מה יהיה עם הכסף?

[פלגיה]

נקודה 3 היא חשובה מאוד

היה לנו חבר שהלך לעבוד בהיי טק ועשה חישוב שעות - הוא יגיע מוקדם וייצא מוקדם. אז את זה שהוא הגיע ב- 6 אף אחד לא ראה, אבל את זה שהוא יצא הביתה ב- 3 - כולם ראו גם ראו. אחרי חודש הוא נשבר.

 

[אמא של פילפילון]

גם שלי הודיע שהוא יצא מהבית מוקדם

ויחזור מוקדם, חצי הצליח לו

(נחשי איזה חצי)

 

[פלגיה]

../images/Emo6.gif

הדינימיקה היא כזאת שקשה לצאת (אבל אם חייבים - יוצאים. בגלל זה הנשים יוצאות. השעון שלהן לוחץ הרבה יותר חזק על המצפון)

 

[אמא של פילפילון]

אני ../images/Emo107.gif גאה

אני הייתי על המסלול המהיר, על פחות מדוקטורט אף אחד לא הימר, ושקוף שלא "סתם" לימודים, אלא על מלגת הצטיינות. והנה, הגיע הגברת הסופגניה (שעצם הפקתה, מסתבר, היה מרד בממסד, לאור זה ש"לא מקובל" להתרבות במהלך תואר שני לפסיכולוגיה קלינית, ואת התורה הזו הטיפו לי בהתחסדות המרצות שלי, שכל אחת מהן כבר הרתה במהלך התואר הראשון שלה

) והפכה לי את החיים. תודה לה. והיו לי חיים מלאים לפניה: לימודים (שאהבתי מאוד), פרקטיקום, הוראה ועוד. ופתאום הכל קיבל פרופורציה אחרת וכל מה שרציתי היה רק "תעצרו את העולם, אני רוצה לרדת" במובן הטוב של הדברים. רציתי לרדת מהמסלול המהיר. לא ראיתי מה הטעם למסור אותה לטיפול של אחרים וללכת לטפל (נפשית) בילדים של אחרים או באחרים גדולים. עוד טרם הפקתה היה ברור לנו שרק אנחנו נטפל בה. לא מטפלת ולא סבתא. וכך היה. בשעות שלמדתי אבא פינק וחיבק וביקבק (בשאוב) והלך לטיפת חלב ולפיזיותרפיה וגם ניקה את הבית ורחץ כלים ובישל ואין מה לומר: הוא עקרת בית הרבה יותר מוצלח ממני. ו(כמעט) עשר שנים אחרי אני, ב"ה, אמא לשלושה, עובדת במינון נמוך (אבל פר שעה מרוויחה יותר ממנו) ואיפה הוא? בעבודה. זה הצד השני והנפוץ יותר של ה"רק אנחנו נגדל אותם": אמא בבית ואבא בעבודה. המון בעבודה. זו הבחירה שלי, כי אני סבורה שילד חייב נוכחות מאסיבית של הורה בחייו. רצוי נוכחות תדירה של שני ההורים, אבל אם לא אפשרי אז אחד צריך להיות יותר. אומרת מראש: מכירה ילדים נפלאים שגדלו אחרת ומכירה ילדים פחות נפלאים שגדלו עם אמא עקרת בית, ועדיין, הרוב הגורף של המקרים (גם של המחקרים, אגב, למרות שרובם רצו למצוא אחרת מסיבות פמניסטיות שגם אני פעם האמנתי להן)) מראה שילד צריך הורה זמין. לרוב זאת אמא, מסיבות שחלקן בחירה ורובן לא. אישית, אני חושבת שיש לי עוד המון שנים לתרום לשוק העבודה במשרה מלאה ואם מישהו חושב שלא (ונראה ששוק העבודה חושב שלא, לאור היחס למבוגרים עובדים) אני מקווה שאצליח להוכיח אחרת ולא אוכל את הכובע, אבל זמן להיות אמא במשרה (כמעט) מלאה יש לי רק עכשיו, בשנים הרכות שלהם והזמן הזה חומק מהר, קשה להאמין עד כמה. הבחירה הזו היא לא פשוטה (ובוודאי שלא הייתה םשוטה לפני 10 שנים, בהן היה פחות אופנתי לקחת "פסק זמן" לצרכי הורות או ממיוש עצמי אחר), אבל היא הבחירה שלי. אולי קל לי יותר כי זו הייתה בחירה ולא אילוץ (כמו אצל נשים שפחות דלתות פתוחות בפניהן), אבל אני עדיין זוכרת כמה קשה לקחה החברה סביבי את ההחלטה הזו אז, כאילו ויתרתי על כל מה שהיה אני: על המימוש העצמי האקדמי והמקצועי שלי, כאילו במו ידי (ורחמי) סתמתי את הגולל על האפשרויות שהיו פתוחות ובחרתי בדבר הכי "נחות" לשבת בבית, אבל הלב הרגיש אחרת (למרות שגם לו לא תמיד היה קל, זו לא אידליה, זה באמת מאבק פנימי מעצב) והלב וגם הראש בחרו בלהיות אמא, וזו הבחירה שכיום אני הכי שלמה איתה (למרות שיש רגעים בהם אני בעד לשלוח אותם לאימוץ או, אולי עדיף, אותי לשבוע ביערות הכרמל). באופן אישי, אני רואה בזה את הפמינזם האמיתי: לעשות מה שנכון לי (קריירה/ אמהות/ קריירה פלוס אמהות) ולצפות שזה יוערך במידה שווה (בזה עוד יש לנו כברת דרך להתקדם). אני לא רוצה להיות כמו גבר, אני לא מוותרת על מה שנשי ומתאים לי, אבל מצפה וחותרת שזה יוערך. הלוואי שהחברה תבין שהתפוקה שנשים שמטפחות ילדים נותנת לחברה שווה לא פחות (ובעיני יותר) מכל עבודה אחרת. תמים, כיום, לצפות לכך, אבל כך ראוי שיהיה. ואחרי כל זה, יש שיטענו (ואולי יצדקו) שהבחירה שלי אינה בחירה, אלא כניעה למערכת לחצים חברתית מתוחכמת שיודעת להציג כיום את הבחירה הפוסט פמניסטית לגדל ילדים כבחירה נשית נבונה, אבל בעצם כך מנציחה את הפערים החברתיים. (וזו, על קצה המזלג, דעתי בנושא)

 

[טיפוטף]

מזדהה מאוד אבל ממש אין לי אפשרות

להרחיב. נו,

או לא? אולי מחר כשהכלביה תתפזר באופן חלקי לקיטנות ואשר רק עם הגור הקטן.

 

[קנגה רו]

ואני ../images/Emo107.gif מתנצלת, נבוכה, מבולבלת ו

מאוכזבת מעצמי - איך זה שאני לא מצליחה לעשות הכל בבת אחת? בחרתי בכיף להיות כלבה. היום אני גם יודעת לספר לך למה כלבה אחרי המלטה מפסיקה לקקש בזנב בכל הזדמנות והופכת להיות קצת יותר "רגועה"... כשנפל האסימון שאני אהיה אמא (על מתי לא נדון כאן) היה לי ברור שאני רוצה להיות אמא. אני רוצה להיות מפורנסת, אני רוצה לגדל בבית את ילדי. כבר ידעתי מה אני יודעת כבר הוכחתי מה אני יכולה, אם בגיל 16 המחשבה שאני לא אשנה את העולם לא אביא שלום ולא אגלה את התרופה לכל התחלואים עלי אדמות, הטריפה אותי, בגיל 34 המחשבה שאולי לא תהיה לי את הפריווילגיה לגדל את ילדתי - כמעט וגרמה לאישפוז מרצון בשלוותא. היום 4 חודשים אחרי אני יכולה להגיד שלדעתי - לבחור קרירה או כלביות - זו פריוולגיה נשית. לאישה יש את זכות הראשונים לבחור להיות אמא ולדעתי זו פריוולגיה. היום 4 חודשים אחרי אני יכולה להגיד שאני מותשת - בעיקר מעצמי. למרות שקראתי וידעתי ושמעתי, לא הפנמתי כמה עבודה זה תינוק. ובנתיים אני מצליחה להתיש את עצמי ברגשות פולניים פורטה - למה אני לא מצליחה גם להחזיק אותה על הידיים גם לקרא לה סיפור גם לחתל גם להאכיל גם לבדר גם לכבס גם לגהץ גם לנקות וגם לבשל... למה אני לא מטפחת את עצמי קצת יותר. ואיך לכל הרוחות אני יכולה להרשות לעצמי להגיד "קשה לי" אם מולי עומד איש מקסים, מפרנס יחיד שמתעמת כל יום כל היום בכל מיני חרקים בעבודה. איך בכלל אני יכולה לבקש ממנו עזרה? ואיך בדיוק אני אסביר שאני לא ממש מוצאת זמן לנוח במהלך היום... והפתרון? להפנים שסופר אמא זה השכנה או זו בסרט, להפנים שזה קשה, להפנים שאני לא בטלנית אוכלת חינם ולהפנים אחת ולתמיד שלשבקש עזרה זה בסדר ואפילו רצויי!!

 

[טיפוטף]

נו, אולי הגור יתן לי לכתוב עכשיו

אני קוראת את השרשור הזה בשקיקה כבר יומיים ומתה לכתוב אבל קשה מאוד עם הגור הצמוד. אפילו במהלך הנקות הלילה חשבתי על העניין. בגדול: אני מאלה שעברו מהפך אדיר. כמו אש"פ, כמו ענתש, שכחתי מישהי? (זה מה שקורא כשלא קוראים ברצף). כמו שסופרים מביאים ציטוט בפתיחת ספר או פרק, גם אני אביא: אחרי הברית, היינו רק המשפחה הקרובה אצלנו בבית, ושאלו את אחי אם הוא רוצה לברך. הוא הרים כוסית ואמר: "לחיי אחותי, שאם היו שואלים אותי לפני שנים כמה ילדים יהיו לה, בחיים לא הייתי מהמר על המספר הזה". ואני חושבת שזה ממצה את המהפך שאני עברתי. האמת - גם אני לא הייתי מהמרת. כאשר המספר הוא רק משל לשינוי הכללי שחל בי. נעשה ריוויינד 16 שנים לאחור - אני בת כמעט 20, לפני שהכרתי את בעלי. פמיניסטית קיצונית במובן הרדיקלי של הדברים. לא אהבתי תינוקות של אחרים, לא חשבתי בכלל להתחתן. פנטזיות רומנטיות מהסרטים - כן, אבל - וזה מסביר אולי ניק שהשתמשתי בו פעם - תמיד בחרתי בדרך הקשה. בחטיבת הביניים כשכל הבנות למדו מלאכת יד, אני למדתי שרטוט טכני. לא הצטערתי בסופו של דבר, כי באמת שזה היה מעניין לא פחות מאשר סריגה במסרגה אחת, אבל אני רוצה להסביר שהעקרון היה חשוב לי - ובהחלט ראיתי את עצמי כמעין ז'אן דארק שצריכה לצאת כנגד כל עוולות הקיפוח בעולמנו. לא רק בתחום הזה. איך הגעתי למצב הזה - משהו מהבית. אמא שלי דירבנה אותי להשיג את כל מה שהיא לא השיגה, לתקן באמצעותי את כל התסכולים שלה. בנוסף לכך, מלכתחילה תמיד הייתי חריגה ולא משהו שאפשר להתעלם ממנו - סליחה על חוסר הצניעות, אבל בואו נאמר שבגלל הגובה שלי (1.77) וההופעה החיצונית (לא היום...) הייתי משהו שבהחלט א"א להתעלם ממנו, כשזה בא יחד עם יכולות מעולות בתחום הלימודי בו תמיד הייתי מהמצטיינים ביותר וכאשר זה משתלב עם יכולות באמת גבוהות, עודף בטחון עצמי וכושר ביטוי מרשים (אני חוזרת, הכל בעבר, כיום אני לא זוכרת איפה השארתי את הראש שלי)- הרגשתי, והסביבה שידרה לי - בני משפחה, מורים, מנהלים, מפקדים בצבא, מעסיקים - שאני צריכה להיות מן קונדוליסה רייס. וההרגשה היתה שאנשים כמוני צריכים להצעיד את האנושות קדימה. ואז מה קרה? קודם כל הכרתי את בעלי, חודש לפני יום הולדת 20. ולאט לאט הבנתי שאני מתפרצת לדלתות פתוחות, לא צריך להילחם... בנוסף, החלה שרשרת ארועים טראגיים ואת הכוחות הנפשיים שלי הייתי צריכה להפנות כלפי פנים ולא חוץ. באוניברסיטה בתחילה עוד הצטיינתי. גמרתי שנה א' בהצטיינות, למדתי במקביל לשני תארים, וזה לא משהו מקובל במסלול שלי. כל מבחן ועבודה שכתבתי היו מלאכת מחשבת. חשבתי שאלמד לתואר שני בחו"ל. באיזשהוא שלב איבדתי ענין בלימודים. התחלתי לעבוד במקביל ללימודים, ומצאתי שם זירה נהדרת לפרוח בה ולקבל פידבקים. גם שם ניבאו לי גדולות ונצורות. במקביל סיימתי את הלימודים בממוצע סביר - 82 נדמה לי, בשני החוגים. ואז התחתנתי. באיזשהוא שלב ירדו לי האנרגיות נגד הנישואין, זה לא היה כבר אישיו ולא היה כנגד מי להתריס כי זה לא עניין אף אחד. ופתאום מצאתי בגיל 25 חושבת על ילד. נכנסתי להריון מיד, שעבר בקלילות, ואז הגיע הבום. עברתי חופשת לידה נהדרת, תינוק מלאכי. והייתי צריכה לחזור לעבוד. יום לפני החזרה לעבודה חל יום השואה, ואני ישבתי והנקתי וצפיתי בתכניות של יום השואה ובכיתי. הרגשתי שזה יום השואה הפרטי שלי. וחזרתי לעבודה, למשך 5 חודשים בלבד. טירוף מוחלט. בעבודה - בגלל שאת יוצאת פעמיים בשבוע ב- 3:30 והשאר עד 6, חושבים שאת לא עושה כלום (לפני כן עבדתי עד 8). בבית, בא לך לבכות שאת חוזרת עצבנית מכל היום, כל הבית ברדק, מתה להיות עם התינוק אבל לא יכולה להתנתק מהשריון הקשיח ואלפי המטלות הקטנות. במקביל חל תהליך של הצפה, של זכרונות ילדות, התנפצות של אמונות קודמות, הייתי ממש שבר כלי. לזכותו של בעלי ייאמר, שהוא הציע לי את ה- WAY OUT מיד. אבל טיפוס כמוני ישבר? כל המשפחה שלי ראתה בזה כשלום מהדהד. אני ראיתי בזה כשלון. אבל לא יכולתי יותר. עזבתי, מתוך כוונה "באיזשהוא שלב" לחזור לעבוד כשכירה. בהתחלה עוד התביישתי ככה סתם לטייל עם העגלב ברחוב באמצע היום. הרגשתי פרזיטית. למרות ששלבעלי לא היתה שמץ טענה. נכנסתי להריון נוסף מיד, והפכתי לכלבה רגועה ונינוחה. עשה לי טוב לטפח את הבית, לדאוג לילדים, לחוגים, לזרים של שבועות, לחיי החברה שלהם. והיה מעגל די גדול של נשים במצבי. במקביל, באופן ניסי למדי, התחלתי לעבוד מהבית. התאים האפורים התחילו לעבוד, וזה עשה לי טוב. נרשמתי להשתלמויות רבות בתחום שלי. תוך שנתיים העסק היה כ"כ גדול ששכרתי משרד. וזה המצב עד היום - שעות העבודה שלי גמישות לחלוטין. אני בוחרת מה לעשות. כספית, התמזל מזלי, הולך מצויין ואני מרוויחה פי כמה מאשר לו הייתי שכירה, אבל אני מדגישה שגם עם מחצית ההכנסה - היה שווה לי. למרות שכלפי חוץ, אפשר לחשוב שזה סיפור הצלחה מסחרר, אני ממש לא מרגישה כך. בסה"כ רציתי לעשות משהו, להישאר בענף ועל הדרך להרוויח קצת (עם כל ההוצאות של עבודה בשעות ארוכות מחוץ לבית לא צריך יותר מאיזה 3,000 ש"ח לחודש כדי לכסות את ההפסד שבישיבה בבית...) אני לא מרגישה כמו סמל לשום דבר. העדיפות הראשונה שלי היא חד משמעית הילדים, כל השאר - שימתין. כשאנשים שומעים את זה הם לא מבינים, מה זה הזלזול העצמי הזה, אבל מה לעשות שזה לא עושה לי את זה? וכל הצלחה מקצועית מיתרגמת אצלי ישר ל"אוקיי, השנה X יוכל ללמוד גם לנגן ובקיץ ניסע לחו"ל ונחליף רכב לואן שזה הרבה יותר בטיחותי" וכו'? מה יהיה בעוד 20 שנה? לא יודעת. האם פתאום העבודה כן תהפוך לחלק נכבד מהזהות שלי או שאמצע את עצמי בכלל מטפלת בנכדים פול טיים? ממש לא יודעת. אבל זה לא כ"כ משנה לי כרגע.

 

[ג ר ט ר ו ד]

כתבת הכי מדויק

שאפשר להעלות על הדעת. יוצאת מהקונכיה רק בשביל להגיד לך תודה

 

[ג ר ט ר ו ד]

מיועד לענתש

 

[happy]

וואו זאת שאלה מאוד קשה

אנחנו נשואים 6 שנים (בספט') אבל יש לנו חשבון משותף רק 3 שנים (מהרגע שלקחנו משכנתא). החצי ואני מרוויחים כמעט אותו דבר למרות שיש חודשים שאני מרוויחה יותר (בונוסים, טיסות לחו"ל וכו'). עד שלקחנו משכנתא הכל היה פשוט.אני שילמתי שכר דירה הוא טלפון, ארנונה, חשמל ומסעדות. לצערי אצלי תמיד היה נשאר פחות בסוף החודש (כי אני חובבת קניות

). ואז לקחנו משכנתא והחשבון נהיה משותף. זה אחד הדברים הקשים ביותר שעשינו פתאום משהו שואל אותי מה קנית בקסטרו ב 300ש"ח. אבל אז כשליהי נולדה וההוצאות טפחו מאוד זה אחד הדברים שבזכותם אנחנו מצליחים לשרוד את החודש. אני חזרתי לעבודה אחרי פחות משלושה חודשים. אנחנו משלמים רק בשביל לשמור על ליהי כמעט 4000ש"ח כל חודש. על זה יש משכנתא ועוד ארנונה, חשמל שקופץ מאוד בחורף כי דולק רדיטור כל הלילה והדוד דולק כמה שעות. ולא לדבר על הסופר שמאוד מאוד התייקר. עד שליהי נולדה כמעט ולא היתה הוצאה שנקראה סופר כי אני והחצי אוכלים ארוחת צהריים בעבודה ולפני הלידה של ליהי הינו עד שעות מופרעות בעבודה אז בד"כ גם ארוחת ערב הינו טורפים שם, או שהינו יוצאים בערב. אך מאז שליהי נולדה רק סימילאק וחיתולים זה כמעט 300 ש"ח פעם בשבועיים. ועוד בשר וירקות וכו'.... זאת הוצאה ממש משמעותית. אני חושבת שתפעולית זה מאוד קשה לפעול עם שני חשבונות. למרות שאפשר להחליט שאת נניח משלמת רק מטפלת ואז הוא את כל השאר או הפוך. אבל לדעתי זה פשוט פרקטית יותר נוח חשבון אחד משותף. וגם פתאום מאז שליהי נולדה אני התחלתי להלחץ מה יקרה אם אני אשאר מפרנסת יחידה (דווקא מזה שנפרד אני פחות פוחדת הרי הוא חייב לשלם מזונות ומאחר ואני מרוויחה לא רע אנחנו נסתדר) אך אם משהוא לא צפוי יקרה ואני אשאר מפרנסת יחידה זה ממש הפחיד אותי. ולכן עשינו ביטוח חיים לו (לי יש מהעבודה) וגם ביטוח בריאות. אין לנו הסכם ממון אך עקב זה שאנו נשואים הכל רשום על שם שנינו ולכן הכל זה חצי חצי. כל פתיחת תוכנית חיסכון מחיבת חתימה של שנינו. אני רק חייבת לומר שאחרי שליהי נולדה הנטל כמובן נפל ברובו עלי ואז היה לי משבר ענק בעבודה (הבחור שהיה אמור להחליף אותי בחופשת לידה התפטר מהיום להיום) והיתי חייבת לתת המון עזרה בעבודה. אז היו כמה ימי שישי ושבת (ליהי היתה בת חודש נדמה לי) שפשוט נסעתי לעבודה לאיזה 4 שעות והחצי נשאר לבד עם ליהי. מאותו היום הנטל בטיפול נופל על שנינו באופן זהה. מה גם שהעבודה שלי מצריכה טיסות לחול ואז החצי נשאר לבד עם ליהי. והוא מבין שלהיות עם ילד בבית זה לא פקניק. לגבי ההוצאות אנחנו כל תחילת חודש יושבים מול האקסל ורושמים את ההוצאות הצפויות שלנו. אני אומרת אם אני מתכננת לקנות נעלים,בגדים, להספר וכו',מתכננים אם תהיה הוצאה גדולה כמו לקנות לליהי מיטה או לשפץ משהו בבית. וככה אנחנו מתכננים את החודש ויאמר לזכות החצי שאנחנו ממש עומדים בזה. החצי אלוף בלארגן את ההוצאות. יקירתי אין מה לעשות את חייבת לדבר איתו על הכסף אי אפשר לברוח מזה.

 

[מעין וגם]

שאלה קשה...

ענו לך כבר תשובות חכמות מאד. אצלנו הכל משותף ממש מהתחלת הקשר בינינו ואפילו עוד לפני שהתחתנו. בן זוגי מרויח יותר ממני, אבל אני אם יכולת השתכרות גדולה שלא מנוצלת עד תום בגלל שאני לא מוכנה לקחת עוד פרוייקטים על חשבון זמן הילדים. בשורה התחתונה אני חושבת שאני שכל אחד תורם את חלקו לרווחת המשפחה, מי בכסף ומי בזמן "ילדים". יודעת שזה נשמע פשטני וקצת "ילדותי" אבל זו ההרגשה שיש אצלנו.

 

[אסתר לרגע]

שלי שלך ושלו

לא ממש קשור ובודאי אין לי כאן עצה פרקטית, אבל אני מאמינה באופן רוחני, שכל נשמה מביאה את הפרנסה שלה (לא יודעת איך זה עובד במציאות, ואין לי תובנות שמראות אחד על אחד איך זה עובד, אבל זה עובד). אולי תצאי מנקודת הנחה שהוצאות לצורך התינוק זה כסף שלו - של התינוק. לא שלך ולא של בן זוגך, אלא של תינוקי. אמנם זה כסף שנמצא בחשבון הבנק שלך או של בן זוגך, אבל זה כסף שלו, שהיה מראש שלו. זה סתם בילבולי מח, או קישקושי שכל כמו שהילדים אומרים אבל רציתי להתבטא.

 

[Tנקר בל]

ישר למאמרים../images/Emo70.gif

יש למישהי התנגדות שדברים שכתבה בשרשור זה יעלו למאמרים (זה ייקח זמן, בינתיים יעלה לטאגליין)?

 

[אשנתי]

תגובה בלי להתייחס לתגובות האחרות

אורנה! את משקיעה את כל המשאבים שלך - כל כולם בלהביא ילד לעולם הזה, ילד שהוא גם של האיש הזה, לא פחות משלך. האחריות שלכם שווה! אני מאמינה שמכיוון שאת משקיעה את כל המשאבים הפיסיים בהריון בלידה ובגידול (הנקה, חופשת לידה...) הוא צריך לפרנס - אין שיוון במצב כזה, לא יכול להיות, כל עוד הוא לא יכול להניק (ואת לא תמנעי את יתרונות ההנקה מהתינוק שלך בשם השיוון). ולגבי התלות - ככה זה בחיים וככה זה אמהות. זה משהו שחשוב להכיר בו ע"מ לשמור על שפיות - כשאת אמא, בעיקר בשנה הראשונה - יש יצור קטן וחסר ישע שתלוי בך לחלוטין, וכדי שאת תוכלי למלא את כל צרכיו את תלויה בסביבה שלך - לא רק בבן הזוג שיביא את ה'לחם' הביתה, אלא גם במשפחה המורחבת ואם יש - בקהילה, שתספק תמיכה נפסית ומעשית - בעיקר בהתחלה - להכין אוכל, להחזיק רגע את התינוק שאמא תוכל להתקלח ועוד ועוד. (וואוו, איזה שרשור ארוך!)

 

[תמריק]

כתבו לך כבר המון דברים נבונים

א' - תודה על השרשור המחכים. גם אם אין לי זמן לענות, אני מוצאת את עצמי קוראת בשקיקה (ומניקה בעמידה מול המחשב, זה להיט). לעניין הממון. לי היה מאד קשה לחיות כמו שאת מתארת. אצלנו די ברור מההתחלה שמה ששלי שלך ולהפך. אנחנו קומוניסטים, כל אחד נותן כפי יכולתו ומקבל כדי צורכו. ממה שכתבת, איך שהוא, בין השורות, נדמה שהנושא הזה הוא בעצם די בעייתי אצלכם.לגבי המחויבות. ילד קושר. נישואים הם ממש לא השאלה. אבל ילד הופך אתכם למשפחה אחד של השני, גם אם תהיה פרידה בהמשך הדרך. תמיד נשארת דרך משותפת כשעושים ילד. למה לקחת כסף ממשפחת המוצא שלך - מההורים - נראה לך הגיוני ולקחת כסף מהמשפחה שלך - הוא - נראה לא הגיוני? ובהמשך לסטייה שתפס השרשור - וגם לשיחה שהייתי לי עם נייטי היום בטלפון. יש תלות איומה בהריון. את תלויה באחר שיעזור לך לצאת מהאמבטיה בחודש תשיעי (אני עדיין הייתי שם לדעתי, אלמלא שי נחלץ לעזרתי). את תלויה במישהו שיגן עלייך אם מישהו מנסה לתקוף אותך בלילה ברחוב (נראה אותך רצה עכשיו!). על שמירת הריון אני לא צריכה לספר לך. אבל התלות הזו היא כאין וכאפס לעומת מה שקורה אחר כך. בעיני תלות זה לא בהכרח דבר נורא. אולי תלות היא מילה קשה מדי ולא נכונה, לא בגלל מה שהיא אלא בגלל שיצא לה שם רע. בעיני תלות יכולה להיות גם משהו טוב. בין בני זוג יש תלות הדדית, וזה בסדר. זה חלק ממה שזה. ברור שאני אטפל בו אם חלילה הוא יזדקק לזה, וגם ההפך ברור. אולי צריך לקרוא לזה תמיכה ועזרה, או היתמכות והיעזרות. למה - אם תשלמו חצי חצי את ההוצאות הגדלות כדי לטפל בילד (טפו!) - את צריכה לחיות ברמה נמוכה משלו? למעשה, אפילו השאלה לא מובנת לי, כי אני לא מבינה איך זה אמור לעבוד. הפתרון של איב נראה לי מוצלח, אבל זאת זה נראה לי מצב משונה. אני באה מבית שלא מדברים בו על כסף, אבל הכל בשותף. לדבר על כסף נחשב לא מכובד. לקח לי המון זמן ללמוד שכסף זה בעולם ושחשוב לדבר על זה. ולקח לי עוד יותר זמן ממש לדבר על זה. היום הבית שלנו הוא יחידה אחת. אנחנו מדברים כל הזמן על כסף, אבל זה ברור שהכסף שלנו הוא שלנו. שאין כסף שלי וכסף שלך. אני לא יודעת איך היינו יכולים להתנהל אחרת. בכל מקרה, ברור שאתם חייבים לדבר על זה עכשיו, להסדיר את העניין עכשיו. כי המצב עומד להשתנות (עוד טפו!) בצורה דרסטית (אין מילה יותר חזקה שעולה בדעתי כרגע). ולא יהיה לכם זמן לשיחה הזו. וכסף, כשלא מדברים עליו, הוא נושא נפיץ מאד. לא משנה איך אתם בוחרים להתנהל, חייבת להיות שקיפות מוחלטת. נשמע שהמצב כמות שהוא לא נראה לך - בעיני, בצדק. דברי איתו על זה. צאי מהקטע הלא נעים. זה יכול להפוך למשהו הרבה יותר מסובך, רק בגלל הלא נעים הזה. אה, ועוד משהו. את העבודה היומיומית, השקופה, הטריוויאלית, שאת עושה כשאת סוחבת בגוף שלך את הצאצא המשותף שלכם (טפוווווווווווווווו!), ואת המחיר הכבד שעוד יהיה לזה ב"בלאי" פיזי ונפשי - ואל תתבלבלי, יש ויהיה לזה מחיר כבד - אמנם לא נהוג לכמת בכסף, אבל גם זו עבודה. ואם היו מכמתים את זה (ואני בכלל לא נכנסת לעבודה שבתחזוקת הילד. בואי נדבר רק על הריון ולידה, אפילו בלי הנקה) - זה היה נקרא שאת עובדת יותר ממנו. בחינם, אבל אין סיבה שזו תהיה רק הבעיה שלך.

 

[חיפו777]

יש לי דה-ז'ה-וו לכמה שנים אחורה

בערך שש שנים... גם אני הייתי כמוך. עצמאית, הרווחתי נהדר, קריירה מרשימה ובעיקר - חוסר מוכנות להיות אי פעם תלויה במישהו. תמיד חלקתי הוצאות, מעולם לא הסכמתי שישלמו עבורי. אפילו לא כוס קפה. שלא לדבר על כך שמחויבות היתה מלה ממש גסה. לא הצלחתי להתחייב לאף אחד. ואז הכרתי את מי שהיום בעלי. ובאופן מפתיע עברתי לגור איתו אחרי שבוע. אני! שמעולם לא הסכמתי לוותר על הדירה שלי, והמקום שלי והעצמאות שלי. כמובן שהמשכתי לחלוק איתו הוצאות, אני הרי לא מוכנה להיות תלויה (ובאופן משעשע גם המשכתי לשלם שכ"ד על הדירה שלי והחזקתי אותה כפי שהיא, כדי שאם ניפרד...). להתחתן הסכמתי רק אחרי שהוא הציב בפני אולטימטום של 'או מתחתנים או נפרדים'. וטוב שעשה כך (אולטימטום כזה אגב, הביא אותי לפני 20 שנה להיפרד מהחבר של אז...). ואז גם עברנו הנה. מיד כשעברנו מצאתי את עצמי בסיטואציה מפחידה: הוא זה שקיבל אישור עבודה, לי לא היה במשך שנתיים, ודוקטורנטית לא ממש מרויחה כסף, אז פתאום לא היו לי בכלל הכנסות. לקח לי שנים ללמוד להשתמש בצורה 'יחסית' חופשית בכרטיס האשראי. היו לי איתו המון דיונים על זה, כי אני זו ש'קשה' בלאבד שליטה. והוא חוזר ומשנן שאנחנו זוג, וכל אחד תורם למערכת מה שהכי קל ונגיש לו באותו זמן. אז אני תורמת את עצמי, ועוד כמה דברים חשובים, והוא תורם את הכסף. ובכלל לא מרגיש שהכסף שלו. הכסף של שנינו. כי אנחנו זוג שפועל למען מטרות שמשותפות לשנינו, וזו מערכת סגורה. והוא גם חוזר ומשנן שכל בעיה שלי של 'לקנות לעצמי שמלה או שרשרת' היא ממש בעיה שלי, שנמצאת רק בראש שלי ולא במציאות. והוא צודק. היום כבר יש לי אישור עבודה אבל עכשיו אני עובדת במשרה מאד חלקית, ובמקביל כבר לא מייגעת את מוחי בשיקולים כאלה. לזרום זה הרבה יותר פשוט, וטוב שהוא לימד אותי לאבד שליטה. כי בחיים יש הרבה סיטואציות של אובדן שליטה. העצמאות הכלכלית מבחינתי, היא היום רק אחת מהן. מקווה שלא חזרתי על דברים של אחרות, לא היה לי זמן לקרוא את כל השירשור. ממליצה לך ללמוד להשאיר מאחור את ה'לא נעים לדבר על זה' הפולני. לא יודעת למה חינכו אותנו ככה, אבל העכבות האלה לא מועילות לאף אחד. הן סתם מבזבזות לשניכם את הזמן היקר.