תמונות מסדנת הקשתות האחרונה
- פותח הנושא דוד כפרי
- פורסם בתאריך
תמונות של יאבוסאמה: ירי פרשים
אסף שפריר שלח אלי: http://www.flickr.com/photos/52279178@N00/ אנסה לכתוב יותר מאוחר, כרגע חייב לרוץ. זה שני דפים (בתחתית הראשון יש קישור לשני), תהנו!
אסף שפריר שלח אלי: http://www.flickr.com/photos/52279178@N00/ אנסה לכתוב יותר מאוחר, כרגע חייב לרוץ. זה שני דפים (בתחתית הראשון יש קישור לשני), תהנו!
איך הגעתי לזה?
ישבתי ערב אחד בחדר-האוכל בקיבוץ, וחבר שלמד איתי טאי-צ'י בא ושאל אותי אם אני רוצה ללמוד קיודו. הייתי מאוד מופתע; קראתי את "זן באמנות הקשת" של הריגל, אבל לא שמעתי על מישהו שמלמד קיודו בארץ. החבר שאל אותי: "אתה רוצה או לא?" אמרתי כן. נפגשנו שבוע אחרי-כן, החבר, אני, ועוד קבוצה מהקיבוץ, גילאים 12 עד 60, ואקירה, מתנדב מיפן, עם המורה - עזיז סובאח. הסיפור של עזיז נראה שאוב מסרט, או מבולשידו; אם לא הייתי רואה במו-עיני, לא הייתי מאמין. בצבא הוא היה בסיירת גולני, ובאותה תקופה היה בנהריה יפני מהמקויה (זאב, אולי קצת חומר עליהם?), שהיה מורה לאמנויות לחימה. הוא לימד את עזיז ועוד ארבעה, שלושה דברים: קשתות (קשת קצרה, לא ארוכה; אם הבנתי נכון מדובר בקשתות שמקורה מנינג'וצו), להבים קצרים ולחימה בחושך. על המורה עזיז מספר סיפורי נפלאות, אבל הכל הסיפור שאולי אומר יותר מכל הוא מה שקרה כשהמתנדב היפני שלח הביתה מכתב להורים, וסיפר שמצא ישראלי שאומר שהוא מלמד קיודו, אבל שזה לא קיודו כמו שהוא מכיר. עזיז לימד עם ציוד מערבי, לא יפני; אז לא היה איך להשיג ציוד יפני בארץ (האינטרנט היה בחיתוליו), והציוד הזה גם מאוד יקר. הטכניקה והקאטה לא היו כמו של קיודו (את זה אני יודע היום, אז עוד לא היה לי מושג), אבל הכל "ישב" בדיוק על העקרונות שאני מכיר מטאי-צ'י, וממבט ראשון היה לי ברור ש"הכל נכון" מבחינת הדרך. מאוד שונה מקשתות מערבית. טכניקת הדריכה שונה, היציבה שונה, אורך המתיחה שונה... הכל שונה. כששאלתי את אקירה, הוא אמר שזה "מאוד מענין"; בשביל יפני, זו דרך דיפלומטית לא לענות. אקירה לא סיפר לנו לפני-כן, אבל הוא היה דאן-2 בקיודו; בתחרויות בבית-הספר התיכון שלו הוא הגיע למקום שישי מתוך 5,000 תלמידים. אחרי שסיים תיכון הוא זנח את התחום, לצערם של הוריו; כשהם קיבלו את המכתב הזה, הם פנו למורים שלו, שהחזירו תגובה-שאלה (לקרוא בטון של סנסאי יפני קשוח): מי זה הישראלי שאומר שהוא מלמד קיודו? אצל מי הוא למד? אקירה פנה אל עזיז, בפרטיות, ושאל אותו איפה ואצל מי הוא למד. עזיז ענה לו שהוא למד אצל איטו טאנאקה סנסאי, ואקירה שלח את התשובה הביתה; שבועיים אחר-כך הגיעה תשובה מהמורים וההורים של אקירה: למַד ממנו כל מה שאתה יכול, ולַמֶד אותו כל מה שאתה יודע. אנחנו שולחים לכם ציוד קיודו, על חשבוננו. אחרי כחודשיים הגיעו בדואר-ים שתי קשתות, כפפות, חיצים, מיתרים ומעט ציוד לתיקונים. עזיז למד את הטכניקה של קיודו מאקירה, אבל זה כבר "ישב" על מה שהוא ידע עוד קודם. אני לא נכנסתי אף-פעם לקשת היפנית; המערבית מספיקה לי, וגם זה הרבה. מתישהו הייתי צריך לבחור אם להתמקד בטאי-צ'י או בקשת, ובחרתי בטאי-צ'י, בצער. אני עדין מתאמן, ומלמד קשת לכל מי שרוצה ללמוד, אבל הדגש שלי הוא של קשת כיישום עקרונות של טאי-צ'י; זה לא סותר את מה שלמדתי (הרי מההתחלה אחד הדברים שמשכו אותי היה שהעקרונות ממש זהים), אבל נותן לדברים כיוון אחר. בסדנאות אני מנסה להראות איך עובדים עם קשת; מה דרך-הלימוד, מה הטכניקה הבסיסית, ומה הרעיון שעומד מאחורי הטכניקה. למי שעוסק באמנויות לחימה/תנועה אחרות, הקשת בעצם משמשת כמיקרוסקופ, שמגדיל ומביא לשדה-הראיה הרבה דברים שבתרגול הרגיל נוח לשכוח ממנו. כשאני עובד עם בני-נוער (מפנים אלי נערים עם בעיות לימודים והתנהגות קשות), הקשת היא מוקד-המשיכה העיקרי, והמורה העיקרי. בני-נוער מאוד מתלהבים מקשת, מאוד רוצים לירות, אבל רואים מהר מאוד שזה לא דבר שאפשר להשתולל איתו. בניגוד למקל, סכין או חרב, אי-אפשר לקחת קשת ולנפנף בה בלי לדעת כלום; קשת היא כלי קונטרא-אינטואיטיבי, שצריך להירגע ולהקשיב כדי ללמוד מה עושים איתו. הרצון לירות כמו רובין-הוד מכריח את הילדים לעצור ולהקשיב לי. הטכניקה עצמה, קשה; היא מכריחה את הילדים להתאמץ, להקפיד על דיוק, להקפיד על נשימה; דברים שקשים לכל אחד, ועוד יותר קשים לאלה שמופנים אלי. הקשת היא מורה קשה; כשלא יורים נכון, חוטפים מהמיתר פליק חזק ביד, שמשאיר סימן אדום, גדול וכואב. הקשת מלמדת דיוק; הרצון לירות גורם לילדים לנסות שוב ושוב, למרות הכאב, וכך הם גם לומדים להתגבר. אפשר לכתוב עוד המון, אבל אני לא יודע כמה שווה לקרוא את זה. עדיף פשוט לירות...
ישבתי ערב אחד בחדר-האוכל בקיבוץ, וחבר שלמד איתי טאי-צ'י בא ושאל אותי אם אני רוצה ללמוד קיודו. הייתי מאוד מופתע; קראתי את "זן באמנות הקשת" של הריגל, אבל לא שמעתי על מישהו שמלמד קיודו בארץ. החבר שאל אותי: "אתה רוצה או לא?" אמרתי כן. נפגשנו שבוע אחרי-כן, החבר, אני, ועוד קבוצה מהקיבוץ, גילאים 12 עד 60, ואקירה, מתנדב מיפן, עם המורה - עזיז סובאח. הסיפור של עזיז נראה שאוב מסרט, או מבולשידו; אם לא הייתי רואה במו-עיני, לא הייתי מאמין. בצבא הוא היה בסיירת גולני, ובאותה תקופה היה בנהריה יפני מהמקויה (זאב, אולי קצת חומר עליהם?), שהיה מורה לאמנויות לחימה. הוא לימד את עזיז ועוד ארבעה, שלושה דברים: קשתות (קשת קצרה, לא ארוכה; אם הבנתי נכון מדובר בקשתות שמקורה מנינג'וצו), להבים קצרים ולחימה בחושך. על המורה עזיז מספר סיפורי נפלאות, אבל הכל הסיפור שאולי אומר יותר מכל הוא מה שקרה כשהמתנדב היפני שלח הביתה מכתב להורים, וסיפר שמצא ישראלי שאומר שהוא מלמד קיודו, אבל שזה לא קיודו כמו שהוא מכיר. עזיז לימד עם ציוד מערבי, לא יפני; אז לא היה איך להשיג ציוד יפני בארץ (האינטרנט היה בחיתוליו), והציוד הזה גם מאוד יקר. הטכניקה והקאטה לא היו כמו של קיודו (את זה אני יודע היום, אז עוד לא היה לי מושג), אבל הכל "ישב" בדיוק על העקרונות שאני מכיר מטאי-צ'י, וממבט ראשון היה לי ברור ש"הכל נכון" מבחינת הדרך. מאוד שונה מקשתות מערבית. טכניקת הדריכה שונה, היציבה שונה, אורך המתיחה שונה... הכל שונה. כששאלתי את אקירה, הוא אמר שזה "מאוד מענין"; בשביל יפני, זו דרך דיפלומטית לא לענות. אקירה לא סיפר לנו לפני-כן, אבל הוא היה דאן-2 בקיודו; בתחרויות בבית-הספר התיכון שלו הוא הגיע למקום שישי מתוך 5,000 תלמידים. אחרי שסיים תיכון הוא זנח את התחום, לצערם של הוריו; כשהם קיבלו את המכתב הזה, הם פנו למורים שלו, שהחזירו תגובה-שאלה (לקרוא בטון של סנסאי יפני קשוח): מי זה הישראלי שאומר שהוא מלמד קיודו? אצל מי הוא למד? אקירה פנה אל עזיז, בפרטיות, ושאל אותו איפה ואצל מי הוא למד. עזיז ענה לו שהוא למד אצל איטו טאנאקה סנסאי, ואקירה שלח את התשובה הביתה; שבועיים אחר-כך הגיעה תשובה מהמורים וההורים של אקירה: למַד ממנו כל מה שאתה יכול, ולַמֶד אותו כל מה שאתה יודע. אנחנו שולחים לכם ציוד קיודו, על חשבוננו. אחרי כחודשיים הגיעו בדואר-ים שתי קשתות, כפפות, חיצים, מיתרים ומעט ציוד לתיקונים. עזיז למד את הטכניקה של קיודו מאקירה, אבל זה כבר "ישב" על מה שהוא ידע עוד קודם. אני לא נכנסתי אף-פעם לקשת היפנית; המערבית מספיקה לי, וגם זה הרבה. מתישהו הייתי צריך לבחור אם להתמקד בטאי-צ'י או בקשת, ובחרתי בטאי-צ'י, בצער. אני עדין מתאמן, ומלמד קשת לכל מי שרוצה ללמוד, אבל הדגש שלי הוא של קשת כיישום עקרונות של טאי-צ'י; זה לא סותר את מה שלמדתי (הרי מההתחלה אחד הדברים שמשכו אותי היה שהעקרונות ממש זהים), אבל נותן לדברים כיוון אחר. בסדנאות אני מנסה להראות איך עובדים עם קשת; מה דרך-הלימוד, מה הטכניקה הבסיסית, ומה הרעיון שעומד מאחורי הטכניקה. למי שעוסק באמנויות לחימה/תנועה אחרות, הקשת בעצם משמשת כמיקרוסקופ, שמגדיל ומביא לשדה-הראיה הרבה דברים שבתרגול הרגיל נוח לשכוח ממנו. כשאני עובד עם בני-נוער (מפנים אלי נערים עם בעיות לימודים והתנהגות קשות), הקשת היא מוקד-המשיכה העיקרי, והמורה העיקרי. בני-נוער מאוד מתלהבים מקשת, מאוד רוצים לירות, אבל רואים מהר מאוד שזה לא דבר שאפשר להשתולל איתו. בניגוד למקל, סכין או חרב, אי-אפשר לקחת קשת ולנפנף בה בלי לדעת כלום; קשת היא כלי קונטרא-אינטואיטיבי, שצריך להירגע ולהקשיב כדי ללמוד מה עושים איתו. הרצון לירות כמו רובין-הוד מכריח את הילדים לעצור ולהקשיב לי. הטכניקה עצמה, קשה; היא מכריחה את הילדים להתאמץ, להקפיד על דיוק, להקפיד על נשימה; דברים שקשים לכל אחד, ועוד יותר קשים לאלה שמופנים אלי. הקשת היא מורה קשה; כשלא יורים נכון, חוטפים מהמיתר פליק חזק ביד, שמשאיר סימן אדום, גדול וכואב. הקשת מלמדת דיוק; הרצון לירות גורם לילדים לנסות שוב ושוב, למרות הכאב, וכך הם גם לומדים להתגבר. אפשר לכתוב עוד המון, אבל אני לא יודע כמה שווה לקרוא את זה. עדיף פשוט לירות...
אם אני לא טועה, הכוונה ללחימה בידים
ובכלי-נשק פשוטים מקשת. כמו שכתבתי, לא למדתי מעזיז מעבר לקשת קצרה, אבל תלמידה שלמדה אצלו סיפרה לי שבאחד השיעורים עזיז הלביש לתלמיד ותיק שלו כיסוי עיניים, ואז נתן להם לעשות ראנדורי עם ציוד קנדו, כשהיא ללא כיסוי עיניים; התלמיד הנ"ל, בעיניים מכוסות, חבט בה ללא בעיות. עזיז לא אמר את זה אף-פעם במפורש, אבל קיבלתי רושם שהמורה שלו ידע שהוא מלמד חמישה חיילים (סיירת גולני) שצריכים כישורים מסויימים (מדובר על התקופה שקצת לפני מלחמת לבנון, וסיירת גולני היתה פעילה מאוד בגזרה ההיא), וזה מה שהוא לימד אותם; הוא "תפר" את השיטה שלימד אותם לפי צרכיהם.
ובכלי-נשק פשוטים מקשת. כמו שכתבתי, לא למדתי מעזיז מעבר לקשת קצרה, אבל תלמידה שלמדה אצלו סיפרה לי שבאחד השיעורים עזיז הלביש לתלמיד ותיק שלו כיסוי עיניים, ואז נתן להם לעשות ראנדורי עם ציוד קנדו, כשהיא ללא כיסוי עיניים; התלמיד הנ"ל, בעיניים מכוסות, חבט בה ללא בעיות. עזיז לא אמר את זה אף-פעם במפורש, אבל קיבלתי רושם שהמורה שלו ידע שהוא מלמד חמישה חיילים (סיירת גולני) שצריכים כישורים מסויימים (מדובר על התקופה שקצת לפני מלחמת לבנון, וסיירת גולני היתה פעילה מאוד בגזרה ההיא), וזה מה שהוא לימד אותם; הוא "תפר" את השיטה שלימד אותם לפי צרכיהם.
מצד שני, עזיז הקפיד שנדע לירות
בעיניים עצומות; חלק מהשיעורים היו בחושך, או שהיה מכבה את האור (לילה) בזמן שהיינו יורים. עשינו גם גשקו של שישבת בנחל-סכר, דרומית לב"ש, שם הוא טרח להעיר אותנו באמצע הלילה לירות בחושך על חישוקים; דבר מביך מאוד, כי יורים על מה שאיננו... ולמרות שזה לכאורה זהה לירי על מטרה רגילה, תפיסת-המרחק משתנה ואתה מחטיא שוב ושוב עד שאתה לומד את הרעיון. עם זאת, בכל המקרים האלה ידענו איפה המטרה לפני שירינו, אפילו אם היה חשוך מכדי לראות אותה.
בעיניים עצומות; חלק מהשיעורים היו בחושך, או שהיה מכבה את האור (לילה) בזמן שהיינו יורים. עשינו גם גשקו של שישבת בנחל-סכר, דרומית לב"ש, שם הוא טרח להעיר אותנו באמצע הלילה לירות בחושך על חישוקים; דבר מביך מאוד, כי יורים על מה שאיננו... ולמרות שזה לכאורה זהה לירי על מטרה רגילה, תפיסת-המרחק משתנה ואתה מחטיא שוב ושוב עד שאתה לומד את הרעיון. עם זאת, בכל המקרים האלה ידענו איפה המטרה לפני שירינו, אפילו אם היה חשוך מכדי לראות אותה.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.