ווידוי. ארוך.

זיוה33

New member
ווידוי. ארוך.

היי בנות. אני יודעת שהדברים שאני עומדת לכתוב אינם שמורים רק לי וקראתי את התחושות הללו אצל בנות אחרות.כרגע,זה בוער בתוכי. אני מרגישה ויודעת שאני בהדחקה מוחלטת של ההריון הזה.אני יודעת שזה נועד כדי להגן על עצמי ומנסיון שלא להקשר יותר מידי.אני גם יודעת שאם חס וחלילה יקרה משהו,הכאב יהיה עצום. אני מתחילה שבוע 25.בתוכי יש תחושה חיובית שהפעם אסיים את הריון עם בת בריאה . אבל אני במערבולת רגשית עצומה.ראשית,אני לא נותנת לעצמי להרגיש שום דבר אליה.אני לא מרגישה אהבה בתוכי או הקשרות.כל ההתייחסות להריון מגיעה ממקום מאד קוגנטיבי ואופרטיבי.אני יודעת מה עליי לעשות בכל שבוע ואיך היא אמורה להתפתח.אני חרדה ,אך רגשית אטומה. אני פוחדת משני דברים עיקריים. הראשון הוא,מה יקרה כאשר אגלה שהנה, ילדתי אותה בריאה ושלמה ואגלה שהכל חלול אצלי.מה אם אכנס לדכאון כי תחושת ההקלה תהיה כה רבה,שלא ישארו בי כוחות לאהוב אותה ולטפל בה במובן הרגשי? הסביבה מצפה שהכל יסתדר ואני אחזור לעצמי.הכל שטויות.אני לא אחזור לעצמי כי עצמי השתנתה....אני לא אותה זיוה ולעולם לא אשוב להיות.אני יודעת שאני אמא טובה יותר לילדיי ,בעקבות האובדן,ואולי בכך יש לאובדן תמורה חיובית,אם ניתן לכנות זאת כך. מה יקרה אם אביט בה,אדע שסיימתי את המאבק הארור הזה ואז מה? וזהו הדבר השני שמפחיד אותי.איך נפרדים מהאובדן ברמה היומיומית.הרי האובדן לנצח יהיה חלק ממני והגעגועים לשניים שאינם עימי ימשכו לנצח. מה יקרה לאחר הלידה,איך אשאיר חלק מזה מאחורי.מעל שנה אני בתוך האובדן.מתעסקת בכך,חולמת על כך,מקווה,בוכה. מי אני בלי זה? מה אני בלי לבכות כל היום ולחשוב על מה שחסר? איך אמשיך בידיעה שאיני יכולה להמשיך ולתת לאובדן לנהל את חיי? הרי תהיה לי תינוקת,הלוואי. איך אקום בבוקר?מי אני עכשיו? כל ההגדרות שהיו לי לעצמי נמוגו.עזבתי את העבודה,נפרדתי ממי שהייתי.אפילו ההתייחסות לבעלי ולמשפחתי ולחבריי השתנתה. איך אלמד מחדש להיות אמא לילדה ,לאחר אובדן כזה. האם הנסיון הקודם נחשב? אני לא מדברת על החלק הטיפולי.בזה אין בעיה.שינה,אוכל,מחלות,גזים וכל אלו,בזה אני שקטה. האם אוכל לאהוב אותה ללא מטען רגשי שקשור לאובדן? האם החוסר בשני ילדים ישתלב בנוכחותה?אולי אשבשב את התפתחותה המנטלית בגללי. אין לי מושג.מצד אחד,אני שמחה שאני מצליחה לראות קדימה,אני שמחה שאני מצליחה להציץ מבעד לוילון החרדות על קיום ההריון ולדבר על הבת שלי כהוויה נוכחת,חיה ובריאה. אך כאילו החייתי אותה והמתתי את עצמי. תודה למי ששרדה עד עכשיו,אשמח לשמוע תובנות שלכן,כי לי, אין מושג.
 

גילי י

New member
זיוה שלי יקרה!

מאיפה להתחיל? ראשית בגלל שהכתיבה כל כך מיטיבה איתך אני חושבת שכדאי לפתוח מחברת חדשה או קלסר ולכתוב שם. להתחיל ממה שכתבת כאן אבל בהפניה אליה. שאינך יודעת מי היא,שאת כל כך מפחדת להכיר ולהיקשר ו...לאבד... ובכל פעם שעולה בדעתך הרהור או מחשבה או פחד בהקשר-כתבי ותייקי או הדביקי שם. ביחס לאובדן מנהל החיים-ובכן זה ענין של הגדרות. האם ארועים אחרים בחייך ניהלו אותם עד שהגיע האובדן? כלומר כל ארוע בחיים לפי עוצמתו מטביע את חותמו על אישיותנו והופך להיות חלק ממי וממה שאנחנו. האם את מכירה את הויכוח האין סופי בפסיכולוגיה התפתחותית לגבי מה משמעותי יותר,הגנים או הסביבה והארועים? זה דומה! אני מניחה שבסופו של דבר אנחנו מיקס של הכל,כאשר הארועים חדים יותר הם נראים משמעותיים יותר אבל-כל יום חולף משנה אותנו לפי תפקידו. ושאלתך הכל כך כל כך מוכרת "האם תמיד האובדן ינהל את חיי?" אולי,ואולי לא. אני מאמינה שלא,אלא כמו שכתבתי. הכל כל כך טרי ורך ומוצף כי הריון הוא תהליכי,לא מוותר...מחבקת אותך ומאמינה בך! גילי
 

sivanori

New member
איזה תיבת פנדורה ....

לפני הלידה של
מס' 1, אחרי האובדן הגדול, גם אני לא נקשרתי וגם אני פחדתי נורא מהלידה. כל כך פחדתי מהלידה שלא העזרתי ללכת לעשות קורס הכנה כמו צריך ובסוף מצאתי את עצמי בקיסרי חוזר... ואז הוא הופיע. ה
. והכל התשטש. בהחלט לא נעלם, בהחלט לא דהה לחלוטין. רק קיבל גוון פחות זועק. האובדן עדיין איתי עד היום, 5.5 שנים אחרי. הייתי מוצאת את עצמי מחזיקה את ה
ובוכה נורא, וכואבת את הסתירה הנוראית בין הילד הנפלא שיש לי בידיים שאלמלא אחיו היה מת לא היה לי היום. עד היום אני אומרת לו שהוא ילד פלא, והוא בכלל לא מבין למה. וההתאהבות? ברגע שהוא הובא אלי אחרי התאוששות אני הייתי מאוהבת. היה לי מקום בלב שהיה ריק כל כך ובאופן מפתיע
הוא מילא אותו בדיוק. והואקום ירד. והכאב פחת. אחרי שעוברים את ההר, הוא הרבה פחות מפחיד.
 

33orna

New member
איזה וידוי אמיץ!

מתחילה בהתייחסות לחלקו השני - "מי אני בלי זה (האובדן)?". הסיבה שבשעתו, אחרי מספר חודשי התמכרות קשים, עזבתי את פורום אובדן, נעוצה בדיוק בכך. הרגשתי שאני נמצאת בסביבה בה אני מוגדרת - ומגדירה את עצמי - על ידי האובדן שלי (שלום, אני אורנה ואיבדתי בן בכור בשבוע 32). היום אני מבינה שעבור רוב הבנות זה לא היה כך, מתוקף היכרותן הלא-וירטואלית זו עם זו, ולכן כדמויות עגולות ושלמות. אבל עבורי זה היה נכון. הכרתך בתחושה שהאובדן הפך למרכיב העיקרי בזהותך היא אמיצה מאוד, וצעד גדול קדימה. אני תוהה בזהירות האם יש משהו באישיות הבסיסית ("הטרום אובדנית") שלך, שהאובדן מאוד פגע בה או לחלופין חיזק אותה. אני אנסה להסביר למה הכוונה: אמא שלי אשה מאוד חלשה ולא קשובה. כתוצאה גדלתי להיות אדם מאוד עצמאי ו self sufficient, אבל גם חסרת אמון בסיסי בעולם, באנשים בו, בכך שמישהו מקשיב לי או יכול באמת לעזור לי. תמיד דמיינתי שהאמהות שלי תהיה אחרת, ויהיה בה תיקון לינקות שלי. האובדן טלטל אותי ברמות הכי עמוקות: מצד אחד, חוסר האמון שלי בעולם התחזק לאור האסון. ומצד שני, האמהות שלי - זו שחשבתי שתביא תיקון - כולה רגשות אשם וחוסר הכלה של עובר פגוע, שבחרתי במותו. זו הסיבה שטיפול שטחי וממוקד לא עזר לי להתמודדות עם האובדן, והסיבה שהייתי (ועדיין) צריכה ללכת מאוד עמוק כדי להצליח להתגבר עליו. אז אני שואלת איפה האובדן נגע ב-ך, ומדוע את כל כך מתקשה למצוא את עצמך מחדש. אולי אם תצליחי לענות על זה, תצליחי להתקדם הלאה. ובקשר לחלק הראשון - פה יש לי אמון גדול ולא ניתן לערעור שזה יהיה בסדר. למה? לא יודעת. פשוט מאמינה. בטח תיכף כל האמהות ה"אמיתיות" ויסבירו לך בדיוק איך זה עובד. תחזיקי מעמד!
 

happy

New member
זיוה יקרה שלי

את כותבת פחדים שכל כך קיימים אצלי. חלק מהפחדים שאת רושמת ליוו אותי בהריוני עם ליהי. גם סביבי כולם היו בטוחים שאיך שאני אלד את ליהי כל העצב והמרמור יעבור. כלפי חוץ הראתי שהכל בסדר. אין מה לעשות וכשליהי נולדה הימים הראשונים היו אופריה מלאה. לא יכולתי למחוק את החיוך מהשפתיים מאותו יום חמישי מאושר שליהי יצאה לאוויר העולם עד יום ראשון שחזרתי הביתה ולא הפסקתי לבכות. לאורך תקופה ארוכה היתי על טייס אוטו' כי מה לעשות תינוק חדש הוא טובעני. וכשהיה לי מעט זמן פשוט היתי נופלת לישון. אך עם הזמן הטיפול בליהי נהיה קל יותר ואני נהיתי עיפה פחות ואז האובדן התחיל לצוץ לו אך אני חייבת לומר בצורה כואבת הרבה פחות. הקינאה שלי כלפי נשים הרות לא השתנתה בכלל. ולאורך המון זמן היתי בטוחה שליהי היא הבת של אחותי ואני רק שומרת עליה. כל פעם היתי בשוק מחדש כשאחותי היתה הולכת ממני וליהי היתה נשארת
. לגבי דיכאון אחרי לידה צר לי אני לא יכולה להבטיח שזה לא יקרה. זה קורה וחשוב להיות מודע לזה שזה יכול לקרות ולטפל בזה. זיוה אנחנו כאן איתך כל הזמן. נשיקות
 

מ י ר ב ב

New member
זיוה יקרה, קבלי ../images/Emo24.gif חיזוק

כל הכבוד על האומץ להעלות את התחושות על הכתב. אני לא מעיזה אפילו לחשוב על האובדנים שלי, הם מודחקים מהתודעה שלי עד אחרי הלידה שבע"ה תהיה עם תינוקת בריאה, חיה ונושמת. אני קוראת את מה שכתבת ומודה לעצמי, בשקט, שאני מזדהה לפחות עם חלק מן המחשבות. אין לי מושג מה התשובות והפתרונות, כל האמהות בפורום יכולות לענות אותן. אני רק מקווה שלא נתסבך את התינוקות שלנו(בע"ה) יותר מידי. ושאולי, האושר והנטייה הטבעית האמהית שטבועה בכל אחת מאיתנו ינצחו את הכל.
 

sarity33

New member
זיוה יקרה יקרה שלי!

חשבתי רבות על השינוי שחל בי על התוכניות שהשתנו ו/או אינן קיימות כרגע אבל פתאום כשכתבת את זה באופן חד וכל כך ברור הדברים קיבלו משמעות ועומק אחר. הרי באמת בתקופה האחרונה העיסוק באובדן, בחיים ומוות, חיים על הקצה, כל יום שטומן בחובו המתנה לתוצאה גורלית - עיסוק שלם שהפך עבורי ועבור רבות כאן לעיסוק כל כך מרכזי ומעלה את השאלה הכל כך נכונה שלך והכל כך מפחידה "ומי אנחנו ללא האובדן", אובדן וחששות שהפכו לחלק כל כך אינטגרלי בחיינו ותפסו את מקומם של הדברים הרבים שהגדירו אותנו לפני כן. מרגישה צורך ומחויבות לתת לך תשובה - אך אין.חושבת שאולי כמו שהאובדן כפה את עצמו עלינו וקבע לנו הגדרה חדשה כך אולי החיים החדשים שיגיעו אלינו (טפו טפו חמסה) יקבעו עובדה ויגדירו אותנו מחדש ואולי יחזירו משהו מההגדרות של פעם, ממה שההיינו. לא מתחייבת, רק באמת באמת מקווה. ובאשר להעדרן של התחושות כלפי הילדה...אוי כמה שאני מזדהה. קשה לי מאוד היום כשחברה הריונית כזו או אחרת חוזרת מאולטראסאונד ואומרת "איזה ילדה מדהימה יש לי, היא כל כך מתוקה" זה גורם לי להרגיש אמא כזו גרועה. אני לא חושבת עליה במושגים כאלה, אני מפחדת ממנה ורק בימים האחרונים העזתי לדמיין אותה לראשונה ומיד נזפתי בעצמי לאלתר. כן עצוב אבל זו התחושה. אני מאוד ביקורתית גם לתמונת התלת מימד שקיבלתי. אותן נשים טוענות שיש להן ילדים יפיפיים שם. אני מסתכלת על התמונות והיא נראית לי כמו חייזרית ויש רק מעט מאוד שמוכנות להודות שכך הוא הדבר בשבוע 22 כשצולמו התמונות. קשה לי מאוד עם העובדה שהן רואות את היופי והמתיקות ואני לא. אולי היא לא קיימת שם???? או אולי האובדן גרם לי את להסיר את המשקפיים הורודים דרכם מסתכלים הורים על עובריהם בטרם נולדו? לסיכום, אוהבת אותך מאוד ומזדהה מאוד עם מה שכתבת למרות שאין ברשותי תשובות...כי גם אני תוהה ביחד איתך בדיוק על אותם דברים.
 

זיוה33

New member
תגובה לתגובות.

קודם כל תודה על המילים היפות ואפילו המרגיעות. אתמול היה טקס הסיום של הבת שלי,שסיימה כיתה א'.התגאיתי בה מאד.מלאת שמחת חיים,יפיפיה וחייכנית.בסוף הטקס עליתי על הבמה יחד עם חברותיי לוועד לחלק מתנות לצוות המורות. פתאום,החסרתי פעימה.עמדתי מול קהל שלם.אני וההריון.אין לי חרדת קהל. אני רגילה לעמוד מול אנשים.אתמול זה היה נורא.כאילו שהבנתי שעכשיו כולם ידעו ויראו את מה שניסיתי להסתיר לעצמי. הבטן הרי כבר גדלה מאד. וזה זעזע אותי.לא יודעת למה.כולם העירו הערות שגרתיות שעכשיו אני יכולה לאכול בשביל שניים,שמותר לי לנוח ולהתעייף,שבקרוב אני אהיה עייפה יותר. רציתי לצעוק עליהם: "תשתקו"."על מה אתם מדברים? איזה עייפות? איזה אוכל?" הדבר שרץ לי בראש הוא, שאני לא בהריון עם עוברית אחת.אני בהריון עם זיוה לא מוכרת.אני בהריון לזכר שני ילדים שמתו בתוכי.אני בהריון כדי לתת לבעלי עוד ילדה ,כי הוא אבא מקסים.אני בהריון כדי שההורים שלי ישמחו,כי הם הסבא והסבתא הטובים ביותר בעולם,חד משמעית. אני בהריון כדי להוכיח שהנשיות שלי לא נדפקה ושאני עוד מסוגלת להיות יצירתית.הרי המוות גדל בתוכי פעמיים,אז אני בהריון כדי להזכיר שאני יכולה להוליד חיים. וכל זה במספר שניות על הבמה. אז קראתי את מה שכולכן כתבתן.אני יודעת שאיני לבדי בתוך הערפל. אז למה כאשר הבית מתרוקן מידי בוקר,ואני נותרת עם עצמי,אין לי מושג עם מי נשארתי בבית ומה לעזאזאל אני צריכה לעשות עם שכמותי?
 

נייטי

New member
WOW! יש לי הרבה מה לכתוב לך

יוצאת לסידורים ואח"כ באה לשפוך את תגובתי.......
 

2קשת

New member
זיוה יקרה

אני קוראת ואני זוכרת את עצמי לפני קצת פחות משנתיים עם אותן השאלות והמחשבות. גם אני הרגשתי שאי אפשר להטיל על כתפיו הצרות של מי שהיה אז עובר את האחריות לשפיותי ולשמחתי שאבדה. גם אני חייתי את האובדן כל רגע, עד שגיא נולד. גם אני חשבתי, עוד זמן רב אחרי הלידה, שמוטלת עלי החובה לזכור, כי איש אינו זוכר מלבדי. אחרי שנה הבנתי שאני לא חייבת כלום, והוקל לי מאוד. מחשבה שעזרה לי, היא שאיתמר בחר בי כדי לחיות כאן תקופה קצרה, להשלים איזו משימה שנותרה לו כדי שיוכל לנוח בשקט. אני מאמינה שהוא בחר כך כי היה לי מה ללמוד מזה, וכי יכולתי לשרוד את זה. אבל זו אמונתי והיא ודאי לא מדברת לכולם. אני חושבת שמאוד חשוב לעבד את האובדן יחד עם איש מקצוע, לפני הלידה הטובה
, בעיקר בשבילך, וגם בשבילה. לי זה עזר מאוד. גיא כבר בן שנה וחצי ואני יכולה להגיד שהאובדן דהה מאוד. אני לא חיה אותו, אני כן חושבת עליו, אבל יותר על התובנות שלמדתי ממנו ופחות ופחות בכאב. הוא ממשיך להתפרק לפיסות, שמהן קל יותר ויותר להיפרד. האהבה לגיא היא לגיא נטו. אני מעריכה את נוכחותו גם בארבע לפנות בוקר, זה כן. אני ללא ספק אמא טובה יותר בזכות מה שעברתי. "אני החדשה" אכן שונה מאוד, ומוגדרת לא מעט במונחים של התמודדות, של גאווה ושמחה על שהצלחתי להתמודד. כבר לא במונחים של אובדן ושכול. אני מייחלת איתך ללידה טובה ולבריאות ושלוה בכל המובנים.
 
קוראת

ומהזווית האישית שלי אני שואלת שאלות מאוד דומות. אין לי תשובות. אין לי מושג מי הפכתי להיות? שואלת את עצמי עד כמה ה-אני שלי מוגדר דרך האובדן? מפחדת לחשוב על העתיד. לא יודעת האם ארגיש משהו כלפי תינוק חדש? לא יודעת. השאלות שלך והתחושות שלך מדברות אלי. בא לי להגיד, עזבי יהיה בסדר, ברור... אבל אני לא יודעת שלהגיד את זה יביא את זה בהכרח. אין לי תשובות לעצמי בנושא, וזו התשובה הכי אמיתית שלי.
 

יולי108

New member
זיוה

מילות עידוד מהצד השני של המתרס. אני נולדתי שנה ו-3 חודשים אחרי שאמא שלי ילדה ילד מת. מעולם לא הרגשתי שאני תחליף או שאמא שלי מסתכלת עליי וחושבת על מישהו אחר שיכול היה להיות. על "ההוא" שמעתי לראשונה בגיל 12 ולפני כחודשיים, 30 שנה אחרי, אמא שלי "סגרה את התיק" ושמה את זה מאחוריה כשהיא בררה איפה קברו אותו. היא אמרה לי שזה עלה לא פה ושם והיו דברים שהזכירו לה, אבל שאני הייתי הפיצוי הכי טוב שיכול היה להיות. אין מה לעשות, אובדן מלווה כל החיים. יש דברים שנמצאים תמיד בפנים. יכול להיות ששווה לבקש עזרה מקצועית, למרות שאני אישית לא הייתי עושה את זה. יש אנשים שזה עוזר להם. אני מאמינה שברגע שתחזיקי את הילדה בידיים הכל ישתנה ותהפכי לאדם הכי מאושר בעולם. אולי לא לגמרי שלם, אבל בטוח מאושר.
 

נייטי

New member
ללמוד להפריד

זה הדבר שעזר לי. למדתי ש: - זה ש"עצמי השתנה" לא אומר שזה פחות טוב. להפך, זה אולי מה שאני לוקחת איתי מתוך האובדן. עצמי חדש ומחודש, עצמי שלדעתי יש בו הרבה יותר דברים טובים. למדתי לאהוב את עצמי החדש ולקבל אותו ובאותה נשימה יש ימים שאני מתגעגעת לעצמי הקודם וגם זה בסדר. אין סתירה, יש הפרדה. - זה שהסביבה מצפה ש"אחזור לעצמי" מעניין לי ת'תחת ואם "עצמי החדש" לא מתאים לסביבה, אני מחליפה ת'סביבה. בטח נשמע לך נורא מתיימר אבל באמת עשיתי את זה. לא רציתי להרגיש שמבקרים את "עצמי החדש" אז הפרדתי בין הסביבה המצפה לביני. - האובדן לנצח יהיה עימך אבל האם בהכרח זה אומר שתהיה לו השפעה רעה של עצבות וגעגוע? האם הוא חייב לנהל את חייך? אולי אם ביום שתחליטי להפסיק לתת לאובדן לנהל את חייך תוכלי לחיות איתו בכפיפה אחת, בהשלמה ומצד שני להפריד אותו מחייך. אולי כשלא תגדירי את עצמך בהתאם לאובדן תגלי שאפשר לחיות עם הכאב ולא לחיות את הכאב. - אני לא יודת מה קורה כשיש ילד חי ובריא אחרי האובדן אבל בהחלט חושבת שלפעמים יש אמת בפשטות. בתינוק/ת חדש/ה יש תיקון. נקודה סוף פסוק. התיקון הזה יפרוץ פנימה אם תרצי או לא תרצי, אם תכבידי על עצמך בשאלות כואבות וגם אם לא. אני מאמינה בכל ליבי, שבסופו של דבר לתינוק החדש יש את התפקיד המכריע בהשלמה. זו לא שאלה של תפקיד וזה לא מכביד עליו או עליה, זה פשוט ככה ולפעמים, כמו שאמרתי, צריך לדעת לקרב אלינו גם את הדברים הפשוטים אפילו אם הם נשמעים לנו לא מספיק מתחכמים. באמת שריגשת אותי בכל מה שכתבת.
 

גילי י

New member
רוצה להוסיף

אצלי,אחרי הלידה של הרביעי שהגיע 11 חודש אחרי יונתן,הלידה השקטה הראשונה,היתה התקופה הכי קשה שאני זוכרת בפוסט. והיו לי כמה...היה נורא! סיוטים איומים טרפו את מעט שעות השינה שהוא פירגן לי,קשים קשים על מוות וגהנום ועבדות וזוועות ממש.לפעמים היה לוקח חצי שעה להעיר אותי ולהביא אותי להכה והבנה שבעלי אינו רודף ואינו אויב...ולאפשר לו לקחת את הקטן ולהרגיע אותי...אלוהים זה היה גהנום בחיים. למה אני מספרת? שתדענה שגם דברים כאלה קורים,שכדאי לטפל-אני נעזרתי מאד בהומאופטיה ובתקשור,ממש כך! ולקח לי כמה חודשים טובים לבוא אל השקט ואל האיזון...אז הכל קיים והכל אפשרי.תהליכים מורכבים ומופלאים. והנער הזה ינק הכי הרבה מכולם,שנתיים וקצת.כמעט ויתרתי בשלושה חודשים...אלה היו ימים...
 

זיוה33

New member
תובנות ביניים

אחרי שקראתי את כל דבריכן,אמרתי הבוקר לאייל(בעלי)שאני לא מוכנה עדיין לתינוקת.אמנם אני צפויה ללדת ביום כיפור(אחלה יום)אבל אני יודעת שזה יגיע מהר.החופש הגדול בדרך ועימו הילדים שלי ושלל פעילויות,חוג שחיה,חברים ואז יגיע ספטמבר. לא בטוחה שהזמן יספיק,אולי אדע כאשר אחזיק אותה בזרועותי ואזכה להוכחה שהצלחתי לשמור עליה.אני רק מתפללת בתוכי פנימה שהיא תמשיך לגדול ולנשום ושלא תחדל. כתבתן המון דברים נורא חכמים ומענינים,ואני מודה לכן על התובנות. ואגב,אני מרגישה נורא, שחוץ מלחשוב עליי לא הגבתי לאף אחד מהדברים שבנות אחרות העלו.אני ממש מצטערת.כולי בעצמי ואיני חשה שיש לי כרגע מה לתרום. אני עם הבן שלי שחולה בבית עם הקאות,אז אפרוש כדי להכין מרק עוף..... אוהבת אתכן ומאד מאד מעריכה.זיוה.
 

לי אור100

New member
קראתי את דברייך

אבל לא את התגובות שכתבו לך אז גם אם אחזור על דבריי האחרות..אני מבינה את התגובה הנמשכת לקראת בואה של ביתך- מנגנון ההגנה העצמי שהפעלת, החששות מפני העתיד לבוא ויש לי רק לקוות שעם הזמן כן תוכלי להיפתח ולחשוש פחות ממה שעתיד להגיע- יותר נכון עתידה להגיע אני יודעת שאיני מחדשת לך דבר, אבל עצוב לי נורא לשמוע את מחשבותייך וזאת כאשר את בכלל צריכה להיות מאושרת...שלא תביני לא נכון, אני בעצמי חוששת מעצם הניסיון בכלל אז איני רוצה לדעת כיצד אחוש בהריון עצמו..אבל מה שכן אני יודעת שאני משתוקקת לתינוק, אז אני פשוט, כשאוכל בריאותית, אקפוץ למים העמוקים...מאחלת לך אושר, שתתחילי להנות מהחוויה (כמו כל אותן נשים שלא חוו אובדן) והמון בהצלחה
 

קליניק35

New member
קצת מהתובנות שלי !ארוך!

התחברתי לאללה להמון מהדברים שכתבו לך אי שם למעלה בתגובות... התחושה הזו שהכל השתנה, שום דבר כבר לא יהיה אותו דבר אחרי האובדן היא נכונה, אבל יש כמה מקומות שאפשר ללכת עם השינוי, עם התחושות ועם המשקעים. האובדן היה, השאיר את חותמו, ריסק, שבר, אבל נשארנו אחריו ויש המשך, שרדנו. ההמשך הזה בא לביטוי בחיים שלך ושל המשפחה שלך אחרי, ההישרדות ובהחלט גם בהריון הזה. ההריון המופלא ששם אותך בדרך לכיוון חדש. אצלי ההשלמה עם עצמי, ההפחתה ברגשות האשמה, החרדות הענקיות העצב הזה הנוראי...בהריון עם ההורמונים קיבלו מקום מאוד חזק. יעידו אלה שהיו לידי ולצידי (לא בהכרח האוכלוסיה שהיתה בזמן האובדן....אלא בעיקר חברויות ואנשים שיכלו לקבל אותי כמו שאני עם ה"מגבלות" החדשות...) בלידה עצמה, בזמן ששכבתי ככה על שולחן הניתוחים היתה התפרצות של געגוע ועצב והבכי הזה התחבר באופן קסום ולא ברור עם הבכי של הגחתה לעולם של עומר. שם החל התהליך הזה שאני נמצאת בו כבר הרבה זמן. זה לא עובר, אבל זה מקבל מעגל, מקום אחר בלב ובנשמה פנימה. יותר קל לי כאילו להשלים עם עצמי, אולי להתחיל לסלוח, פחות לבכות (הב' בקמץ) את אירועי העבר ולהתחיל להתמקד בהווה ובעתיד. התחלה ומימוש של הגישה של החיים זה כאן ועכשיו...העבר מעצב, מספק המון התעסקויות ומחשבות אבל הכאן והעכשיו הופכים ליותר דומיננטיים, ככה זה אצלי לפחות. לא אכחיש שיש רגעים שאני מחשבת בני כמה הם היו אמורים להיות, מה ההשלכות של האובדן וכו'.זה צץ ועולה הרבה, בעיקר במקומות הומי תינוקות... היום, קל לי להכניס את זה למכלול החיים ולהפוך את זה לחלק מהם. "לא נעלם רק רחוק, כואב אבל פחות..."וזה קצת מסכם. אני עשיתי את הדרך הזו לפני ההריון במהלכו ואחרי, אני עדיין בתוכה. מאמינה מאוד במה שקשת2 כתבה. שולחת לך חיבוק ענק.כל כך מבינה על מה את כותבת!
 

למונצלו

New member
מנסה לחשוב מה אני מרגישה

יהונתן בשבילי הוא ה"תיקון" שלי, התיקון הכי מושלם שאפשר. עוד לא הספקתי כמובן לכתוב את סיפור הלידה והתובנות אבל ילדתי בבני ציון, שם ילדתי גם את אלעד, והצלקות שנשארו מאז, וגם עברתי את הלידה השקטה. בשבילי זה היה לסגור מעגל, אולי קצת להרשות לעצמי להניח את העבר מאחור ולהתחיל לחשוב על העתיד, על הטוב, על זה שהטוב אפשרי וקיים. ומצד שני, הוא כל כך ישות נפרדת, כל כך הוא בלי קשר לכלום, שהאהבה אליו פרצה עוד לפני הבכי הראשון, עוד כשהיה בבטן, לקראת סוף ההריון, כשעדיין לא היו לו מבחינתי פנים אמיתיות. גם אני בשבוע 25 לא העזתי להיקשר, ללטף את הבטן או לדבר עם הדבר שבפנים. ההיקשרות, שהיתה חלשה יחסית להריונות הקודמים מפאת החששות הגדולים, באה רק מאוחר יותר, כבר לקראת הסוף. וכן, אני אוהבת בלי מטען רגשי ובלי קשר לאחרים, הוא עצמו תיקון יחיד ומיוחד. חוז\רת על ההזמנה לקפה..... אבל אצלי בבית....... דלית
 
למעלה