל מחדש, גם פעולות פשוטות מוציאות ממנו מאמץ עילאי ברמה של קרב האיירון מן מרסלמניה 12. ברט מתחיל מפסימיות כבדה, ובאיטיות רבה מתחיל לחזור לעצמו. כמובן שהוא כבר לא חזר להיות אותו היטמן, אבל ברט קם על רגליו ויוצא לחיים חדשים.

בינתיים ברקע, וכשהוא מעריך מאוד את העובדה שלא מת, רבים מחבריו הולכים לעולמם. ברט כבר איבד את אוון, דייבי, קורט הניג ומיס אליזבת. אלו רק מעטים מבין קבוצת מתאבקים ענקית אשר הפכו לקורבנות של עולם ההיאבקות. ברט יוצא למספר מסעות בעולם, כשגם נשמע על היכרותו עם רעייתו השנייה. סוף הפרק מספר לנו על מותו של סטו הארט, לאחר שהלן כבר הלכה לעולמה. ברט היה קשור מאוד לאביו, ובהחלט ניתן לשים לב שהוא לקח ללב את הפרידה העצובה, ובצדק.

לאחר פרק הסיום נקבל קטע סיכום קטן שבו ברט משמיץ את יריביו ומעצים את אופיו. הוא מספר שלעולם לא יסלח לשון (כן אה) ומשתף בדעתו לגבי המסע האדיר שלו אשר נמשך כמעט 3 עשורים. אני מאוד ממליץ לכולם לקרוא את התרגום המעולה של יוסי לשאר הפרקים, שכאמור נמצא כאן להנאתכם:
http://www.tapuz.co.il/forums/articles/subsubcategory/13/636/3698/886

 

שי מילר

New member
מנהל
פרק 47: שיר החזרה הביתה

לאחר השבץ שלי, התעוררתי בכל יום וריחמתי על עצמי, אפילו שידעתי שאני בר מזל שאני עדיין חי. הייתי הרוס. לא יכולתי לשרוק יותר אז כשהאחיות טיפלו בי, זמזמתי את "חסד מופלא" בראשי. חיוכי התעקל למטה בצידי השמאלי ונשאר כך, כמו לעג. עיני השמאלית הייתה פקוחה וראייתי הידרדרה. לא יכולתי להפסיק להתפרק מבחינה רגשית. הכל גרם לי לבכות כשהתקשיתי בכל יום לחזור לאיפה שהייתי. זה היה בטח מביך, עד שגיליתי שאי יציבות רגשית הייתה נפוצה למי שחווה שבץ ושכולם שם בכו כל הזמן. נזכרתי באיך ששון מייקלס אמר שאיבד את חיוכו. טוב, אני איבדתי את החיוך שלי, את היכולת לקרוץ, ושותקתי בכל הצד השמאלי של הגוף שלי. בהתחלה, רציתי לבצע קאמבק כמו ההיטמן, אבל לאחר ארבעה ימים שאלתי את דוקטור ווטסון אם עליי להתרגל לרעיון שלא אלך משם באופן פשוט. הוא אמר לי שלא אוכל ללכת לשום מקום הרבה מאוד זמן. אבל עדיין לא הבנתי עם מה אני מתעסק.

צפיתי בספיישל של מרדכי ריכלר מבית החולים שלי, וכשראיתי את החיוך הגדול שלי בסוף, כל כך שמח שניצחתי את זעזוע המוח שלי, כשרק שבוע אחר כך חוויתי שבץ, נזכרתי במילותיו של וינס: "החיים לא הוגנים". לא יכולתי להרים קיסם. נחנקתי כל הזמן כי שפתיי ולשוני עבדו בחצי. נאמר לי שהחלק החשוב ביותר בהחלמה שלי יבוא בחצי השנה הראשונה, ושהשלושה הראשונים היו קריטיים. ב-1 ביולי, זוכה מדליית הזהב הקנדי הראשון בהיאבקות, חברי דניאל יגאלי, ומאמנו, דייב מק'קיי, באו לבקר אותי. בדיוק כשהועמסתי לאמבולנס בפארק, דניאל השאיר לי הודעה בטלפון לבוא לסעוד איתו, עם קופי ענאן ועם מנהיגים אפריקניים שהיו בוועידת ה-G8 בקאנאנאסקיס, קרוב לקלגרי. דניאל היה מספיק חביב כדי לגלגל אותי אל המרתף, שבו חניתי בכיסא הגלגלים שלי והקשבתי לבחורה מבוגרת ומתוקה בשם מרים, שגם חוותה שבץ, כשאמרה לי שהיא בטוחה שאנצח את הדבר הזה.


אחי ברוס הגיע לחדרי בלי להודיע עם צוות חדשות מהטלוויזיה. למזלי נחסכה ממני ההשפלה של להיראות במצבי הגרוע כי הייתי בטיפול מחוץ לחדר. לאחר מכן, הכנתי רשימה קצרה של חברים ומשפחה שארצה לראות ונתתי למרסי את המשימה הנוראית של לאכוף את זה: אלו שלא יכלו להיכנס האשימו אותה. היא ארגנה צוות אבטחה שהיה מחוץ לדלתי 24 שעות ביממה, והרגשתי בטוח כשאני ידעתי שאני מוגן. אלי ניסתה להשתמש בסטו כדי לראות אותי, אבל השומר אמר לה שהיא לא ברשימה. אלי גרמה לסטו להאמין שלא רציתי לראות גם אותו ולקחה אותו הביתה. באותו הערב קית' התקשר כדי להגיד לי כמה זה הדאיג את סטו, וזעמתי. אני לא חושב שאלי יכלה לפגוע בי יותר באותו הזמן, ובסטו. כשהיא יודעת כמה הייתי מודאג, ישר על הבוקר מרסי אספה את סטו מבית הארט והביאה אותו כדי לראות אותי. כשגלגלה אותו אל החדר, השתמשתי בכל כוחי כדי לעמוד מכיסא הגלגלים שלי ולצעוד שלושה או ארבעה צעדים לא יציבים אליו כדי ללחוץ את ידו הגדולה והשמנה. הוא חייך כל כך עד שדמעות עמדו בעיניו.

יום אחד, אחרי שחזרתי מפיזיותרפיה מתישה, שכבתי במיטתי מוכן לנמנום כשהטלפון שלי צלצל. לא יכולתי להיות יותר מבולבל כששמעתי את קולו של וינס. הוא נתן לי מילות עידוד כשהתנגדתי לרצוני לטרוק את הטלפון. קולי נסדק כשניסיתי להגיד לו שממש רציתי לנקות את העניינים איתו, ושאחד מהדברים הכי חשובים עבורי היו שלא רציתי שהקריירה שלי תימחק. דיברנו על ה-DVD על הקריירה שלי שלא קרה בגלל סרבייבור סירייס ועל הרעיון שאצטרף להיכל התהילה של ה-WWF יום אחד. כשהורדתי את הטלפון לבסוף, פרצתי בבכי כי הבנתי שבאותו הרגע הפלתי את אחד מהסלעים הכבדים ביותר שסחבתי. בכל בוקר, ג'ולי הביאה לי ארוחת בוקר וקפה. היא עזרה לי בדרכים שלעולם לא אשכח. לעולם הייתי מחלים כל כך טוב אלמלא אהבתה ותמיכתה. לאחר שג'ולי הלכה, הלכתי שוב לפיזיותרפיה. כשעברתי את הפציינטים, וכולם לא הפסיקו לבכות, אני הזכרתי לעצמי שהיום אנצח.

בוקר אחד, במעלית, לא יכולתי שלא לבהות בילד קטן ונאה בגיל תשע או עשר. הוא היה בכיסא גלגלים, עם גדמים מדממים וחבושים איפה שהיו פעם הרגליים שלו. כשהוא היה עצוב, הוא לבש כובע בייסבול שכיסה את ראשו הקירח. בתוך כמה שניות, נזכרתי בכל הבנות ובכל המקומות שהייתי בהם, איך שהעולם היה שייך לי. היו לי ספיקות בנוגע לכך שהבחור הקטן והמסכן הזה יקבל רישיון נהיגה או יעשה אהבה עם חברתו הראשונה. ירדנו רק כמה קומות והורדתי את הכובע שלי אל עיניי כדי להחביא את דמעותיי. האומץ שהיה בעיניו העצובות גרם לי להצטער על שאי פעם ריחמתי על עצמי. זה העיר משהו בתוכי. לאחר המעלית עם הילד הזה, התפללתי על חיי. חזרתי לאט לאט, פעימת לב אחת כל פעם. זמן להיות הגיבור שתמיד העמדתי פנים שאני. כעבור 11 חודשים הייתי באוסטרליה. זה היה ה-20 במאי, 2003, ויום השנה הרביעי של מותו של אואן היה במרחק של כמה ימים. שמחתי להסתלק מקלגרי כי מאי היה חודש כזה מדכא עבורי. זאת הייתה שנה ארוכה. שלא לדבר על מזג האוויר הידוע לשמצה של קלגרי, שרמז אביב אבל היה קרוב לחורף. הקרה הרטובה שאבה את האנרגיה שלי כי הקשתה את שריריי והיה לי קשה יותר ללכת. זאת הייתה שנה ארוכה.
 

שי מילר

New member
מנהל
חלק ב'

תמיד חשבתי שאני בלתי ניתן להשמדה, והמצב החדש גרם לי להיות מנוטרל. נאחזתי בתקווה שאצא מהמצב המייאש הזה. נאלצתי להתגבר על הפחד מהאפשרות שלא אלך יותר. למזלי קיבלתי תמיכה אדירה מהרופאים ומהאחיות. גם מרסי וג'ולי עמדו לצידי. כל החברים הטובים הגיעו לתמוך בי, התרגשתי במיוחד מהטלפון של וולטר גרצקי אשר סבל משבץ בעצמו. הוא הדגיש שאסור לי להתייאש ואני חייב להתאזר בסבלנות. אמנם חברים רבים הגיעו, אך מעולם ההיאבקות רודי פייפר היה היחיד שביקר אצלי.

כל התקדמות קטנה נחשבה להישג. התחלתי ממצב שלא יכולתי להזיז את האצבע. התעייפתי גם מכך שניסיתי להניח את היד על השולחן. בתחילה לא יכולתי להתלבש או לאכול בכוחות עצמי. שנאתי שהאחיות באו איתי לשירותים כדי שלא אפול. לאחר מספר ימים למדתי להישען על הקיר. הכל היה קשה ומאתגר. העקשנות השתלמה, אך האחיות נזפו בי. הן לא רצו שאחבל בסיכויי ההחלמה. נחתי המון. הכל התקדם בקצב איטי, עד שלבסוף הצלחתי להזיז את היד, להרים יד, לעמוד, ללכת ולהיפטר מכסא הגלגלים. לאחר מכן החזקתי כוס קפה בעצמי וקראתי עיתון. לבסוף הרשו לי להסתובב לבדי במהלך היום ובסופי שבוע. לא הרשו לי לנהוג, ונראיתי כל הזמן כמו מישהו שחטף פטיש לראש.

ב-4 לספטמבר 2002, הצלחתי לקרוץ ובכיתי מהתרגשות. גם החיוך שלי חזר. 3 חודשים לאחר השבץ, הצלחתי לרכב על האופניים בחניון בית החולים. החלק השמאלי בגופי תפקד ברמה של 15 אחוז, אך המוח שלי שידר לי שמצבי משתפר. באותו סתיו הייתי אורח הכבוד של פתיחת עונת ההוקי, ותרמתי את קולי עבור דיבוב לסדרת טלוויזיה. בדצמבר הוזמנתי לארוחת ערב של מיאמי הוריקיינס. מוחמד עלי היה שם ונעץ בי את מבטו המפורסם. צלעתי לעברו והאולם כולו רעש. הסברתי לו שסבלתי משבץ. מבטו הסגיר שהוא חבר לזירה אשר מתמודד עם כאב גדול יותר מתקופתו כשהתאגרף.

באותו יום פגשתי את וינס בדירתו בבוקה ראטון. דיברנו כל הזמן כשהייתי בבית החולים, והנתק בינינו החל להתאחות. וינס היה מאוד אבהי, וקיבלתי אותו בברכה. מלאך המוות של הרסלינג לקח את קורט הניג בפברואר 2003 ומיס אליזבת במאי. שניהם נפטרו עקב מנת יתר. קורט היה אחד מחבריי הטובים, וליז תמיד נראתה (בדומה לאמי) נחמדה מדי עבור עסקי הרסלינג. מותם גרם לי להעריך את המזל הגדול שלי שעדיין הייתי בחיים. התמלאתי במחשבות לגבי עולם ההיאבקות האכזרי שלקח את חייהם.

כאמור ב-21 למאי הגעתי לסידני עבור מופע של WWA. מטרתי הייתה לשתף ברגשותיי, על אף שלא ממש רציתי להופיע בשידור חי. עדיין הייתי בטראומה לאחר שהגעתי למונטריאול כמחווה לז'אק רוז'ו כ-6 שבועות לאחר השבץ. זה היה סיוט, אך לא יכולתי לאכזב אותו. צלעתי באיטיות לעיני 5,000 צופים, וקיבלתי פופ מטורף. בקושי זזתי והפרומו שלי היה מגושם, אך כולם שמחו שאני עדיין בחיים. עדיין לא הייתי מוכן, אך התגאיתי בעצמי שלפחות ניסיתי. כעת הגעתי לאוסטרליה וניסיתי שוב. הבטחתי לעצמי שארכב על האופניים בנהר יארה, והצלחתי! ההופעה שלי ב-WWA הוכיחה לעולם שמה שלא הורג רק מחשל. התרגשתי מכך שפגשתי את המתאבקים וכולם הביעו דאגה אמיתית. סטינג סיפר לי על כך שמצא את אלוהים. הודיתי לו, אך לא הייתי צריך למצוא את אלוהים; מעולם לא באמת איבדתי אותו. הגמדים מהמופע תמכו בי מאחורי הקלעים. לא אהבתי שנועצים בי מבטים או מרחמים עליי, אך הגמדים ידעו להתמודד עם שני המצבים האלה.

אנדרו מקמנוס הציג אותי, ולפתע המנגינה שלי מ-WWF החלה לבקוע מהרמקולים. צלעתי לזירה וחששותיי התאמתו: קפאתי לגמרי. הם צרחו את שמי, הודיתי להם בקצרה ויצאתי מהזירה. הרגשתי פתטי במיוחד. חזרתי לחדר ההלבשה ואחד מהגמדים טפח על רגלי. המתאבקים הגמדים תמיד היו נחמדים אליי. הודיתי לו ושמרתי על מבט זקוף, אך מיד לאחר מכן קרסתי לחלוטין. הגעתי למלבורן ב-23 למאי, ורציתי להוכיח שאני מסוגל לעמוד במשימה. דיברתי עם חברים יווניים מהמעדניה ליד המלון. אמרתי להם שאם אני מסוגל לדבר איתם למשך שעות, אין שום סיבה שלא אצליח לדבר עם האוהדים למשך מספר דקות. באותו ערב הצלחתי לדבר מהלב. הפעם 3 הגמדים נתנו לי לואו פייבז, הייתי מאושר.

החברים הציעו לי להגיע למועדון חשפנות. הגעתי בלימוזינה, הרקדניות היו יפות וחשופות. הקהל היה איכותי, לגם קוניאק ועישן סיגרים. שוחחתי עם חשפנית שחורה וחמודה מטרינידד. לגמתי מהבירה וכמעט שכנעתי אותה להגיע לחדרי. באותו רגע פנתה אליי בלונדינית שנראתה כמו קורטני לאב. היא סיפרה לי שבעלה ממזמז חשפנית לנגד עיניה. היא התלוננה שכל הגברים חזירים, וחשבה להפוך ללסבית. באותו רגע ראיתי את הגמדים, ופניתי אליה. "את מחפשת משהו שונה? מתי בפעם האחרונה שכבת עם 3 גמדים?" הגמדים התקרבו אליה והיא כעסה עליי: "יש לך מושג עם מי אתה מדבר?" הגבתי שבסך הכל מדובר בהצעה.

לאחר מכן שכבתי בחדרי, הייתי מעט שיכור לאחר תקופה ארוכה מדי. שמעתי נקישה בדלת, זאת הייתה החשפנית מטרינידד. היא אמרה שחששה מכך שאהיה בודד. הזמנתי אותה להיכנס וחשבתי לעצמי שברט הארט הישן חזר ובגדול. למחרת טסתי לניו זילנד. מזג האוויר היה קר וגשום. קיבלתי שם אבן יקרה, נאמר לי שהצ'יף בירך את האבן. מאותו רגע ואילך האבן תמיד נמצאת עליי. לא חושב שהיה חימום באולם, גם לא ידעתי מה לומר לצופים אבל שמחתי להיות בחיים; זה היה ניצחון גדול מבחינתי. אמרתי לצופים שהחיים קצרים והמוות ארוך. דיברתי על מותם של אוון, דייבי, קורט וליז. ברגע הזה הבנתי שאני שורד אמיתי.
 

שי מילר

New member
מנהל
חלק ג'

חשבתי שסטו ירצה לחיות במקום עם טיפול איכותי, אך הוא העדיף להישאר בבית. אלי וג'ורג'יה טיפלו בו, הן נעזרו בבנותיה של אלי. סטו לבטח שנא את אובדן העצמאות. הוא איבד את השמיעה, אך שמח מאוד לראות אותי. באחד מביקוריי הוא אמר לי: "אמך פשוט אהבה אותך בטירוף, ואתה גם אחד מהאנשים האהובים עליי". סטו התקשה לזהות אותנו, סמית עזר במטלות הבית: הוא פינה את הזבל, ענה לטלפון והכין ארוחת ערב. סטו ישן המון. הלן הייתה כל חייו, הוא חיכה לפגוש אותה בעולם הבא. כשכבר הצלחתי לתפוס אותו ברגע של צלילות, שוחחנו ארוכות. עיניו התעוררו לחיים כשדיברתי על שוטרז מהעבר. נזכרתי גם בשוטרז שאהבתי בעצמי: קורט, בוב אורטון, ליאו, סטימבוט. לפתע הוא שתק והביט בי בגאווה, סטו אמר שהייתי מתאבק חובבני טוב. הוא לא נהנה מההיאבקות בטלוויזיה, כך שלא צפה יותר מדי. דלקת ריאות כמעט וניצחה את סטו באותו אביב, הוא נלחם במחלה מספר פעמים.

נסעתי לניו אורלינס וביקרתי את ארון נוויל. משפחת נוויל חיבקה אותי באהבה רבה. זכיתי לפגוש את בוב דילן, הוא לבש קפוצ'ון ובהחלט לא נראה כמו מישהו שרוצה להכיר אנשים חדשים. יחד עם זאת, ארון ציין שאני חבר שלו ובוב לחץ את ידי. אצבעותיו היו רכות ועדינות, ניסיתי לא להפעיל לחץ על ידו. לפעמים לא כיף להיות מפורסם מדי, כך לפחות הרגשתי כשפגשתי אותו. למחרת נסענו להלוויתו של אגדת הבלוז ארל קינג. גם קלאסי פרדי בלאסי נפטר ב-2 ליוני, הוא הגיע לגיל 85. בקיץ 2003 לקחתי את בלייד לביקור באירופה. היינו בפריז, לונדון ומילאנו. הראייה שלי עדיין הייתה מוגבלת. הגעתי למונזה באיטליה כדי לחלק חתימות, אפילו בלייד השיב למספר שאלות. ראיתי שם בחורה יפה עם שיער שחור ועיניים כחולות. היא הגישה לי מכתב, והבחנתי בכך שידה רעדה. דיברנו לאחר המופע במשך כשעה. הבטחתי לשמור על קשר והחלפנו כתובות מייל.

חזרתי לקלגרי וסטו שב לבית החולים. חששנו שהסוף קרב ובא. בינתיים הייתי טרוד בעינייני תביעת הנכות שלי, אשר נתקלה בקשיים. חברת הביטוח דרשה שרופא מטעמם יבדוק אותי, אך הבדיקה נערכה כ-3.5 שנים לאחר זעזוע המוח שלי, כך שלא באמת שיקפה את מצבי בעת הגשת התביעה. טסתי לאדמונטון ב-10 לספטמבר 2003, עבור סדרת בדיקות שנמשכה יומיים. הגעתי לרופא בשם מייקל קיגן. הייתי בטוח שזה בסך הכל עניין פורמלי, הוא רק צריך למסור לחברת הביטוח שאכן עברתי זעזוע מוח ושבץ. הם יקבלו את המידע וישלמו לי. כבר מהרגע הראשון הוא אמר שמתאבקים נחשבים בעיניו לנוכלי ענק. הוא לא יסכים שאשקר לו; הרופא טען שיחשוף את התרמית שלי ולדבריו הגשתי תביעה שקרית. הסברתי לרופא כי אין טעם שאוותר על 3 שנים בתור אלוף WCW כדי להגיש תביעה שקרית.. יכולתי להרוויח הרבה יותר כסף ברסלינג. קיגן עדיין לא השתכנע, הוא אמר שלא דיווחתי לו על זעזועי מוח קודמים. הרופא אמר שקרא על כך באינטרנט. הגאון הזה חשב שהרסלינג מזויף אבל פציעות וורק מהאינטרנט היו אמיתיות. לא ידעתי איך אוכל לשכנע אותו.

מעולם לא חוויתי זעזוע מוח לפני הבעיטה של גולדברג. הרופא ניסה להתגרות בי, הוא העליב את סטו וקרא לו פחדן. התחלתי לחשוב אם כדאי לחבוט בו או להעיף אותו מעבר לשולחן. רתחתי מזעם כשנסעתי לשדה התעופה. הוא העליב את סטו למרות שידע על אשפוזו; הרופא סיפר לי שקרא בעיתון על דלקת הריאות שלו. אבי היה קשוח איתנו, אך זה מה שגרם לנו להתחנך כראוי. אני זוכר מקרה שכמעט וגנבו את אחד מהרכבים שלנו. סטו לא התקשר למשטרה, הוא תפס את הגנב בעצמו. אבי התקשר להוריו של הגנב וביקש שיבואו לאסוף אותו. לאחר מכן סטו סידר לו תפקיד במופעים שלנו, הוא נתן לו הזדמנות שנייה. לא יכולתי לסבול שהרופא טען שסטו פחדן.

נזכרתי שב-1987 אבי נסע איתי לאדמונטון עבור מופע של WWF. במהלך הנסיעה הוא סיפר לי דברים שלא ידעתי: עברו כשומר סף, היכרותו עם הלן וסיפורים על 3 דורות של משפחת מקמהון. אבי השתנה לאחר מותו של אוון. לדעתי גם אמי הייתה מבוישת במותה, היא האשימה את עצמה בכישלונותינו. סטו רק רצה להצטרף אליה בגן עדן. ב-10 לאוקטובר ביקרתי אותו בבית החולים. הוא היה מחובר למיכל חמצן ואינפוזיה. חיכיתי במסדרון בזמן שהוא נלקח לבדיקות, ופגשתי שם שוטר לשעבר אשר סבל משיטיון. אשתו אמרה לי שהצטערה לשמוע על מחלתו של אבי. בזמן שסטו נלקח לצילומי הרנטגן, דמעות מילאו את עיניי. אני זכרתי סטו אחר, עם רגליים בעובי של עמודי טלפון. כעת הוא נראה כמו תינוק, שקט ואסיר תודה.

לאחר מספר ימים נפגשנו עם הרופאים אשר אמרו שמצבו משתפר, אך בקושי חלפו יומיים ו-BJ עדכן אותי שגם סטו סבל משבץ. הוא אמר שאוכל לפגוש אותו בפעם האחרונה, אולם עליי להזדרז. ג'ולי הגיעה איתי לבית החולים. סטו שרד למשך יום נוסף, אולם למחרת נסענו לבית החולים כשאנו מלאים בחשש. ג'ולי בדקה את מצבו וקראה לי להגיע בדחיפות. ראיתי שם את ג'ני כשהיא מיואשת, סטו נשם בכבדות ולא יכולנו לעזור. נישקתי את מצחו, תיארתי לעצמי שהוא עשה זאת עבורי ביום שנולדתי. אהבתי את אבי, הוא היה הגיבור שלי. לפתע ראיתי את הצבע אוזל מפניו, אבי נשם בפעם האחרונה. ג'ני קראה לאחות, אך ידעתי שהוא נפטר. נישקתי אותו בפעם האחרונה, ראשו היה קר ויבש. הוא הצטרף לאמי, דין ואוון. ג'ולי וג'ני התייפחו, זכיתי להיות הבן שליווה אותו ברגעיו האחרונים.

נעתרתי לבקשה להיות הנואם האחרון בהלוויתו של סטו. כולם בקלגרי אהבו אותו. ההלוויה נראתה בדיוק כפי שהיה מצפה: קאובויים, אינדיאנים ומתאבקים מילאו את הכנסייה עד אפס מקום. נקראתי לפודיום, ידעתי שזה המיין איבנט האחרון שלי. פחדתי שלא אעמוד בלחץ, וינס ואחיי נעצו בי מבטים. הבנתי שאני חייב להסב גאווה להוריי, וכך אולי אצליח להגליד את פצעי משפחתנו:

"כולנו צריכים לזכור את הזמנים שהיה מאוחר בלילה בבית משפחת הארט. הכל היה שקט, וילדי המשפחה הושכבו במיטותיהם. אבי עבר מחדר לחדר וכיבה את האורות. הוא תמיד נראה טרוד, ליבו התמלא בדאגות שרק אב ל-12 יכול להבין. סטו כיבה את האורות, ויכולת לשמוע 12 ילדים קוראים בקולי קולות: "לילה טוב, אבא! אני אוהב אותך". הקולות של ילדיך האהובים נשמעים באפילה, והאורות כבו. להתראות, אבא... אני אוהב אותך".

שיר החזרה הביתה התנגן לו בבית הקברות עדן ברוק. באותו יום ההיאבקות מתה מבחינתי. אולי זה קרה גם אצל אנשים רבים. מאותו רגע ואילך ניסיתי להתנהל באופן המצופה מבחינתו. שמעתי את שיר החזרה הביתה, השמש פרצה מבעד לעננים וראשי התמלא במיליון זיכרונות. חשבתי על החיים המדהימים שאבי העניק לי, עצמתי את עיניי ונפרדתי ממנו בפעם האחרונה.
 

שי מילר

New member
מנהל
סיכום

לאחר שאבי נפטר, נפרדתי מההיטמן. הרגשתי שזה היה הזמן המתאים. הכי חשוב בעולם שתיהנה מהחיים לפני מותך. אף אחד לא רוצה למות בידיעה שפספס חוויות משמעותיות. אצלי זה לא יקרה. היו לי חיים נהדרים ומעניינים, ונשארה עוד דרך ארוכה לפניי. נכנסתי לרסלינג כדי להכיר נשים, לראות עולם, לשמור על כושר ולהרוויח כסף. עמדתי בכל המטרות ולמדתי המון. אצטט את מארק הלפרין: "אם תרצה להגיע לפסגה, מסור את עצמך לבדידות, הסר פחד מליבך ותעבוד ללא הפסקה".

לכל פעולה יש השלכות. החיים לא תמיד הוגנים, מציע שתחיו את חייכם כאילו שמדובר ביומכם האחרון; אין דרך לדעת מה יקרה מחר. נכנסתי לביזנס כשעוד הייתי ילדון. כעת לאחר 23 שנה, לא הייתי שבור או מרושש אך בהחלט מצולק. לאחר גירושיי מג'ולי, חששתי שזה יוביל לבדידות רבה, אך בספטמבר 2004 התחתנתי עם הבחורה היפה מאותו ערב באיטליה. סינזיה הראתה לי את יומנה מגיל 14. בשנת 1995 היא כתבה שביום מן הימים תהפוך לרעייתי. מצד שני, עד לכתיבת שורות אלו כבר נפרדנו. היא לא הצליחה להתמודד עם המרחק ממשפחתה, ולאחר 30 שנה בדרכים אני בהחלט מבין אותה.

אני מתגעגע לחבריי דין, אוון, דייבי, פילמן, קורט, רוד ואפילו דיינמייט. תמיד התגאיתי בכך שכולם כיבדו אותי, ומעולם לא שיקרתי. אם אמרתי ששכבתי אמש עם 2 נשים, כך היה. מעולם לא מתחו אותי (חוץ מאוון), ואף אחד לא חירבן לי בכתר. אם תשאלו אותי לגבי וינס, אומר לכם שאזכור לנצח את עזרתו. הייתי רוצה לומר שרמאים לא משגשגים, אולם ההיפך הוא הנכון; רמאים הופכים למיליארדרים.. העולם מלא ברמאים אמידים, בעוד שקיים מחסור בגיבורים מהסוג האחר.

וינס הכניס אותי להיכל התהילה של WWE, אך זה קרה 8 שנים לאחר מונטריאול. חברת הביטוח שילמה לי כ-6 שנים לאחר הבעיטה של גולדברג. אני יכול לומר שמעולם לא בגדתי בשון, האנטר, הוגאן או פלייר. הוגאן העז לטעון ב-2005 שהמתאבקים לא סמכו עליי. הוא אמר שלא הייתי אחד מהחבר'ה, וזה שקר מוחלט. מעולם לא ביקשתי מאחרים לסחוב את התיקים שלי, ואף פעם לא מנעתי ממתאבקים אחרים להרוויח כסף. שון מייקלס גילה את אלוהים והתחתן. עם הזמן הוא שכנע את עצמו שאני דפקתי אותו בסרבייבור סיריז. מבחינתי שון תמיד יהיה כלב פחדן וחסר שיער, שקרן ומזויף. ההבדל בינינו שאני לא הייתי מוכן לדפוק אותו. האנטר נטש את צ'יינה, התחתן עם סטפני ורוצה לשלוט בעולם ההיאבקות.

מתאבקים רבים הלכו לעולמם: הוק, דה וול, בוסמן, הרקולס, אדי גררו, ארתקווייק, קנדידו, באם באם, ארני לאד, בד ניוז, שרי מארטל, כריס בנואה, בריאן אדאמס ועוד רבים וטובים. לפני שנים רבות שרר כבוד רב בביזנס. לעולם לא אסלח לשון או להאנטר על כך שהרגו את הביזנס שלנו. הביזנס לעולם לא באמת ימות, אך יהפוך למשהו שונה. הרסלינג שהכרתי ואהבתי, מת ולעולם לא ישוב. לפחות ברחתי מהרסלינג כשראשי מורם ומצפוני נקי.
 

dannygoosh

New member
יפה מאוד

אני חייב להודות שיש פה כמה תיאורים וסיפורים שבחיים לא חשבתי שאשמע מברט הארט (כל הנושא של החשפניות, לדוגמה). אבל עם כמה שהערצתי ועדיין מעריץ אותו, מן הסתם לא באמת הכרתי אותו והוא מתאר חיים והשקפות עולם די סטנדרטיות של מתאבק עבר.
&nbsp
ברט הוא מבחינתי הדמות הטראגית הגדולה ביותר של עולם הרסלינג. בן אדם שהחיים שלו נראו כמו חרא בגלל נסיבות ואופי העסק, ולשם שינוי לא בגלל סמים, סטרואידים או אלכוהול. לא יודע אם ואיך הייתי מתמודד עם כל מה שהוא עבר ומרגיז אותי שעדיין יש אנשים שקוראים לו "ממורמר". נכון, הוא היה אדם קשה ומיושן גם לפני מונטריאול, אוון והפציעות, אבל יש לו את כל הסיבות להיות ממורמר מדי פעם. לא חושב שיש מתאבק (שחי היום) שסבל יותר ממנו - נפשית ופיזית. וזה באמת מדהים בעיניי שהוא חי ומתפקד מעולה היום. גם אם לאנשים לא כיף לשמוע אדם שמשבח את עצמו.
&nbsp
עבודה מעולה של יוסי. בקרוב אחזור לקרוא את כל הספר מההתחלה, כי בכלל שכחתי שהוא תורגם פה.
 

שי מילר

New member
מנהל
לגבי המרמור

ברט היה הרבה יותר ממורמר בזמן כתיבת הספר, אני מעריך שמאז סגירת המעגל שלו ב-2010 הוא הרבה יותר רגוע.
&nbsp
ובהחלט ממליץ לקרוא את שאר הספר, לפני הפנייה של יוסי היה כאן רק פרק אחד כך שאני מאוד מוקיר את עבודתו.
 

dannygoosh

New member
גם אז וגם היום

היו לו את כל הסיבות להתבאס על העולם הזה. אני חייב לומר שאני קצת מופתע מזה שהוא אפילו לא ניסה להתאבד.
 

שי מילר

New member
מנהל
לך תדע

אולי אם לא היה מחלים מהשבץ, זה היה קורה.
מצד שני הוא לא נראה כמו הטיפוס שיתאבד
 

dannygoosh

New member
שמע

הוא לא היה צריך "אם" בחיים שלו. קרה לו מספיק חרא as is כדי לדחוף אדם שפוי אל הקצה.
גם בנואה לא נראה כמו הטיפוס שירצח את המשפחה שלו ויתאבד, אבל אנחנו בתכלס לא יודעים כלום על האדם במצבו השפוי והרציונלי, ויודעים עליו אפילו פחות מזה כשהוא נאלץ להתמודד עם מצבים רפואיים ונפשיים קיצוניים במהלך חייו.
 

שי מילר

New member
מנהל
יש משהו בדבריך

ברט למעשה כמעט היחיד שנשאר בחיים מבין חבריו המתאבקים. יש לו עדיין את ניידהארט אבל בסך הכל יש שם שורה ארוכה של גופות. ראיתי היום את הפרומו של sunny days ואני קולט שכולם שם מתים חוץ משניהם: אוון, דייבי ופילמן.
 

Turkisher

New member
תהיו בני אדם

רק תכתבו תודה בסיום של כל פרק. למה בחו"ל אנשים מקפידים להגיד תודה על כל דבר ואצלנו הכל מתקבל כמובן מאליו?
יש כאן השקעה אחושלוקי וכל הכבוד ליוסי.
לתוכנו של הספר - אני רק בפרק 15 אבל ברט נשמע טרחן ומתאמץ להיות מסכן וממורמר כמו שכתבו אחרים.
מאד קשה להתרשם מ-10 הפרקים הראשונים שבהם הוא זורק שמות של עשרות מתאבקים ומקומות שדי חוזרים על עצמם ללא תכלית ותרומה מהותית לסיפור.
מקווה שההמשך ישתפר כשיגיע זמן המקמהן.

שוב תודה גדולה למתרגם. כן ירבו.
 

dannygoosh

New member
תן לאנשים לחיות את חייהם בבקשה

מי שרוצה לומר "תודה אחי אתה מלך" - יאמר. מי שלא - לא. לבקש מאנשים לומר "תודה" זה לא לעניין ולא ייתן שום תועלת. אני גם זוכר שפעם אחת יוסי בעצמו ביקש את זה די באגרסיביות אחרי אחד הפרויקטים שלו, וענו לו שאחרי תגובה כזו, כל "תודה" שתגיע היא כנראה לא אותנטית וצריכה להילקח בעירבון מאוד מוגבל.
&nbsp
כמויות ה"תודה" ולייקים - לא צריכים להיות מטרה או גורם להשקעה מצד גולש מסוים.
 
למעלה