מאסוגו פרימוי
New member
חשבתם שתיפטרו מהשרימפ כל כך מהר???!
המיתולוגיה העתיקה על כל סוגיה וענפיה ממשיכה לרתק אותנו גם היום כעת חיה. למרות הגיבורים המודרניים שיצרו מדיות הטלויזיה, הקולנוע ושאר כלי תקשורת, חוזרים אנו שוב ושוב לאותם גיבורי קדם וממשיכים להיות מושפעים ממעלליהם הססגוניים והמרתקים. לדמויות ולסיפורים יש השפעה רבה מאוד עלינו כתרבות - וכתרבות מערבית בכלל, ואחת מאבני היסוד הבלתי מעורערות של התרבות המערבית היא אבן אמנויות הלחימה. ואם כבר באומנויות לחימה עסקינן, הרי אי אפשר שלא לדבר ולהזכיר את נושא אמנויות הלחימה בזירה, אליו אנו מגיעים באופן טבעי. ומכאן קצרה דרכינו והנה ניצבת בפנינו סבתה הישירה וסמלה הבלתי מעורער של אמנות זו והרי היא, הזירה כמובן. ובכן, ידוע לכל שדמויות המיתולוגיה העתיקה עסקו והקדישו את החלק הארי מיומם ללחימה. אחד האלים העליונים המזוהה עם הלחימה בזירה, פטרונם היחיד של הגלדיאטורים והלוחמים המקצועיים, שנדפקו תמידית על ידי האיגודים הפוליטיים, אלילם ומגינם של אלה היה ג'רי השרימפ. ידוע כי שבטים עתיקים בתאילנד נהגו לעבוד אל זה, הנקרא בפיהם השרימפ. הוא היה אל הזירה, המוות והדם. על פי המיתולוגיה השרקצית, שהיתה מקובלת על שבטים קדומים שחיו בתאילנד לפני עידנים, היה השרימפ בנם של קרוביסיום, שהיה אל גידולי השדה. ואלינור, שהיתה פריחה מבת ים. אחיו היה אליהו שהיה אל בלי תיק. עוד מסופר על ג'רי שהיה לו מגן שינים קסום, שהיתה לו סגולה שהיה הופך את המשתמש בו לרואה ואינו נראה. אל זה, השרימפ, היה מקבל את אותם לוחמי זירה שנהרגו בקרב אל היכלי הכבוד בממלכתו שרימפאדס. לא ידוע הרבה על פולחן האל, מעבר לכך שהמאמינים טענו כי את השער להיכלי השרימפאדס שומרת נמית שאול אכזרית שלא תניח לאיש מלבד לוחמי זירה הרוגים לבוא בהיכל. בשלב מסויים נתגלע פולמוס ער בין הסוגדים האם תניח אותה נמית שאול, הידועה בשמה נמיסס, לנשמות לוחמי זירה לשעבר לעבור במפתן. השמרנים טענו בתוקף כי אך ורק לוחמים שנהרגו בזירה עצמה יהיו מקובלים על דעתה, ואילו לוחמים לשעבר, שנפטרו מסיבה טובה או מכל סיבה אחרת שאינה מות אלים בזירה, אינם רצויים בהיכלי השרימפ. עוד ידוע כי בתור כבוד לנמיסס נהגו השרקצים להקריב לה קורבנות. הם נהגו לחטוף ילדים נוצרים, לאגרף אותם למוות ואז לשאול אותם שאלות בלוח הכפל. את דמם היו יוצקים אל הבצק ממנו היו מכינים את מאכל הבלינצ'ס המסורתי שלהם. כשנתפסו יום אחד על חם במעשה אכזרי זה, אמרו השרקצים להגנתם : "מה פתאום! זה בכלל לא היינו אנחנו אלא היהודים!" סוגיה זו, בנוגע למי מותרת הכניסה בשערי ההיכל, נשארה חתומה עד עצם היום הזה. שהרי, עם אפוף מסתורין הוא עם השרקצים - כמוהם פולחן דתם ואלילם החמקמק והערפילי. כך או כך, פרט מרתק נוסף שהצליחו ארכיאולוגים לחשוף בעת האחרונה הוא קמצוץ על דרכם של נשמות המתים המגיעות אל השער לבקש כניסה מנמיסס, נמית השאול : הנשמות אינן יודעות את הדרך משום שהן מבולבלות מאוד לאחר המוות הפתאומי, וזה הרי מובן. על כן זקוקות הן למדריך שיעביר אותן לבטח בסירתו על נהר השרימפס. בנהר חיים לובסטרי תופת המוכנים לזלול כל נשמה שאין בידה אמצעי תשלום לשלם לאוחז המשוט, הוא גרייסוס. התשלום חמישים שקל אך ורק במזומן ומי שאין לו ז'בשו. לאחר שעברו הנשמות אל צידו השני של הנהר, הן מחכות בתור ומנהלות שיח בניהן כדי להעביר את הזמן. לפני שערי ההיכל מוצב ביתן אבן קטן ובו יושב פקיד. תפקידו של זה לבדוק כי אף נשמה אינה זוכרת מאום מחייה הקודמים, שכן זיכרון מכל סוג שהוא אינו מורשה לבוא בשער ההיכלות. נשמה המראה סימני זיכרון נשלחת מיד לחדר מיוחד שם מחכה לה ג'ורג' פורמן. לאחר כמה סיבובים עם ג'ורג' לוקה הנשמה בפרקינסון ושוכחת איך קוראים לה. בשלב זה היא מקבלת שם חדש, כרטיס כניסה לשרימפדס, ושוב לוקחים ממנה חמישים שקל. שהרי מה שאינה זוכרת לא קרה, ולשלם צריך. אז פוסעת נמיית השאול הצידה והנשמה מורשה להיכנס להיכלות שרימפדס, שם תהלך כצל חסר רגש וכך תגיע לאושר המושלם. רבים סיפורי מעלליו של אותו אל מרתק ורב גוני. אותו שרימפ שדרכו מסתורית, עלומה ונשגבת. ואכן, קמצוץ קל מעלילותיו אביא בחלק הבא במסה האפית על ג'רי השרימפ...
המיתולוגיה העתיקה על כל סוגיה וענפיה ממשיכה לרתק אותנו גם היום כעת חיה. למרות הגיבורים המודרניים שיצרו מדיות הטלויזיה, הקולנוע ושאר כלי תקשורת, חוזרים אנו שוב ושוב לאותם גיבורי קדם וממשיכים להיות מושפעים ממעלליהם הססגוניים והמרתקים. לדמויות ולסיפורים יש השפעה רבה מאוד עלינו כתרבות - וכתרבות מערבית בכלל, ואחת מאבני היסוד הבלתי מעורערות של התרבות המערבית היא אבן אמנויות הלחימה. ואם כבר באומנויות לחימה עסקינן, הרי אי אפשר שלא לדבר ולהזכיר את נושא אמנויות הלחימה בזירה, אליו אנו מגיעים באופן טבעי. ומכאן קצרה דרכינו והנה ניצבת בפנינו סבתה הישירה וסמלה הבלתי מעורער של אמנות זו והרי היא, הזירה כמובן. ובכן, ידוע לכל שדמויות המיתולוגיה העתיקה עסקו והקדישו את החלק הארי מיומם ללחימה. אחד האלים העליונים המזוהה עם הלחימה בזירה, פטרונם היחיד של הגלדיאטורים והלוחמים המקצועיים, שנדפקו תמידית על ידי האיגודים הפוליטיים, אלילם ומגינם של אלה היה ג'רי השרימפ. ידוע כי שבטים עתיקים בתאילנד נהגו לעבוד אל זה, הנקרא בפיהם השרימפ. הוא היה אל הזירה, המוות והדם. על פי המיתולוגיה השרקצית, שהיתה מקובלת על שבטים קדומים שחיו בתאילנד לפני עידנים, היה השרימפ בנם של קרוביסיום, שהיה אל גידולי השדה. ואלינור, שהיתה פריחה מבת ים. אחיו היה אליהו שהיה אל בלי תיק. עוד מסופר על ג'רי שהיה לו מגן שינים קסום, שהיתה לו סגולה שהיה הופך את המשתמש בו לרואה ואינו נראה. אל זה, השרימפ, היה מקבל את אותם לוחמי זירה שנהרגו בקרב אל היכלי הכבוד בממלכתו שרימפאדס. לא ידוע הרבה על פולחן האל, מעבר לכך שהמאמינים טענו כי את השער להיכלי השרימפאדס שומרת נמית שאול אכזרית שלא תניח לאיש מלבד לוחמי זירה הרוגים לבוא בהיכל. בשלב מסויים נתגלע פולמוס ער בין הסוגדים האם תניח אותה נמית שאול, הידועה בשמה נמיסס, לנשמות לוחמי זירה לשעבר לעבור במפתן. השמרנים טענו בתוקף כי אך ורק לוחמים שנהרגו בזירה עצמה יהיו מקובלים על דעתה, ואילו לוחמים לשעבר, שנפטרו מסיבה טובה או מכל סיבה אחרת שאינה מות אלים בזירה, אינם רצויים בהיכלי השרימפ. עוד ידוע כי בתור כבוד לנמיסס נהגו השרקצים להקריב לה קורבנות. הם נהגו לחטוף ילדים נוצרים, לאגרף אותם למוות ואז לשאול אותם שאלות בלוח הכפל. את דמם היו יוצקים אל הבצק ממנו היו מכינים את מאכל הבלינצ'ס המסורתי שלהם. כשנתפסו יום אחד על חם במעשה אכזרי זה, אמרו השרקצים להגנתם : "מה פתאום! זה בכלל לא היינו אנחנו אלא היהודים!" סוגיה זו, בנוגע למי מותרת הכניסה בשערי ההיכל, נשארה חתומה עד עצם היום הזה. שהרי, עם אפוף מסתורין הוא עם השרקצים - כמוהם פולחן דתם ואלילם החמקמק והערפילי. כך או כך, פרט מרתק נוסף שהצליחו ארכיאולוגים לחשוף בעת האחרונה הוא קמצוץ על דרכם של נשמות המתים המגיעות אל השער לבקש כניסה מנמיסס, נמית השאול : הנשמות אינן יודעות את הדרך משום שהן מבולבלות מאוד לאחר המוות הפתאומי, וזה הרי מובן. על כן זקוקות הן למדריך שיעביר אותן לבטח בסירתו על נהר השרימפס. בנהר חיים לובסטרי תופת המוכנים לזלול כל נשמה שאין בידה אמצעי תשלום לשלם לאוחז המשוט, הוא גרייסוס. התשלום חמישים שקל אך ורק במזומן ומי שאין לו ז'בשו. לאחר שעברו הנשמות אל צידו השני של הנהר, הן מחכות בתור ומנהלות שיח בניהן כדי להעביר את הזמן. לפני שערי ההיכל מוצב ביתן אבן קטן ובו יושב פקיד. תפקידו של זה לבדוק כי אף נשמה אינה זוכרת מאום מחייה הקודמים, שכן זיכרון מכל סוג שהוא אינו מורשה לבוא בשער ההיכלות. נשמה המראה סימני זיכרון נשלחת מיד לחדר מיוחד שם מחכה לה ג'ורג' פורמן. לאחר כמה סיבובים עם ג'ורג' לוקה הנשמה בפרקינסון ושוכחת איך קוראים לה. בשלב זה היא מקבלת שם חדש, כרטיס כניסה לשרימפדס, ושוב לוקחים ממנה חמישים שקל. שהרי מה שאינה זוכרת לא קרה, ולשלם צריך. אז פוסעת נמיית השאול הצידה והנשמה מורשה להיכנס להיכלות שרימפדס, שם תהלך כצל חסר רגש וכך תגיע לאושר המושלם. רבים סיפורי מעלליו של אותו אל מרתק ורב גוני. אותו שרימפ שדרכו מסתורית, עלומה ונשגבת. ואכן, קמצוץ קל מעלילותיו אביא בחלק הבא במסה האפית על ג'רי השרימפ...
