חשבתן פעם על האמהות שלנו?
- פותח הנושא 33orna
- פורסם בתאריך
רק לגבי ההתבכיינות
אני לא חושבת שלא התבכיינו. ואני לא חושבת שלא היה קשה. אני מצטטת כאן פרק מופלא בעיני - פרק א' בספר שמואל, אל קשייה של חנה העקרה. לדעתי חלק גדול מהעקרות של ימים עברו, לא היו עקרות במובן של "לא נכנסות להריון" אלא היו מקרים של הפלות מוקדמות חוזרות ונישנות. בכל אופן, אני מביאה כאן את הפרק כולו כי הוא מופלא ונהדר (וקורע לב) בעיני. וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן-הָרָמָתַיִם, צוֹפִים--מֵהַר אֶפְרָיִם; וּשְׁמוֹ אֶלְקָנָה בֶּן-יְרֹחָם בֶּן-אֱלִיהוּא, בֶּן-תֹּחוּ בֶן-צוּף--אֶפְרָתִי. ב וְלוֹ, שְׁתֵּי נָשִׁים--שֵׁם אַחַת חַנָּה, וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פְּנִנָּה; וַיְהִי לִפְנִנָּה יְלָדִים, וּלְחַנָּה אֵין יְלָדִים. ג וְעָלָה הָאִישׁ הַהוּא מֵעִירוֹ מִיָּמִים יָמִימָה, לְהִשְׁתַּחֲוֹת וְלִזְבֹּחַ לַיהוָה צְבָאוֹת בְּשִׁלֹה; וְשָׁם שְׁנֵי בְנֵי-עֵלִי, חָפְנִי וּפִנְחָס, כֹּהֲנִים, לַיהוָה. ד וַיְהִי הַיּוֹם, וַיִּזְבַּח אֶלְקָנָה; וְנָתַן לִפְנִנָּה אִשְׁתּוֹ, וּלְכָל-בָּנֶיהָ וּבְנוֹתֶיהָ--מָנוֹת. ה וּלְחַנָּה, יִתֵּן מָנָה אַחַת אַפָּיִם: כִּי אֶת-חַנָּה אָהֵב, וַיהוָה סָגַר רַחְמָהּ. ו וְכִעֲסַתָּה צָרָתָהּ גַּם-כַּעַס, בַּעֲבוּר הַרְּעִמָהּ: כִּי-סָגַר יְהוָה, בְּעַד רַחְמָהּ. ז וְכֵן יַעֲשֶׂה שָׁנָה בְשָׁנָה, מִדֵּי עֲלֹתָהּ בְּבֵית יְהוָה--כֵּן, תַּכְעִסֶנָּה; וַתִּבְכֶּה, וְלֹא תֹאכַל. ח וַיֹּאמֶר לָהּ אֶלְקָנָה אִישָׁהּ, חַנָּה לָמֶה תִבְכִּי וְלָמֶה לֹא תֹאכְלִי, וְלָמֶה, יֵרַע לְבָבֵךְ: הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ, מֵעֲשָׂרָה בָּנִים. ט וַתָּקָם חַנָּה, אַחֲרֵי אָכְלָה בְשִׁלֹה וְאַחֲרֵי שָׁתֹה; וְעֵלִי הַכֹּהֵן, יֹשֵׁב עַל-הַכִּסֵּא, עַל-מְזוּזַת, הֵיכַל יְהוָה. י וְהִיא, מָרַת נָפֶשׁ; וַתִּתְפַּלֵּל עַל-יְהוָה, וּבָכֹה תִבְכֶּה. יא וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר, יְהוָה צְבָאוֹת אִם-רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא-תִשְׁכַּח אֶת-אֲמָתֶךָ, וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ, זֶרַע אֲנָשִׁים--וּנְתַתִּיו לַיהוָה כָּל-יְמֵי חַיָּיו, וּמוֹרָה לֹא-יַעֲלֶה עַל-רֹאשׁוֹ. יב וְהָיָה כִּי הִרְבְּתָה, לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי יְהוָה; וְעֵלִי, שֹׁמֵר אֶת-פִּיהָ. יג וְחַנָּה, הִיא מְדַבֶּרֶת עַל-לִבָּהּ--רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת, וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ; וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי, לְשִׁכֹּרָה. יד וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ עֵלִי, עַד-מָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין; הָסִירִי אֶת-יֵינֵךְ, מֵעָלָיִךְ. טו וַתַּעַן חַנָּה וַתֹּאמֶר, לֹא אֲדֹנִי, אִשָּׁה קְשַׁת-רוּחַ אָנֹכִי, וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שָׁתִיתִי; וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת-נַפְשִׁי, לִפְנֵי יְהוָה. טז אַל-תִּתֵּן, אֶת-אֲמָתְךָ, לִפְנֵי, בַּת-בְּלִיָּעַל: כִּי-מֵרֹב שִׂיחִי וְכַעְסִי, דִּבַּרְתִּי עַד-הֵנָּה. יז וַיַּעַן עֵלִי וַיֹּאמֶר, לְכִי לְשָׁלוֹם; וֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, יִתֵּן אֶת-שֵׁלָתֵךְ, אֲשֶׁר שָׁאַלְתְּ, מֵעִמּוֹ. יח וַתֹּאמֶר, תִּמְצָא שִׁפְחָתְךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ; וַתֵּלֶךְ הָאִשָּׁה לְדַרְכָּהּ וַתֹּאכַל, וּפָנֶיהָ לֹא-הָיוּ-לָהּ עוֹד. יט וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לִפְנֵי יְהוָה, וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל-בֵּיתָם, הָרָמָתָה; וַיֵּדַע אֶלְקָנָה אֶת-חַנָּה אִשְׁתּוֹ, וַיִּזְכְּרֶהָ יְהוָה. כ וַיְהִי לִתְקֻפוֹת הַיָּמִים, וַתַּהַר חַנָּה וַתֵּלֶד בֵּן; וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ שְׁמוּאֵל, כִּי מֵיְהוָה שְׁאִלְתִּיו. כא וַיַּעַל הָאִישׁ אֶלְקָנָה, וְכָל-בֵּיתוֹ, לִזְבֹּחַ לַיהוָה אֶת-זֶבַח הַיָּמִים, וְאֶת-נִדְרוֹ. כב וְחַנָּה, לֹא עָלָתָה: כִּי-אָמְרָה לְאִישָׁהּ, עַד יִגָּמֵל הַנַּעַר וַהֲבִאֹתִיו וְנִרְאָה אֶת-פְּנֵי יְהוָה, וְיָשַׁב שָׁם, עַד-עוֹלָם. כג וַיֹּאמֶר לָהּ אֶלְקָנָה אִישָׁהּ עֲשִׂי הַטּוֹב בְּעֵינַיִךְ, שְׁבִי עַד-גָּמְלֵךְ אֹתוֹ--אַךְ יָקֵם יְהוָה, אֶת-דְּבָרוֹ; וַתֵּשֶׁב הָאִשָּׁה וַתֵּינֶק אֶת-בְּנָהּ, עַד-גָמְלָהּ אֹתוֹ. כד וַתַּעֲלֵהוּ עִמָּהּ כַּאֲשֶׁר גְּמָלַתּוּ, בְּפָרִים שְׁלֹשָׁה וְאֵיפָה אַחַת קֶמַח וְנֵבֶל יַיִן, וַתְּבִאֵהוּ בֵית-יְהוָה, שִׁלוֹ; וְהַנַּעַר, נָעַר. כה וַיִּשְׁחֲטוּ, אֶת-הַפָּר; וַיָּבִאוּ אֶת-הַנַּעַר, אֶל-עֵלִי. כו וַתֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי, חֵי נַפְשְׁךָ אֲדֹנִי; אֲנִי הָאִשָּׁה, הַנִּצֶּבֶת עִמְּכָה בָּזֶה, לְהִתְפַּלֵּל, אֶל-יְהוָה. כז אֶל-הַנַּעַר הַזֶּה, הִתְפַּלָּלְתִּי; וַיִּתֵּן יְהוָה לִי אֶת-שְׁאֵלָתִי, אֲשֶׁר שָׁאַלְתִּי מֵעִמּוֹ. כח וְגַם אָנֹכִי, הִשְׁאִלְתִּהוּ לַיהוָה, כָּל-הַיָּמִים אֲשֶׁר הָיָה, הוּא שָׁאוּל לַיהוָה; וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁם, לַיהוָה. {ס}
אני לא חושבת שלא התבכיינו. ואני לא חושבת שלא היה קשה. אני מצטטת כאן פרק מופלא בעיני - פרק א' בספר שמואל, אל קשייה של חנה העקרה. לדעתי חלק גדול מהעקרות של ימים עברו, לא היו עקרות במובן של "לא נכנסות להריון" אלא היו מקרים של הפלות מוקדמות חוזרות ונישנות. בכל אופן, אני מביאה כאן את הפרק כולו כי הוא מופלא ונהדר (וקורע לב) בעיני. וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן-הָרָמָתַיִם, צוֹפִים--מֵהַר אֶפְרָיִם; וּשְׁמוֹ אֶלְקָנָה בֶּן-יְרֹחָם בֶּן-אֱלִיהוּא, בֶּן-תֹּחוּ בֶן-צוּף--אֶפְרָתִי. ב וְלוֹ, שְׁתֵּי נָשִׁים--שֵׁם אַחַת חַנָּה, וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פְּנִנָּה; וַיְהִי לִפְנִנָּה יְלָדִים, וּלְחַנָּה אֵין יְלָדִים. ג וְעָלָה הָאִישׁ הַהוּא מֵעִירוֹ מִיָּמִים יָמִימָה, לְהִשְׁתַּחֲוֹת וְלִזְבֹּחַ לַיהוָה צְבָאוֹת בְּשִׁלֹה; וְשָׁם שְׁנֵי בְנֵי-עֵלִי, חָפְנִי וּפִנְחָס, כֹּהֲנִים, לַיהוָה. ד וַיְהִי הַיּוֹם, וַיִּזְבַּח אֶלְקָנָה; וְנָתַן לִפְנִנָּה אִשְׁתּוֹ, וּלְכָל-בָּנֶיהָ וּבְנוֹתֶיהָ--מָנוֹת. ה וּלְחַנָּה, יִתֵּן מָנָה אַחַת אַפָּיִם: כִּי אֶת-חַנָּה אָהֵב, וַיהוָה סָגַר רַחְמָהּ. ו וְכִעֲסַתָּה צָרָתָהּ גַּם-כַּעַס, בַּעֲבוּר הַרְּעִמָהּ: כִּי-סָגַר יְהוָה, בְּעַד רַחְמָהּ. ז וְכֵן יַעֲשֶׂה שָׁנָה בְשָׁנָה, מִדֵּי עֲלֹתָהּ בְּבֵית יְהוָה--כֵּן, תַּכְעִסֶנָּה; וַתִּבְכֶּה, וְלֹא תֹאכַל. ח וַיֹּאמֶר לָהּ אֶלְקָנָה אִישָׁהּ, חַנָּה לָמֶה תִבְכִּי וְלָמֶה לֹא תֹאכְלִי, וְלָמֶה, יֵרַע לְבָבֵךְ: הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ, מֵעֲשָׂרָה בָּנִים. ט וַתָּקָם חַנָּה, אַחֲרֵי אָכְלָה בְשִׁלֹה וְאַחֲרֵי שָׁתֹה; וְעֵלִי הַכֹּהֵן, יֹשֵׁב עַל-הַכִּסֵּא, עַל-מְזוּזַת, הֵיכַל יְהוָה. י וְהִיא, מָרַת נָפֶשׁ; וַתִּתְפַּלֵּל עַל-יְהוָה, וּבָכֹה תִבְכֶּה. יא וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר, יְהוָה צְבָאוֹת אִם-רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא-תִשְׁכַּח אֶת-אֲמָתֶךָ, וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ, זֶרַע אֲנָשִׁים--וּנְתַתִּיו לַיהוָה כָּל-יְמֵי חַיָּיו, וּמוֹרָה לֹא-יַעֲלֶה עַל-רֹאשׁוֹ. יב וְהָיָה כִּי הִרְבְּתָה, לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי יְהוָה; וְעֵלִי, שֹׁמֵר אֶת-פִּיהָ. יג וְחַנָּה, הִיא מְדַבֶּרֶת עַל-לִבָּהּ--רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת, וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ; וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי, לְשִׁכֹּרָה. יד וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ עֵלִי, עַד-מָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין; הָסִירִי אֶת-יֵינֵךְ, מֵעָלָיִךְ. טו וַתַּעַן חַנָּה וַתֹּאמֶר, לֹא אֲדֹנִי, אִשָּׁה קְשַׁת-רוּחַ אָנֹכִי, וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שָׁתִיתִי; וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת-נַפְשִׁי, לִפְנֵי יְהוָה. טז אַל-תִּתֵּן, אֶת-אֲמָתְךָ, לִפְנֵי, בַּת-בְּלִיָּעַל: כִּי-מֵרֹב שִׂיחִי וְכַעְסִי, דִּבַּרְתִּי עַד-הֵנָּה. יז וַיַּעַן עֵלִי וַיֹּאמֶר, לְכִי לְשָׁלוֹם; וֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, יִתֵּן אֶת-שֵׁלָתֵךְ, אֲשֶׁר שָׁאַלְתְּ, מֵעִמּוֹ. יח וַתֹּאמֶר, תִּמְצָא שִׁפְחָתְךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ; וַתֵּלֶךְ הָאִשָּׁה לְדַרְכָּהּ וַתֹּאכַל, וּפָנֶיהָ לֹא-הָיוּ-לָהּ עוֹד. יט וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לִפְנֵי יְהוָה, וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל-בֵּיתָם, הָרָמָתָה; וַיֵּדַע אֶלְקָנָה אֶת-חַנָּה אִשְׁתּוֹ, וַיִּזְכְּרֶהָ יְהוָה. כ וַיְהִי לִתְקֻפוֹת הַיָּמִים, וַתַּהַר חַנָּה וַתֵּלֶד בֵּן; וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ שְׁמוּאֵל, כִּי מֵיְהוָה שְׁאִלְתִּיו. כא וַיַּעַל הָאִישׁ אֶלְקָנָה, וְכָל-בֵּיתוֹ, לִזְבֹּחַ לַיהוָה אֶת-זֶבַח הַיָּמִים, וְאֶת-נִדְרוֹ. כב וְחַנָּה, לֹא עָלָתָה: כִּי-אָמְרָה לְאִישָׁהּ, עַד יִגָּמֵל הַנַּעַר וַהֲבִאֹתִיו וְנִרְאָה אֶת-פְּנֵי יְהוָה, וְיָשַׁב שָׁם, עַד-עוֹלָם. כג וַיֹּאמֶר לָהּ אֶלְקָנָה אִישָׁהּ עֲשִׂי הַטּוֹב בְּעֵינַיִךְ, שְׁבִי עַד-גָּמְלֵךְ אֹתוֹ--אַךְ יָקֵם יְהוָה, אֶת-דְּבָרוֹ; וַתֵּשֶׁב הָאִשָּׁה וַתֵּינֶק אֶת-בְּנָהּ, עַד-גָמְלָהּ אֹתוֹ. כד וַתַּעֲלֵהוּ עִמָּהּ כַּאֲשֶׁר גְּמָלַתּוּ, בְּפָרִים שְׁלֹשָׁה וְאֵיפָה אַחַת קֶמַח וְנֵבֶל יַיִן, וַתְּבִאֵהוּ בֵית-יְהוָה, שִׁלוֹ; וְהַנַּעַר, נָעַר. כה וַיִּשְׁחֲטוּ, אֶת-הַפָּר; וַיָּבִאוּ אֶת-הַנַּעַר, אֶל-עֵלִי. כו וַתֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי, חֵי נַפְשְׁךָ אֲדֹנִי; אֲנִי הָאִשָּׁה, הַנִּצֶּבֶת עִמְּכָה בָּזֶה, לְהִתְפַּלֵּל, אֶל-יְהוָה. כז אֶל-הַנַּעַר הַזֶּה, הִתְפַּלָּלְתִּי; וַיִּתֵּן יְהוָה לִי אֶת-שְׁאֵלָתִי, אֲשֶׁר שָׁאַלְתִּי מֵעִמּוֹ. כח וְגַם אָנֹכִי, הִשְׁאִלְתִּהוּ לַיהוָה, כָּל-הַיָּמִים אֲשֶׁר הָיָה, הוּא שָׁאוּל לַיהוָה; וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁם, לַיהוָה. {ס}
אמא של פילפילון
New member
מה פתאום לבד, העתיקה
אבל למטרות טובות
אבל למטרות טובות
כן בטח
מילה במילה
בשביל זה יש מאגרי מידע ברשת שעושים את העבודה בשבילי. צער על איבוד תינוק בלידה, או על מוות בעת לידה - לא מצאתי יש סיפורים הפוכים: וַיְהִי כְּהַזְכִּירוֹ אֶת-אֲרוֹן הָאֱלֹהִים, וַיִּפֹּל מֵעַל-הַכִּסֵּא אֲחֹרַנִּית בְּעַד יַד הַשַּׁעַר וַתִּשָּׁבֵר מַפְרַקְתּוֹ וַיָּמֹת--כִּי-זָקֵן הָאִישׁ, וְכָבֵד; וְהוּא שָׁפַט אֶת-יִשְׂרָאֵל, אַרְבָּעִים שָׁנָה. יט וְכַלָּתוֹ אֵשֶׁת-פִּינְחָס, הָרָה לָלַת, וַתִּשְׁמַע אֶת-הַשְּׁמוּעָה אֶל-הִלָּקַח אֲרוֹן הָאֱלֹהִים, וּמֵת חָמִיהָ וְאִישָׁהּ; וַתִּכְרַע וַתֵּלֶד, כִּי-נֶהֶפְכוּ עָלֶיהָ צִרֶיהָ. כ וּכְעֵת מוּתָהּ, וַתְּדַבֵּרְנָה הַנִּצָּבוֹת עָלֶיהָ, אַל-תִּירְאִי, כִּי בֵן יָלָדְתְּ; וְלֹא עָנְתָה, וְלֹא-שָׁתָה לִבָּהּ. כא וַתִּקְרָא לַנַּעַר, אִיכָבוֹד לֵאמֹר, גָּלָה כָבוֹד, מִיִּשְׂרָאֵל; אֶל-הִלָּקַח אֲרוֹן הָאֱלֹהִים, וְאֶל-חָמִיהָ וְאִישָׁהּ. כב וַתֹּאמֶר, גָּלָה כָבוֹד מִיִּשְׂרָאֵל: כִּי נִלְקַח, אֲרוֹן הָאֱלֹהִים. וגם זה: וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-נָתָן, חָטָאתִי לַיהוָה; {ס} וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל-דָּוִד, גַּם-יְהוָה הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ--לֹא תָמוּת. יד אֶפֶס, כִּי-נִאֵץ נִאַצְתָּ אֶת-אֹיְבֵי יְהוָה, בַּדָּבָר, הַזֶּה; גַּם, הַבֵּן הַיִּלּוֹד לְךָ--מוֹת יָמוּת. טו וַיֵּלֶךְ נָתָן, אֶל-בֵּיתוֹ; וַיִּגֹּף יְהוָה, אֶת-הַיֶּלֶד אֲשֶׁר יָלְדָה אֵשֶׁת-אוּרִיָּה לְדָוִד--וַיֵּאָנַשׁ. טז וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת-הָאֱלֹהִים, בְּעַד הַנָּעַר; וַיָּצָם דָּוִד צוֹם, וּבָא וְלָן וְשָׁכַב אָרְצָה. יז וַיָּקֻמוּ זִקְנֵי בֵיתוֹ, עָלָיו, לַהֲקִימוֹ, מִן-הָאָרֶץ; וְלֹא אָבָה, וְלֹא-בָרָא אִתָּם לָחֶם. יח וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיָּמָת הַיָּלֶד; וַיִּרְאוּ עַבְדֵי דָוִד לְהַגִּיד לוֹ כִּי-מֵת הַיֶּלֶד, כִּי אָמְרוּ הִנֵּה בִהְיוֹת הַיֶּלֶד חַי דִּבַּרְנוּ אֵלָיו וְלֹא-שָׁמַע בְּקוֹלֵנוּ, וְאֵיךְ נֹאמַר אֵלָיו מֵת הַיֶּלֶד, וְעָשָׂה רָעָה. יט וַיַּרְא דָּוִד, כִּי עֲבָדָיו מִתְלַחֲשִׁים, וַיָּבֶן דָּוִד, כִּי מֵת הַיָּלֶד; וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-עֲבָדָיו הֲמֵת הַיֶּלֶד, וַיֹּאמְרוּ מֵת. כ וַיָּקָם דָּוִד מֵהָאָרֶץ וַיִּרְחַץ וַיָּסֶךְ, וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָו, וַיָּבֹא בֵית-יְהוָה, וַיִּשְׁתָּחוּ; וַיָּבֹא, אֶל-בֵּיתוֹ, וַיִּשְׁאַל, וַיָּשִׂימוּ לוֹ לֶחֶם וַיֹּאכַל. כא וַיֹּאמְרוּ עֲבָדָיו אֵלָיו, מָה-הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָה; בַּעֲבוּר הַיֶּלֶד חַי, צַמְתָּ וַתֵּבְךְּ, וְכַאֲשֶׁר מֵת הַיֶּלֶד, קַמְתָּ וַתֹּאכַל לָחֶם. כב וַיֹּאמֶר--בְּעוֹד הַיֶּלֶד חַי, צַמְתִּי וָאֶבְכֶּה: כִּי אָמַרְתִּי מִי יוֹדֵעַ, יחנני (וְחַנַּנִי) יְהוָה וְחַי הַיָּלֶד. כג וְעַתָּה מֵת, לָמָּה זֶּה אֲנִי צָם--הַאוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ, עוֹד: אֲנִי הֹלֵךְ אֵלָיו, וְהוּא לֹא-יָשׁוּב אֵלָי. כד וַיְנַחֵם דָּוִד, אֵת בַּת-שֶׁבַע אִשְׁתּוֹ, וַיָּבֹא אֵלֶיהָ, וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ; וַתֵּלֶד בֵּן, ויקרא (וַתִּקְרָא) אֶת-שְׁמוֹ שְׁלֹמֹה, וַיהוָה, אֲהֵבוֹ. אז זהו. הוא מת, מתנחמים, ומביאים מהר ילד חדש (שהוא הכי הכי הכי)
מילה במילה
אני דווקא חושבת שזה פרק מקסים
יש כאן ממש התמודדות ואבל. הפעולה של דוד מראה עד כמה קיימת יכולת שיקום והתאוששות למרות הכאב. שימי לב, כמה הוא כאב והתאבל מהרגע שנודע לו על הגזרה כדי לשנות אותה, וכמה הוא כאב והתאבל בצורה אחרת אחר כך. הביקור אצל בת שבע "לנחם אותה" מרמז על המצב הקשה שגם היא היתה בו - היא איבדה את התינוק שלה בגלל החטא של דוד. דרך אגב דוד נענש על החטא הזה עם כל ילדיו שעשו צרות צרורות (למעט שלמה - שהיה למעשה ה"תיקון" לתינוק הזה שאבד). אני לא יודעת אם לא אשה כתבה את הפרקים האלה. בדרך כלל אנחנו מדברות המון על האבל והכאב שלנו, והכאב של האבות נדחק אפילו עוד יותר משלנו - הם עוד צריכים לנחם אותנו, וממש אין להם מקום להתאבל. חוץ מזה, ההתנהגות של העוזרים של דוד כשהיו צריכים לבשר לו שהילד מת - דמייני את הסיטואציה כמו שהיא מתוארת - מראה שהוא היה כניראה במצב נפשי ירוד ביותר, ועם זאת הוא נדרש לקום וללכת לנחם את אשתו.
יש כאן ממש התמודדות ואבל. הפעולה של דוד מראה עד כמה קיימת יכולת שיקום והתאוששות למרות הכאב. שימי לב, כמה הוא כאב והתאבל מהרגע שנודע לו על הגזרה כדי לשנות אותה, וכמה הוא כאב והתאבל בצורה אחרת אחר כך. הביקור אצל בת שבע "לנחם אותה" מרמז על המצב הקשה שגם היא היתה בו - היא איבדה את התינוק שלה בגלל החטא של דוד. דרך אגב דוד נענש על החטא הזה עם כל ילדיו שעשו צרות צרורות (למעט שלמה - שהיה למעשה ה"תיקון" לתינוק הזה שאבד). אני לא יודעת אם לא אשה כתבה את הפרקים האלה. בדרך כלל אנחנו מדברות המון על האבל והכאב שלנו, והכאב של האבות נדחק אפילו עוד יותר משלנו - הם עוד צריכים לנחם אותנו, וממש אין להם מקום להתאבל. חוץ מזה, ההתנהגות של העוזרים של דוד כשהיו צריכים לבשר לו שהילד מת - דמייני את הסיטואציה כמו שהיא מתוארת - מראה שהוא היה כניראה במצב נפשי ירוד ביותר, ועם זאת הוא נדרש לקום וללכת לנחם את אשתו.
"אני הולך אליו והוא לא ישוב אלי"
זה ממש משפט לקחת איתי (למרות שלא בטוחה אם הטקסט מתכוון ב"אליו" לאלוהים או לילד, אבל מבינה את זה בתור השני). תודה וכל הכבוד, פלגיה, יחי הדוסות בפורום
אם נשמיט את העניין שמות הילד הוא עונש מהאל על חטאי האב, הרי זה חתיכת טקסט חכם לגישה לאבל - מתי להתפלל ומתי להשלים ולהמשיך הלאה, עם תקווה שהתיקון אכן מגיע (ובמקרה הזה - בגדול). בחיי שאם שלמה לא היה כזה שם... נו, שלמה כזה, אז הייתי שוקלת לקרוא כך לבן שבדרך. וזה גם מראה מה שהבנות החכמות כתבו לאורך כל השרשור, על העצב האמהי (והאבהי) שתמיד היה ויהיה, לא חשוב כמה נפוץ האובדן.
זה ממש משפט לקחת איתי (למרות שלא בטוחה אם הטקסט מתכוון ב"אליו" לאלוהים או לילד, אבל מבינה את זה בתור השני). תודה וכל הכבוד, פלגיה, יחי הדוסות בפורום
לדעתי הכוונה היא לילד
כי כל הדיון הוא על האבל על התינוק, ולא יותר. אבל כן. יש כאן הרבה נושאים מעניינים, גם על כוחה של התפילה, וגם על ההשלמה כאשר המצב כבר לא הפיך. ולגבי השם - לשלמה קראו גם ידידיה עוד משהו לכולם. כמנהלת פורום תנ"ך אני מרגישה מחוייבת לומר ולהדגיש. התנ"ך הוא לא רק לדתיים. התנ"ך הוא ספר עבור כולם, והוא מעלה שאלות וסוגיות אוניברסליות שעדין רלוונטיים גם לאחר אלפי שנים שעברו.
כי כל הדיון הוא על האבל על התינוק, ולא יותר. אבל כן. יש כאן הרבה נושאים מעניינים, גם על כוחה של התפילה, וגם על ההשלמה כאשר המצב כבר לא הפיך. ולגבי השם - לשלמה קראו גם ידידיה עוד משהו לכולם. כמנהלת פורום תנ"ך אני מרגישה מחוייבת לומר ולהדגיש. התנ"ך הוא לא רק לדתיים. התנ"ך הוא ספר עבור כולם, והוא מעלה שאלות וסוגיות אוניברסליות שעדין רלוונטיים גם לאחר אלפי שנים שעברו.
אני חוששת שגם השם ידידיה
לא בדיוק יתקבל בברכה. למען האמת, בן הזוג סגור עכשיו על שמות בכיוון של רונאלדיניו... ולגבי לימודי התנ"ך - כמובן מסכימה איתך, ואחד הספרים האהובים עלי בנערותי היה "תנ"ך עכשיו" של מאיר שלו. אני חושבת שזו בדיוק הבעיה בחינוך לתנ"ך, לפחות בבתי"ס חילוניים - מלמדים את הטקסט כטקסט דתי ומשעמם, במקום כטקסט חי ורלוונטי, מלא דמויות שלא היו מביישות אף טלנובלה ותובנות לא פחותות מכל ספרי הניו אייג'...
לא בדיוק יתקבל בברכה. למען האמת, בן הזוג סגור עכשיו על שמות בכיוון של רונאלדיניו... ולגבי לימודי התנ"ך - כמובן מסכימה איתך, ואחד הספרים האהובים עלי בנערותי היה "תנ"ך עכשיו" של מאיר שלו. אני חושבת שזו בדיוק הבעיה בחינוך לתנ"ך, לפחות בבתי"ס חילוניים - מלמדים את הטקסט כטקסט דתי ומשעמם, במקום כטקסט חי ורלוונטי, מלא דמויות שלא היו מביישות אף טלנובלה ותובנות לא פחותות מכל ספרי הניו אייג'...
זה מתחבר לי למשהו ששמעתי היום
הייתי היום בניחום אבלים אצל משפחה חרדית - מקרה טראגי מאוד שלא אפרט כדי לא לפגוע בפרטיות המשפחה. נהוג שהמנחמים אומרים לאבלים את המשפט "המקום ינחם אתכם עם שאר אבלי ציון וירושלים". אחד המנחמים היום אמר זאת ואז הוסיף: "יש שני סוגים של נחמה. סוג אחד זה לשכוח לגמרי את האבל. אבל כשאנו מתאבלים על חורבן ירושלים, אנו מקווים לסוג השני - לנחמה שתבוא בבניין ותיקון. וזו הנחמה שאני מאחל לכם." האבלים הודו לו מאוד על המלים האלה, ואני הודיתי לו בלב. כי הרגשתי שהתיקון לאבל שלי יהיה בבניין חדש, ועם זאת הוא לא ישכיח את האבל שהיה. (זה בניגוד לכל מי שמשדר לי "יהיה לך תינוק אחר ותשכחי הכל") טוב, לא יודעת אם זה ממש קשור... אבל הייתי חייבת לספר לכן.
הייתי היום בניחום אבלים אצל משפחה חרדית - מקרה טראגי מאוד שלא אפרט כדי לא לפגוע בפרטיות המשפחה. נהוג שהמנחמים אומרים לאבלים את המשפט "המקום ינחם אתכם עם שאר אבלי ציון וירושלים". אחד המנחמים היום אמר זאת ואז הוסיף: "יש שני סוגים של נחמה. סוג אחד זה לשכוח לגמרי את האבל. אבל כשאנו מתאבלים על חורבן ירושלים, אנו מקווים לסוג השני - לנחמה שתבוא בבניין ותיקון. וזו הנחמה שאני מאחל לכם." האבלים הודו לו מאוד על המלים האלה, ואני הודיתי לו בלב. כי הרגשתי שהתיקון לאבל שלי יהיה בבניין חדש, ועם זאת הוא לא ישכיח את האבל שהיה. (זה בניגוד לכל מי שמשדר לי "יהיה לך תינוק אחר ותשכחי הכל") טוב, לא יודעת אם זה ממש קשור... אבל הייתי חייבת לספר לכן.
נשים בתנ"ך חיים ומוות (אם כבר)...
נשים קרובות יותר לנושא של החיים ושל המוות, כי הן היו אחראיות עליו. אני חושבת שבתפיסה העתיקה חיים ומוות זה לא 2 הפכים, אלא מטבע אחד עם 2 צדדים. רואים בתנ"ך נשים שעשו מאמצים רבים כדי להביא חיים או לשמור על החיים גם אם עשו זאת באופן לא מקובל, או בסיכון אישי. בנות לוט, תמר, רות, המיילדות במצריים, האימהות שהתמודדו עם עקרות (סיפור הגר ושרה, סיפור הדודאים של ראובן ורחל). מרים שדואגת למים במדבר דואגת בכך לקיום הפיזי הבסיסי של החיים במקום בלתי אפשרי. רבקה שהיתה מוכנה להיפרד מבנה ולא לראות אותו יותר ובלבד שלא ייפגע, האשה השונמית שדרשה מאלישע שיחייה את בנה לאחר שכבר מת. האימהות שלנו מכירות במוות אבל בוחרות בחיים, גם בתנ"ך שהוא "גברי" יותר עדיין נותנים מקום לניואנס הנשי הזה, זה נתפס כחלק מהותי של האשה - הבאת החיים ושמירתם (זה הפמניזם האמיתי בעיניי אבל לא רציתי לפתוח דיון בפמניזם). וגם במוות הנשים הן המקוננות והמתאבלות, וכל טקסי הקבורה הנהוגים נעשו ע"י נשים אם איני טועה, גם התיקשור עם המתים נעשה ע"י אשה (שאול לילה לפני שנהרג כשביקש את שמואל באוב). אני יודעת שלא קשור לנושא הדיון, ולא מה שרציתי בדיוק להגיד, אבל זה ככה עלה לי.
נשים קרובות יותר לנושא של החיים ושל המוות, כי הן היו אחראיות עליו. אני חושבת שבתפיסה העתיקה חיים ומוות זה לא 2 הפכים, אלא מטבע אחד עם 2 צדדים. רואים בתנ"ך נשים שעשו מאמצים רבים כדי להביא חיים או לשמור על החיים גם אם עשו זאת באופן לא מקובל, או בסיכון אישי. בנות לוט, תמר, רות, המיילדות במצריים, האימהות שהתמודדו עם עקרות (סיפור הגר ושרה, סיפור הדודאים של ראובן ורחל). מרים שדואגת למים במדבר דואגת בכך לקיום הפיזי הבסיסי של החיים במקום בלתי אפשרי. רבקה שהיתה מוכנה להיפרד מבנה ולא לראות אותו יותר ובלבד שלא ייפגע, האשה השונמית שדרשה מאלישע שיחייה את בנה לאחר שכבר מת. האימהות שלנו מכירות במוות אבל בוחרות בחיים, גם בתנ"ך שהוא "גברי" יותר עדיין נותנים מקום לניואנס הנשי הזה, זה נתפס כחלק מהותי של האשה - הבאת החיים ושמירתם (זה הפמניזם האמיתי בעיניי אבל לא רציתי לפתוח דיון בפמניזם). וגם במוות הנשים הן המקוננות והמתאבלות, וכל טקסי הקבורה הנהוגים נעשו ע"י נשים אם איני טועה, גם התיקשור עם המתים נעשה ע"י אשה (שאול לילה לפני שנהרג כשביקש את שמואל באוב). אני יודעת שלא קשור לנושא הדיון, ולא מה שרציתי בדיוק להגיד, אבל זה ככה עלה לי.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.