פסק זמן בין כחול לאפור

הפסקתי ללמד כשהרגשתי לא מחובר?

הפסקתי ללמוד כשהרגשתי שלא רק שאין לי יותר אנרגיה ללמד, אלא שההדרכה גוזלת ממני את מעט האנרגיה שנשארה. בשום מקום ברשימה לא כתבתי ובשום שלב בחיים לא הרגשתי "לא מחובר" לשיטה שלמדתי, ושאני מקווה לחזור ללמוד. הסיבה לכך שאיבדתי אנרגיה היא לא סוג החומר עליו התאמנתי אלא צורת האימון - התאמנתי והדרכתי בניגוד לעצה שקיבלתי מהמורה שלי, לא פעם אחת. הלכתי בדרך הזו מתוך אשלייה עצמית ש"לי זה לא יקרה", שהתבררה - הפלא-ופלא - כאשליה. אם אתה חושב שמקור הבעיה בשיטה, אז אני מניח שיפתיע אותך לשמוע שבעקבות פרסום הרשימה קיבלתי מסרים/מיילים ממספר מורים לשיטות שונות, חלקן עם הרבה פחות חומר לאימון אישי ממה שאני למדתי, שדיברו על אותה עייפות ושחיקה מהדרכה. אולי יפתיע אותך עוד יותר, לשמוע שמורים בכלל - גם ביסודי, חיבת ביניים, תיכון ואפילו אוניברסיטה - חווים שחיקה ובהרבה מקרים עוזבים את ההוראה. זה לא קשור למקצוע אותו הם מלמדים, זה קשור להוראה עצמה. כשההדרכה היא העיסוק העיקרי בחיים, הסיכון לשחיקה גדול הרבה יותר מאשר במצבים בהם אדם מתפרנס ממקצוע "רגיל" כלשהו, ומתאמן ומדריך כתחביב המאפשר לו "לנקות את הראש". ברגע שההדרכה היא העיסוק העיקרי, במיוחד כשזו הפרנסה העיקרית, הסיכון לחוות שחיקה והתשה גדול הרבה יותר. זה מה שקרה לי, ואין לזה שום קשר לשיטה עצמה, שאותה אני עדין רוצה ללמוד ובה אני עדין מתאמן (כרגע לצערי ללא מורה).
 
תיקון לשורה הראשונה, והבהרה

למעלה כתבתי "הפסקתי ללמוד", היה צ"ל "הפסקתי ללמד". המשפט הנכון נראה כך: הפסקתי ללמד כשהרגשתי שלא רק שאין לי יותר אנרגיה ללמד, אלא שההדרכה גוזלת ממני את מעט האנרגיה שנשארה. בשום מקום ברשימה לא כתבתי ובשום שלב בחיים לא הרגשתי "לא מחובר" לשיטה שלמדתי, ושאני מקווה לחזור ללמוד. ההחלטה להפסיק ללמוד (הפעם לא טעות...) באה בגלל העייפות הגדולה והשחיקה שתוארו למעלה וברשימה עצמה. אין טעם להגיע לשיעור אם אתה נרדם על ההגה בדרך בחזרה הביתה, אם אין לך כוח - לא פיזי ולא נפשי - להשתתף בשיעור ובאמת ללמוד. (אני אסייג שאילו היה מדובר בארוע בודד או תקופה קצרה, הייתי מתעקש וממשיך - אבל זה היה יותר משנה. מיותר.) בשום שלב לא הרגשתי "לא מחובר" לשיטה, ואין לי אלא להצטער על שלא התאמנתי והדרכתי לפי המלצתו של המורה אלא ניסיתי להפוך תחביב למקצוע. אחת הסיבות לכתיבת הרשימה, היא לאותת לאנשים שאולי נמצאים בשלב מוקדם של התהליך - כאמור, מכל בית ספר, כל שיטה וכל תחום; דיברתי גם עם מורים לנגינה שחוו תחושה דומה, שהמוסיקה שכל-כך אהבו נמאסה עליהם אחרי שנים כמורים לנגינה, והם תקועים - כי מה שאהבו כל כך בצעירותם הוא היום המקצוע היחיד שיכול לפרנס אותם, והיום הם שונאים אותו....
 
בהצלחה דוד

קודם בהצלחה בדרכך איך שתיבחר. אצלי אישית העניין בא מחקירה לעומק. לקחת משהו ובאמת לחזור עליו ולחקור אותו לעורך זמן . להגיע להבנות שלי עליו מתוך עצמי. בהתחלה זה המיבנא החיצוני או התנועה החיצונית ולאחר מיכן זה התהליך בפנים והניסיון לחוות אחדות של הכוח, הנפש וההכרה. תהליך זה לא יכול לקרות לי אם אני צריך לתרגל כמות חומר גדולה, כי אז אני צריך לעבור מתנועה לתנועה ועד שאני מגיע לתחושה אותה אני מחפש אני צריך לעבור הלאה. גם בתוך האי צ'ואן שהיא שטה ממוקדת אני לוקח רק עמידה או שתיים ותנועה אחת וחוקר אותם ולא מתרגל את על היידע באימון האישי. אני גם מלמד בדרך שאני אוהב דבר שקשה יותר למתחילים לכן רוב התלמידים שלי שהם לא תלמידי רפואה סינית תרגלו או עוד מתרגלים אצל מורים אחרים ויש להם רקע. אני גם מעודד את התלמידים לחקור בעצמם והם לא חייבים שהקונג פו שללהם יהיה כמו שלי. אני מעוניין שלכל תלמיד ימצא את הקונג פו האישי שלו בהתאם לצרכיו. אני יודע שגישתך שונה ואני מכבד אותה.
 
העיקר שהצלחת שוב לספר על עצמך ולבקר אחרים,

גם כשהוסבר - פעמיים - שמקור הבעיה אינו החומר עליו מתאמנים (הנושא החביב עליך). אני מבין שבזכות החקירה לעומק, מעולם לא הפסיק תלמיד אי-צ'ואן ללמד או להתאמן...?
 

brunoflexe

New member
הרי זה מה שלומדים באי צ'ואן -

מיקוד בדבר אחד. אבל יכול להיות שבתנועה וזרימה הם משקיעים קצת פחות ... אגב, אני עומד 38 דקות ביום, זה כמעט מספיק לפי הקריטריונים שנאמרו למעלה ...
 
לסמואיד.

לפי הבנתי בעמידה אתה צריך לנסות להיות באחדות: ZHEN TI. אם אתה מצליח לשמור על הכללים באוטובוס ללא הפראות אז כן. אם דעתך מוסחת כל פעם שיש תנועה באוטובוס אז העמידה היא יותר צורה חיצונית.
 

samoyed

New member
האמת ששאלתי בצחוק אבל

תודה על התשובה בכל מקרה. אני לא מתרגל צן צואן באוטובוס אבל לפעמים אני מנסה לעמוד תוך שמירה על העקרונות ולראות מה קורה. יתכן שלכך התכוונת ב חיצוני כי באמת אין שם עניין מנטלי אלא מעין שעשוע כזה. מיותר לציין שאני נמרח על הנוסעים האחרים מדי פעם, אבל לפחות תוך נסיון לשמור על עקרונות היציבה - אני בטוח שבשבילם זה עושה את כל ההבדל
 

jossel

New member
אל תדאג ידידי

לא משקיעים פחות.נהפוך הוא, קצת יותר מטאי ג'י.(וזה לא בצחוק) מיקוד בדבר אחד בשעתו הוא חלק מהסילבוס של כל ספורט שהומצא.לומדים מיומנויות יסוד,שולטים בהן,לומדים לחבר אותן ולהגיע למגוון אפשרויות תנועה מכמה תנועות וצעדים בסיסיים. זה צורך של אי צ'ואן ושל כל ספורט אחר שאני מכיר (כדורגל,כדורסל וכו' וכו') חוץ מטאי ג'י בו יש קאטה ועליה יקום וייפול דבר. כדורגלן לא עושה קאטות(רונאלדיניו) .בשביל מה? גם כדורסלן.גם כדורעפן.
 
ברונו, יוסל, הדיון הזה מיותר.

אמיר ניסן לקח רשימה שלי, על בעיות אישיות שלי, ומנצל הזדמנות (שוב, כדרכו) להטיף מוסר שלא טוב להתאמן על הרבה חומר. בסדר, שמענו את דעתו, עכשיו די. אין טעם בעוד דיון על מי יותר טוב ומי צודק.
 
דוד אתה מתגונן במקום שאין התקפה

שלום דוד אני התיחסתי למאמר שכתבתה ציטוט: "ג'אגלרים יודעים שהשלב הכי קשה הוא המעבר משלושה כדורים לארבעה. בשלבים הראשונים, הוספת הכדור הרביעי בדרך-כלל גורמת לך להפיל את כולם. בשיטה שלנו, כשמתחילים ללמוד דבר חדש זה לא אומר שמפסיקים להתאמן על הישן - פשוט צריך למצוא זמן לדבר החדש. ככל שמג'נגלים יותר כדורים, כך צריך לשלוח אותם ליותר זמן באוויר - כי בכל יד יכול להיות רק אחד בכל פעם. כשיש המון חומר להתאמן עליו, ומעט זמן להתאמן, יש שתי אפשרויות: להתאמן כל יום על חלק מהחומר עד שעוברים על כולו, או לוותר על חלק מהחומר. או, כמו שאני עשיתי, לחוש רגשי אשם על שאני לא מתאמן "כמו שצריך", ולהמשיך לנסות לג'נגל חומר לחמש שעות אימון רצוף בשעה וחצי של אימון יומי; וכשזה לא מצליח, לוותר על הכל" אתה עובר לפסים אישיים לדעתי זה מיותר. אני גם לא חושב שהשם של הסגנון או הסגנון הוא העיקר אי צ'ואן או שינג אי צ'ואן או בה גואה. אין שיטה מושלמת ובכל סגנון מורים שונים לימדו והתאמנו בצורות שונות. ידידי שלומי שעוסק בווינג צ'ון אומר: " אין שיטה מושלמת יש לוחמים טובים". אני מקווה שאני מצטט נכון. אני גם מציע שלא ניכנס לפסים אישיים.
 

01012001

New member
יפה שאתה מצטט פסקא שלמה...

ולא טורח לקרוא את שתי הבאות מיד אחריה...
 
../images/Emo18.gifHold it חברים

דוד כתב מאמר מרגש המכיל בתוכו וידוי אישי וגלוי. לדעתי הוא לא עשה זאת בשביל לקבל ליטוף ובטח שלא לשם פרסום עצמי. אני מציע לנהוג ברגישות בנושא ולהיזהר מאוד בתגובות. אני רוצה להאמין שאף אחד כאן לא ניסה להיות חכמולוג ושגם הכוונות שכביכול נרמזו כאן הן רק "פליטת" מקלדת וחיפזון ייתר בלחיצה על "שלח". התיאור של דוד - המקרה הזה - יכול לקרות לכל אחד. אם מישהו כאן חושב שזה לעולם לא יכול לקרות לו הוא חי באשלייה. התירגול באמנות לחימה מוביל אותנו לעיתים דרך תהליך של מחקר וגילוי עצמי. בעבר הרחוק ואפילו עדיין כיום, קיים מנהג של פרישות בו גם מורה יכול באופן לגיטימי ביותר לפרוש מהעולם ולהתבודד. בהודו ובעוד ארצות עד היום מקבלים בכאב אך בהבנה אדם שמשאיר מאחוריו משפחה והולך להתבודד לשם התפתחות ולשם תירגול דתי. בישראל של המאה ה21 אין זה ראוי לנטוש אישה ותינוקת... וטוב שכך! דוד לקח לא רק פסק זמן, אלא גם כמה צעדים אחורה מ"כָּן הציור שלו" כדי לקבל פרספקטיבה חדשה ובעקבותיה לתת לליבו להחליט האם להמשיך בציור, האם לצייר ציור חדש, ואולי לעבור למשהו אחר לגמרי... בהצלחה לדוד ואני מקווה שהדיון הזה לא הולך להתגלגל אל פגיעות הדדיות. אם מישהו כאן מרגיש ש"מה זה בא לו" להחזיר תגובה עוקצנית, אודה לו בכל ליבי אם יעצור בעצמו ויתחשב ברגשות שבאו כאן לידי ביטוי. בברכה, ז.
 
למעלה