עצוב להיות לבד
יש עצב גדול בלהיות לבד.
מרגישים את זה כבר מהילדות, כאשר עוד בגן הילדים אלו שסביבך מסרבים לשחק אתך, אבל זה עובר כי יש גננת שמטפלת.
וזה ממשיך בבית הספר עם החרמות הכיתתיות, ושלא מזמינים אותך למסיבות הכיתה. ואחר כך בתיכון בו בנות פוגשות בבנים וההפך, ואז שומעים התלחשויות במסדרונות ובחצרות , שזו יש לה חבר, וההיא יוצאת עם ההוא וכן הלאה.
ואז מגיע שלב הצבא ואני אומר לעצמי כאן בטוח אמצא אהבה, מפגש של אנשים שונים מתרבויות שונות, מאזורים שונים, ממש קיבוץ גלויות, אלא שבקיבוץ יש חברות ויש חברים, ואני נשאר עדין עם זר פרחים שאין לי לתת, ואין לי את מי לחבק. טוב נו יש לי משפחה נהדרת אוהבת תומכת מפרגנת עוזרת כמו כל משפחה נורמטיבית. אבל עדין אהבה לא מצאתי, לא אמתית בכל אופן.
הצבא מאחור, הלימודים הגבוהים כבר כאן, פלירטוט פה, מזמוז שם. סקס מזדמן פעם עם זאת ופעם עם ההיא מהספסל האחורי.
ובמסגרת לא שגרתית הצטלבו מבטינו. יותר נכון אני לא הסרתי את המבט שלי ממנה. חיזור גורלי מתחיל עכשיו. ניסיון ראשון כושל, השני צולע, בשלישי בום פוגע, היא נכנעה יוצאים למסעדה.
מכאן מתחילה לה אהבה, וכמו בכל אהבה אני משקיע, נותן, מחבק, משלם, מלביש, מקנא, מתאהב ואוהב. מ ת ח ת נ י ם!!! קולולולולו כל ששון וכל שמחה קול חתן וקול כלה.
ירח דבש, בית חדש, קצת רהיטים רעועים, טיול לחו"ל , ומתחילים את החיים.
אחרי שנה שנתיים מגיח הילד הראשון, סבתא מאושרת, סבא ברקיע השביעי, המשפחה כולה מתלהבת נכד ראשון איך לא נחגוג, ואז מגיע השני.. וכן הלאה וכן הלאה.
ובלילה אחד כאשר בא לך זמן איכות פריקה וטעינה, בום אני מקבל סטירה! לא בא לי היא אומרת כבר מציתי אותך, בא לי משהו אחרת. מזאת אומרת אני שואל, ובתוך תוכי אני יודע את התשובה, זה כדור שלג קטן שהולך להיות מפולת שלמה.
מתחיל שוב משא ומתן אבל הפעם הפוף, הפעם זה לא אני נותן מיוזמתי, הפעם זה אני נותן כי ככה צריך!!! מי קבע? אין תשובה!!! הבית נמכר, הכסף נעלם, ושוב אני נמצא במעגל הבדידות שיש בעולם.
יש משהו מאוד עצוב בלהיות לבד,
כבר לא חיים אצל ההורים וזה לא בית ספר ושיעורים, יש לך חיים חביבי תתעורר, מזונות, תשלומים, תדאג לעצמך לקורת גג, תדאג לילדים שלך, וככה ערב ערב לילה אני מנהל דוד שיח עם עצמי, לפעמים בוכה, לפעמים סתם בוהה, המון שאלות, המון תהיות, איפה טעיתי ומה עשיתי. והחברים כולם אומרים אל תאשים את עצמך! אל תיכנס למרה שחורה. האמנם?
אני מתחיל לחפש באתרי הכרויות, מבלי לפגוע בזכויות זה נראה מלהיב וזה נראה משעשע, אך בפועל לרוב אני לא פוגע, פתאום שחכתי איך לחזר, ואני אומר לעצמי איך יכול להיות אני גבר וזה טבוע אצלי, אבל מהר מאוד זה משתחרר ואני שוב עם זר פרחים ביד ימין ובקבוק יין בשמאל בדרך לדייט רציני.
וככה היא באותו סטטוס, ואני גם, מנהלים דו שיח על דה ועל הא, וכמו בראיון קבלה אני מקבל בסוף גם נשיקה, לא לא זו לא נשיקה צרפתית, אלא כזו על הלחי אחת שגורמת לי להסמיק. למחרת טלפון האם תסכימי להיפגש בשנית? והיא בחיוב וצחוק ביישני כן למה לא.
וככה אט אט רוקמת לה עור וגידים עוד מערכת אהבה בין זוג יונים, היא מחייכת, אני נהנה, דייט אחרי דייט טיולים, בילויים, בבורים מכירים, כולם מרוצים הצד שלה הצד שלי, ממש אידיליה.
מחלטים על מגורים משתופים לא לפני שמוחקים את כל כרטיסיות השם הקיימות באתרי הכרויות וככה חולפים להם השנים יש חיים משותפים, בית אישה ילדים שלה ילדים שלי. טיולים, מפגשי חברים, מסיבות, אירועים. פתאום אני לומד דברים חדשים, והיא לומדת עליי אף עושה בי קצת ניסויים משעשעים, הסקס נהדר מגוון ומהנה. וואו את פשוט אדם נפלא. אני מאוהב מחדש!!!
אבל השגרה או כפי שאני מכנה אותה השגרע, כן כן הפגע רע צץ לו אחרי X שנים יחד, ואז בבוקר אחד אני מתעורר, ומגלה שאין יותר חברים, והמשפחה כבר לא ממש תומכת ומתלהבת, וצדדים אפלים מתעוררים ויוצאים כמו מומיות מתוך קברים. ואין תחום אפור, יש רק שחור ולבן! אני מנסה להסביר שחייבים להתפשר חייבים לוותר שאין דבר כזה שחור או לבן. אבל היא בשלה, והזוגיות נגמרה, שלא תבינו לא נכון אין כאן בגידה שלי או שלה אל קובץ אירועים שיצא מכלל שליטה.
וככה אני אורז את חפציי ועושה את פעמי לכתובת אחרת, ליעד שונה מרוחק ושונה. ואותם לילות לבנים חוזרים ונשנים, מה היא עושה? על מה היא חושבת? יש לה מישהו? אוסף את כל השברים מנסה להרכיב את הפאזל של עצמי מחדש, כרגע אני רק במסגרת, כי בלב ריק הוא מחפש להתאהב מחדש במישהי אחרת.
כי ככה אני באמת מקווה למצוא את האחת שתמלא את התצרף שבפנים.
יש משהו מאוד עצוב בלהיות לבד.
יש עצב גדול בלהיות לבד.
מרגישים את זה כבר מהילדות, כאשר עוד בגן הילדים אלו שסביבך מסרבים לשחק אתך, אבל זה עובר כי יש גננת שמטפלת.
וזה ממשיך בבית הספר עם החרמות הכיתתיות, ושלא מזמינים אותך למסיבות הכיתה. ואחר כך בתיכון בו בנות פוגשות בבנים וההפך, ואז שומעים התלחשויות במסדרונות ובחצרות , שזו יש לה חבר, וההיא יוצאת עם ההוא וכן הלאה.
ואז מגיע שלב הצבא ואני אומר לעצמי כאן בטוח אמצא אהבה, מפגש של אנשים שונים מתרבויות שונות, מאזורים שונים, ממש קיבוץ גלויות, אלא שבקיבוץ יש חברות ויש חברים, ואני נשאר עדין עם זר פרחים שאין לי לתת, ואין לי את מי לחבק. טוב נו יש לי משפחה נהדרת אוהבת תומכת מפרגנת עוזרת כמו כל משפחה נורמטיבית. אבל עדין אהבה לא מצאתי, לא אמתית בכל אופן.
הצבא מאחור, הלימודים הגבוהים כבר כאן, פלירטוט פה, מזמוז שם. סקס מזדמן פעם עם זאת ופעם עם ההיא מהספסל האחורי.
ובמסגרת לא שגרתית הצטלבו מבטינו. יותר נכון אני לא הסרתי את המבט שלי ממנה. חיזור גורלי מתחיל עכשיו. ניסיון ראשון כושל, השני צולע, בשלישי בום פוגע, היא נכנעה יוצאים למסעדה.
מכאן מתחילה לה אהבה, וכמו בכל אהבה אני משקיע, נותן, מחבק, משלם, מלביש, מקנא, מתאהב ואוהב. מ ת ח ת נ י ם!!! קולולולולו כל ששון וכל שמחה קול חתן וקול כלה.
ירח דבש, בית חדש, קצת רהיטים רעועים, טיול לחו"ל , ומתחילים את החיים.
אחרי שנה שנתיים מגיח הילד הראשון, סבתא מאושרת, סבא ברקיע השביעי, המשפחה כולה מתלהבת נכד ראשון איך לא נחגוג, ואז מגיע השני.. וכן הלאה וכן הלאה.
ובלילה אחד כאשר בא לך זמן איכות פריקה וטעינה, בום אני מקבל סטירה! לא בא לי היא אומרת כבר מציתי אותך, בא לי משהו אחרת. מזאת אומרת אני שואל, ובתוך תוכי אני יודע את התשובה, זה כדור שלג קטן שהולך להיות מפולת שלמה.
מתחיל שוב משא ומתן אבל הפעם הפוף, הפעם זה לא אני נותן מיוזמתי, הפעם זה אני נותן כי ככה צריך!!! מי קבע? אין תשובה!!! הבית נמכר, הכסף נעלם, ושוב אני נמצא במעגל הבדידות שיש בעולם.
יש משהו מאוד עצוב בלהיות לבד,
כבר לא חיים אצל ההורים וזה לא בית ספר ושיעורים, יש לך חיים חביבי תתעורר, מזונות, תשלומים, תדאג לעצמך לקורת גג, תדאג לילדים שלך, וככה ערב ערב לילה אני מנהל דוד שיח עם עצמי, לפעמים בוכה, לפעמים סתם בוהה, המון שאלות, המון תהיות, איפה טעיתי ומה עשיתי. והחברים כולם אומרים אל תאשים את עצמך! אל תיכנס למרה שחורה. האמנם?
אני מתחיל לחפש באתרי הכרויות, מבלי לפגוע בזכויות זה נראה מלהיב וזה נראה משעשע, אך בפועל לרוב אני לא פוגע, פתאום שחכתי איך לחזר, ואני אומר לעצמי איך יכול להיות אני גבר וזה טבוע אצלי, אבל מהר מאוד זה משתחרר ואני שוב עם זר פרחים ביד ימין ובקבוק יין בשמאל בדרך לדייט רציני.
וככה היא באותו סטטוס, ואני גם, מנהלים דו שיח על דה ועל הא, וכמו בראיון קבלה אני מקבל בסוף גם נשיקה, לא לא זו לא נשיקה צרפתית, אלא כזו על הלחי אחת שגורמת לי להסמיק. למחרת טלפון האם תסכימי להיפגש בשנית? והיא בחיוב וצחוק ביישני כן למה לא.
וככה אט אט רוקמת לה עור וגידים עוד מערכת אהבה בין זוג יונים, היא מחייכת, אני נהנה, דייט אחרי דייט טיולים, בילויים, בבורים מכירים, כולם מרוצים הצד שלה הצד שלי, ממש אידיליה.
מחלטים על מגורים משתופים לא לפני שמוחקים את כל כרטיסיות השם הקיימות באתרי הכרויות וככה חולפים להם השנים יש חיים משותפים, בית אישה ילדים שלה ילדים שלי. טיולים, מפגשי חברים, מסיבות, אירועים. פתאום אני לומד דברים חדשים, והיא לומדת עליי אף עושה בי קצת ניסויים משעשעים, הסקס נהדר מגוון ומהנה. וואו את פשוט אדם נפלא. אני מאוהב מחדש!!!
אבל השגרה או כפי שאני מכנה אותה השגרע, כן כן הפגע רע צץ לו אחרי X שנים יחד, ואז בבוקר אחד אני מתעורר, ומגלה שאין יותר חברים, והמשפחה כבר לא ממש תומכת ומתלהבת, וצדדים אפלים מתעוררים ויוצאים כמו מומיות מתוך קברים. ואין תחום אפור, יש רק שחור ולבן! אני מנסה להסביר שחייבים להתפשר חייבים לוותר שאין דבר כזה שחור או לבן. אבל היא בשלה, והזוגיות נגמרה, שלא תבינו לא נכון אין כאן בגידה שלי או שלה אל קובץ אירועים שיצא מכלל שליטה.
וככה אני אורז את חפציי ועושה את פעמי לכתובת אחרת, ליעד שונה מרוחק ושונה. ואותם לילות לבנים חוזרים ונשנים, מה היא עושה? על מה היא חושבת? יש לה מישהו? אוסף את כל השברים מנסה להרכיב את הפאזל של עצמי מחדש, כרגע אני רק במסגרת, כי בלב ריק הוא מחפש להתאהב מחדש במישהי אחרת.
כי ככה אני באמת מקווה למצוא את האחת שתמלא את התצרף שבפנים.
יש משהו מאוד עצוב בלהיות לבד.