אם אדם מסתכל כל חייו לאדמה
- פותח הנושא pynokyo
- פורסם בתאריך
בין עולמות
מביאה קטן חוויה קצרה מתוך מפגש (ראשון מתוך שניים) בן שעתיים שהתקיים לפני כעשור אצל פסיכולוגית קלינית (עליה כבר כתבתי כאן בתגובה או שתיים בשרשור אחר) - בטיפול בריברסינג.
לא מדובר בהיפנוזה אלא בתהליך להעברת התודעה ממצב ערות למצב רגוע בו אין סינון של ההיגיון אלא סוג של חשיבה אוטומטית ע"י הנחיה דרך דיסק מתנגן בקולה של הפסיכולוגית - שום גורם חיצוני לא מדריך, לא מכוון, לא שואלת אותי שאלות.
כל החוויה היא שלי מתוך עצמי - אני שואלת את עצמי שאלות ואני עונה ספונטנית.
כפי שציינתי לעיל, החוויה נמשכה כשעתיים - אני רוצה לתאר כאן חלק אחד וקצר ממנה.
תקציר מקדים:
היחסים ביני לבין הורי ובין הורי לבין עצמם היו מורכבים, ולעתים קשים.
היחסים הרגשיים / הבינאישיים עם אבי היו מרוחקים - במהלך השנים הצטברו לי כלפיו כעס, זעם שנאה מודחקת.
היחסים עם אמי היו קרובים עד מחנק, הייתי קשורה אליה נפשית/רגשית והיא מצידה לא ידעה לשחרר - לא הבינה את הצרכים/הרגשות שלי - הכל היה צריך להיות על פי דרכה והבנתה. תמיד רציתי לרצות אותה - והיא אף פעם לא התרצתה. אפשר להגדיר את היחסים איתה כיחסי אהבה מצידי, דאגה וחרדה מצידה, והרבה תסכול, אכזבה, כאב מצידי וכנראה גם מצידה. הקשר שלי כלפיה היה מאוד עמוק - היא מצידה ניתקה את הקשר אתי לא אחת במהלך החיים - עוד כשגרתי בבית הוריי - לעתים היה ניתוק של מספר ימים, לפעמים קצת יותר. כשעזבתי את הבית, היו ניתוקים מצידה שיכולים להימשך חודש לפעמים יותר. כשמלאו לי 44 בערך - היה איזה אירוע שקשור אלי אבל לא מצא חן בעיניה - למרות שהאירוע היה כבר מאחוריי - היא הפסיקה לדבר אתי לשנים ממושכות. היא לא ענתה לשיחות הטלפון שלי, ואם ענתה היתה מנתקת או מעבירה אותי לאבי. מילה לא החליפה אתי.
אפילו עכשיו כשאני נזכרת בזה - דמעות חונקות את גרוני.
קשה להרגיש דחוי - במיוחד לאור העובדה שהאירוע שקרה וחלף ללא השפעה על חיי או חייה או חיי מישהו מבני המשפחה ובכלל.
הפגישה שלי אם הפסיכולוגית לא נגעה באופן ישיר ליחסים כלשהם עם הורי או עם בני אדם בכלל - הפגישה שלי איתה היתה על רקע בעיה אישית שלי עם עצמי.
עכשיו אחזור לפגישה עצמה.
לאחר שנכנסתי למצב תודעתי אוטומטי - עלו כל מיני שאלות ספונטניות אל עצמי ותשובות ספונטניות מתוך עצמי לעצמי.
בין היתר עלתה שאלה הנוגעת לאבי - התשובה שקיבלתי מתוך עומק התודעה היתה כזאת "תסלחי לו".
כשעלתה שאלה בנוגע ליחסים עם אמי התשובה היתה: "רק כשהיא תגיע לעולם הבא היא תבין". עלו עוד עניינים בנוגע לאמי ואנוכי -למשל עלתה תמונה מנבכי התודעה בה אני רואה את אמי מחזיקה כתינוקת רכה בזרועותיה ומבט אוהב ורך על פניה. עלו גם החרדות שלה לגבי היכולות האימהיות שלה ועוד כיוצא באלה.
בסוף הפגישה - הפסיכולוגית אמרה לי שאנסה לפתור את הבעיות עם אמי לפני שתלך לעולמה. הבעיה היתה שהניתוק אתי היתה בחירה שלה - לא שלי. במשך אותן שנים שהיא לא דיברה אתי, ישבה עלי מועקה כל הזמן.
רק כשבעקבות מחלת הסוכרת שלה - נאלצה לעבור ניתוח והיתה מאושפזת, שאלתי את אבי אם היא מוכנה שאבוא לבקר אותה - היא הסכימה.
כשהגעתי לבקר אותה - היא שמחה ואמרה לי שאבוא מתי שאני רוצה.
רק אז אפשר להגיד שירדה לי אבן מהלב.
ובכל זאת, הפגיעה היתה עמוקה, והחשש מדחייה כנראה ליווה אותי הלאה - וכבר אי אפשר היה להחזיר את היחסים לקדמותם - גם בגלל המוגבלות הפיסית שלה, גם בגלל הביקורתיות שלה כלפיי, וגם בגלל שלא היו לי כוחות נפש ולא כוחות פיסיים לבקר אותם לעתים קרובות.
וכל הסיפור הזה כדי להגיד שלאבי סלחתי - כל הכעס והשנאה כלפיו התחלפו באמפתיה.
היחסים עם אמי נותרו כפי שתיארתי לעיל.
ועכשיו לאחר מותה נזכרתי בקטע הזה שסיפרתי עליו - ופתאום קלטתי שהתשובה שקיבלתי אז, בעצם היתה כשהיא תהיה בין העולמות (בין העולם הזה לעולם הבא או לגלגול הבא) רק אז היא תראה דברים אחרת.
מה שנשאר לי לקוות, שהיא אכן רואה מהמקום שהיא נמצאת בו כעת - את היחסים בינינו ואותי באופן יותר מקבל.
מביאה קטן חוויה קצרה מתוך מפגש (ראשון מתוך שניים) בן שעתיים שהתקיים לפני כעשור אצל פסיכולוגית קלינית (עליה כבר כתבתי כאן בתגובה או שתיים בשרשור אחר) - בטיפול בריברסינג.
לא מדובר בהיפנוזה אלא בתהליך להעברת התודעה ממצב ערות למצב רגוע בו אין סינון של ההיגיון אלא סוג של חשיבה אוטומטית ע"י הנחיה דרך דיסק מתנגן בקולה של הפסיכולוגית - שום גורם חיצוני לא מדריך, לא מכוון, לא שואלת אותי שאלות.
כל החוויה היא שלי מתוך עצמי - אני שואלת את עצמי שאלות ואני עונה ספונטנית.
כפי שציינתי לעיל, החוויה נמשכה כשעתיים - אני רוצה לתאר כאן חלק אחד וקצר ממנה.
תקציר מקדים:
היחסים ביני לבין הורי ובין הורי לבין עצמם היו מורכבים, ולעתים קשים.
היחסים הרגשיים / הבינאישיים עם אבי היו מרוחקים - במהלך השנים הצטברו לי כלפיו כעס, זעם שנאה מודחקת.
היחסים עם אמי היו קרובים עד מחנק, הייתי קשורה אליה נפשית/רגשית והיא מצידה לא ידעה לשחרר - לא הבינה את הצרכים/הרגשות שלי - הכל היה צריך להיות על פי דרכה והבנתה. תמיד רציתי לרצות אותה - והיא אף פעם לא התרצתה. אפשר להגדיר את היחסים איתה כיחסי אהבה מצידי, דאגה וחרדה מצידה, והרבה תסכול, אכזבה, כאב מצידי וכנראה גם מצידה. הקשר שלי כלפיה היה מאוד עמוק - היא מצידה ניתקה את הקשר אתי לא אחת במהלך החיים - עוד כשגרתי בבית הוריי - לעתים היה ניתוק של מספר ימים, לפעמים קצת יותר. כשעזבתי את הבית, היו ניתוקים מצידה שיכולים להימשך חודש לפעמים יותר. כשמלאו לי 44 בערך - היה איזה אירוע שקשור אלי אבל לא מצא חן בעיניה - למרות שהאירוע היה כבר מאחוריי - היא הפסיקה לדבר אתי לשנים ממושכות. היא לא ענתה לשיחות הטלפון שלי, ואם ענתה היתה מנתקת או מעבירה אותי לאבי. מילה לא החליפה אתי.
אפילו עכשיו כשאני נזכרת בזה - דמעות חונקות את גרוני.
קשה להרגיש דחוי - במיוחד לאור העובדה שהאירוע שקרה וחלף ללא השפעה על חיי או חייה או חיי מישהו מבני המשפחה ובכלל.
הפגישה שלי אם הפסיכולוגית לא נגעה באופן ישיר ליחסים כלשהם עם הורי או עם בני אדם בכלל - הפגישה שלי איתה היתה על רקע בעיה אישית שלי עם עצמי.
עכשיו אחזור לפגישה עצמה.
לאחר שנכנסתי למצב תודעתי אוטומטי - עלו כל מיני שאלות ספונטניות אל עצמי ותשובות ספונטניות מתוך עצמי לעצמי.
בין היתר עלתה שאלה הנוגעת לאבי - התשובה שקיבלתי מתוך עומק התודעה היתה כזאת "תסלחי לו".
כשעלתה שאלה בנוגע ליחסים עם אמי התשובה היתה: "רק כשהיא תגיע לעולם הבא היא תבין". עלו עוד עניינים בנוגע לאמי ואנוכי -למשל עלתה תמונה מנבכי התודעה בה אני רואה את אמי מחזיקה כתינוקת רכה בזרועותיה ומבט אוהב ורך על פניה. עלו גם החרדות שלה לגבי היכולות האימהיות שלה ועוד כיוצא באלה.
בסוף הפגישה - הפסיכולוגית אמרה לי שאנסה לפתור את הבעיות עם אמי לפני שתלך לעולמה. הבעיה היתה שהניתוק אתי היתה בחירה שלה - לא שלי. במשך אותן שנים שהיא לא דיברה אתי, ישבה עלי מועקה כל הזמן.
רק כשבעקבות מחלת הסוכרת שלה - נאלצה לעבור ניתוח והיתה מאושפזת, שאלתי את אבי אם היא מוכנה שאבוא לבקר אותה - היא הסכימה.
כשהגעתי לבקר אותה - היא שמחה ואמרה לי שאבוא מתי שאני רוצה.
רק אז אפשר להגיד שירדה לי אבן מהלב.
ובכל זאת, הפגיעה היתה עמוקה, והחשש מדחייה כנראה ליווה אותי הלאה - וכבר אי אפשר היה להחזיר את היחסים לקדמותם - גם בגלל המוגבלות הפיסית שלה, גם בגלל הביקורתיות שלה כלפיי, וגם בגלל שלא היו לי כוחות נפש ולא כוחות פיסיים לבקר אותם לעתים קרובות.
וכל הסיפור הזה כדי להגיד שלאבי סלחתי - כל הכעס והשנאה כלפיו התחלפו באמפתיה.
היחסים עם אמי נותרו כפי שתיארתי לעיל.
ועכשיו לאחר מותה נזכרתי בקטע הזה שסיפרתי עליו - ופתאום קלטתי שהתשובה שקיבלתי אז, בעצם היתה כשהיא תהיה בין העולמות (בין העולם הזה לעולם הבא או לגלגול הבא) רק אז היא תראה דברים אחרת.
מה שנשאר לי לקוות, שהיא אכן רואה מהמקום שהיא נמצאת בו כעת - את היחסים בינינו ואותי באופן יותר מקבל.
Critical Thinking-הודעה זו בשבילך ספציפית (גם לכל קורא
)
אי אפשר להוכיח חוויה.
שום חוויה רגשית/נפשית לא ניתנת להוכחה,
אלא לבדוק/למדוד את השפעתה על הגוף שלנו או על המוח שלנו -
לפעמים ההשפעה היא רגעית, חולפת, אז הבדיקה חייבת להיות מיידית - או תוך כדי.
לפעמים ההשפעה ארוכת טווח.
בכל מקרה השפעת החוויה על הגוף/המוח - לא מעידה כלום על החוויה עצמה,
על עוצמתה או על אמיתותה.
תחושת היציאה מהגוף - לא מעידה על הישארות הנשמה לאחר המוות,
גם אם לא נהייה ספקנים כמוך, לגביה -
נניח שהתופעה אכן קיימת, והיא מן הסתם קיימת, כי אחרת אנשים לא היו מדווחים עליה.
זו חוויה של אדם עם עצמו.
הישארות הנשמה לאחר המוות מבחינתי מוטלת בספק בדיוק כמו שהיא מוטלת בספק מבחינתך - רק שאני לא שוללת אותה לחלוטין.
יש שתי דרכים לחוות את זה באופן אישי - אני מתכוונת לחוויה של הנשמה מגלגולים קודמים, או לחוויה של תקשורת עם נשמת אדם שהלך לעולמו.
הדרך הראשונה היא למות ואז להיווכח אם יש נשמה ומה עובר עליה לאחר המוות, (לא בקרוב אני מקווה ומאחלת לכולנו).
או שאין כלום ואז זה כבר לא משנה כי לא נהיה יותר.
אפשרות שנייה היא לנסות להתחבר לחוויה באופן אישי - או בעזרת טכניקות שאפשר ללמוד, להתאמן, ולחוות בעצמך או כפי שקרן כתבה - לפנות למתקשר שיעשה זאת עבורך - ואם יעלו דברים קונקרטיים/ספציפיים שנוגעים לחייך ורק אתה יודע אותם על עצמך ו/או לגבי אדם שאתה מכיר שהלך לעולמו - אם לאחר מפגש כזה תהיה המום/מופתע ואולי אפילו תתחיל להאמין שהחוויה שחווית היא אמיתית במהות שלה. אולי אז תרגיש שאכן הנשמה קיימת גם לאחר המוות.
אם תתמקד רק בחומר ובהוכחות חומריות לעולם לא תוכל לחוות חוויה נפשית מלבד השמחה והעונג שהחומר מסב לך.
אי אפשר להתמקד בגשמיות/בחומר ולהבין דברים רוחניים -
למרות שלדעתי הם שלובים זה בזה.
כל חומר מכיל גם רוח.
כל חומר מקבל את צורתו בעזרת האור, האור מאפשר לנו להבדיל בין עצמים ובכל עניין ודבר בחוויית החיים שלנו.
היקום מתנהל כמכלול
אי אפשר לבודד תופעה פיסיקלית מהמכלול -
שום תופעה פיסיקלית או רוחנית לא מתקיימת בפני עצמה -
גם אם קלטנו אותה באופן פרטני.
היקום הוא מכלול של כל התופעות כולן - הגלויות והבלתי גלויות.
מקווה שאתה נכנס למסך הראשי של הפורום ותקרא הודעה זו.
כמובן אשמח לכל קורא ולכל תגובה.
אי אפשר להוכיח חוויה.
שום חוויה רגשית/נפשית לא ניתנת להוכחה,
אלא לבדוק/למדוד את השפעתה על הגוף שלנו או על המוח שלנו -
לפעמים ההשפעה היא רגעית, חולפת, אז הבדיקה חייבת להיות מיידית - או תוך כדי.
לפעמים ההשפעה ארוכת טווח.
בכל מקרה השפעת החוויה על הגוף/המוח - לא מעידה כלום על החוויה עצמה,
על עוצמתה או על אמיתותה.
תחושת היציאה מהגוף - לא מעידה על הישארות הנשמה לאחר המוות,
גם אם לא נהייה ספקנים כמוך, לגביה -
נניח שהתופעה אכן קיימת, והיא מן הסתם קיימת, כי אחרת אנשים לא היו מדווחים עליה.
זו חוויה של אדם עם עצמו.
הישארות הנשמה לאחר המוות מבחינתי מוטלת בספק בדיוק כמו שהיא מוטלת בספק מבחינתך - רק שאני לא שוללת אותה לחלוטין.
יש שתי דרכים לחוות את זה באופן אישי - אני מתכוונת לחוויה של הנשמה מגלגולים קודמים, או לחוויה של תקשורת עם נשמת אדם שהלך לעולמו.
הדרך הראשונה היא למות ואז להיווכח אם יש נשמה ומה עובר עליה לאחר המוות, (לא בקרוב אני מקווה ומאחלת לכולנו).
או שאין כלום ואז זה כבר לא משנה כי לא נהיה יותר.
אפשרות שנייה היא לנסות להתחבר לחוויה באופן אישי - או בעזרת טכניקות שאפשר ללמוד, להתאמן, ולחוות בעצמך או כפי שקרן כתבה - לפנות למתקשר שיעשה זאת עבורך - ואם יעלו דברים קונקרטיים/ספציפיים שנוגעים לחייך ורק אתה יודע אותם על עצמך ו/או לגבי אדם שאתה מכיר שהלך לעולמו - אם לאחר מפגש כזה תהיה המום/מופתע ואולי אפילו תתחיל להאמין שהחוויה שחווית היא אמיתית במהות שלה. אולי אז תרגיש שאכן הנשמה קיימת גם לאחר המוות.
אם תתמקד רק בחומר ובהוכחות חומריות לעולם לא תוכל לחוות חוויה נפשית מלבד השמחה והעונג שהחומר מסב לך.
אי אפשר להתמקד בגשמיות/בחומר ולהבין דברים רוחניים -
למרות שלדעתי הם שלובים זה בזה.
כל חומר מכיל גם רוח.
כל חומר מקבל את צורתו בעזרת האור, האור מאפשר לנו להבדיל בין עצמים ובכל עניין ודבר בחוויית החיים שלנו.
היקום מתנהל כמכלול
אי אפשר לבודד תופעה פיסיקלית מהמכלול -
שום תופעה פיסיקלית או רוחנית לא מתקיימת בפני עצמה -
גם אם קלטנו אותה באופן פרטני.
היקום הוא מכלול של כל התופעות כולן - הגלויות והבלתי גלויות.
מקווה שאתה נכנס למסך הראשי של הפורום ותקרא הודעה זו.
כמובן אשמח לכל קורא ולכל תגובה.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.