ושיהיה לנו שבוע טוב...

ידי קסם

New member
ושיהיה לנו שבוע טוב...


שבוע עמוס רגשית עבר עלי...
מתח עם האיש שלי, שלווה בכעס וצעקות לא נשלטות שלי כלפיו, (לפחות הסופ"ש הזה עבר על מי מנוחות...)
כעס סמוי על חברה טובה שבהריון (שלישי צפוף),שבחרה לשתף אותי ראשונה מבין כל החבר'ה על ההריון. בעוד שאני היתי מעדיפה שאם כבר אז להיות אחרונה חביבה שיודעת... וכמובן כעס על עצמי על שאיני מאושרת בשבילה.
לאחר הפסקה וחזרה טובה לשגרה מצד ביתי שהראתה שיפור והפסקה של יותר משבועיים בהרטבות במיטה והנה השבוע שוב, בתחילת השבוע לאחר 4 ימי עצירות ברח לה במכנסיים, לפני שלושה ימים ברח לה פיפי במיטה שלה והיום לפנות בוקר לראשונה ברח לה גם אצלנו במיטה.
השבוע המיגרנה נתנה שוב אותותיה, בחמישי מיגרנה חזקה.
אתמול בלילה חלמתי חלום בו אני בבדיקה בביה"ח ושם הרופאה מגלה שלא הוציאו את כל השיליה, ומוציאה, היא מאוד אמפתית אלי ומסרבת לקבל תשלום, בעלי נשאר לדבר איתה ואני יוצרת מחדרה וכל הדרך חזרה שומעת בכי של יולדות ותינוקות שנולדו והדמעות הכאב לא מפסיקות לצאת ממני (במציאות כבר שכחתי איך בוכים).
השבוע היו לי כאבי מחזור חזקים ולא היתי צריכה לקבל ובנוסף ירד לי דם מהאף בעת הקינוח (בהריון ירד לי הרבה דם מהאף). ולכן היום בבבוקר ביצעתי בדיקת הריון ולצערי... רק קו אחד!

אבל... היום כשישנו בבוקר, ביתי קמה ראשונה, עולה למיטתינו, מחבקת אותי ואומרת לי באוזן "אמא, אני שלך תמיד ולנצח!"
 

דשא17

New member
קודם כל קבלי חיבוק


אני כל כך מזדהה איתך וזוכרת את התקופה שהייתי במקום שלך. אני יודעת שזה כל כך קשה ואין אין אין מילים מנחמות

אחד מילדיי גם כן חזר להרטיב במיטה לאחר האובדן (והוא היה בסביבות גיל 9...), לצערינו האובדן משפיע עליהם נפשית, אבל עם הזמן הילדים שמים את זה בצד מהר יותר מאיתנו
יש לי שאלה (מקווה שזה לא מעליב)- האם את נעזרת במישהו, הולכת לאיזושהי סדנא או טיפול, זה יכול מאוד לעזור. אני הייתי בסדנא כזו וזה עזר לי לפרוק ולהוציא את כל מה שהיה לי עם אנשים שמבינים ולא שופטים, עזר לי לעבד ולהתאבל. בעלי ואני היינו מדברים על זה, אבל באיזשהו שלב אני עדיין רציתי לדבר והוא פחות והרגשתי שאני מכבידה עליו, לכן הלכתי לסדנא

שמחתי לקרוא את מה שאמרה לך הבת שלך - זה מדהים ומתוק


בתקווה לימים טובים יותר

דשאה(ל)
 

ידי קסם

New member
היי יקרה...


תודה!
אכן, בתקווה לימים טובים יותר...


בנוגע לשאלתך- (ולא זה לא מעליב, מעליב זה כשחברה בוחרת לספר לי ראשונה ולפני כולם שלמרות ההתקן היא בהריון. בעוד שאני כ"כ רציתי להיות האחרונה ולא זאת שיודעת לפני כולם...) בחודש הראשון אחרי האובדן חיפשתי בנרות להשתתף בסדנת תמיכה לצערי ב2 המקומות אליהם פניתי לא נפתחה הקבוצה. זמן קצר לפני חזרתי לעבודה, התחלתי להיפגש מידי שבוע עם תרפיסטית, אמנם מאוד נכון עבורי אך גם מאוד לא קל... בעקבות כך שלאחרונה, התגבר המתח עם הבעל, התגבר גם הריחוק, הוא משדר לי "יאלה, תתקדמי כבר...", ולאחרונה ממש דוחק בי שאחזור למשרה המלאה על אף שזה לא נכון לי ויכול לעשות לי יותר רע מהקיים... וטוען שאני זו שהבאתי את המצב הכלכלי הקשה אליו נקלענו, בעקבות כל זאת וגם בעקבות הרגרסיה אצל הילדה, בפגישה הבאה אצלה גם הוא יהיה נוכח. בתקווה לטוב...!
ו...אוף! בשבועיים האחרונים שומעת על יותר ויותר קרובות שלי שבהיריון, ביניהן 3מהפורום, 2 מהחבר'ה הקרובים ועוד אחת ממקום העבודה שילדה אתמול בת.
ואני... לאחר כאבי מחזור חזקים שהופיעו בימים האחרונים, בחילות בבוקר ודם מהאף בבקרים- תופעה שהיתה בתקופת ההריונות, מצאתי את עצמי מבצעת בדיקה אתמול בבוקר, אבל לצערי, שוב פעם לא, שוב פעם זורקת לפח מקלון עם קו אחד.
מצד אחד לא בטוחה שרוצה, שזה בריא לי כרגע... מצד שני כל כל כועסת על עצמי, על שבמקום לפרגן ולשמוח בשמחת 'החברות', אני נצבטת לי, נדקרת מבפנים, ולא מרגישה את השמחה האמיתית אותה אמורה להרגיש. אפילו כועסת ששיתפו אותי!
- ובנוסף לכל, הבת שלי שרק אתמול אמרה לי בשיא הספונטניות "אמא אני שלך תמיד ולנצח", העיזה היום בזמן האמבטיה שלה לאמר לי "אמא את השמנת, נהיתה לך בטן גדולה!".
אז מה הפלא שאני עדין נגעלת מהגוף שלי...?!
 
כל כך מכירה את ההרגשה..

אני קוראת את מה שאת כותבת וזה כואב כל כך כי זה עדיין נמצא שם אצלי כל כך חזק. יש לי תינוק בן 8 חודשים בן ראשון שהגיע אחרי 6 אובדנים כשאחד מהאובדנים היה בשבוע 26. זה לקח 6 שנים שבהם הייתי בהריון עם כולן, השכנות, החברות, האחיות, הגיסות.. לכולן יש ילדים שכל ילד מזכיר לי..
אני זוכרת כמה כאב כשסיפרו לי על הריונות, על הנסיונות המאולצים שלי לשמוח כשבפנים הלב בכה!
אל תכעסי על עצמך, זה כל כך טבעי מה שאת מרגישה, זה חלק ממך וממה שעברת, אין זמן מספיק כדי להתאבל, זה תמיד יהיה שם רק עוצמת הכאב תשתנה.
אני יודעת שאת מרגישה שרק הריון נוסף ירפא אותך, גם אני הרגשתי ככה..
יכולה להמליץ לך על מטפלת שעזרה לי להתמודד עם המצב.
לגבי הילדה שלך, אני חושבת שרק את כאמא שלה יודעת מה נכון בשבילה ואף אחד לא יכול להגיד אם לשתף או לא ואין כמו המשפטים שהם אומרים שיכולים להיות ממיסים והורסים (לטוב או לרע), זוכרת שאחיין שלי חילק סוכריות ביום הולדת ל"כל ההורים" וכשהגיע אליי שאל אבל אמא של מי את??..
תמצאי מה שנותן לך מרגוע, אם זה הליכות ברגל (שגם יעזרו קצת לגוף לחזור לעצמו) או סתם לראות סרט בנות בטלוויזיה..
וחוץ מזה שולחת לך הרבה חיבוקים לעבור את הימים הקשים האלו בשפיות..
ואני פה בשבילך..
 
למעלה