היי כולם,
אז בגדול, אני כמעט בת 26, בזוגיות קרוב ל-3 שנים עם בחור מדהים, גרים ביחד כבר שנה. בנוסף, אני סטודנטית (נותרו לי שנה וחצי לתואר) והוא סיים לפני שנה. לי יש עבודת סטודנט חלקית והוא עובד במשרה מלאה.
כבר חצי שנה שיש לנו דיבור רציני על חתונה. כבר תקופה ארוכה שאנחנו מרגישים מוכנים לכך רגשית, ולפני שבוע בערך הייתה לנו שיחה מעמיקה על האופן בו נממן את החתונה (רק בעצמנו, אין לנו כוונה להיעזר בהורים). לאחר השיחה הזאת, הבנו שנוכל להשיג סכום יפה בעוד כשנה, כלומר הוא יוכל להציע לי נישואים בחודש הקרוב ושנתחתן בשנה הבאה, בין תקופת המבחנים לחצי שנה האחרונה, שזה הכי נוח בשבילי. בגלל הלימודים גם הבנו שכדאי להתארס יחסית מוקדם וכך נוכל להתכונן לאירוע יחסית ברוגע.
העניין הוא שכבר לפני הרבה זמן ההורים שלי המליצו לי לא להתחתן (לא משנה עם מי) בזמן תקופת הלימודים, מאחר ועלי להתרכז בתואר. ביומיום, מספיק שאדבר על הנושא באופן כללי או שקרוב משפחה ירמוז משהו בצחוק והם יכנסו לאיזושהי חרדה כאילו נאמר איזשהו טאבו.
נכון שבסופו של דבר הבחירה להתחתן היא שלי ושל בן זוגי בלבד ודעתם לא צריכה להוות שיקול. הבעיה היא, שמאחר ויש לי משרת סטודנט חלקית בלבד, ההורים שלי מממנים לי את שכר הלימוד ואת החצי שלי בשכר הדירה (בן הזוג מממן את החצי שלו בעצמו), כמו מה שקורה לסטודנטים רבים. הפחד שלי הוא, שאם אודיע להם עוד חודש-חודשיים שהתארסתי, הם עלולים להחליט להפסיק לממן את לימודי ואת הדירה, על מנת שאסוג מרעיון החתונה או כי "אם את יכולה לממן חתונה, אז את יכולה לממן את כל החיים שלך מעכשיו". בפועל, כנראה שנמשיך באותה תכנית, אבל הכל יהיה הרבה יתר קשה. בטח שנינו ננסה למצוא עוד עבודות, מה שעלול לפגוע בלימודים שלי ובבריאות של בן הזוג שלי, ואז גם יהיה פחות זמן להתכונן לחתונה וכל התהליך יהיה לחוץ ובלי שום הנאה. במצב הזה אני כבר אעדיף להתחתן בצורה הכי פושטית וזולה שיכולה להיות, וזו תהיה פשרה ששנינו נרגיש רע לגביה, כי בכל זאת המטרה היא להתחתן פעם אחת וזהו. לא שתכננו על אירוע במחירים הכי יקרים גם ככה.
נכון שההורים שלי לא חייבים לי כלום ולא חייבים לממן לי שום דבר, אבל המקרה שלי לא חריג או מיוחד. אני מכירה סטודנטים וסטודנטיות רבים, צעירים ומבוגרים ממני, שהתארסו, התחתנו ואף הביאו ילדים בזמן הלימודים, תוך כדי הימנעות מנשירה מהתואר ואף הגעה להצטיינות דיקן באותה השנה. כך שאני מאמינה שלימודים לא חייבים לדחות חתונה אם מתכננים נכון תקציב וזמן, לכן הטענה שלהם לא ממש נכונה. כמו כן, אם נתחשב בדור שלנו, הרי שהיתמכות בהורים בצורה כלשהי (אם ע"י מימון החתונה / לימודים / שכ"ד) היא נורמלית וכמעט כולם נעזרים בהם איכשהו. עובדה שגם רווקים נעזרים בהורים לשכר לימוד, כמו שעשיתי עד כה, וזוגות רבים שאינם סטודנטים נעזרים בהוריהם בשביל מימון, לפחות חלקי, של החתונה ואף מעבר לכך. ושוב, אנחנו בכלל לא מצפים לשום מימון של החתונה מאף צד. אני מאמינה שאם ההורים עוזרים לילד שלהם מכל בחינה, גם כלכלית, זה צריך להיות מאהבה, בלי תנאים כאלה ואחרים (ברור שאם הם עוזרים לי בלימודים זה בתנאי שאוציא ציונים טובים ואסיים את התואר בהצלחה, אבל עד עכשיו אני עומדת בכך בצורה טובה ואם חתונה לא תפגע בזה אז לא מדובר בפגיעה בתנאי היחידי שלגיטימי).
חוץ מזה, אני הכי רוצה שההורים שלי יתמכו בהחלטה שלי, ישמחו בשמחתי ואף יהיו שותפים לדרך ברצון ובאהבה.
אני גם יודעת שאם נתחשב בטענה שלהם, יקרה המצב הבא: נדחה את האירוסים בשנה וחצי כי אין זמן בתואר, אחר כך לא יהיה לי זמן לתכנון בגלל מבחנים ממשלתיים שקשורים לתואר. אחר כך לא יהיה לי זמן בגלל שאהיה בלחץ מחיפוש עבודה, ואחרי שאמצא עבודה, בן זוגי ירצה לעשות תואר שני ואז גם לא יהיה זמן, וכך הלאה... שנינו הבנו שאף פעם אין זמן "נוח" לחתונה. אם נחכה לזמן כזה, זה כנראה לא יקרה אף פעם.
מה אתם חושבים? איך הייתם מתמודדים עם המצב הזה, כך כך שגם החלום היה מתגשם אבל ההורים היו נשארים רגועים?