אנחנו עשינו
לא הייתי מוכנה בשום פנים להתחתן או לעשות רכישה מאסיבית (דירה למשל) ללא הסכם ממון. ואם בן זוגי היה מסרב זה היה מדליק לי אלף אורות מהבהבים. צר לי על הבוטות, אבל בעיני מי שלא עושה הסכם ממון - בין אם זה משיקולים של "הכסף לא חשוב", "אני מכיר/ה אותו/ה ואם ניפרד לא נריב" או "אצלנו הכל משותף" - נע על הציר שבין טפשות/תמימות לבין אינטרסנטיות פר אקסלנס. אגב, משום מה כל פעם שעולה השאלה הזו בפורומים השונים נוצר הרושם כאילו צד אחד הוא העני והמסכן בעוד צד שני מנסה לעשוק אותו. בפועל, מטרת הסכם הממון היא להגן על שני הצדדים ולא להפוך צד אחד לאסיר כלכלי של השני. הסכם ממון לא אמור להיות "צד א' מקבל הכל", אלא איזושהי חלוקה הגיונית של הנכסים שכן, תלויה גם במה כל אחד הביא מלכתחילה. כי אין דין נישואין של 20 שנה + 3 ילדים שמתפרקים כדין נישואים של שנתיים ללא ילדים שמתפרקים, והסכם ממון טוב יודע לכסות את האפשרויות הדינמיות של החיים. ממילא מדובר במסמך היפותטי בעת הכתיבה (שהרי רוב האנשים לא מאמינים שהם ייפרדו) אז אני בכנות מתקשה להבין למה כל כך הרבה אנשים מתנגדים לו. זה יכול רק להקל את החיים אם חלילה יש צורך.
