אני והפועל תל אביב
טוב, אז התשובה שלי היא די מורכבת. תתמודדו. אפשר לומר שבדומה לאהבה גדולה אחרת בחיים שלי (הביטלס) הפועל תמיד היו שם. הם תמיד היו שם במובן הזה, שרוב האנשים שמקיפים אותי ושאיתם גדלתי- הם אוהדי הפועל. ואני לא מתכוונת לבית. אמנם גדלתי בבית שנושם כדורגל (אבא היה בלם
), אבל הוא לא ממש אדום. אמא שלי עוד חיה בדור של סטלמך, וזוכרת לניר לוין והפועל פתח תקווה חסד נעורים. אבא שלי סולד ובז לכל מה שקשור בכדורגל ישראלי. אחותי הגדולה, הייתה בנעוריה מעריצה שרופה של מכבי נתניה (
). כך שקשה לומר, שאת האהבה להפועל קיבלתי בבית. יחד עם זאת, חברה שיתופית וסוציאליסטית כמו זו שאני חיה בה- חרטה על דגלה את סמל הפועל. חברים שלי, וההורים שלהם- כולם אוהדים את הפועל. ומכיוון שהם כולם חבר'ה מצויינים ("מטובי בנינו") ידעתי שאם יש קבוצה בארץ שהקהל שלה הולם אותי- זו הפועל תל אביב. לזה אני מתכוונת, כשאני אומרת "הם תמיד היו שם". אבל מה גרם לי, אישית, להדבק בחיידק האדום? בצעירותי בכלל העדפתי כדורסל, ועד היום אני חושבת שזה משחק מרתק. אבל הגנים של אבא שלי כנראה השתרשו אצלי עמוק, אז יצא שבסביבות השנה שעברה, תרגמתי את האהבה שלי הלכה למעשה- והתחלתי גם להגיע למגרשים. וזה כיף. אתה קם בבוקר לעבודה- וכולם שם מסביב אוהבים את הפועל. ביום ראשון בבוקר- כולם שמחים עד השמיים אם ניצחנו, או מבואסים לגמרי אם הפסדנו. ואתה מגלה שלא רק החבר'ה שלך אוהבים את הפועל, אלא גם השף אוהד את הקבוצה עוד מילדותו, והרוסי שמאבטח בכניסה- עלה לארץ לפני עשר שנים והתאהב גם הוא בקבוצה האדומה מבלומפילד. בקיצור- יצא לי טוב. ואני בסביבה שרוב רובה אוהדת את הפועל. (יש איזה סורר אחד שמעדיף דווקא את 'מכביכס', אבל הוא הוא סתם "ילד כאפות" שאף אחד לא ממש סופר.
) בחודש יולי חזרתי מחופשה בטורקיה, רק כדי לגלות שבן דוד שלי, חייל בן 19, עשה תאונת דרכים קשה והוא שוכב בבית חולים עם גזע מוח מרוסק. יום אחרי זה הוא מת. ומשהו בכולנו מת יחד איתו. והוא היה אוהד שרוף של הפועל תל אביב. אבל ממש. פעם אחת אמא שלו קנתה לו מצעים צהובים, אז הוא לקח אותם כמו שהם וזרק לה אותם בסלון. כך יצא, שלאור הנסיבות המצערות המשפחה החליטה לעשות מעשה. היא העבירה בין כולם בקשה, להגיע להלוויה לא עם חולצה שחורה, כמקובל, אלא עם חולצה אדומה. בנוסף- הם השיגו מאות צמידים אדומים, וחילקו אותם לכל מי שבא. כמובן שבהתחלה לא האמנתי שזה יצא לפועל. הלוויה של לפחות 1000 איש, וכולם יגיעו עם אדום?! אבל החלטתי שאני לפחות באה עם אדום, ולא משנה מה. ואני זוכרת את הרגע שפשפשתי בארון, והשתגעתי, כי בין הררי החולצות לא הצלחתי פתאום למצוא אחת אדומה. ואמרתי לחבר שלי בעיניים דומעות, שאני אוהדת הפועל היחידה בארץ, שאתה לא מוצא אצלה בארון חולצה אדומה. בסוף מצאתי. וכשהגעתי לבית הקברות, נאלמתי דום. כולם, אבל כולם, התייצבו להלוויה בחולצות אדומות. ואני מדברת איתכם על כמות עצומה של אנשים. זה היה מחזה מדהים. ומרגש. ומכאיב. הכל ביחד. נחיל אדום של אנשים זרם אל חלקת הקבר ובכה. וזהו. כשעופר הציע לי לנהל איתו את הפורום הזה, לא כל כך רציתי בהתחלה. לא היה לי ממש זמן לקחת תחת חסותי פורום נוסף, והרגשתי שלא אוכל לתרום הרבה בנושא. אבל אחרי כל מה שקרה, לא יודעת איך להסביר את זה בדיוק, הרגשתי שאני חייבת לו את זה. משהו ברצף המאורעות, גרם לי לעשות את זה. אז זוזו, רק תדע שאני מנהלת את הפורום הזה בגללך. אולי בזכותך. אבל בעיקר- בשבילך.