Shoot The Pianist
New member
יוצר סוף השבוע - רובר ברסון
"רובר ברסון הוא הקולנוע הצרפתי, כשם שמוצרט הוא המוזיקה הגרמנית ודוסטויבסקי הוא הספרות הרוסית". (ז'אן לוק גודאר) "יש צורך באנשים רבים כדי לעשות סרט, אבל רק אדם אחד בונה, מפרק ובונה מחדש את הדימויים והצלילים שלו, כשהוא חוזר בכל שניה לתחושה הראשונית, הבלתי מובנת לאחרים, שהולידה אותם." (רובר ברסון) רובר ברסון נולד ב-1901 (ויש שאומרים ב-1907) בצרפת. מגיל צעיר גילה חוש לאמנות והוא ייעד את עצמו תחילה להיות צייר. העובדה שעסק בציור לפני שגילה את הקולנוע ניכרת רבות בסרטיו. בשנות ה-30 התחיל להתעניין בקולנוע. סרטו הראשון, אותו יצר ב-1934, הוא סרט קומי קצר בשם "פרשיות ציבוריות" שעדיין היה רחוק מאוד מהסגנון והתמטיקה של סרטיו הבאים. הסרט זכה להתעלמות. ב-1939 הצטרף לצבא הצרפתי ונפל בשבי הגרמני. הוא הוחזק שנה כאסיר מלחמה, חוויה שטלטלה את עולמו הפנימי מקצה לקצה ומאוחר יותר דחפה אותו ליצירת "הנידון למוות ברח". לאחר שיחרורו, חזר לפריז בעיצומה של המלחמה והחל לעבוד בשיא המרץ על סרטו הבא "מלאכי החטא", אותו כתב ביחד עם הסופר ז'אן ז'ירודו. הסרט מספר על השתלבותה של נערה בחיי מנזר, בו היא מתחבאת אחרי שרצחה את מאהבה. ברסון וויתר כמעט לחלוטין על האלמנטים הדרמטיים הקשורים לסיפור חקירת המשטרה, ושם את הדגש על תיאור כמעט דוקומנטרי של חיי הנזירות. הסרט יצא ב-1943 והוא היה אחד היחידים שבהם ברסון השתמש בשחקנים מקצועיים, בפסקול ככל הסרטים, ובדיאלוגים מהוקצעים. את כל אותם אלמנטים עתיד ברסון לדחות לטובת סגנון מינימליסטי ותמציתי. ב-1945 יצא סרטו הבא "הגברות מיער בולון",עיבוד לספר מאת של דני דידרו, אותו כתב הפעם עם המשורר והקולנוען ז'אן קוקטו. הסרט זכה לביקורות נלעגות ולא הובן, למרות שהשתייך פחות או יותר לזרם המרכזי ששלט באותן שנים בצרפת "הריאליזם הפסיכולוגי". אולם בנקודה אחת היה סרטו של ברסון שונה מסרטי "הריאליזם הפסיכולוגי". בעוד סרטים אלו נהגו להדגיש את המשחק והתנועות של השחקנים על מנת ליצור כביכול תובנות פסיכולוגיות של הדמויות, ברסון נמנע מכל הגזמה דרמטית, והציג משחק מבוקר ומופנם של הדמויות. בעת הכנסת סרטו הבא, "יומנו של כומר כפרי", החל ברסון לכתוב הערות קצרות על עבודתו ועל הקולנוע בכלל, הערות שיגובשו לכלל ספר הנקרא "הערות על הסינמטוגראף" .ברסון נותן באמצעות ההערות ביטוי להשקפת עולמו האמנותית והקולנועית. הוא מדגיש את הפער העצום הקיים בין הקולנוע המסחרי, הנוסחתי, הוולגרי, לבין הייעוד האמיתי של האמנות השביעית כגשר אל המוסרי והרוחני, שאליהם הוא מנסה לחתום בסרטיו. ברסון מבדיל בין ה"הקולנוע", סרטים בעלי אופי מסחרי, לבין ה"סינמטוגראף", שהוא השם המקורי שניתן לקולנוע בצרפת בסוף המאה ה-19. כך מבדיל ברסון בין יוצר הקולנוע לבין הבמאי המוציא לפועל, בין זה הרואה במדיום כלי ביטוי אישי, אמנותי, רוחני, לבין זה העושה בו שימוש טכני ונוסחתי. ברסון גם דוחה את השפעתו של התאטרון על הקולנוע: הקולנוע הוא אמנות עצמאית בעלת שפה משלה, שהבסיס שלה הוא הדימוי הוויזואלי והעריכה, ואין בינה לבין אמנות הדרמה כלום. סרטו הרביעי של ברסון, "יומנו של כומר כפרי", יצא ב-1951. הסרט מתאר את חייו של כומר צעיר הנקרע בין שליחותו המוסרית והחובה שהוא חש כלפי הקהילה, לבין ספקותיו האישיים ביחס לאמונה. אף על פי שסרט זה היה כישלון כלכלי וגרם לפשיטת רגל של המפיק, הרי שדווקא בו מגיע ברסון לבשלות קולנועית. מעתה ולאה מתאפיינים עתה סרטיו של ברסון בדחייה מוחלטת של כל הנוסחאות המאפיינות את הקולנוע המסחרי, לטובתו של קולנוע מינימליסטי לחלוטין. ב-1956 יצא סרטו המשפיע ביותר של ברסון – "הנידון למוות ברח". הסרט, המבוסס על סיפורו האמיתי של אסיר שמצליח לברוח מהכלא הגרמני, נפתח בהצהרה של ברסון: "זהו סיפור אמיתי, אני מוסר אותו כפי שהוא, ללא קישוטים". ואכן, ברסון נמנע מכל אלמנטים של סרטי בריחה אחרים. הוא נמנע מלהציג את גיבורו באור הרואי ובמקום שיראה את המאבק של האסיר בגורמים החיצוניים הוא מראה את מאבקו של האסיר בעצמו, בייאוש המשתלט עליו, בבדידות הנוראית, ובפחד המתמיד. זהו לא האסיר האמיץ שבמנוסתו יהרוג את כל הסוהרים וישחרר חצי בית כלא, זהו אדם פשוט שיש לו שתי ברירות – לחיות או למות. ורק כשהוא מגיע לתובנה הזאת, יגיע גם ניצחונה של הרוח האנושית. לכן, מעניק ברסון לסרט כותרת משנית – "הרוח נושבת לאן שהיא רוצה".
"רובר ברסון הוא הקולנוע הצרפתי, כשם שמוצרט הוא המוזיקה הגרמנית ודוסטויבסקי הוא הספרות הרוסית". (ז'אן לוק גודאר) "יש צורך באנשים רבים כדי לעשות סרט, אבל רק אדם אחד בונה, מפרק ובונה מחדש את הדימויים והצלילים שלו, כשהוא חוזר בכל שניה לתחושה הראשונית, הבלתי מובנת לאחרים, שהולידה אותם." (רובר ברסון) רובר ברסון נולד ב-1901 (ויש שאומרים ב-1907) בצרפת. מגיל צעיר גילה חוש לאמנות והוא ייעד את עצמו תחילה להיות צייר. העובדה שעסק בציור לפני שגילה את הקולנוע ניכרת רבות בסרטיו. בשנות ה-30 התחיל להתעניין בקולנוע. סרטו הראשון, אותו יצר ב-1934, הוא סרט קומי קצר בשם "פרשיות ציבוריות" שעדיין היה רחוק מאוד מהסגנון והתמטיקה של סרטיו הבאים. הסרט זכה להתעלמות. ב-1939 הצטרף לצבא הצרפתי ונפל בשבי הגרמני. הוא הוחזק שנה כאסיר מלחמה, חוויה שטלטלה את עולמו הפנימי מקצה לקצה ומאוחר יותר דחפה אותו ליצירת "הנידון למוות ברח". לאחר שיחרורו, חזר לפריז בעיצומה של המלחמה והחל לעבוד בשיא המרץ על סרטו הבא "מלאכי החטא", אותו כתב ביחד עם הסופר ז'אן ז'ירודו. הסרט מספר על השתלבותה של נערה בחיי מנזר, בו היא מתחבאת אחרי שרצחה את מאהבה. ברסון וויתר כמעט לחלוטין על האלמנטים הדרמטיים הקשורים לסיפור חקירת המשטרה, ושם את הדגש על תיאור כמעט דוקומנטרי של חיי הנזירות. הסרט יצא ב-1943 והוא היה אחד היחידים שבהם ברסון השתמש בשחקנים מקצועיים, בפסקול ככל הסרטים, ובדיאלוגים מהוקצעים. את כל אותם אלמנטים עתיד ברסון לדחות לטובת סגנון מינימליסטי ותמציתי. ב-1945 יצא סרטו הבא "הגברות מיער בולון",עיבוד לספר מאת של דני דידרו, אותו כתב הפעם עם המשורר והקולנוען ז'אן קוקטו. הסרט זכה לביקורות נלעגות ולא הובן, למרות שהשתייך פחות או יותר לזרם המרכזי ששלט באותן שנים בצרפת "הריאליזם הפסיכולוגי". אולם בנקודה אחת היה סרטו של ברסון שונה מסרטי "הריאליזם הפסיכולוגי". בעוד סרטים אלו נהגו להדגיש את המשחק והתנועות של השחקנים על מנת ליצור כביכול תובנות פסיכולוגיות של הדמויות, ברסון נמנע מכל הגזמה דרמטית, והציג משחק מבוקר ומופנם של הדמויות. בעת הכנסת סרטו הבא, "יומנו של כומר כפרי", החל ברסון לכתוב הערות קצרות על עבודתו ועל הקולנוע בכלל, הערות שיגובשו לכלל ספר הנקרא "הערות על הסינמטוגראף" .ברסון נותן באמצעות ההערות ביטוי להשקפת עולמו האמנותית והקולנועית. הוא מדגיש את הפער העצום הקיים בין הקולנוע המסחרי, הנוסחתי, הוולגרי, לבין הייעוד האמיתי של האמנות השביעית כגשר אל המוסרי והרוחני, שאליהם הוא מנסה לחתום בסרטיו. ברסון מבדיל בין ה"הקולנוע", סרטים בעלי אופי מסחרי, לבין ה"סינמטוגראף", שהוא השם המקורי שניתן לקולנוע בצרפת בסוף המאה ה-19. כך מבדיל ברסון בין יוצר הקולנוע לבין הבמאי המוציא לפועל, בין זה הרואה במדיום כלי ביטוי אישי, אמנותי, רוחני, לבין זה העושה בו שימוש טכני ונוסחתי. ברסון גם דוחה את השפעתו של התאטרון על הקולנוע: הקולנוע הוא אמנות עצמאית בעלת שפה משלה, שהבסיס שלה הוא הדימוי הוויזואלי והעריכה, ואין בינה לבין אמנות הדרמה כלום. סרטו הרביעי של ברסון, "יומנו של כומר כפרי", יצא ב-1951. הסרט מתאר את חייו של כומר צעיר הנקרע בין שליחותו המוסרית והחובה שהוא חש כלפי הקהילה, לבין ספקותיו האישיים ביחס לאמונה. אף על פי שסרט זה היה כישלון כלכלי וגרם לפשיטת רגל של המפיק, הרי שדווקא בו מגיע ברסון לבשלות קולנועית. מעתה ולאה מתאפיינים עתה סרטיו של ברסון בדחייה מוחלטת של כל הנוסחאות המאפיינות את הקולנוע המסחרי, לטובתו של קולנוע מינימליסטי לחלוטין. ב-1956 יצא סרטו המשפיע ביותר של ברסון – "הנידון למוות ברח". הסרט, המבוסס על סיפורו האמיתי של אסיר שמצליח לברוח מהכלא הגרמני, נפתח בהצהרה של ברסון: "זהו סיפור אמיתי, אני מוסר אותו כפי שהוא, ללא קישוטים". ואכן, ברסון נמנע מכל אלמנטים של סרטי בריחה אחרים. הוא נמנע מלהציג את גיבורו באור הרואי ובמקום שיראה את המאבק של האסיר בגורמים החיצוניים הוא מראה את מאבקו של האסיר בעצמו, בייאוש המשתלט עליו, בבדידות הנוראית, ובפחד המתמיד. זהו לא האסיר האמיץ שבמנוסתו יהרוג את כל הסוהרים וישחרר חצי בית כלא, זהו אדם פשוט שיש לו שתי ברירות – לחיות או למות. ורק כשהוא מגיע לתובנה הזאת, יגיע גם ניצחונה של הרוח האנושית. לכן, מעניק ברסון לסרט כותרת משנית – "הרוח נושבת לאן שהיא רוצה".