פסק זמן בין כחול לאפור
- פותח הנושא דוד כפרי
- פורסם בתאריך
מאמר נהדר
מאוד התחברתי למה שכתבת גם אצלי היה סיפור דומה בערך עם פסנתר תמיד התאמנתי שעות עד שפשוט נשחקתי לחלוטין ועשיתי הפסקה זה קרה לפני 4 שנים האמתי מאז לא נגעתי בפסנתר חיכיתי שזה יבער בעצמותיי וזה פשוט לא קרה לא חזרתי עד היום וגם לא אחזור בזמן הקרוב כנראה שכדי לחזור למשהו שאתה אוהב בלי מטרה כמו שהייתה לי כשהתחלתי ללמוד פסנתר זה קשה כנראה מעולם לא אהבתי פסנתר אבל המטרה שהצבתי בפניי לא הניחה לי עד שהשגתי אותה ואחרי שזה קרה נגמר לי מפסנתר לחלוטין
מאוד התחברתי למה שכתבת גם אצלי היה סיפור דומה בערך עם פסנתר תמיד התאמנתי שעות עד שפשוט נשחקתי לחלוטין ועשיתי הפסקה זה קרה לפני 4 שנים האמתי מאז לא נגעתי בפסנתר חיכיתי שזה יבער בעצמותיי וזה פשוט לא קרה לא חזרתי עד היום וגם לא אחזור בזמן הקרוב כנראה שכדי לחזור למשהו שאתה אוהב בלי מטרה כמו שהייתה לי כשהתחלתי ללמוד פסנתר זה קשה כנראה מעולם לא אהבתי פסנתר אבל המטרה שהצבתי בפניי לא הניחה לי עד שהשגתי אותה ואחרי שזה קרה נגמר לי מפסנתר לחלוטין
follow your bliss
עיסוק ייתר עלול לעיתים להיות ככנפי איקארוס... עכשיו במרחק הנכון מהשמש אתה יכול להינות מזיו קרניה. אני מקווה שתשוב להתאמן אצל המורה שלך אך אינני מכיר מקרוב את מערכת היחסים ביניכם וגם אינני מ כיר מקרוב את אמנותך, את דרכו של המורה שלך וכן את המקום אליו הגעת במסע שלך עם שני אלו (האמנות עצמה ודרך הוראתו של המורה שלך). אהבתי את שכתבת אודות המורה שלך שהגיב להודעתך על עזיבה כפי שהגיב. דבר חכם הוא אמר לדעתי שכן לא ניתן להחזיק באדם בכח. מה קורה עם הקשתות?
עיסוק ייתר עלול לעיתים להיות ככנפי איקארוס... עכשיו במרחק הנכון מהשמש אתה יכול להינות מזיו קרניה. אני מקווה שתשוב להתאמן אצל המורה שלך אך אינני מכיר מקרוב את מערכת היחסים ביניכם וגם אינני מ כיר מקרוב את אמנותך, את דרכו של המורה שלך וכן את המקום אליו הגעת במסע שלך עם שני אלו (האמנות עצמה ודרך הוראתו של המורה שלך). אהבתי את שכתבת אודות המורה שלך שהגיב להודעתך על עזיבה כפי שהגיב. דבר חכם הוא אמר לדעתי שכן לא ניתן להחזיק באדם בכח. מה קורה עם הקשתות?
amir_aikido
New member
|קידה|
כל הכבוד על הכנות ועל ההבנה העצמית, גם אם לקח לה מעט זמן. כל הכבוד גם למורך על יכולתו להבין את החיים
מקרב
אמיר
כל הכבוד על הכנות ועל ההבנה העצמית, גם אם לקח לה מעט זמן. כל הכבוד גם למורך על יכולתו להבין את החיים
רן גוגיטסו
New member
../images/Emo24.gif
דברים שכתבתי אצל בבלוג: תודה על השיתוף. מאמר מעורר השראה! בהצלחה בעבודה החדשה ובחיים בכלל. אל תשכח לספר לנו כשתחזור להתאמן (בטאי צ'י או בא"ל אחרת). רן. חוץ מזה, המאמר המעולה של יוסי שריף שתיישושו הביא אצלך בבלוג גם מעורר מחשבה
דברים שכתבתי אצל בבלוג: תודה על השיתוף. מאמר מעורר השראה! בהצלחה בעבודה החדשה ובחיים בכלל. אל תשכח לספר לנו כשתחזור להתאמן (בטאי צ'י או בא"ל אחרת). רן. חוץ מזה, המאמר המעולה של יוסי שריף שתיישושו הביא אצלך בבלוג גם מעורר מחשבה
רן גוגיטסו
New member
../images/Emo163.gif
נכון... אז אל תשכח לספר לנו כשתחזור ללמוד (טאי צ'י או א"ל אחרת).
נכון... אז אל תשכח לספר לנו כשתחזור ללמוד (טאי צ'י או א"ל אחרת).
מעניין....
אני עוסק באומנויות לחימה מגיל עשר כלומר 25 שנים. תמיד שאלתי את עצמי למה? קיבלתי תשובה לפני כמה שנים, בעצם שתי תשובות: 1. זו האהבה שלי. אני עושה אהבה עם אומנות הלחימה כבר המון שנים וכל דבר שגורם לא לעשות אהבה פוגע לי במקום הזה. לפעמים האהבה כואבת אבל היא מרחיבה את הלב לאורך הזמן. הבנתי שכל עוד אני רוצה להרחיב את ליבי אני צריך אומנות לחימה. 2. לפני 10 שנים אמרתי למורה שלי שאני לומד באוניברסיטה לשם השכלה ועושה אומנות לחימה משום שכך אני " עושה את עצמי". .....ואז התחלתי ללמד וראיתי כי אני מעייף עצמי בללמד. הרגשתי שהלימוד מוריד לי את הרוח ממנה אני בה לאומנות במיוחד בשל העובדה שאני מלמד לרוב אנשים רגילים מהישוב ולא כאלו הבאים ללמוד ממקום של לוחמים. מצד שני המורה שלי גם אמר לי "תמיד תהיה 10 רמות מעל התלמידים שלך". אמירה זו שלו גרמה לי לא לוותר על האימונים שלי. הבנתי גם שאם ההוראה גורמת לי לא להתאמן אז היא פוגעת לי במימוש האהבה לאומנות ופוגעת לי במימוש עצמי. היום אני מתאמן כל יום בבוקר, מאמן כל יום אחר הצהריים ובערב ומבדיל לגמרי בין שני האלמנטים. אם הייתי צריך לוותר על אחד מהם, ללא ספק הייתי מוותר על ההוראה. למדתי עם הזמן ללמד גם את אלו הבאים להתנתק מהיומיום, אלו הבאים לשם חברה וכו'. אני לא מנסה ללמד את כולם את כל מה שאני למדתי, אני מלמד אותם את מה שהם יכולים, רוצים ומתאים להם. המקום הזה נתן לי שקט נפשי לעשות את האומנות עם עצמי בדרכי וללמד גם בדרכים אחרות כשצריך. היום אני אוהב את האומנות יותר מתמיד, כמו שראיתי אותה בסרטים בגיל 8. אנו פשוט מאוהבים בעיסוק הזה. הוא אנחנו. הוא מיוחד. הוא מתנה שקיבלנו. אני אומר לתלמידים שלי : " אם אתם עוצמים עיניים ורואים עצמכם בדמיון מתרגלים קונג פו אז אסור לכם להפסיק" אני מבין מאוד את מה שעברת טחושב שזו הדרך לניקוי פנימי והשלמה עצמית. בהצלחה לכולם בדרך. צחי שוחט
אני עוסק באומנויות לחימה מגיל עשר כלומר 25 שנים. תמיד שאלתי את עצמי למה? קיבלתי תשובה לפני כמה שנים, בעצם שתי תשובות: 1. זו האהבה שלי. אני עושה אהבה עם אומנות הלחימה כבר המון שנים וכל דבר שגורם לא לעשות אהבה פוגע לי במקום הזה. לפעמים האהבה כואבת אבל היא מרחיבה את הלב לאורך הזמן. הבנתי שכל עוד אני רוצה להרחיב את ליבי אני צריך אומנות לחימה. 2. לפני 10 שנים אמרתי למורה שלי שאני לומד באוניברסיטה לשם השכלה ועושה אומנות לחימה משום שכך אני " עושה את עצמי". .....ואז התחלתי ללמד וראיתי כי אני מעייף עצמי בללמד. הרגשתי שהלימוד מוריד לי את הרוח ממנה אני בה לאומנות במיוחד בשל העובדה שאני מלמד לרוב אנשים רגילים מהישוב ולא כאלו הבאים ללמוד ממקום של לוחמים. מצד שני המורה שלי גם אמר לי "תמיד תהיה 10 רמות מעל התלמידים שלך". אמירה זו שלו גרמה לי לא לוותר על האימונים שלי. הבנתי גם שאם ההוראה גורמת לי לא להתאמן אז היא פוגעת לי במימוש האהבה לאומנות ופוגעת לי במימוש עצמי. היום אני מתאמן כל יום בבוקר, מאמן כל יום אחר הצהריים ובערב ומבדיל לגמרי בין שני האלמנטים. אם הייתי צריך לוותר על אחד מהם, ללא ספק הייתי מוותר על ההוראה. למדתי עם הזמן ללמד גם את אלו הבאים להתנתק מהיומיום, אלו הבאים לשם חברה וכו'. אני לא מנסה ללמד את כולם את כל מה שאני למדתי, אני מלמד אותם את מה שהם יכולים, רוצים ומתאים להם. המקום הזה נתן לי שקט נפשי לעשות את האומנות עם עצמי בדרכי וללמד גם בדרכים אחרות כשצריך. היום אני אוהב את האומנות יותר מתמיד, כמו שראיתי אותה בסרטים בגיל 8. אנו פשוט מאוהבים בעיסוק הזה. הוא אנחנו. הוא מיוחד. הוא מתנה שקיבלנו. אני אומר לתלמידים שלי : " אם אתם עוצמים עיניים ורואים עצמכם בדמיון מתרגלים קונג פו אז אסור לכם להפסיק" אני מבין מאוד את מה שעברת טחושב שזו הדרך לניקוי פנימי והשלמה עצמית. בהצלחה לכולם בדרך. צחי שוחט
שלום דוד
ראשית אני מעריך מאוד את המאמר הכנה ואת היושרה ( הפסקת ללמד שהרגשת שאתה לא מחובר). יצא לי לראות כמה וכמה תלמידים אם התלבטות כמו שלך גם מבית הספר שלך וגם לקרוא על בתי ספר אחרים שמשלבים את שלושת הסגנונות כגון: תלמידים של סון לו טאנג, וחו ליו בא פה. המאסטרים שהקימו את הסגנונות האלו למדו כל סגנון לעומק וללא הסגנונות האחרים באותו זמן ולרוב ממי שהתמחה בסגנון הספציפי בלבד. סאן לו טאנג ו וואנג שו צ'ין היו קודם מאסטרים לסגנון אחד ליפני שהם למדו את השני. לדוגמה סון לו טאנג למד אצל גאו יו שאנג שינג אי לאחר מיכן ממורה אחר בה גואה ובסוף טאי צ'י. גם וואנג שו צינג למד ממורה אחד שינג אי ולאחר מכן בא גואה. יותר מאוחר הוא למד עמידות מוואנג שיאנג צ'אי ובגיל מאוחר יחסית טאי צ'י. שני המורים הקדישו את רוב הזמן לאימון ולא התאמנו רק שעתיים ביום. כאשר מורים אלו ניסו להעביר את הידע שלהם לתלמידים לדעתי היה קשה להם לוותר על כל הידע. התלמידים שלהם הרבה פעמים לא יכלו להתמודד עם כל הידע: 1. כי הם התאמנו פחות שעות ביום( פרנסה, משפחה, אופי). 2. כשרון. שני המאסטרים היו גאונים בתחומם. לדעתי כל סגנון דורש לפחות שעתיים ביום ועמידות לפי וואנג שיאנג צ'אי לפחות 45 דקות ביום ( וואנג המליץ פעמיים ביום). לכן לדעתי אם משהו מתאמן שעתיים ביום כדאי לו לבחור סגנון אחד ולחקור אותו לעומק. לפי הבנתי כל הסגנונות הפנימים מנסים להגיע לאותו מקום רק הדרך שונה. דבר נוסף אני מציע להגיע לרמה גבוה בסגנון אחד לפני שלומדים אחר, כמו סאן לו טאנג וואנג שו צ'ין. עצה שלישית אני מציע שלאחר 10 שנים התלמיד ילך להתאמן גם אצל מורה בעל גישה שונה. וואנג שו צ'ין למד לפחות מארבעה מאסטרים וסאו לו טאנג למד אצל יותר משלושה. המורה האחר לא חייב להיות טוב יותר מהראשון אלא בעל גישה שונה. עצה רביעית: אין שיטה אכי טובה או סגנון אכי טוב ולכן למי שמתאמן יותר מ 10 שנים כדאי להשאיר ראש פתוח ולא רק צייתנות למורה או שיטה מסויימת. לתלמיד שמתאמן פחות מ 10 שנים לא כדאי לערבב (תלוי כמה שעות ביום, החישוב שלי זה שעתיים כפול 10 אך אפשר גם ארבע שעות כפול חמש) . המספר פחות חשוב אלא רק הבסיס המוצק בסגנון אחד לפני שהולכים לאחר כדי לא לעשות סלט. לסיכום: לדעתי הבסיס בשיטות הפנימיות הוא החקירה האישית לעומק והרבה תנועות או סגנונות משאירים את המתרגל בתנועה החיצונית. המאסטרים הגדולים לא היו צייתנים לסגנון או מורה מסויים אלא הם הרשו לעצמם ללכת עם הרעיונות שלהם. סיייג למה שאני אומר זה דווקא בסגנונות החיצוניים כגון M,M,A שם הוכיחו ששילוב כמה סגנונות הוא הכרכי לתחרויות אלו אבל אלו אנשים שהמקצוע שלהם הוא להתאמן ולהתחרות והם מתאמנים הרבה שעות ביום. בהצלחה.
ראשית אני מעריך מאוד את המאמר הכנה ואת היושרה ( הפסקת ללמד שהרגשת שאתה לא מחובר). יצא לי לראות כמה וכמה תלמידים אם התלבטות כמו שלך גם מבית הספר שלך וגם לקרוא על בתי ספר אחרים שמשלבים את שלושת הסגנונות כגון: תלמידים של סון לו טאנג, וחו ליו בא פה. המאסטרים שהקימו את הסגנונות האלו למדו כל סגנון לעומק וללא הסגנונות האחרים באותו זמן ולרוב ממי שהתמחה בסגנון הספציפי בלבד. סאן לו טאנג ו וואנג שו צ'ין היו קודם מאסטרים לסגנון אחד ליפני שהם למדו את השני. לדוגמה סון לו טאנג למד אצל גאו יו שאנג שינג אי לאחר מיכן ממורה אחר בה גואה ובסוף טאי צ'י. גם וואנג שו צינג למד ממורה אחד שינג אי ולאחר מכן בא גואה. יותר מאוחר הוא למד עמידות מוואנג שיאנג צ'אי ובגיל מאוחר יחסית טאי צ'י. שני המורים הקדישו את רוב הזמן לאימון ולא התאמנו רק שעתיים ביום. כאשר מורים אלו ניסו להעביר את הידע שלהם לתלמידים לדעתי היה קשה להם לוותר על כל הידע. התלמידים שלהם הרבה פעמים לא יכלו להתמודד עם כל הידע: 1. כי הם התאמנו פחות שעות ביום( פרנסה, משפחה, אופי). 2. כשרון. שני המאסטרים היו גאונים בתחומם. לדעתי כל סגנון דורש לפחות שעתיים ביום ועמידות לפי וואנג שיאנג צ'אי לפחות 45 דקות ביום ( וואנג המליץ פעמיים ביום). לכן לדעתי אם משהו מתאמן שעתיים ביום כדאי לו לבחור סגנון אחד ולחקור אותו לעומק. לפי הבנתי כל הסגנונות הפנימים מנסים להגיע לאותו מקום רק הדרך שונה. דבר נוסף אני מציע להגיע לרמה גבוה בסגנון אחד לפני שלומדים אחר, כמו סאן לו טאנג וואנג שו צ'ין. עצה שלישית אני מציע שלאחר 10 שנים התלמיד ילך להתאמן גם אצל מורה בעל גישה שונה. וואנג שו צ'ין למד לפחות מארבעה מאסטרים וסאו לו טאנג למד אצל יותר משלושה. המורה האחר לא חייב להיות טוב יותר מהראשון אלא בעל גישה שונה. עצה רביעית: אין שיטה אכי טובה או סגנון אכי טוב ולכן למי שמתאמן יותר מ 10 שנים כדאי להשאיר ראש פתוח ולא רק צייתנות למורה או שיטה מסויימת. לתלמיד שמתאמן פחות מ 10 שנים לא כדאי לערבב (תלוי כמה שעות ביום, החישוב שלי זה שעתיים כפול 10 אך אפשר גם ארבע שעות כפול חמש) . המספר פחות חשוב אלא רק הבסיס המוצק בסגנון אחד לפני שהולכים לאחר כדי לא לעשות סלט. לסיכום: לדעתי הבסיס בשיטות הפנימיות הוא החקירה האישית לעומק והרבה תנועות או סגנונות משאירים את המתרגל בתנועה החיצונית. המאסטרים הגדולים לא היו צייתנים לסגנון או מורה מסויים אלא הם הרשו לעצמם ללכת עם הרעיונות שלהם. סיייג למה שאני אומר זה דווקא בסגנונות החיצוניים כגון M,M,A שם הוכיחו ששילוב כמה סגנונות הוא הכרכי לתחרויות אלו אבל אלו אנשים שהמקצוע שלהם הוא להתאמן ולהתחרות והם מתאמנים הרבה שעות ביום. בהצלחה.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.