../images/Emo132.gif../images/Emo132.gif הנה גרסה מתוקנת:
אחותי מעולם לא התאמנה באמנות לחימה. כשאני הייתי בן 11 והיא היתה בת 19 ושירתה בצבא בתור מש"קית ידיעת הארץ (עדיין יש תחום כזה?), היא יצאה יום אחד לסיור מכין לקראת טיול שהיתה צריכה להדריך בירושלים. היא חזרה הביתה נפעמת. היא סיפרה לי שבחור כבן כעשרים הלך אחריה ובשלב מסויים באחת הסמטאות כשלא היו עוד אנשים בסביבה התחיל אף לרדוף אחריה. בשלב מסויים במעלה גרם מדרגות אבן תלול הוא הגיע אליה. התזמון היה רע מאוד עבורו. ברגע שהוא תפס אותה, היא נתנה לו דחיפה הגונה שגיגלה אותו במורד המדרגות הירושלמיות. היא ברחה מהמקום וחזרה הביתה. המלמדים שיטות לחימה או דרכי הגנה עצמית נותנים בראש ובראשונה כלים שיאפשרו לאדם להתמודד מול תוקף חזק ממנו. ראוי לציין שהמילה "חזק יותר" מתיחסת לא רק לחוסן פיזי אלא גם לעליונות בשל שימוש בכלי נשק. בעבר לימדתי הגה עצמית והתעניינתי מאוד בניתוח שרשראות האירועים שהובילו למקרי אונס. נוכחתי, שלא מעט מקרי אונס אירעו לאחר שהקורבן עשתה מספר טעויות בסיסיות ביותר: טרמפ עם אדם זר, פגישה במקום מבודד עם אדם לא מוכר, הליכה באיזורים או בשעות בהן לא היה מי שיראה ויעזור וכו' וכו'. אינני חוקר התנהגות ואין לי רקע אקדמי בנושא אך מנקודת מבטי אני מבין שההתנהגות של הזכר האונס שנחשבת כיום לפסולה, היתה דבר נפוץ הרבה יותר כאשר בני אדם חיו בימי קדם לפני אלפים רבים של שנים. ידוע לכולנו שזו התנהגות חייתית פרימטיבית, לפיה החזק יכול "לקחת" לעצמו יותר נשים ולתת לייצרו ביטוי כל אימת שיחפוץ בכך. ניתן לראות את זה בקרב הרבה מאוד יונקים. התופעה מאפשרת לגזע לשרוד ולהתפתח בזכות עקרון החזק השורד. אין להתנהגות כזו מקום בחברה מודרנית ומתוקנת. לדעתי ניתן להפחית את נגע מקרי האונס אך לא ניתן לחסל כליל את התופעה. כמו בעיות רבות באיזורינו, לרמת החינוך וליכולת השיטור ובייחוד לשיטור הקהילתי יש גורם מכריע בכמות מקרי האונס. כיום לדעתי, רוב מערכת החינוך מחטיאה לחלוטין את מטרותיה. היא הפכה למטחנת שכל. כיתות ענקיות ומורים שרמתם הולכת ויורדת בשל אופי המקצוע כאן ובשל רמות השכר הנמוכות. שינוי דראסטי במערכת החינוך ובשיטות הלימוד ובעיקר הפחתה דראסטית במספר הילדים בכיתה ושינוי מוחלט של תפקידו של המורה יביאו לדעתי לשיפור (אם כי כמובן לא לביטול התופעה). במקביל, שינוי מוחלט בצורת העבודה של המשטרה בישראל. ביפאן נתקלתי לראשונה בנושא השיטור הקהילתי. בכל שכונה מוצבת תחנת משטרה זעירה המאויישת לרוב 24 שעות. השוטר מכיר את דיירי השכונה. לעיתים קרובות אחד השוטרים יוצא לסיור על אופניו. השוטרים עורכים סיורי כתובות ומכירים כמעט כל דייר חדש. כמו שעון שוויצרי (או יפאני) הם הופיעו אחת לתקופה בדלת דירתי והכל נעשה תמיד ברוח טובה. הם לא נכנסים הביתה אבל הם עורכים הכירות כמעט עם כל דייר ותושב השכונה. כאשר קורה משהו, התגובה באה תוך שניות. די בטלפון אחד מהיר ויש אצלך שוטר תוך דקה או שתיים. ילדי השכונה מתודרכים לגבי מיקום הקובאן (תחנת השיטור הקהילתי) ומתבקשים לרוץ מייד לתחנה במקרה שהם חשים בסכנה. התוצאה? רמת פשיעת הרחוב ומספר מקרי השוד, גניבה מבתים, אונס וכו' הם מהנמוכים בעולם. ברור שיש שיש לקחת בחשבון שליפאן יש את הבעיות שלה ושעדיין החברה שם מושפעת מאוד מתופעות התנהגותיות ומכללים חברתיים שעדיין קיימים שם עוד מימי קדם. יפאן היא עדיין חברה יחסית מאוד מסורתית. בישראל אומרים שאין כסף, אומרים שאין תקציבים בגלל המצב הבטחוני... האמת היא שהבעיה כאן היא בסדרי עדיפויות מעוותים שנובעים משחיתות ומאינטרסים אישיים של המחזיקים בעמדות רבות ההשפעה כאן. תנועות הנוער הוחלשו בכוונה תחילה, תנועות הקניונים הוגברו. יותר מדי אנשים שמטפסים כיום בשלבים הראשונים בסולם הפוליטי הם אנשים מושחתים עד העצם. השינוי יבוא כאשר יקום דור חדש של מנהיגים שיהיה לו אכפת מהעם ולא רק מבעלי ההון. השאלה היא אם זה יקרה והאם יקומו אנשים שכאלו בדור שלנו. בינתיים - ננסה לשדל ולשכנע כמה שיותר נערות, ילדות ונשים ללמוד אמנות לחימה, לשפר את הכושר והחוסן הנפשי והגופני ולהגביר מודעות למניעת מצבים שעלולים להביא לאונס.