מה יהיה עם הכסף?

[33orna]

מה יהיה עם הכסף?

קצת מבולבלת ורוצה לשמוע מה דעתכן על נושא שכמעט לא מוזכר כאן בפורום - כסף. בן זוגי ואני לא נשואים (חיים בחטא

). יש לזה המון סיבות (נושא לשרשור אחר), ואחת גדולה היא גישה של לחיות את הרגע, מלווה בידיעה ברורה שאנו לא מסוגלים לדעת מה יהיה מחר, ולכן הצהרת מחוייבות להשאר ביחד לנצח נראית לא כנה ולא מתאימה לנו. אז אנחנו בוחרים לחיות ביחד כל יום מחדש. ההחלטה על ילד היתה מורכבת אבל בסופו של דבר משותפת. הבנו שזה יוליד מחויבות לילד ואיזשהו קשר זה לזו לנצח, אך האופציה להפרד אם האהבה בינינו תגמר עדיין תהיה קיימת. אז ילד משותף - כן, אבל חשבון בנק משותף? לא להסחף! זה כבר יותר מדי מחוייבות! עד היום, כבר 4 שנים, שאין לנו חשבון משותף. אני מרוויחה יפה, והוא מרוויח יפה-כפול-3 ממני. איכשהו בלי להתחשבן או להתקטנן, אנחנו מצליחים להתחלק בערך חצי-חצי בהוצאות. בסוף החודש אני נשארת בד"כ עם רזרבה של 1000 ש"ח, הוא עם פי מיליון יותר, וכל אחד חוסך לעצמו מה שנשאר לו. צריכה לציין שאנחנו באים ממשפחות עם רקע כלכלי דומה (ויציב), ושמעולם לא עשינו הסכם ממון. בביטוחי חיים למיניהם אנחנו מוטבים אחד של השני, כשברור שאם וכאשר יהיה ילד, הכל ילך אליו. עד עכשיו היה מעולה והנושא הכלכלי בכלל לא עלה (גם לא בלב). אבל עכשיו מגיע (טפווווווו) תינוק, ואיתו צפויות ההוצאות לקפוץ. אם נמשיך להתחלק שווה בשווה, אני אכנס למינוסים רצינים או אצטרך לקחת מההורים שלי. לאור המשכורת שלו, טבעי שההוצאות, שהגדולה בהן תהיה המטפלת, יהיו עליו. מצד שני, אני מרגישה חוסר נעימות נורא גדול לקחת ממנו כסף. מה, להיות תלויה כלכלית פתאום במישהו אחר? בגבר ש"יפרנס אותי"? איך אני אוכל להפניק את עצמי באיזו שמלה או שרשרת, כשזה הכסף שלו? ומצד שני, פתאום מחשבות קטנוניות על כסף (למה הוא יוצא כל כך הרבה?!) שלא הכרתי אף פעם. התחלנו כמה פעמים לדבר על זה, אבל איכשהו אני מרגישה חוסר נוחות מהנושא והשיחה נגמרת באמצע (למה נשים מתקשות לדבר על כסף?! או שזה רק אני?). לא יודעת אפילו מה אני שואלת אתכן. אולי רק מחפשת לגיטימציה להמשיך לדבר. בכל מקרה, למי שרצתה (עוד) שרשור לא-אובדני, אשמח לסיעור מוחות...

 

[evemon]

פתרון אפשרי אבל...

אני לא בטוחה שהוא מתאים לכם. מכיוון שלפי הסיפור שלך אתם טיפוס אחר לגמרי מאיתנו, אבל אצלינו זה עבד. כאשר אני ובעלי רק עברנו לגור ביחד, ועדיין לא היינו מוכנים למחוייבות היתה לנו את אותה הדילמה. מה עושים עם הוצאות משוטפות כמו שכר דירה חשמל ומצרכים לבית. החלטנו על פתיחת חשבון נוסף משותף, ולחשבון הזה הכנסנו סכום כסף מהחשבון שלנו כל חודש. ככה לכל אחד נשארת העצמאות הכלכלית, המשכורות עדיין נכנסות לחשבונות הנפרדים והוצאות על עצמי נשארו מהחשבון שלי, אבל כשהיו הוצאות משוטפות הם נלקחו מהחשבון הזה. תוכלו להחליט על סכום קבוע שכל אחד מכניס - ואם ההוצאות של המטפלת הם עליו אז שהוא יכניס בהתאם - וכך כל ההוצאות על הילד יצאו מהחשבון הזה. והשאר ישאר כמו שהיה. אצלינו זה עבד מעולה. מקווה שעזרתי

 

[מיליתו]

דעתי האישית

כשמדובר בילד שלך (וגם בבן זוג שמאוד אוהבים), רוצים לתת כל מה שאפשר. למעשה אם תתנו לילד מה שמתאפשר מההכנסה שלך (כך שגם הוא יתן את אותו סכום), הילד יקבל פחות ממה שהיה יכול לקבל. אז נכון שאת לא רוצה להרגיש תלויה או שאת מבקשת כסף, אבל הכסף לא מיועד לך, אלא לילד שאביו יכול לתת לו חיים ברמה הרבה יותר גבוהה בלי לפגוע ברמת החיים של בת זוגו (נגיד שהיית עוברת לדירה קטנה יותר או לא קונה מותגים). זה שהוא נותן יותר כסף להוצאות על הילד לא אומר שכל הוצאה על עצמך היא פינוק שהוא מממן. אני לא מכירה אותו בשביל לדעת עד כמה הוא "הדוק" בענייני כספים, אבל נראה לי ממש טבעי שמי שיש לו יותר, נותן יותר. על החתונה שלנו רק ההורים שלי שילמו, הם הוסיפו כסף כדי שנקנה רכב חדש, קונים לנו כל הזמן דברים בלי להתקטנן או לבקש החזרים - כי הם יכולים, והם יודעים שזה עוזר לנו. ההורים שלו, לעומת זאת, גרושים וקמצנים, ולא נותנים כלום. אז ההורים שלי, שאוהבים מאוד את בן זוגי, נותנים לנו כסף כדי שיהיה לנו יותר קל ונוח, בלי לחשוב בכלל מה ההורים שלו נותנים. הפואנטה היא שכל הורה נותן כמיטב יכולתו בשביל לשפר את איכות החיים של ילדיו. ולנושא קצת אחר - אם ננקה דברים כמו רכישת נכסים וכאלה ונתמקד בהוצאות שוטפות - גם כבדני זוג נראה לי מוזר לחלוק בהוצאות שווה בשווה (ואולי לא ממש כדאי). אם אחד מבני הזוג יכול להרשות לעמו חיבור לכבלים, והשני לא, אז רק הוא יצפה בטלוויזיה? או שהוא יוריד את רמת החיים של עצמו בשביל זה? כנ"ל לגבי חופשות בחו"ל או כל דבר אחר שנחשב למותרות. ולגבי המצב הספציפי שלך - את זו שמפסידה ימי עבודה ומרוויחה פחות בגלל ההריון ולך קשה יותר למצוא עבודה מתגמלת (גם אם זה לא נראה לך רלוונטי כרגע) בגלל חופשות לידה ומחוייבות לילדים, את עוברת את הבדיקות, את לוקחת ויטמינים ועושה טיפולים בשביל ההריון (שדרך אגב, הוא אמור להתתתף גם בתשלום עליהם), נראה לי טבעי מאוד שהוא "יתרום" לצורך העניין יותר כסף, ולך אין שום סיבה להרגיש מוזר על זה. תלות כלכלית זה אומר שאת לא יכולה לפרנס את עצמך, וזה ממש לא המצב. את מפרנסת את עצמך מצויין, אבל כשגם הוא שותף, את יכולה להרשות לעצמך רמת חיים גבוהה בהרבה, מעבר ל"סיפוק צרכים". כך שאת לא תלויה בו, אבל את שותפה לחייו וליכולות שלו. אולי מה שגורם לשיחה להפסק באמצע זה שאת מרגישה שאת "מבקשת" ממנו כסף, וזה בכלל לא המצב. בחרתם לחיות כזוג, בחרתם להביא ילד - מחוייבות עצומה כלפי משהו משותף. זה לא בית שאפשר למכור ולהתחלק בכסף, זה הרבה יותר. אולי הגיע הזמן לאיזשהו הסכם ממון בכל זאת?

 

[טיפוטף]

את תמיד פותחת נושאים מעניינים!

תראי, זה עניין של תפישת עולם, רקע מהבית, המון פקטורים, יהיה ספקטרום רחב מאוד של דיעות. אני באה מבית שבו היתה הפרדה - ההורים היו נשואים אבל לכ"א היה חשבון בנק משלו כשאבי (שעבד) העביר לאמי (שלא עבדה) עם קבלת המשכורת את הסכום הנדרש לכיסוי הוצאות הבית והילדים, אמי קיבלה ירושות לפני אבי ואלה שימשו לשידרוג מגורים ונסיעות לחו"ל, והשורה התחתונה: כל חייהם המשותפים היו ויכוחים על כסף! אבי לא עשה עם הכסף "שלו" כלום - כי בעצם לא היתה שום שארית מעבר לכך שהוא דאג לחסכונות (המשותפים), ביטוחי חיים וכו', אבל כל הזמן בא בטענות לאמי שהיא מוציאה יותר מידי והיא באה בטענות אליו שהוא לא מרוויח מספיק או לא מעביר לה מספיק (חושב יותר מידי על העתיד הרחוק). נכון שזה עניין של טיפוסים והתאמה ותיאום ציפיות וכו', אבל עקב הטראומה - גם אני וגם אחי עברנו לקוטב השני - הכל משותף עם בני הזוג מהרגע הראשון של החיים המשותפים. את חשבון הבנק שלי סגרתי מיד כשהתחלתי לעבוד בצורה מסודרת ופתחנו חשבון בנק משותף, כל החסכונות משותפים, הדירה, כלי הרכב רשומים אחד על שמי ואחד על שמו, אין שום חשבונאות והתקזזות. היו שנים בהן אני השתכרתי יותר, היו שנים שהוא, ברור לגמרי שהוא עובד יותר "בחוץ" ואני יותר "בבית", ושגם לעבודה הזו שלי יש ערך כלכלי רב והוא בהחלט מכיר בו. לדעתי האישית - לי בשום אופן לא היה מתאים הסדר כפי שאת מתארת. אבל אני זה אני ואת(ם) זה אתם. מה שאני יכולה להתחייב עליו - הוא שנקודות החיכוך ילכו ויתגברו - נניח שתחלקו את הוצאות גידול הילד - ביגוד, ביטוח רפואי, חינוך, חוגים וכו' שווה בשווה. אבל מה תעשו אם יש מחלוקת - הוא חושב שחוג מבוכים ודרקונים זו שטות פלצנית, את תומכת, מי ישלם? וכיוצ"ב דוגמאות - לדעתי - קשה מאוד לצאת מזה, גם אם קובעים מערכת סבוכה של כללים. את מתארת מצב בו כבר עתה את מרגישה שלא בנוח במערכת, המצב רק ילך ויחמיר כאשר יכנס ילד אחד ובעתיד נוספים לתוך המערכת. אפשר אולי לחשוב על הסדר ביניים - או הסדר מעבר? לראות איך הולך לפתוח חשבון משותף ולראות איך מסתדרים? גם אם לא מוותרים בינתיים על חסכונות קודמים? לגבי הנישואין זה ממש לא העניין לדעתי, אנחנו נישאנו ברבנות עם מסיבה מאוד צנועה אח"כ של כ- 50 איש, כך שאני לא רואה את החיים שלי כ"לפני" ו"אחרי" הרגע הגדול, ולא עשינו הסכם ממון. ממילא לא היה לאף אחד כלום לפני כן, א"א לא קיבל עזרה ממשית מההורים ושאר תנאי הסכמי הממון המקובלים ממילא קבועים בחוק יחסי ממון בין בני זוג. לעשות צרות אחד לשני היה ו-, אפשר עם הסכם ובלי הסכם (במיוחד כאשר מעורבים ילדים אשר על זכויותיהם א"א להתנות בהסכם ממילא). שורה תחתונה - היו לי המון פחדים בתחילת היחסים בינינו. המון דברים שהאמנתי בהם הופרכו כליל. לא האמנתי שתיתכן מערכת יחסים בלי ויכוחים על כסף. אבל הנה, זה אפשרי, כבר 16 שנים. אני קונה מה שבא לי, בגבולות הסביר. הוא - מה שבא לו. הדברים הגדולים - ריהוט יקר, החלפת מכוניות, החלפת בית- מתייעצים ומחליטים ביחד. מותרות -כמו נסיעות משותפות לחו"ל - בד"כ אני יוזמת, משכנעת, מזמינה, הוא מתקשה לוותר על עבודה ולבסוף כולם נהנים. זהו, מקווה שתמצאו את הדרך המתאימה לכם ביותר.

 

[רונאסטל]

אנחנו חיים ביחד כבר 15 שנים...

מתוכן 13 נשואים ורק 3 עם חשבון משותף... ומה שהיה קורה זה שאני הייתי סוגרת את המינוסים שלו... בסוף הבנו שזה סתם מיותר לנהל שני חשבונות נפרדים ומי שמרוויח מזה זה הבנקים שלוקחים עמלות ניהול חשבון על חשבון בנק נוסף וממש מיותר. כמו שאמרת ילד כבר קושר אתכם יחד לנצח. את צריכה לראות איך הוא מרגיש בענין, את חושבת שיש לך אופציה לצמצם עלויות ובכל זאת להשאר fifty fifty? אצלנו מתוך זה שהוא מרוויח פחות הוא גם עובד פחות שעות ולכן הוא גם יותר עם הילדים, אם מישהו צריך לוותר על ימי עבודה לצורך סידורים זה לרוב הוא מאותה סיבה, לזמן הזה אין שווי כספי, ולכן אני לוקחת על עצמי בכייף את ההוצאות הכספיות. הצד שלי במשפחה גם יותר מבוסס וקיבלנו מהורי יותר כסף, אבל לעומת זאת הוריו עזרו לנו פיזית יותר בטיפול (בעיקר בגדולה). כך שיש איזון, גם אם הוא לא לגמרי כלכלי (למרות שאפשר לתרגם את הכל לכסף...)

 

[למונצלו]

שאלות קשות לך ביתי.....

אני אתחיל בעמדה הבסיסית שלי- שבניגוד לעד ההריון, מיום שאת בהריון (או אולי יותר נכון- אתם בהריון) ובטח ובטח מיום הלידה הטובה (טפוטפוטפו) ואילך- זה לא ממש משנה שאתם לא נשואים פורמלית..... זהו, אתם מחוייבים- אחד לשני לנהוג כבני אדם לא חשוב מה יהיה וליצור הקטן הפצפון וחסר האונים שיגיע אליכם הביתה- לתמיד. ולכן- תעודת נישואין אין אבל אחריות משותפת שמתחלקת, לטעמי, כל אחד לפי יכולתו- יש ויש. נוצר פה מצב של הפוך על הפוך- מרוב שלא רציתם מיסוד, ורציתם חופשיות- את היום "משלמת" על זה במחשבות הכפירה שהעלית פה ושיכולות להדרדר יותר רחוק.... כי כסף יעוור גם את האישה הכי לא תאבת בצע. למשל- תחליטו על מטפלת אבל היא תהיה יקרה- מה אז? לפי החלוקה של היום, שווה בשווה- יכול להיות שהמטפלת הכי טובה ומתאימה תיפול מסיבה כלכלית עקרונית- כלומר לא שאין כסף- אלא שמתחלקים חצי חצי ואז אי אפשר כי לך יש פחות???? או אפילו משהו ביזארי כמו חיתולים- כידוע לך יש יקרים יותר ויקרים פחות- בשם ה 50:50 תקני את הזולים יותר ואז ישאר לך כסף להפניק את עצמך??? לא נראה לי..... טוב לדעתי שאת חושבת על זה כבר עכשיו- ולדעתי אין מנוס מחשבון משותף- ילד משותף כן אבל חשבון משותף, כלומר שיתוף טוטאלי בהכנסות ובהוצאות, התנהלות של משק בית לא???? how come? אורנה מותק, זה לא נעים לדבר על כסף, ולנו הנשים זה נעים פחות, ואת- שמרוויחה היום פחות נמצאת בעמדת כוח פחותה בדיון הזה- אבל אין ברירה- לשמור בבטן יביא להוציא את ההצטברויות בנושאים כלכליים על משהו אחר- במסווה, ולפני שתביני- תריבו כל היום-לא על כסף, כי על זה לא מדברים, אלא על דברים אחרים אבל הכסף יהיה שם מתחת לפני השטח כל הזמן...... אז אני לא מכירה אותו- אלא את מכירה אותו ויודעת אני מניחה איך לנהל את השיחה הזו- ומוטב אתמול!!!!!!!! בהצלחה דלית

 

[נייטי]

פעם זה הטריד אותי - היום כבר לא.

אצלנו, עד ממש לאחרונה, אני הייתי המפרנסת העיקרית. בעלי בעיקר למד. אבל, אצלנו יש חוסר איזון מבחינת הגב הכלכלי. לו יש גב גדול ולי יש גב בינוני מינוס. כשהתחתנו חוסר האיזון הטריד אותי מאוד. הרגשתי מאוד לא נוח והנושא עלה בנינו הרבה פעמים. אני בעיקר הרגשתי חוסר נוחות ונסיתי להתנצל ואף להתנצח (ולא בגלל שהוא שידר אלא בגללי). היה ברור שבדברים הגדולים של החיים, הגב שלו יתן יותר, הרבה יותר. היום זה לא מטריד אותי בכלל. אולי כי חלפו שנים ואולי כי בשש שנים האחרונות אני הייתי מפרנסת יחידה ואולי כי קצת התבגרתי. בכל מקרה, היום אני לא מרגישה חוסר איזון ולא מתביישת בכך שהצד שלו עוזר יותר בדברים הגדולים (אגב, גם בעניין הלידה והתינוק ברור לי שההורים שלו יעזרו יותר). במידה רבה שנינו מיחלים ליום שאני אוכל לעבוד פחות (וכמובן להרוויח פחות), בעוד שהוא יהיה המפרנס העיקרי. זו ממש הפכה להיות המטרה של שנינו. אין לי שום בעיה להיות "נתמכת" וזה ממש ישמח אותי ש"הגבר יפרנס אותי". אני חושבת שאין לי בעיה עם "להיות נתמכת" בעיקר בגלל שאני יודעת שאני יכולה לבד. אם נצטרך, אני תמיד אוכל לעמוד על הרגליים. יש לי מקצוע, נסיון ובעיקר הוכחה לכך שאני יכולה. לכן, זה לא מטריד אותי. אני חושבת שבדרך כלל בין בני זוג, בעיקר כשמגיעים הילדים, יש צד אחד שעובד יותר ולכן גם מרוויח יותר ואילו צד שני שמרוויח פחות אבל לוקח על עצמו יותר בהיבט הילדים והבית. אני חושבת, שבקווי היסוד, הדברים די דומים אצלכם. לך יש מקצוע, אם צריך, את תוכלי להסתדר. תמיד אפשר לעבוד יותר ולהרוויח יותר. את לא באמת נשענת עליו מחוסר ברירה אלא כי זו החלטה משותפת שלכם. החלטה שעל פיה, כיום, את זו שתשקיעי יותר בילד ואילו הוא זה שיעבוד עד שעות מאוחרות ויפרנס יותר. ברגע שזה מגיע מהמקום של החלטה משותפת ולא ממקום של אין ברירה או ממקום של "אני מסכנה - נתמכת", זה נראה ונשמע לשני הצדדים הרבה יותר טוב ונראה לי גם הרבה יותר בריא לזוגיות. בנינו, אם הוא היה רוצה הרי אפשר היה להפוך את המצב ולאפשר לך לעבוד הרבה ולו להיות בבית משעה ארבע. תחשבי על זה, באופן תאורטי, זה אומנם מצריך זעזוע תעסוקתי אבל זה לא בלתי אפשרי או בלתי הגיוני. עם מקצוע כמו שלך אפשר להרחיב את היקף העבודה ואת היקף הפרנסה. נדמה לי, שהעובדה, שברור, שאת זו שתבלי את אחרי הצהרים עם הילד ולא הוא לא נובעת מחוסר ברירה אלא זו סוג של החלטה שבשתיקה. לדעתי, פשוט צריך להפסיק את השתיקה ולשים את הדברים על השולחן. את הולכת להשקיע שעות בילד שלכם, שעות שאפשר אם ממש רוצים להיות נבזיים, לתרגם אותן לשעות עבודה ולכסף. אני מניחה שהמצב כמו שהוא היום, בו את עובדת פחות והוא עובד יותר, נוח לשניכם. מאחר וזה המצב ומאחר וברור לשניכם שילד הוא אחריות משותפת, הרי שהמסקנה החד משמעית היא שיש כאן איזון מוחלט! וכך יקירתי צריך לראות את זה. אגב, לנו יש חשבון משותף מאז שעברנו לגור יחד (וזה היה כשהיינו בני 21-22), וזאת למרות שבכל השנים שלנו יחד אני הרווחתי יותר - הרבה יותר ובשש שנים האחרונות גם פרנסתי לבד. לא כ"כ מבינה למה זו בעיה. אבל כמו שאמרת, זה כבר נושא לשרשור אחר.

 

[פלגיה]

ממש לא נעים לי לומר

אבל אני לא מבינה את זה. כשלמדתי באוניברסיטה למד איתי בחור שחי ככה. הוא היה נשוי (בלחץ כבד שלה, לא מבחירה אישית) אבל לא היה להם שום רכוש במשותף. המכונית היתה "שלו" מכונת הכביסה "שלה", הם גרו במעונות הסטודנטים וחילקו ביניהם את הוצאות המגורים והמחיה. לא יודעת. לא נראה לי. זה היה נראה לי חוסר רצון שלו (אבל גם שלה) להיכנס למחוייבות. ומבחינתי הקמת משפחה היא דבר שמחייב מחוייבות. היא גם משהו שלא "סופרים" לא מתחלקים בכל דבר בדיוק חצי-חצי. חיים יחד. כל אחד לפי יכולותיו, כל אחד לפי צרכיו (או צריחותיו, אם מדובר בתינוק). ולא מחשבים. זה לא הכסף "שלו" או "שלי". זה הכסף שלנו. לפעמים אחד מרוויח יותר. לפעמים אחד פעיל יותר (נניח כשבן הזוג חולה) ולפעמים להיפך. זאת המשמעות של משפחה (ההגדרה הממסדית כאן לא רלוונטית. זה לא משנה אם יש תעודה כזאת או אחרת. משנה ההרגשה) אנחנו נשואים 14 שנים. מההתחלה היו לנו שני חשבונות. מההתחלה הם היו שניהם משותפים לשנינו, אבל לא זאת הנקודה. אנחנו לא סופרים מי מרוויח מה וכמה, ולא מי אוכל מה וכמה, ולא כמה עולים התחביבים או הבגדים של כל אחד. קונים לפי מה שצריך. כשיש כסף - אז זה לכולם. כשצריך להצטמצם - זה לכולם. < עוד לא חשבתי מה יקרה לו תהיה לי בת גדולה, עובדת מרוויחה ומשתכרת, ועדין גרה בבית. > ולגבי הסכם ממון - אם אתם לא נשואים - אני חושבת שילד זו ההזדמנות להסדיר את זה. כולל גם (טפו-טפו-טפו שלא תצטרכו) ענייני ירושה ואפוטרופסות.

 

[משוש30]

הכסף הוא לא שלך ושלו הוא שלכם

כיוון שכל משק הבית הוא שלכם. האם הוא משלם לך גם כשאת מכינה אוכל או עושה כביסה או מגיעה הביתה מוקדם יותר מהעבודה להיות עם הילד? האם הוא ישלם לך על שעות ההנקה וחוסר השינה? זה מגוחך. את לא חיה על חשבונו! אתם תא גרעיני (גם אם לא רשמי). אני מבינה את הרצון לשמור על עצמאות כלכלית. רק עכשיו סגרתי סוף סוף את חשבון הבנק שלי. הילדה השנייה שלנו מגיעה עוד חודש ואנחנו כן נשואים ובכל זאת להתחייב על חשבון משותף היה לי קשה. אבל אין סיבה שלא. חוץ מזה הוא לא מפרנס אותך אלא את הילד שלכם והמחשבה לקחת הלוואות מההורים כשיש לבן זוגך כסף מופרכת במיוחד! את לא אם חד הורית אתם כן תא משפחתי. באופן טבעי יוצא שכאחד מבני הזוג מרוויח יותר הוא אחראי על הפרנסה של התא המשפחתי יותר מבן הזוג השני שלרב משקיע יותר בילדים וזו עבודה הרבה יותר קשה ולא מתוגמלת. אנא, חסכי מעצמך את ההתחשבנויות האלו ואולי זה הרגע לחשוב על חשבון משותף למרות הכל. את יודעת תמיד אפשר להיפרד. זה לא מה שיעמוד ביניכם. ובתור גרושה לשעבר אספר לך בשקט שאפילו הנישואין לא ממש עומדים בדרך לפרידה אם זה נחוץ

 

[המבינה הגדולה]

אצלינו -

נשואים כבר כמעט 5 שנים וחיים ביחד עוד שנתיים מלפני החתונה ומאז ומתמיד נשארנו עם שני חשבונות בנק נפרדים. הוא מרוויח בערך כפול ממני ובחיים לא היתה התחשבנות של כספים מי שהיה לו ושיצא לו לשלם שילם - את שכר הדירה בעסר וכיום המשכנתא יורדת מהחשבון שלו ואילו דלק וקניות לבית בדרך כלל מאצלי - לא כי זו החלוקה אלא כי כך יוצא בגלל שאני זו שבדרך כלל הולכת לקניות ומתדלקת. תכלס ישנם אצלינו 2 חשבונות נפרדים אבל ניהול משק בית אחד כאילו היה חשבון משותף - לדעתי הכל בראש , מעולם לא קיימנו דיון של כסף שלי או כסף שלו - מהרגע שהחלטנו לגור יחד היה ברור שזה כסף של שנינו (אפילו לפני שהתחתנו) לאחר החתונה הוא הוסיף את שמי לחשבון הבנק שלו על מנת שנוכל להפקיד במקום אחד את כל הצ'קים של החתונה (ומאוחר יותר זה היה נוח גם אחרי הבריתה של הילדה) אבל מעולם לא עשיתי כל פעולה בחשבון שלו (אפילו לא נתתי צ'ק למרות שגם שמי רשום עליו) ואפילו אין לי מושג מה מספר חשבון הבנק שלו וזה גם לא מעניין אותי - ככה זה עובד אצלינו כבר שנים ועובד טוב אז אני לא רואה שום סיבה לשנות מתכון מנצח. לא ברורה לי החלוקה המוקפדת אצלכם על חצי חצי בהוצאות - יש לו יותר? אתם חיים בבית אחד? האינטרס המשותף הוא לנהל כרגע את הבית בצורה תקינה? אז אם יש לו יותר שישקיע קצת יותר - לא צריך להסתכל על כך כאילו גבר מפרנס אותך אלא כעל מטרה משותפת לנהל בשלב זה את הבית בצורה הטובה ביותר לכם ובעתיד לבייבי.

 

[הדה]

ממליצה על הסכם ממון

אנחנו נישאנו שלא דרך הרבנות ניגשנו לעו"ד ולאחר מכן לנוטריון (לאישור ההסכם). מכיוון שעבודתי מפוצלת ומאפשרת להקדיש יותר לעניני הבית והילד(ים) החלטנו על איזון משאבים, כלומר כל הסכומים שמתקבלים מחולקים בשניים. קו המחשבה שהנחה אותנו היה שבזכות הנגישות שלי הוא יכול לצאת ולעבוד במרחק של שעתיים נסיעה מהבית (ולהרוויח פי 5 בברוטו ממני, רק לצורך ההדגמה), שהרי אם לא הייתי נגישה היה צורך בפתרונות יצירתיים שחלקם לפחות היו עולים עוד כמה אלפי שקלים לחודש (והיו בהכרח פחות טובים מלהזיז את עניני לשעות מאוחרות יותר) וכן לא פחות חשוב - הזמן שלי חשוב בדיוק כמו זה שלו, גם אם אינו נמדד במאות שקלים לשעת עבודה. בנוסף להחלטה הזו קיימת הסכמה לגבי רכושו של כל אחד מהצדדים לפני שהקמנו בית משותף וכספים יוצאי דופן שנתקבלו על ידינו (מירושות מתנות וכו'). נוסף לסעיף הזה נכנסו סעיפים שמאפשרים פירוק שותפות ונכסים משותפים במידה ואחד מבני הזוג נעדר לתק' מסויימת ולא ניתן ליצור קשר עימו, כדי לא לכבול אף אחד מאיתנו לשני/ה בעל כורחו, ועוד סעיפים שמטרתם מתן אפשרות להתחיל בחיים חדשים תוך פרק זמן סביר. תראי, מראש כשנשאנו היה לנו ברור שזה יכול להיות גם זמני, לא הייתי מוכנה להגיע למצב בו אאלץ להתחנן ברבנות על זכויותי (שזה בכלל מצב בעייתי מאוד מכיוון שלא נישאנו דרכם... אגב יתכן שגם במצבכם תאלצו אם חו"ח תגיעו לסיום מערכת היחסים לעבור בתחנה הזו, מה שנקרא 'גט לחומרה' שכן קידושין יכולים להיות גם בביאה) ולהכנס לקרבות אינסופיים לגבי מה שלי ומה שלו (אם חלילה נחליט לסיים את חיינו המשותפים באקורדים צורמים). מבחינתי הסכם ממון הוא תעודת ביטוח, שאני מקווה שלא יצא מהכספת לעולם למטרה שלשמה הוא נחתם (בינתיים יצא רק כדי להצטלם עבור חברות ששקלו לנסח הסכם ממון משלהן)... עוד ענין שיש לשקול לפני הלידה הוא שם המשפחה של הצאצא, והצהרת אבהות עוד בבי"ח (אלא אם כן את בוחרת להצהיר על עצמך כחד הורית). הוריו של זוגי חיו יחד 20 ומשו שנים ויום אחד במקרה כשעברו ליד בנין העיריה בניויורק החליטו למסד את הקשר... כך שזה לא חריג עד כדי כך לחיות בחטא... ואני לגמרי בטוחה שזה לא כ"כ מסובך לדבר על עניני כסף, בזמנו סירבתי לטוס להנשא בחו"ל עד שלא יוסדר ההסכם ביננו. נכון, התחלת הדיון היתה לא מאוד נוחה (ובהחלט מבינה את תחושת חוסר האמון שהוא חש כשהעלתי את הנושא, אבל מי שנכווה ברותחין נזהר בפיפי), הטיעון שעמד לצידו שכרגע כשאנחנו רגע לפני התחיבות כזו, כשאנחנו עדיין אוהבים זה את זו ולהפך זה הזמן לנסח הסכם הגון שלא יפגע באף אחד מן הצדדים. בין כה ברור לנו שזו טיוטא ראשונה לתהליך של גישור אם נגיע למצב של פירוק שותפות...

 

[33orna]

../images/Emo45.gif

טוב, להצהיר על חד-הוריות נראה לי ממש גניבה, לא הייתי שוקלת את זה בחיים. ולחתום על הסכם - אני מניחה שאת צודקת. תמיד חשבתי שבגלל שהרקע הכלכלי שלנו דומה ושהוא בחור הגון, אז לא צריך, אבל זה באמת נאיבי מצידי. לא צריך להכוות מרותחין, פיפי או מי שפיר כדי להזהר .

 

[הדה]

אהה ועוד דבר

השבוע חברה שהתגרשה ונישאה מחדש (ולאחרונה נולד לה צאצא) גילתה במקרה שבמשך שנים הגרוש שלה מקבל קצבת ילדים (כשהילד נמצא אצלה באופן קבוע)... היא פנתה אליו וביקשה לקבל את הסכום מיידית/בתשלומים/ בפקדון לטובת הילד... נכון הסכום החודשי הוא נמוך מאוד, אבל במצטבר ב5 שנים זה מגיע לסכום הקרוב ל14,000 ש"ח... גם כאן כדאי להגיע להסכמה והחלטה, מראש להעמיד את הסכום (שלא ידגדג את חשבון הבנק של מי מכם) לטובת הצאצא, בחסכון על שם שניכם (כדי שלא יחליט בגיל 20 ומשו לבזבז הכל על שהות בגואה). חייבים בעיני, לעגן את זכויות הילד המשותף שלכם ואת האחריות ההורית של שניכם כלפיו גם אם יפרדו דרכיכם, ולא רק מבחינה כלכלית. לגבי חשבונות, רגע אחרי שחתמנו על ההסכם הוא סגר את חשבון הבנק שלו והצטרף לשלי (באותה תק' אני הייתי המפרנסת, והוא סטודנט). נראה לי מספיק כאב ראש לנהל חשבון עו"ש, תכנית חסכון לילד והחזרי הלוואות של המשכנתא... שנים ניהלתי את החשבונות שלנו לבדי, החלטתי החלטות, ניידתי כספים טיפלתי בחשבונות. קצת אחרי הלידה ויחד עם ההתחיבות על הבית שלנו, החשבון הפך לקשה יותר מבחינת תמרון, וביחד החלטנו שהוא ינהל אותו (כי הוא יותר מחושב ממני) עד שנחליט אחרת. עדיין הרבה פעמים כשצריך לדבר עם הסניף, ולטפל בכל מיני דברים בדחיפות, זה התפקיד שלי... ולגבי הרותחין - לפני הזוגיות הנוכחית שלי היתה לי מע' יחסים עם מישהו שנסתיימה בויכוחים אינסופיים לגבי מה של מי (כשלא היה רכוש שנרכש במשותף אלא רק כזה ששימש את שנינו במגורים משותפים), בעיקר בחפצים שקיבלתי מבית הורי או שקיבלתי במתנה, לא חלילה המחשב שהוא קנה וששימש את שנינו... יצאתי מהחוויה מנוערת היטב והחלטתי שלא לתת לה להזדמנות להכות בי שוב. בסופו של ענין בחרתי לוותר על שכ"ד לחצי שנה ששולם מראש (כשהוא המשיך להתגורר בדירה, ולא שיתף פעולה עם מציאת שוכרים חלופיים) ועל דברים שלא נראו לי חשובים מספיק להתווכח עליהם (ומתוך אותו ויכוח להשאר בקשר כלשהו). מכיוון שראיתי שהויתורים ה'קטנים' האלה היו לא מעט כסף העדפתי לקבוע מראש (במיסוד הקשר הנוכחי) כל מה שניתן כדי למנוע מצב דומה ברמת מחוייבות גדולה יותר. וכן, לדבר על כסף זה נורא מעיק, עוד יותר מעיק להתוכח על כסף שלך שלא נמצא בידייך... (כשעבורך הסכום הוא מאוד משמעותי יחסית להכנסות שלך ושעבורו זה כסף לפיצוחים, בערך...)

 

[33orna]

../images/Emo26.gif אוי ואבוי, צריך קצת לחדד...

אני חוששת מהתגובות שהובנתי כאילו אנחנו איזה שני רואי חשבון קטנים וקטנוניים, אז רוצה קצת לחדד: על כסף קל מאוד לריב, גם שיש וגם כשאין, גם על ילד וגם על סתם חופשה או הוצאות משותפות אחרות. עד היום זה לא קרה לנו, וזה לדעתי כי אנחנו בסה"כ לארג'ים, אוהבים ומפרגנים, וחולקים בכיף הוצאות משותפות, גם כשהרצון להוצאה הוא רק של אחד מאיתנו. כך, אנחנו יוצאים המון למסעדות (למרות שאני סבבה עם פתיתים ונקניקיות בבית

) וגם קונים למשל מיטה יקרה (למרות שהוא לא הבין מה רע בלהמשיך לישון על מזרן על הרצפה בחדר שינה עוד כמה שנים). ופעם ב-, קורה שהוא רוצה משהו מאוד יקר (חופשת סקי), אז הוא משלם יותר ולא עשה עניין. הקושי שלי עכשיו זה מכניסה לאיזשהו "חוסר שיוויון ממוסד". הרתיעה מחשבון משותף היא לא מעצם חשבון הוצאות משותף במקביל לחשובונותינו הנפרדים - הרי זה בפועל מה שקורה עכשיו מבחינת ההוצאות - אלא מחשבון משותף טוטאלית (שתי המשכורות הולכות מיד אליו), או לחלופין מחשבון משותף, אבל כזה שהוא יכניס לתוכו כמה אלפים יותר כל חודש. אז הדברים הרבים והחכמים (כרגיל) שכתבתן קצת עוזרים להקל על תחושת התלות. ברור לשנינו שאין שום סיבה לרדת ברמת החיים, ובוודאי לא לשלול מהטפוווווו שבדרך דברים חשובים כמו ביטוח בריאות ומטפלת על רמה. זה רק שאני צריכה להבין ולהרגיש שלקחת ממנו את ההפרש זה לא פחות לגיטימי, נניח, מלקחת אותו מהכיס של אבא שלי. אולי אפילו יותר... אז למה זה כל כך קשה לי? אולי כי החברה לא רואה את עבודות הבית ואת זמן האישה כבעלי ערך כלכלי (וגם הוא לוקח אותם קצת כמובן מאליו, נדמה לי); אולי כי אני יודעת כמה העצמאות שלו חשובה לו, גם כלכלית (נדמה לי שמגיל 16 הוא לא לקח גרוש מהוריו), ולא רוצה לערער את התחושה הזו ולגרום לו להרגיש כבול או מנוצל; אולי כי אני קצת דפוקה בשכל במה שנוגע לכסף ולבכלל? בכל מקרה, התגובות עד עכשיו עזרו לי קצת לסדר את הראש, והרבה תודה לכולכן שהקדשתן זמן להן (שהרי זמן שווה כסף...

. ואגב, מוכרחה לתת עצה כלכלית ולהמליץ בחום על שמירת הריון. אתן לא מאמינות לאיזה פלוסים הגעתי בחשבון, רק מעצם כך שהמשכורת ממשיכה להכנס אבל אני מפסיקה לצאת! (במחשבה שניה, הכסף לא שווה את ההתנזרות מ-שכש, אבל זה לא כאילו שנתנו לי לבחור...). שוב תודה לכולכן, נהדרות כרגיל

 

[זיווה1]

אופס, קצת באיחור...

רציתי לספר שאנחנו חולקים משק בית משותף כבר 10 שנים, נהנים מחשבנות בנק נפרדים - המשכורות שלנו שונות בלי פרפורציה, אני מקבלת השלמה למינימום, ואילוהוא מגרד את העשיריה, ובכ"ז אין וויכוחים על כסף, ומובן וברור שלאור האמור לעיל ההוצאות הגדולות באמת חלות עליו. אבל זה חלק מלהיות משק בית משותף, העבודה שאנו הנשים עושות בבית, בין אם נודה ובין אם לא שייכת לחלוקה עתיקת ימים בין המינים, וככה גם ההבדלים במשכורות, אפילו של בעלי מקצועות ותפקידים דומים. העצמאות של בנזוגך מוכרת לי ולבעלי היטב וגם אנו לא נתמכנו בהורינו מגיל העשרה, ולכן קל יותר לעזור אחד לשני, ובעצם לעצמנו לחיות ברמת חיים טובה, הרי האינטרס הוא משותף. אחד הפלוסים הענקיים הוא שאף פעם, בכל שנותניו, הטובות והיו גם רעות כלכלית, לא רבנו על כסף ונגזרותיו, ולכן אני ממליצה בחום לא לפתוח חשבון משותף יחיד לשניכם, בעיניי המתכון לדיכאון...במיוחד אחרי שנות "עצמאות כלכלית" רבות וזה בכוונה במרכאות כי בפועל, אתם בעצם אחראים אחד לשני מעצם היותכם - זוג. אני למשל מימנתי בפועל את בעלי כשהיה סטודנט עני ולהיפך, ולמדנו בתורנות כדי שיהיה מספיק לכולם. בכל מה שתחליטו, בהצלחה!

 

[הדה]

זה בדיוק מה שקרה לחשבון הבנק שלנו

החודש! רוב הזמן שכבתי במיטה אחרי המ"ש, עם הבקע, עם עליתו (וחזרתו למוטב אח"כ) של הל"ד שלי... בתחילת החודש האישלי נכנס לחשבון דרך האינטרנט (אגב ססמא שרשומה על שמי ורק הוא יודע מהי...) ובערב התחיל שיחה כזו - 'את יודעת מה מצב החשבון שלנו?' מכיוון שבערך מיום התחלנו לשלם משכנתא המשק הביתי הוכרז כאיזור אסון והוא קיבל על עצמו את הניהול שלו בגבורה ומכיוון שכמו כל אישה שידה קלה על האשראי התחלתי לחשוב על תירוצים (לא שיש לי כאלה, ולא שנעשות שיחות כאלה, אבל חשבתי שהמצב באמת יצא משליטה אם הגענו לשיחה כזו)... ואז הגיעה שורת המחץ - 'המשכורת שלך כיסתה החודש את המשכנתא ואת שני חשבונות האשראי שלנו...' ואז חשבתי לעצמי, אהמממ כל החודש עשיתי בטן גב במיטה. מכיוון שאין איפה לגהץ ברדיוס של 2-3 ק"מ מהבית, אין כספוחור באיזור המיידי (וגם אם יש אני לא בטוחה שאני זוכרת מה המס' הסודי שלי אחרי שכמעט הכנסתי חלב למזווה במקום למקרר) והמקום היחידי לדחוף אליו כסף מתחת למזרון (כי מתחת לבלטות צריך לחפור ואחרי מ"ש ועם בקע זה לא ממש מומלץ), מה לעזאזל יכולתי לעשות החודש בחשבון הבנק שלנו??? ומייד ארגנתי לנו אחרי הסקירה המאוחרת ארוחת בראנצ' מצויינת אחרי שבזבנו קרוב ל800 ש"ח בסטודיו 'דרך' שבשבי ציון (בגדי הריון שמתאימים גם להנקה מצויינים נוחים מאוד ויפים, אם תהיית איפה אפשר לבזבז...) ומייד הרגשתי הרבה יותר טוב...

 

[גילי י]

../images/Emo6.gif../images/Emo6.gif../images/Emo140.gif

 

[sarity33]

אורנה מכה שנית! איזה כיף!

אוהבת את השירשורים המעניינים שלך. ותודה לך על הניסיון לאתגר אותנו בתקופה הורמונלית כה בעייתית בה התא האפור היחיד שנותר פעיל אצלי מאיים להתאבד מצער הבדידות! בהמשך לדברים החכמים שנכתבו לך כאן דומני, שהמחשבות "הקטנוניות" שעולות בך פתאום נובעות מכך שנוצר כרגע מצב של חוסר הוגנות ביחסים שלכם, מהסיבות שציינו כאן הבנות - ההשקעה שלך בהריון ובהמשך בגידול הילד שפוגעת בך כלכלית מבלי שעניין השוה בשווה יבחן מחדש. ומה שאולי באמת מעלה ביתר שאת את המחשבות האלה היא העובדה שאולי בתוך תוכך ציפית ממנו ליזום שיחה כזאת, ציפית ממנו לראות את השינויים ולראות את הבעייתיות. העובדה שזה לא קורה מעוררת בך את המחשבות אותן את מכנה "קטנוניות" אך בפועל הן כל כך לגיטימיות. והצפיה הזו היא שמעוררת בך את תחושת חוסר ההוגנות שבעית הכסף היא רק סימפטום לכך. אחד הכללים שלמדתי לגבי גברים וסליחה על ההכללות – גברים לא מבינים רמזים! לא קוראים "שפת פרצופים" ובנוסף לפעמים נוקטים בגישה של "נגיע לגשר ונעבור אותו" אבל את חושבת כרגע כמה צעדים קדימה, ובצדק, וכדאי, לדעתי, לעורר אצלו את המודעות לדברים המאוד לגיטימיים שמטרידים אותך. יתכן שתופתעי...! אכן, שיחות בנושא כסף מאוד בעייתיות אצל נשים. אני רואה מה קורה לבעלי כשהוא מגיע למקום עבודה חדש ובא בגישה של "אני טוב ומגיע לי" בהשוואה לגישה הדרדלית שלי. זה כנראה טבוע בנו אבוליציונית או משהו כזה... אני חושבת שניהול משק בית וגידול ילדים הם בבחינת העבודות הכי קשות שקיימות במשק והן היחידות שעליהן אין כל תגמול והדרך לשינוי התפיסה הזו היא כשאנחנו הנשים נתחיל להבין את ערכה. למרות שאנחנו נשים מתקדמות וליברליות גם אנו חוטאות לפעמים בדפוסים הפטריארכלים עליהם גדלנו (מי פחות ומי יותר). יש שטוענים שהפמיניזם עשה לנשים רק רע. אני באופן אישי חושבת שזו דיעה קיצונית מידי (משום שיש גם המון טוב) אבל בהחלט לפעמים יכולה להבין למה מי שאמר את זה במקרים מסוימים צדק – כמו למשל המקרה שתארת. אין לי ספק שהפתרון טמון בכך שתתחילי לדבר על הנושא. תבואי ממקום של שכנוע עצמי שיגרום לך להשמע מאוד רהוטה והגיונית ולא מגומגמת כפי שקרה בפעמים הקודמות. אני מבינה את הקושי לדבר על כך, קל לכתוב על זה קשה מאוד לבצע אבל מקווה בשבילך שימצא לך האומץ לעשות זאת אחרת זה יכניס משקעים ואנרגיות לא טובות ליחסים שלכם. בהצלחה!!!

 

[2קשת]

מקווה מאוד

שבקרוב תזכי להגדיר מחדש את המושג "חוסר שויון" - תישני הרבה פחות, תקומי בלילה הרבה יותר, תופתעי לגלות כמה מכונות כביסה מייצר יצורון אחד קטנטן, וכמה סירים של מרק עוף אפשר להכין, וכמה בקבוקים יש לשטוף, ועוד כהנה וכהנה חמסות וחמסיקות שלמרבה ההפתעה (שלי) גם בשנות האלפיים נוטות שלא להתחלק שווה בשווה. מי מקשיב לשני יותר? מי יוזם יותר דברים כיפיים וחוויות? מי הביא איתו לזוגיות יותר חברים? מי נותן למי יותר עצות מועילות? המשפחה של מי יותר נעימה? למי יש יותר מצבי רוח? כסף הוא אחד התחומים ה(כביכול) מדידים היחידים, אבל ביחסים יש מליון מרכיבים, גם כאלה שאי אפשר לכתוב שום הסכם בעניינם. אם אתם ביחד ונוח לך, אני מניחה ששניכם באים בגישה הוגנת. אני מאמינה שאין לו בעיה לתת, אלא שלך קשה "לקחת", אפילו שהמושגים האלה לא מאוד רלוונטיים בעיני בגלל מה שכתבתי למעלה. למה קשה לך? ולמה את אמורה להצליח גם לגדל ילד, וגם להרוויח כאילו את לא? הילד הוא כרגע יותר "שלך", אני מכירה ומבינה את התחושה הזו. אצלנו לקח לה כמה חודשים לעבור גם אחרי שהוא נולד. ואולי את רצית בו יותר, גם את זה לצערי אני מכירה. אבל מרגע שהחלטתם ליצור אותו הוא של שניכם, שניכם תטפלו בו, שניכם תפרנסו אותו, שניכם תחליטו ביחד איך לגדל אותו ומה ללמד אותו, ושניכם תהנו ממנו ותתגלגלו מצחוק בזכותו

. כדאי לדבר על זה עכשיו (ובאופן כללי כדאי ללמוד לדבר על כסף... ועל כל נושא טעון אחר. אני לא האמנתי שאוכל לעשות את זה, ואז פתחתי עסק והייתי בהתחלה בוכה מחרדה לפני פגישות, וזה עבר והפך את החיים להרבה יותר פשוטים). כדאי לך לכתוב את הדברים שאת רוצה להגיד לו. ככה תגיעי לשיחה פחות מבולבלת, עם מסר ברור - קודם כל לעצמך. ואולי ייצא לך מכתב שתרצי לתת לו, ואחר כך לדבר. אולי יום אחד תרצו להיפרד - אבל בינתיים אתם יחד ואתם אוהבים. אז בינתיים תחיו "ביחד" - על כל המשתמע מזה, כולל עזרה הדדית בכל התחומים. את לא יכולה לחיות עכשיו כאילו את לבד (ולקחת הלוואות או כסף מההורים) כי אולי יום אחד באמת תהיי לבד. חופש אמיתי בעיני זה להרגיש הכי נוח שאפשר, ביחד ולחוד.

 

[33orna]

תשובה מקסימה, תודה ../images/Emo20.gif