מצב מסובך ../images/Emo4.gif
זהירות.. הודעה קצת פאסימית... אז אם לא מתאים לך עכשיו, תדלגי... אני מעיזה לכתוב את זה פה למרות שזה פורום שלא אוהבים לדבר בו הרבה על מה קורה אחר כך, בהמשך. והנה הוידוי שלי - אני, אישה עצמאית, חכמה, בעלת מקצוע מכובד עם הכנסה מכובדת (פחות ממנו אבל זה לא בגללי זה בגלל העובדה שנשים מרוויחות פחות מגברים במשק הישראלי) בוקר אחד אחרי שנולדה בכורתי מצאתי את עצמי - עקרת בית. כמו פעם. כזו שבעלה חוזר בערב והיא רק מחכה לו עם הארוחה החמה, אחרת הוא מתעצבן עליה מה היא עשתה כל היום. ולמה הבית לא מסודר ? ואיך לא עשית כביסה ? ולמה את זורקת עליי את התינוקת איך שאני מגיע אחרי שעבדתי קשה כל היום וישר הולכת לעניינים שלך ? ואם יש לך זמן לפורומים אז למה את לא מנקה ? וקשה לי לכתוב את הדברים האלו על בעלי כי במציאות הוא אדם מקסים ובכלל לא שוביניסט וחלק מהסיבות שהוא אוהב אותי דווקא היא שאני שווה לו ולא נחותה ממנו. אבל זו העובדה - ילדים עושים לך את זה. במיוחד ילדים ראשונים. אני אכתוב פה מה שכתבתי בתגובה להמון הודעות בפורומים כמו נשים אחרי לידה והורים לתינוקות. ההודעות האלו שם כי זה קורה להמון נשים, בעיקר לאלו שמשכילות וחזקות ועצמאיות. ואני מרגישה צורך להגיד לך את זה כי אם תמצאי את עצמך שם אז יהיה מאד קשה ובמצב שאת מתארת יהיה אפילו קשה יותר כי לא רק שאת במקום ה"שוביניסטי" הזה ולא רק שיש את הכעס הזה בינכם ולא רק שהכל קשה גם ככה, יש לכם גם את העניין הכלכלי שעומד בינכם ופתאום עלול להראות כמו עוד מכשול על פסגת הר הכעס הזה. כשאת במקום הזה אז את בהתחלה לא מרגישה, את פשוט בבית עם התינוק והערב מגיע לפני שאת מספיקה להבין איפה ברח לך כל היום על החלפות, הנקות, הרדמות ובקושי את מצליחה לאכול או לשתות משהו בכלל... ואז הוא מגיע ויש ריבים על שטויות, באמת שטויות. פתאום יש ריב על "כבוד" ושתיקה עבור "נצחון" על דברים ממש עקרוניים שלא יעלה בדעתך שתריבו עליהם כמו "למה לא כיבסת לי את התחתונים שאני אוהב". וכל כך קשה לצאת מהבור הזה... ושני הצדדים בכלל כועסים על דברים אחרים לגמרי... לא על הסלון המבולגן או על התחתונים הלא מכובסים, לא על העובדה שהוא לא לוקח את הילד לטיול כדי שתהיי חמש דקות בשקט - על זה שלך יש המון הרהורים על מי אני ומה אני חוץ מאמא, לאן נעלם כל מה שהייתי קודם, מה נשאר ממני ? הרהורי קריירה הרבה פעמים (מי יקח אותי לעבוד עם תינוקת ? מה אני שווה ?) והרהורים על "אני טרזן את ג'ין" הזה שקורה לך פתאום בחיים ואת לא מבינה איך. נכון שאת בבית אז את זו שיותר מסדרת ומנקה ומבשלת אבל איך זה שכל אלו הפכו להיות *צפיות* ממך ? מצד הגבר יש גם קשיים לא פחותים - הלחץ של הפרנסה (פתאום יש יצור כזה שתלוי בך כל כך ואתה צריך לדאוג שיהיה לו הכל), הלחץ של להיות בעבודה כל היום ולעבוד קשה ולדעת שכשאתה מגיע הביתה מצפים ממך כל הזמן, רוצים ממך כל הזמן ומזלזלים בעצם בעקיפין בעובדה שגם לך קשה בעבודה. חוסר ההבנה של "מה היא עושה כל היום ? זה הרי נורא קל להיות עם הילד" ומתוך זה הכעס על כל מה שהיא לא מספיקה ואתה רואה כתפקיד שלה כי הרי אתה עובד מאד קשה, אז מה, גם את הדברים האחרים אתה צריך לעשות ? אין לה מספיק זמן חופשי בשביל זה ? שתפסיק להתעצל ותעשה את זה... סליחה שאני אומרת אבל אחרי שהייתי שם אני מבינה שלא סתם חלק נכבד מהנישואים מתפרקים אחרי השנה הראשונה להולדת ילד. אז שני הצדדים לא מדברים והר של כעס ואכזבה צומח בינהם ורבים על שטויות וכל אחד מייחס לשני את הכוונות הרעות ביותר האפשריות (הוא רוצה להזיק לי, לפגוע בי, להפריע לי) במקום לייחס את הכוונות הטובות (הוא לא התכוון, הוא אוהב אותי וכו'), כי כל אחד סולח בלב לכאורה על מליון דברים קטנים כל יום כי הוא מבין שככה זה ושצריך להתפשר ולעזור (איזו חוצפה שהוא רוצה ארוחת ערב ב-10 בלילה כשאני גמורה, איזה עצבים שהיא שמה לי את התינוקת בידיים איך שנכנסתי הביתה...), אבל זה רק לכאורה ולא באמת, זה מזין את הר הכעס שבלב. ולכל זה, שקורה גם כך לזוגות הכי נורמאליים בעולם והכי מתקשרים בעולם והכי מחוברים בעולם, באחריות, אצלכם מצטרף העניין הזה שלפי מה שאת כותבת - שימי לב כמה את לא שלמה איתו. זה זועק מבין השורות שלך וזה רק עוד דבר אחד שיעמוד בינכם ולא יהיה לך נעים להגיד ולפתוח ולדבר.
ואחרי שאמרתי את כל זה - נגה בת 4 והזוגיות שלנו מעולם לא היתה טובה יותר. אבל לקח לנו שנה וחצי של טלטלה עמוקה ועבודה על הזוגיות שלנו מהיסוד לצאת משם. לדבר, לדבר לדבר ולדבר. ולהתאמץ אחד בשביל השני גם אם זה צבוע בהתחלה, אחר כך זה נהיה מהלב. ולזכור כמה את אוהבת את האדם הזה שמולך וכמה שווה להתאמץ בשבילו וכמה את מאמינה שהוא אוהב אותך וכוונתו כלפייך טובה. לדעתי כל נושא שיכול להפתח, להידון ולהיות מסולק מהדרך עוד לפני בו הילד לעולם - חובה שתעשו זאת. את נשמעת לא שלמה עם זה, מבולבלת, תוהה. אין לי עיצות מעשיות כי מעולם לא חייתי בזוגיות כזו. לי ולבעלי היה חשבון בנק משותף משבוע אחרי שעברנו לגור יחד (וזה היה שבועיים אחרי שנפגשנו) כי אני בן אדם כזה - אני נעלבת אפילו אם הוא לא משתף אותי מהאוכל על הצלחת שלו בארוחת הצהרים. אופי. אז אני לא יודעת מה הייתי עושה כי אני ישר נכנסת לסרט של "לי זה היה מפריע". במיוחד העניין של בלי חתונה אפילו יותר מהכסף כי אני בן אדם שצריך וזקוק לקשור אנשים אליו (ואותי אליהם). סוג של הבטחה בכל העניין המטורף הזה ש"להפרד זו לא אופציה" - זו ההבטחה שנתנו אחד לשני פעם כדי שנזכור שתמיד, גם כשהכי רע בעולם, אנחנו נלחם על הזוגיות שלנו. אז כנראה אני אבן אדם האחרון לתת לך עיצות. אני יודעת שיש זוגות שכן חיים ככה וחיים עם זה היטב... אבל רק רציתי לספר לך את כל זה גם כדי שתדעי ותתכונני מראש למקום הקשה הזה וגם כדי שתדעי לחפור כבר עכשיו ולהחליט מה מפריע לך בזה ומה את רוצה לעשות ותדאגי לעשות את זה, לפני שיהיו עוד נושאים לתת עליהם את הדעת. מקווה שזה עוזר.
זהירות.. הודעה קצת פאסימית... אז אם לא מתאים לך עכשיו, תדלגי... אני מעיזה לכתוב את זה פה למרות שזה פורום שלא אוהבים לדבר בו הרבה על מה קורה אחר כך, בהמשך. והנה הוידוי שלי - אני, אישה עצמאית, חכמה, בעלת מקצוע מכובד עם הכנסה מכובדת (פחות ממנו אבל זה לא בגללי זה בגלל העובדה שנשים מרוויחות פחות מגברים במשק הישראלי) בוקר אחד אחרי שנולדה בכורתי מצאתי את עצמי - עקרת בית. כמו פעם. כזו שבעלה חוזר בערב והיא רק מחכה לו עם הארוחה החמה, אחרת הוא מתעצבן עליה מה היא עשתה כל היום. ולמה הבית לא מסודר ? ואיך לא עשית כביסה ? ולמה את זורקת עליי את התינוקת איך שאני מגיע אחרי שעבדתי קשה כל היום וישר הולכת לעניינים שלך ? ואם יש לך זמן לפורומים אז למה את לא מנקה ? וקשה לי לכתוב את הדברים האלו על בעלי כי במציאות הוא אדם מקסים ובכלל לא שוביניסט וחלק מהסיבות שהוא אוהב אותי דווקא היא שאני שווה לו ולא נחותה ממנו. אבל זו העובדה - ילדים עושים לך את זה. במיוחד ילדים ראשונים. אני אכתוב פה מה שכתבתי בתגובה להמון הודעות בפורומים כמו נשים אחרי לידה והורים לתינוקות. ההודעות האלו שם כי זה קורה להמון נשים, בעיקר לאלו שמשכילות וחזקות ועצמאיות. ואני מרגישה צורך להגיד לך את זה כי אם תמצאי את עצמך שם אז יהיה מאד קשה ובמצב שאת מתארת יהיה אפילו קשה יותר כי לא רק שאת במקום ה"שוביניסטי" הזה ולא רק שיש את הכעס הזה בינכם ולא רק שהכל קשה גם ככה, יש לכם גם את העניין הכלכלי שעומד בינכם ופתאום עלול להראות כמו עוד מכשול על פסגת הר הכעס הזה. כשאת במקום הזה אז את בהתחלה לא מרגישה, את פשוט בבית עם התינוק והערב מגיע לפני שאת מספיקה להבין איפה ברח לך כל היום על החלפות, הנקות, הרדמות ובקושי את מצליחה לאכול או לשתות משהו בכלל... ואז הוא מגיע ויש ריבים על שטויות, באמת שטויות. פתאום יש ריב על "כבוד" ושתיקה עבור "נצחון" על דברים ממש עקרוניים שלא יעלה בדעתך שתריבו עליהם כמו "למה לא כיבסת לי את התחתונים שאני אוהב". וכל כך קשה לצאת מהבור הזה... ושני הצדדים בכלל כועסים על דברים אחרים לגמרי... לא על הסלון המבולגן או על התחתונים הלא מכובסים, לא על העובדה שהוא לא לוקח את הילד לטיול כדי שתהיי חמש דקות בשקט - על זה שלך יש המון הרהורים על מי אני ומה אני חוץ מאמא, לאן נעלם כל מה שהייתי קודם, מה נשאר ממני ? הרהורי קריירה הרבה פעמים (מי יקח אותי לעבוד עם תינוקת ? מה אני שווה ?) והרהורים על "אני טרזן את ג'ין" הזה שקורה לך פתאום בחיים ואת לא מבינה איך. נכון שאת בבית אז את זו שיותר מסדרת ומנקה ומבשלת אבל איך זה שכל אלו הפכו להיות *צפיות* ממך ? מצד הגבר יש גם קשיים לא פחותים - הלחץ של הפרנסה (פתאום יש יצור כזה שתלוי בך כל כך ואתה צריך לדאוג שיהיה לו הכל), הלחץ של להיות בעבודה כל היום ולעבוד קשה ולדעת שכשאתה מגיע הביתה מצפים ממך כל הזמן, רוצים ממך כל הזמן ומזלזלים בעצם בעקיפין בעובדה שגם לך קשה בעבודה. חוסר ההבנה של "מה היא עושה כל היום ? זה הרי נורא קל להיות עם הילד" ומתוך זה הכעס על כל מה שהיא לא מספיקה ואתה רואה כתפקיד שלה כי הרי אתה עובד מאד קשה, אז מה, גם את הדברים האחרים אתה צריך לעשות ? אין לה מספיק זמן חופשי בשביל זה ? שתפסיק להתעצל ותעשה את זה... סליחה שאני אומרת אבל אחרי שהייתי שם אני מבינה שלא סתם חלק נכבד מהנישואים מתפרקים אחרי השנה הראשונה להולדת ילד. אז שני הצדדים לא מדברים והר של כעס ואכזבה צומח בינהם ורבים על שטויות וכל אחד מייחס לשני את הכוונות הרעות ביותר האפשריות (הוא רוצה להזיק לי, לפגוע בי, להפריע לי) במקום לייחס את הכוונות הטובות (הוא לא התכוון, הוא אוהב אותי וכו'), כי כל אחד סולח בלב לכאורה על מליון דברים קטנים כל יום כי הוא מבין שככה זה ושצריך להתפשר ולעזור (איזו חוצפה שהוא רוצה ארוחת ערב ב-10 בלילה כשאני גמורה, איזה עצבים שהיא שמה לי את התינוקת בידיים איך שנכנסתי הביתה...), אבל זה רק לכאורה ולא באמת, זה מזין את הר הכעס שבלב. ולכל זה, שקורה גם כך לזוגות הכי נורמאליים בעולם והכי מתקשרים בעולם והכי מחוברים בעולם, באחריות, אצלכם מצטרף העניין הזה שלפי מה שאת כותבת - שימי לב כמה את לא שלמה איתו. זה זועק מבין השורות שלך וזה רק עוד דבר אחד שיעמוד בינכם ולא יהיה לך נעים להגיד ולפתוח ולדבר.
