מעניין....
אני עוסק באומנויות לחימה מגיל עשר כלומר 25 שנים. תמיד שאלתי את עצמי למה? קיבלתי תשובה לפני כמה שנים, בעצם שתי תשובות: 1. זו האהבה שלי. אני עושה אהבה עם אומנות הלחימה כבר המון שנים וכל דבר שגורם לא לעשות אהבה פוגע לי במקום הזה. לפעמים האהבה כואבת אבל היא מרחיבה את הלב לאורך הזמן. הבנתי שכל עוד אני רוצה להרחיב את ליבי אני צריך אומנות לחימה. 2. לפני 10 שנים אמרתי למורה שלי שאני לומד באוניברסיטה לשם השכלה ועושה אומנות לחימה משום שכך אני " עושה את עצמי". .....ואז התחלתי ללמד וראיתי כי אני מעייף עצמי בללמד. הרגשתי שהלימוד מוריד לי את הרוח ממנה אני בה לאומנות במיוחד בשל העובדה שאני מלמד לרוב אנשים רגילים מהישוב ולא כאלו הבאים ללמוד ממקום של לוחמים. מצד שני המורה שלי גם אמר לי "תמיד תהיה 10 רמות מעל התלמידים שלך". אמירה זו שלו גרמה לי לא לוותר על האימונים שלי. הבנתי גם שאם ההוראה גורמת לי לא להתאמן אז היא פוגעת לי במימוש האהבה לאומנות ופוגעת לי במימוש עצמי. היום אני מתאמן כל יום בבוקר, מאמן כל יום אחר הצהריים ובערב ומבדיל לגמרי בין שני האלמנטים. אם הייתי צריך לוותר על אחד מהם, ללא ספק הייתי מוותר על ההוראה. למדתי עם הזמן ללמד גם את אלו הבאים להתנתק מהיומיום, אלו הבאים לשם חברה וכו'. אני לא מנסה ללמד את כולם את כל מה שאני למדתי, אני מלמד אותם את מה שהם יכולים, רוצים ומתאים להם. המקום הזה נתן לי שקט נפשי לעשות את האומנות עם עצמי בדרכי וללמד גם בדרכים אחרות כשצריך. היום אני אוהב את האומנות יותר מתמיד, כמו שראיתי אותה בסרטים בגיל 8. אנו פשוט מאוהבים בעיסוק הזה. הוא אנחנו. הוא מיוחד. הוא מתנה שקיבלנו. אני אומר לתלמידים שלי : " אם אתם עוצמים עיניים ורואים עצמכם בדמיון מתרגלים קונג פו אז אסור לכם להפסיק" אני מבין מאוד את מה שעברת טחושב שזו הדרך לניקוי פנימי והשלמה עצמית. בהצלחה לכולם בדרך. צחי שוחט