לגלישה באתר בגירסה המותאמת לסלולאר
| הוספת הודעה
הגדרות תצוגה

הגדרות עץ הודעות

מאפייני צפייה

הצג טקסט בתצוגה
הצג תגובות באופן
עדכן
1042510,425 עוקבים אודות עסקים

פורום הריון לאחר אובדן -תמיכה

הריון חדש לאחר חוויית אובדן.אבל, כאב, חרדות, אובדן התמימות, ותקווה שבירה ומהוססת - יוצרים מערבולות שלפעמים קשה לצלוח אותן.לאלה מצטרפת פעמים רבות תחושה של בדידות ושל חוסר שייכות: תחושה שאין לנו מקום באף אחד מן הפורומים הקיימים, ציפיית הסביבה שעכשיו נחזור לעצמנו, נשמח, נהיה ´כמו פעם´. התחושה שיש כל כך הרבה לחלוק ולפרוק ויש כל כך מעט עם מי.כאן המקום לתמוך ולהיתמך, לשתף ולעזור, לחלוק את הפחדים הגדולים והשמחות הקטנות ולדעת שיש נשים אחרות שיכולות להבין אותנו, עם ובלי מילים.כולן מוזמנות, מי שבהריון ומי שעדיין מנסה, מי שרוצה אבל פוחדת, וגם מי שאחרי ורוצה לעודד ולשתף. גם החצאים האמיצים שותפינו לדרך הארוכה יתקבלו בשמחה!מקווה שהמקום הזה יהיה בית חם לנשים שזקוקות לו, ומאחלת לכולנו לצאת מכאן במהרה עם חיים חדשים.

הנהלת הפורום:

אודות הפורום הריון לאחר אובדן -תמיכה

הריון חדש לאחר חוויית אובדן.אבל, כאב, חרדות, אובדן התמימות, ותקווה שבירה ומהוססת - יוצרים מערבולות שלפעמים קשה לצלוח אותן.לאלה מצטרפת פעמים רבות תחושה של בדידות ושל חוסר שייכות: תחושה שאין לנו מקום באף אחד מן הפורומים הקיימים, ציפיית הסביבה שעכשיו נחזור לעצמנו, נשמח, נהיה ´כמו פעם´. התחושה שיש כל כך הרבה לחלוק ולפרוק ויש כל כך מעט עם מי.כאן המקום לתמוך ולהיתמך, לשתף ולעזור, לחלוק את הפחדים הגדולים והשמחות הקטנות ולדעת שיש נשים אחרות שיכולות להבין אותנו, עם ובלי מילים.כולן מוזמנות, מי שבהריון ומי שעדיין מנסה, מי שרוצה אבל פוחדת, וגם מי שאחרי ורוצה לעודד ולשתף. גם החצאים האמיצים שותפינו לדרך הארוכה יתקבלו בשמחה!מקווה שהמקום הזה יהיה בית חם לנשים שזקוקות לו, ומאחלת לכולנו לצאת מכאן במהרה עם חיים חדשים.
x
הודעה מהנהלת הפורום
המידע והעצות בפורום אינם מהווים תחליף לייעוץ מקצועי. תפוז אינו ערב לנכונות המידע, ולא יהיה אחראי לנזק שייגרם כתוצאה מהסתמכות עליו
לפורום אובדן הריון תמיכה לפורום הורות לאחר אובדן
המשך >>

לצפיה ב-'חשבתן פעם על האמהות שלנו?'
חשבתן פעם על האמהות שלנו?
<< ההודעה הנוכחית
14/06/2006 | 20:00
52
118
לא האמהות הישירות, אלא 4-5 דורות אחורה וקודם לכן. טוב, אני כבר למעלה מחודש במיטה בשמירה, אז יש לי זמן לחשוב על כאלו דברים, אבל זה באמת ככה מעסיק אותי. אתן יודעות שעד המאה העשרים, שיעור התמותה בלידה היה אדיר, ובשילוב עם תמותת תינוקות הגיע ל 50%?! ובעולם השלישי, גם היום, תמותת התינוקות והיולדות עדיין גבוהה. מה עשו כל הנשים האלו? איך הן התמודדו עם הקשר הישיר הזה בין לידה למוות, קשר שאנחנו חווינו, בניגוד לסביבתנו, וכל כך נאבקות לפתור? איך הן שילבו את המוות בחיים שלהן?
לפעמים אני נורא כועסת על החולשה שלי, על חוסר ההשלמה, על הכעס עצמו. על חוסר היכולת להניח לעבר להיות מה שהיה, ועל חוסר היכולת להניח לעתיד להיות מה שיהיה. וברגעים כאלו גם כועסת על הפורום, שנראה לי פתאום בכייני וחלש. משקף לי את עצמי כבכיינית וחלשה. (בבקשה אל תפגעו, זה הרי דברים שאני חשה כלפי עצמי, ולכן קשה לי).
כמו שרואות, עוברת הרבה דברים עם עצמי בשמירה הארוכה (וטוב שכך) הזו. מנסה לראות אותה כהשקעה שלי בתינוק, כמשהו מחזק את הקשר שלנו לעתיד. אבל כמו אצל כולנו, כל השקעה (א"ס, קניית ציוד, מחשבה על שם) גם מגבירה את החרדה, בגלל אותו קישור לידה-מוות שממנו התחלתי את ההודעה.
טוב, קצת מבלבלת את המוח. שנשלח בכל זאת?
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'כנראה ששלחת '
כנראה ששלחת
14/06/2006 | 20:12
22
אני חושבת על זה הרבה, בגלל ה- RH השלילי שלי. ברור לי שאילו הייתי חיה לפני מאה שנה, א היה לי מספר הילדים שיש לי.
בהלכה היהודית יש הרבה התיחסות לדברים שמגנים בפני "מוות בלידה". זאת פשוט היתה מציאות החיים המפחידה. אישה בהריון לא ידעה אם היא תזכה לראות את הבן שלה.

הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'ואו, אהבתי'
ואו, אהבתי
14/06/2006 | 20:43
20
השמירה עושה לך טוב. באמת חומר למחשבה...אבל יש לי בבית בעל רעב=רוטוילר אז ארשום בהמשך בהרחבה. בכל אופן קצה של רעיון.

אני עובדת בחדרי ניתוח בבית החולים והייתה לי שיחה עם אחות במחלקת נשים שסיפרה לי (מבלי שידעה שעברתי הפסקת הריון) שפעם בעודה עובדת בבי"ח הקריה לפני 20!! שנה הסתיים הריון שבו נולדו 5!! עוברים מתים. היא אישה לא קלה מאוד מחוספסת ועם זאת היא סיפרה לי שהיא פשוט נשברה מזה ונורא כעסה שאז בית החולים לא נתן את דעתו שמלבד האם שעוברת גהנום גם היא עצמה כאחות חדר ניתוח זקוקה לטיפול ושזה ממש לא מובן מאליו שהיא חסינה ויכולה להתמודד עם סיטואציה כזו. בעקבות הסיפור הזה היא פשוט עזבה את התחום והחליטה שהיא לא מוכנה יותר להיות אחות בחדר ניתוח ודאי וודאי במחלקת נשים. אז נכון זה לא סיפור על 5 דורות אחורה וגם לא סיפור על אם שילדה עוברים מתים, אלא אחות מצוות חדר ניתוח שמצאה את הדרך שלה להתמודד והעידה על מצוקה מאוד גדולה.

על סמך הסיפור הזה ועל סמך תחושה בכלל אני חושבת שהמצוקה תמיד הייתה קיימת. אולי דיברו פחות, התבכיינו פחות (כדבריך), אבל זה היה שם כל הזמן, אולי בקונסטלציה של הדחקה אבל אין לי ספק שזה היה וגם 4 דורות אחורה הן לא היו מחוסנות.

אני חושבת על אנשים מבוגרים שהכרתי שסבלו מקשיי חיים והתמודדו בדרך של הדחקה כי החברה לא נתנה לגיטימציה ולא הכירה ברגשות שלהם, וההדחקה הזו  הפכה אותם לאנשים מאוד קשים ומרים. הפריבילגיה שלנו היא התמיכה הזו וההתבוססות בתוך עצמנו שתוציא מאיתנו לבסוף רוך גם כלפי הסביבה וודאי וודאי כלפי ילדינו שיגיעו בעזרת השם.  

טוב, אהבתי את פינת ההגיגים שלך. בהחלט חומר למחשבה.
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'היי אורנה,'
היי אורנה,
14/06/2006 | 20:51
16
מעניין מה שכתבת והאמת היא,שאין לי מושג איך הן התמודדו.
אני מאמינה שהכל היה בתוכן והנושא לא דובר כמו היום.גם תפיסת העובר כילד התפתחה מאז.אז לא ראו אותו במיכשור מתקדם.היום אנחנו רואות את העובר משבוע כה מוקדם,בתלת מימדי...זה הופך אותו ומאניש אותו (ב-א')הרבה יותר.
מה שכן מכל מה שכתבת לגבייך,הדבר היחיד שאני לא מסכימה איתך הוא תחושתך,של כעס על החולשה שלך.אני באמת לא חושבת שכל מה שאת מרגישה נובע מחולשה.רמת המודעות שלנו כיום ,גם לגבי העובר וגם לגבי התחושות הפנימיות שלנו,יכולת הניתוח שלהן והדיון הסביבתי מעלה את הרגשות כלפי חוץ.
היום להתאבל ממש ולאורך זמן הוא חלק מתהליך לגיטימי.היום ברור לנו שכאשר קמים משבעה וחוזרים לעבודה,האבל לא נגמר.למעשה,הוא רק מתחיל.
את בהחלט שומרת על עצמך כרגע מתוך אחריות ובחירה ושמירה על חיי התינוק שבתוכך.
אני חושבת שעצם העלאת המחשבות הללו בכתב,מראה על חוזק שלך ויכולת להתמודד עם הדברים.
בקיצור אורנה,אני חושבת שיש אומץ ותעוזה בכתיבה שלך.אני חושבת שאת מכבדת ונותנת מקום לעצמך ולאובדן,תוך שילוב המאבק הזה שלך על הריון מוצלח ובריא.
תחזיקי מעמד ותמשיכי להעלות נקודות מענינות כאלו(ולא,אני לא צינית)למחשבה.
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'יצא לי לחשוב על זה הרבה.'
יצא לי לחשוב על זה הרבה.
14/06/2006 | 21:16
1
18
אני גיליתי לאחר שנה של נישאוים שלבעלי היתה אחות שנפטרה בגיל כמה שבועות.הוא מעולם לא סיפר לי כי הוא פשוט לא זכר את זה (הוא היה ילד, אבל לא ממש קטן בערך בן 7).
מעולם לא דיברו על זה אצלו, מעולם לא שיתפו או הזכירו. פעם אחת אחרי הלידה של תום, אמא שלו זרקה את זה בקטן מאוד מאוד וזהו. זהו טאבו שלא מדברים עליו.
בנוסף, אשתו של דוד שלי איבדה את עוברה בחודש התשיעי, לא הרגישה תנועות וכו'. אני פוגשת אותה על בסיס כמעט חודשי. בחיים לא הייתי חושבת שאישה הזו עברה אובדן או משהו דומה, אני מסתכל על עצמי שעברה הפלות בשלב מאוד מוקדם וחיה את זה עדיין מאוד, בעיקר מאז שגיא נולד, ואני מסתכלת עליה, וכאילו כלום. חשבתי על זה המון כשהייתי בבהריון, איך היא המשיכה את חייה והאם היא חושבת על זה, מעולם לא דיברתי איתה ולעולם לא אדבר איתה על הנושא כי אנחנו ממש לא קרובות.
אני חושבת שההיתייחסות היא שונה לגמרי מאשר היום, הרבה באמת בגלל היכולת לראות ולהתחבר כביכול אל העובר הרבה לפני הלידה, ובכלל המודעות העצמית שלנו גבוהה הרבה יותר, האינדיבדואליות שלנו חשובה לנו הרבה יותר, אנחנו חיים עם ערכים שונים, ולדעתי העצב שלנו אולי מבוטא שונה. הרבה יותר החצנה של רגשות, ואולי בכלל יותר רגשות.
יצא נורא ארוך ובעצם לא ממש הרבה..
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'זו שאלה החורגת הרבה מעבר'
זו שאלה החורגת הרבה מעבר
14/06/2006 | 21:44
17
לתחומי הלידה וההורות. כל תפיסת המוות והחיים,תחומי המגע והחפיפה בינהם, הכל עולה לדיון-מה משמעות המוות לחיים?
בגדול דומני שמה שעבר עליהן ועליהם הביא את המציאות לאן שהיא היום,כלומר הצורך להתאבל,הצורך להיפרד הצורך הענק שזה לא יקרה....
שנית,דומני שקשה עד בלתי אפשרי ולא נכון להשוות את העולמות. אמנם הטבע האנושי נשאר דומה,אולי אפילו זהה,שינויים במהות איטיים מאד ביחס לטכנולוגיה...אבל בכל זאת-אנחנו חיים בסביבה מתועשת,מלאה מיכשור ואפשרויות מכל הסוגים שלא היו אי אז, כל זה משפיע על סוג היחסים שלנו עם עצמנו,על המפגש עם אנשים אחרים ועם תחומים כמו מוות,מחלה, רעב ומלחמה.
זמנים אחרים מבקשים פתרונות אחרים. הפורום הזה הוא חלק מהתרבות בת זמננו.
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'אני דווקא חשבתי על זה'
אני דווקא חשבתי על זה
14/06/2006 | 22:11
1
15
תמותת תינוקות היתה כל כך מקובלת עד שהתבססו כל מיני מנהגים בתרבויות שונות. טקסים שונים ללידה, ביהדות לא נותנים שם עד הברית, יש תרבויות שלא נותנים שם לתינוק עד גיל שנה!!! תמותת תינוקות היתה חלק מהחיים, והיחס למוות היה פחות סופני מהיום. ההתמודדות היתה בחלקה ילודה גבוהה. כל אשה עברה הרבה הריונות ולידות ואובדנים, וזה היה כך אצל כולן. דווקא היתה מעט לגיטימציה להתאבל כי "זה קורה לכולן". היום, אנחנו כל כך עסוקות בזה, וזה דבר נדיר עד כדי כך שזה משהו חריג בנוף. כל נושא ההריון מושקע מאוד - אנחנו לוקחות ויטמינים ועושות בדיקות ונחות ושמירת הריון... פעם זה לא היה ככהץ לא היתה כזו התייחסות להריון - זה היה פשוט  משהו. לא היו תמונות מהא"ס, לא ידעו אם זה בן או בת...
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'מה שאת מתארת'
מה שאת מתארת
14/06/2006 | 22:27
12
לגבי התרבויות והמנהגים רק מחזק את התחושה שהיה אבל ושניסו להגן או לתמוך באנשים ע"י עצירת ההתקשרות...הבלתי נמנעת!
יכול מאד להיות שהיחס למוות כפחות סופנית בא על מנת להקל את הפרידה הכואבת בכל מקרה!
משיחות עם נשים שחוו אובדן לפני חמישים שנה,מלקרוא חומר נדיר מתעד רגשות בהקשר מסתבר שזה היה עמוק,שורט וחזק למרות המציאות שבה היה האחוז גבוה ו"זה קורה לכולן" היה חלק מהמצע התרבותי.
דומני שההתפתחות לזמן בו עודים כל מאמץ למנוע תמותת עוברים ,תינוקות וכמובן אימהות נעוצה במהות של מוות כפרידה מאולצת וללא בחירה.
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'אני לא צריכה שמירה בשביל לחשוב כך'
אני לא צריכה שמירה בשביל לחשוב כך
14/06/2006 | 22:25
1
16
את בטח תתפלאי - אני מרגישה לעיתים כמוך - כאילו - מה כבר עברתי? לכל אחד יש צרות בחייו, אז למה להשתקע בהן לאורך תקופה כה ארוכה (נראה לי שלשתינו יש גם בעלים שדואגים להזכיר לנו שהפורום בכייני וחלש, וצריך לדרוך ולהמשיך הלאה).
היום האבל הוא כבר די מאחורי, אבל בתודעה שלי, אני אם שכולה, ולפעמים אני כועסת על עצמי בנוגע לכך. אומרת לעצמי שזו בסה"כ הייתה עוברית שמתה בלידתה. לא ילדה שהכרתי וגידלתי.

אני מתעסקת המון בשאלה של המוות והאבל בימינו לעומת ההסטוריה. סיפרתי בעבר על סבתא שלי שאיבדה 3 ילדים (כל אחד בנפרד). היום כשאני מבינה את המשמעות של זה, אני משתגעת - איך הצליחה להמשיך לתפקד בחיוך ובמאור פנים (מבפנים ברור לי שהייתה שבורה וכואבת)

שעות ספורות לפני שילדתי את הלידה השקטה בירכה אותי גיסתי "שתחזרי בידיים מלאות". הברכה הזו הייתה נשמעת לי מאוד משונה. ברכה שהתאימה לימים עברו של תמותת תינוקות בלידה, הרי היום אין דבר כזה, שלא חוזרים בידיים מלאות....היום זו אחת הברכות האהובות עלי, ואני משתדלת להשתמש בה.

ולסיום - אני חושבת שכאשר רמת הצפיות של תמותת עוברים, יילודים ותינוקות הייתה גבוהה יותר - היה קל יותר להתמודד עימה, כי היא נלקחה בחשבון. כאשר השילוב של לידה ומוות היה טבעי התמודדו עימו כמו שמתמודדים כיום עם השילוב של זקנה ומוות - כורח שלא ניתן להתכחש לו, אז אולי הוא כואב אבל מתמודדים.
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'לנוכח הדברים שלך ושל אורנה'
לנוכח הדברים שלך ושל אורנה
14/06/2006 | 23:16
11
המשפט "בצער תלדי בנים" מקבל אצלי פתאום משמעות אחרת (בבית הספר היסודי בכיתה ב' הסבירו לנו - הנה בגלל שחווה פיתתה את אדם, היא תסבול מצירי לידה...)

אבל הנה עכשיו המשפט הזה מקבל משמעות כל כך שונה, כל כך קשה, ופתאום העונש הזה "בצער תלדי בנים" - קיבל מימד איום ונורא של אכזריות.

הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'חשבתי על זה הרבה'
חשבתי על זה הרבה
14/06/2006 | 22:40
11
נראה לי שהבדלי התרבות קשורים לצורת התפיסה של המוות ושל האובדן.
אנחנו חיים בחברה שמנסה להיות "מושלמת" ומוות נתפס כלא מושלם.
אנחנו בוחרים, כחברה, להרחיק את הלא מושלם.
בעבר אדם מת לרוב בין אנשי משפחתו, שבטו, זה גם קרה הרבה יותר (מוות זאת אומרת) לא רק תינוקות גם ילדים ומבוגרים.כיום אנשים רבים מתים לא בסביבה בה חיו, אלא בבתי חולים, בתי אבות וכו'.
אנחנו לא מרחיקים רק את המוות. אנחנו מרחיקים כל מה שלא נתפס כמושלם. אנחנו מרחיקים מסביבתנו מי שהגדרנו כמשוגעים, נכים ואפילו זקנים..

בהריון ובלידה בפרט יש כח גדול. חלק מהעוצמה, נראה לי, קשור לעובדה שזו בדיוק הנקודה המשיקה של התחלת חיים מול האפשרות למוות לתינוק או לאם.
כיום זה יותר ויותר נדיר ואנחנו חיים במין ציפיה שהרפואה והיכולות הטכנולוגיות יפתרו כל בעיה שתצוץ. יש לנו צורך גדול בתחושת שליטה על החיים ועל המציאות. נראה לי שתרבויות העבר הרצון לשליטה במציאות היה הרבה יותר עניו.
כשהייתי בבית חולים וקיבלתי את "לידה שקטה" וחוברת נוספת שכחתי את שמה, האחיות הסבירו לי שאין להן עותקים לתת לי כי לצערן יש המון מיקרים כאלה. ואמא שלי לא הפסיקה "לנקר" לי, מה זאת אומרת, הרי היום כבר כמעט אין מקרים כאלה וכו'.לצערי גיליתי שאומנם שכיחות התופעה קטנה, אבל היא נמצאת.

אחרי מות דניאל, אמרה לי מכרה שזה לא טבעי שאמא תאבד את ביתה. וזה בדיוק העיניין. זה כן טבעי. לא כל דבר טבעי הוא נעים ונח.

נראה לי שבעבר, כשהמוות היה חלק בלתי נפרד מהיום יום. כשאישה ששנכנה להיריון ידעה שלא בטוח שהיא תזכה לחגוג לילד יומולדת שנה, ההתיחסות והרגשות סביב למוות היומאוד שונים.

בן זוגי, חי כשנתיים בכפר בהודו בו לא דיברו אנגלית ולא חיו שם תיירים נוספים. גם אחרי זה הוא שמר על קשר עם אנשי הכפר, שלאט לאט נפתחו לתרבות המערב ואנגלית.
באחד הביקורים שלו שם הוא שאל חבר שלום ילדיו והוא ענה לו they expired
(מקווה שכתבתי נכון) פג תוקפם. בן וזוגי מספר שזה היה אחד הדברים שהממו אותו בכפר. ההתיחסות למוות. גם בזמן שהות הארוכה שם מתו אנשים וילדים (רעידת אדמה גדולה ומחלות) והוא מספר שההתיחסות למוות היתה כ"כ אחרת מאיתנו.

אנחנו תוצר של החברה בה אנחנו חיים. אנחנו לא יכולות להחליט שבעצם "נכון יותר" להגיש או להתמודד אחרת. כל התמודדות היא הנכונה ביותר לאישה הספציפית ולמשפחה שלה.

ועוד דבר, אצלינו, בניגוד לנשות העבר, יש גם את התמודדות עם "סוף עידן התמימות" עם הידיעה שיש דברים מעבר ליכולתנו, מעבר לשליטתנו ובאופן כללי ובאופן ישיר שלא כל הריון= תינוק.
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'בטח שחשבתי על זה'
בטח שחשבתי על זה
14/06/2006 | 23:49
9
ואני שמחה להודות שאני מברכת על זה שאני ובתי חיות בעידן הנוכחי.

פעם גם היו מסתירים ילדים חריגים, ומתביישים בהם.

פעם לא היו כל כך אמצעי מניעה (תמיד היו נכון, אבל זה היה פחות נפוץ) ובכל זאת אני תוהה איך זה שלסבתות שלי היו רק 2-3 ילדים ושההפרש בינהם הוא 6 שנים.

אני אומרת שוב תודה על זה שאני נולדתי עכשיו ולא לפני מאה שנה, ואני ניצלתי בלי להתבייש ובלי להתבלבל את הזכות שלי לשמירת הריון.

יש לי עובדת זרה שהגיעה מכפר ברומניה, היא בכלל לא הצליחה להבין 3/4 מהדברים שעברו עלי בהריון (וגם עכשיו, את הטיפול בתינוק), אצלם נותנים לנשים הרות לסחוב בכוונה דברים כבדים, כי מאמינים שזה מחזק את הרחם.
ואין לי ספק שלא היה לה מושג מה זה אולטרסאונד עד שהיא ראתה את האולטרסאונדים שלי.
ובכל זאת, היא ילדה (והשאירה שם )שני ילדים בריאים (ובטח חלבה פרות ורדפה אחרי תרנגולות עד הרגע האחרון), לעומת זאת הריון שלישי שלה, אמא שלה הכריחה אותה לעשות הפלה
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'אני נאחזת במחשבה שמערכת הערכים'
אני נאחזת במחשבה שמערכת הערכים
15/06/2006 | 01:04
2
16
והציפיות של אנשים שחיו לפני המהפך האדיר של סוף המאה ה-19 בכל הקשור לתברואה - פשוט היו שונים לחלוטין. לא, אני לא מאמינה שנשים שאיבדו עובר בשלב מתקדם, או תינוק קטן, במאה ה-16, הרגישו את הריקנות והשממון בעצמה פחותה מנשות תקופתנו. אני רק חושבת (וכבעלת שמונה שנות השכלה אוניברסיטאית בהיסטוריה, סבורה שיש לי סיבה לכך) שתפיסת העולם שלהן הייתה כזו, שבה לבלתי-צפוי ולבלתי-נשלט היה מקום הרבה יותר רחב. חוסר האונים אל מול המוות היה חלק מהמציאות האנושית היום-יומית, כמו שהיבול יכול היה להכשל בשל שטפון. היום אנחנו חיים בתרבות שמעלה על נס את הרציונלי, המתוכנן, המקוטלג, את שליטת האדם בעולם, ולכן פי כמה קשה לנו להתמודד עם דברים שלא משתפים פעולה עם הסדר הזה. אין לנו שיטה לוגית ותאודיציה שיתנו מקום לקטסטרופה, וגם אם בדיעבד אנחנו מפתחות אחת - זה עולה לנו במאמץ וביסורים, בעוד שלרשות קודמותינו עמדה מערכת BUILT-IN שאליה הן יכלו לפנות.
חוץ מזה, אני חושבת שיש כאן גם אפקט של הביצה והתרנגולת. כשהבאת ילדים לעולם הייתה חלק מהתפקוד היומיומי של האישה, ורובן הגדול לא שלטו כלל בפונקציה הזו ולא תכננו אותה, אני מניחה שההשקעה הרגשית בנושא הייתה שונה. אנחנו, הנשים המודרניות, שמתכננות בקפידה את הרגע הנדיר (2-3 פעמים בחיים שנמשכים היום שמונה עשורים) ואת הסביבה שלתוכם אנחנו רוצות להביא ילד, משקיעות בנושא הזה משאבים אדירים. זה אמור להיות "הייליט" של החיים שלנו, ואין תימה על כך שכשמשהו משתבש, התגובה שלנו לכך היא קשה.
אלה המחשבות שלי...
עתליה
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'תודה עתליה, זה היה מרתק'
תודה עתליה, זה היה מרתק
16/06/2006 | 08:40
1
12
בעיקר עניין ה"מקום" שנחנו נותנים לקטסטרופה אפשרית או כזו שקרתה. בהחלט מעורר מחשבה.
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'שמחה שתרמתי לדיון מרתק כל כך!'
שמחה שתרמתי לדיון מרתק כל כך!
16/06/2006 | 08:57
5
לצפיה ב-'צרת רבים חצי נחמה......'
צרת רבים חצי נחמה......
15/06/2006 | 04:36
3
14
זה מה שעולה לי בראש כשאני חושבת על ההבדל ביני לבין נשים מלפני דורות.
לגביהם, זו היתה תופעה שכיחה, נדירה היתה האישה שהאסון דילג עליה.
אצלינו, אנחנו אומנם לא נדירות, אבל בהחלט לא שכיחות ויש הרבה יותר נשים שהאסון מדלג עליהן מאשר ההיפך.
הכל עניין של ראית המציאות. פעם אישה ציפתה לכך שזו תהיה המציאות שלה, היום זו סטירת לחי לכל אחת מאיתנו.

וגם כמה הבדלים טכניים:

יתכן מאוד שהרבה מאוד אובדני הריון היו למעשה אובדן האם (מדימום/זיהום וכו').
בנוסף, המושג "הפסקת הריון", שזה בעצם הפסקה יזומה של ההריון בגלל מומים או חשד למומים", לא היה קיים. ילדים נולדו עם מומים קשים שאנחנו עצרנו עוד בזמן ההריון.
לכן, לדעתי, "אובדן הריון" במושג הרחב שלו, זה מושג קצת יותר מודרני.

הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'ועוד משהו - בקשר לבכיינות'
ועוד משהו - בקשר לבכיינות
15/06/2006 | 05:09
2
10
אני לא מרגישה בכיינית.
יכול להיות שזה נובע בעיקר מהעובדה, שאני כבר המון, המון זמן מנותקת מהאובדן.
יודעת שזה אולי לא כזה פופולרי להגיד את זה כאן אבל אני חושבת שאת האובדן השארתי מאחור. עבורי, לאובדן יש כיום משמעות אחת וזה החרדה בהריון הזה. זו כבר לא התאבלות אלא השלכות של האובדן והנסיון שזה גרם לי על היום יום הנוכחי.
חייבת להודות שאני מזמן כבר ממש לא בוכה על ההריון ההוא.

במידה רבה, אני חושבת שאם לא הייתי "זוכה" להמתנה כה ארוכה בין ההריון ההוא להריון הזה, הרי שהאובדן לא הרבה יותר מצלקת שהגלידה.
עבורי, הכאב הגדול והכעס והתיסכול הם דווקא על ההמתנה ועל העיכוב בתחושת התיקון שאני כה זקוקה לה. אולי בגלל זה יש גם סוג של התנתקות מפורום אובדן.

הנוכחות בפורום הזה נובעת משני צרכים עיקריים:
השיתוף בחרדות בהריון הזה (ואני בהחלט לא מרגישה צורך לשתף בתחושת אבל, כי כמו שאמרתי, היא כבר לא כ"כ קיימת).
וגם, מהעובדה הפשוטה שנורא נחמד לי כאן. פשוט ככה. בלי לסבך יותר מידי את העניינים. יש לי באזור חברות טובות ובאמצעות הפורום אני זוכה לפגוש אותן כל יום.
צריך עוד סיבות???




הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'מעניין - ומזווית אחרת...'
מעניין - ומזווית אחרת...
15/06/2006 | 17:26
1
9
אני חושבת שגם אני היום מסתכלת על האובדן אחרת. אני בוכה לפעמים כשאני נזכרת בתינוק ההוא ובכאב, אבל זה כבר לא בכי של כאב. יש בי השלמה, ואיפשהו אפילו שמחה. אם היו שואלים אותי אם הייתי מעדיפה לא לחוות את ההריון ההוא בכלל או לחוות אותו עם האובדן, ללא ספק הייתי בוחרת באפשרות השניה. כל רגע שהוא חי אצלי בבטן הוא חי, ואיפשרתי לו לחיות כמה שרק היה ניתן. אני שמחה שהוא היה אצלי, אפילו שזה היה למעט זמן.
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'אף פעם לא חשבתי על אופציה כזו'
אף פעם לא חשבתי על אופציה כזו
15/06/2006 | 18:44
7
מעניין למה. ממש הפתעת אותי עם זוית הראיה הזו. חשבתי על זה קצת וכרגע נראה לי שאני הייתי מעדיפה לא לחוות בכלל מאשר לחוות עם אובדן.
אני מתגעגעת למי שהייתי פעם מזמן. היה משהו כ"כ טוב בלהיות אופטימית ומפגרת.
אולי זה בגלל, שאני באמת הייתי סוג של פיגורי לפני האובדן. החיים תמיד נראו לי ורודים ומקסימים וממש יופי טופי, עד שבא האובדן וטילטל את המציאות הורודה שלי.
ממה שסיפרת על עצמך, אני רק יכולה להניח, שאת לא היית 'פיגורי' לפני ההריון והאובדן.
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'נושא מרתק...'
נושא מרתק...
15/06/2006 | 06:25
20
11
כתבתי באקדמיה על הנושא הזה לא מעט. יש נתונים מהממים. את יודעת שבתקופת העת העתיקה - התקופה הרומית, תוחלת החיים של אישה היתה 28? ואחד מגורמי המוות השכיחים היו סיבוכי לידה.
וככל שהאישה היתה במעמד גבוה יותר ציפו ממנה ללדת יותר ילדים, וככל שהיא היתה במעמד נמוך יותר כך היה הגיוני שהיו לה רק 3-4 ילדים.
כי להיות בהריון וללדת זה היה קושי שאישה עובדת ומפרנסת וקשת יום לא היתה מסוגלת לעמוד בו?
וזה נכון שהמוות היה נוכח קבוע בחיים של האנשים, זה אולי היה מפחיד, אבל זאת היתה מציאות ברורה, תוחלת החיים היתה כל כך נמוכה, שהיום זה נראה ממש בלתי הגיוני ואפשרי לחיות כך.
בכל זאת, למרות שהמציאות היתה קשה, אני חושבת שהכאב הוא לא עניין תרבותי, והקושי על אובדן ועל עקרות, ועל בדידות, ועל מוות, היה אותו קושי, כי נדמה לי שנפש האדם לא עברה "אבולוציה דרווניסטית" ואנשים לא כאבו פחות את האובדן, רק קיבלו אותו כבלתי ניתן לשינוי ובלתי ניתן לחיזוי.
היום, אנחנו לא "מפונקים" יותר, אלא אנחנו מאמינים פחות באבסולוטיות של הגורל ובציווים עליונים שגורמים למוות,ויש לנו כלים למצוא לעיתים את הסיבות ולמנוע אותם (טכנולוגיה, רפואה, הגייניה וכו..)
לכן זאת לא חולשה, להתלונן לכעוס ולמחות על אובדן, זאת התגובה לאפשרות, שנובעת מהרחבה עצומה של היכולת הקיימת להתמודד עם בעיות שפעם היו גזר דין מוות לעובר או לאמא. זה בסך הכל אומר שיש תקווה, ויש בין פרומיל לבין 99 אחוזים של אפשרות לשנות את המצב, וכשזה מתעכב או לא קורה אנחנו "מתבכיינים". פעם לא "התבכיינו" כי לא היתה סיבה, לא היה למה...

אני תמיד טוענת שאנחנו חיים בתקופה נפלאה, תקופה שהטכנולגיה והאמונה הצליחו להתחבר יחד ולתת לנו כל כך הרבה תשובות בלי לשבור את הרוח, בלי להכריח אותנו לבחור צד.

יום טוב... ורגוע
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'אטלנטה היקרה'
אטלנטה היקרה
15/06/2006 | 08:34
9
מזל שיש מי שכותב בצורה קוהרנטית וברורה כל כך ...תודה על המיצוי המרתק! כפי שאת מבינה-אהבתי!
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'רק לגבי ההתבכיינות'
רק לגבי ההתבכיינות
15/06/2006 | 10:04
18
14
אני לא חושבת שלא התבכיינו. ואני לא חושבת שלא היה קשה.

אני מצטטת כאן פרק מופלא בעיני - פרק א' בספר שמואל, אל קשייה של חנה העקרה. לדעתי חלק גדול מהעקרות של ימים עברו, לא היו עקרות במובן של "לא נכנסות להריון" אלא היו מקרים של הפלות מוקדמות חוזרות ונישנות.

בכל אופן, אני מביאה כאן את הפרק כולו כי הוא מופלא ונהדר (וקורע לב) בעיני.

וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן-הָרָמָתַיִם, צוֹפִים--מֵהַר אֶפְרָיִם; וּשְׁמוֹ אֶלְקָנָה בֶּן-יְרֹחָם בֶּן-אֱלִיהוּא, בֶּן-תֹּחוּ בֶן-צוּף--אֶפְרָתִי.  ב וְלוֹ, שְׁתֵּי נָשִׁים--שֵׁם אַחַת חַנָּה, וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פְּנִנָּה; וַיְהִי לִפְנִנָּה יְלָדִים, וּלְחַנָּה אֵין יְלָדִים.  ג וְעָלָה הָאִישׁ הַהוּא מֵעִירוֹ מִיָּמִים יָמִימָה, לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת וְלִזְבֹּחַ לַיהוָה צְבָאוֹת בְּשִׁלֹה; וְשָׁם שְׁנֵי בְנֵי-עֵלִי, חָפְנִי וּפִנְחָס, כֹּהֲנִים, לַיהוָה.  ד וַיְהִי הַיּוֹם, וַיִּזְבַּח אֶלְקָנָה; וְנָתַן לִפְנִנָּה אִשְׁתּוֹ, וּלְכָל-בָּנֶיהָ וּבְנוֹתֶיהָ--מָנוֹת.  ה וּלְחַנָּה, יִתֵּן מָנָה אַחַת אַפָּיִם:  כִּי אֶת-חַנָּה אָהֵב, וַיהוָה סָגַר רַחְמָהּ.  ו וְכִעֲסַתָּה צָרָתָהּ גַּם-כַּעַס, בַּעֲבוּר הַרְּעִמָהּ:  כִּי-סָגַר יְהוָה, בְּעַד רַחְמָהּ.  ז וְכֵן יַעֲשֶׂה שָׁנָה בְשָׁנָה, מִדֵּי עֲלֹתָהּ בְּבֵית יְהוָה--כֵּן, תַּכְעִסֶנָּה; וַתִּבְכֶּה, וְלֹא תֹאכַל.  ח וַיֹּאמֶר לָהּ אֶלְקָנָה אִישָׁהּ, חַנָּה לָמֶה תִבְכִּי וְלָמֶה לֹא תֹאכְלִי, וְלָמֶה, יֵרַע לְבָבֵךְ:  הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ, מֵעֲשָׂרָה בָּנִים.  ט וַתָּקָם חַנָּה, אַחֲרֵי אָכְלָה בְשִׁלֹה וְאַחֲרֵי שָׁתֹה; וְעֵלִי הַכֹּהֵן, יֹשֵׁב עַל-הַכִּסֵּא, עַל-מְזוּזַת, הֵיכַל יְהוָה.  י וְהִיא, מָרַת נָפֶשׁ; וַתִּתְפַּלֵּל עַל-יְהוָה, וּבָכֹה תִבְכֶּה.  יא וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר, יְהוָה צְבָאוֹת אִם-רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא-תִשְׁכַּח אֶת-אֲמָתֶךָ, וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ, זֶרַע אֲנָשִׁים--וּנְתַתִּיו לַיהוָה כָּל-יְמֵי חַיָּיו, וּמוֹרָה לֹא-יַעֲלֶה עַל-רֹאשׁוֹ.  יב וְהָיָה כִּי הִרְבְּתָה, לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי יְהוָה; וְעֵלִי, שֹׁמֵר אֶת-פִּיהָ.  יג וְחַנָּה, הִיא מְדַבֶּרֶת עַל-לִבָּהּ--רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת, וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ; וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי, לְשִׁכֹּרָה.  יד וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ עֵלִי, עַד-מָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין; הָסִירִי אֶת-יֵינֵךְ, מֵעָלָיִךְ.  טו וַתַּעַן חַנָּה וַתֹּאמֶר, לֹא אֲדֹנִי, אִשָּׁה קְשַׁת-רוּחַ אָנֹכִי, וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שָׁתִיתִי; וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת-נַפְשִׁי, לִפְנֵי יְהוָה.  טז אַל-תִּתֵּן, אֶת-אֲמָתְךָ, לִפְנֵי, בַּת-בְּלִיָּעַל:  כִּי-מֵרֹב שִׂיחִי וְכַעְסִי, דִּבַּרְתִּי עַד-הֵנָּה.  יז וַיַּעַן עֵלִי וַיֹּאמֶר, לְכִי לְשָׁלוֹם; וֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, יִתֵּן אֶת-שֵׁלָתֵךְ, אֲשֶׁר שָׁאַלְתְּ, מֵעִמּוֹ.  יח וַתֹּאמֶר, תִּמְצָא שִׁפְחָתְךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ; וַתֵּלֶךְ הָאִשָּׁה לְדַרְכָּהּ וַתֹּאכַל, וּפָנֶיהָ לֹא-הָיוּ-לָהּ עוֹד.  יט וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לִפְנֵי יְהוָה, וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל-בֵּיתָם, הָרָמָתָה; וַיֵּדַע אֶלְקָנָה אֶת-חַנָּה אִשְׁתּוֹ, וַיִּזְכְּרֶהָ יְהוָה.  כ וַיְהִי לִתְקֻפוֹת הַיָּמִים, וַתַּהַר חַנָּה וַתֵּלֶד בֵּן; וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ שְׁמוּאֵל, כִּי מֵיְהוָה שְׁאִלְתִּיו.  כא וַיַּעַל הָאִישׁ אֶלְקָנָה, וְכָל-בֵּיתוֹ, לִזְבֹּחַ לַיהוָה אֶת-זֶבַח הַיָּמִים, וְאֶת-נִדְרוֹ.  כב וְחַנָּה, לֹא עָלָתָה:  כִּי-אָמְרָה לְאִישָׁהּ, עַד יִגָּמֵל הַנַּעַר וַהֲבִאֹתִיו וְנִרְאָה אֶת-פְּנֵי יְהוָה, וְיָשַׁב שָׁם, עַד-עוֹלָם.  כג וַיֹּאמֶר לָהּ אֶלְקָנָה אִישָׁהּ עֲשִׂי הַטּוֹב בְּעֵינַיִךְ, שְׁבִי עַד-גָּמְלֵךְ אֹתוֹ--אַךְ יָקֵם יְהוָה, אֶת-דְּבָרוֹ; וַתֵּשֶׁב הָאִשָּׁה וַתֵּינֶק אֶת-בְּנָהּ, עַד-גָמְלָהּ אֹתוֹ.  כד וַתַּעֲלֵהוּ עִמָּהּ כַּאֲשֶׁר גְּמָלַתּוּ, בְּפָרִים שְׁלֹשָׁה וְאֵיפָה אַחַת קֶמַח וְנֵבֶל יַיִן, וַתְּבִאֵהוּ בֵית-יְהוָה, שִׁלוֹ; וְהַנַּעַר, נָעַר.  כה וַיִּשְׁחֲטוּ, אֶת-הַפָּר; וַיָּבִאוּ אֶת-הַנַּעַר, אֶל-עֵלִי.  כו וַתֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי, חֵי נַפְשְׁךָ אֲדֹנִי; אֲנִי הָאִשָּׁה, הַנִּצֶּבֶת עִמְּכָה בָּזֶה, לְהִתְפַּלֵּל, אֶל-יְהוָה.  כז אֶל-הַנַּעַר הַזֶּה, הִתְפַּלָּלְתִּי; וַיִּתֵּן יְהוָה לִי אֶת-שְׁאֵלָתִי, אֲשֶׁר שָׁאַלְתִּי מֵעִמּוֹ.  כח וְגַם אָנֹכִי, הִשְׁאִלְתִּהוּ לַיהוָה, כָּל-הַיָּמִים אֲשֶׁר הָיָה, הוּא שָׁאוּל לַיהוָה; וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁם, לַיהוָה.  {ס}
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'הדפסת את כל זה בעצמך?'
הדפסת את כל זה בעצמך?
15/06/2006 | 10:08
11
10
אגב, אני לא זוכרת סיפורי תנ"ך עם בכי על אובדני הריון או תינוקות שמתים בלידה, יש כאלה?
בהחלט זוכרת סיפורי בכי על עקרות (איזו מילה דוחה, אז תרשי לי לקרוא לזה - מטופלי פוריות).


יום טוב.
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'מה פתאום לבד, העתיקה'
מה פתאום לבד, העתיקה
15/06/2006 | 13:17
15
אבל למטרות טובות
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'כן בטח'
כן בטח
15/06/2006 | 13:22
9
15
מילה במילה
בשביל זה יש מאגרי מידע ברשת שעושים את העבודה בשבילי.

צער על איבוד תינוק בלידה, או על מוות בעת לידה - לא מצאתי יש סיפורים הפוכים:

וַיְהִי כְּהַזְכִּירוֹ אֶת-אֲרוֹן הָאֱלֹהִים, וַיִּפֹּל מֵעַל-הַכִּסֵּא אֲחֹרַנִּית בְּעַד יַד הַשַּׁעַר וַתִּשָּׁבֵר מַפְרַקְתּוֹ וַיָּמֹת--כִּי-זָקֵן הָאִישׁ, וְכָבֵד; וְהוּא שָׁפַט אֶת-יִשְׂרָאֵל, אַרְבָּעִים שָׁנָה.  יט וְכַלָּתוֹ אֵשֶׁת-פִּינְחָס, הָרָה לָלַת, וַתִּשְׁמַע אֶת-הַשְּׁמוּעָה אֶל-הִלָּקַח אֲרוֹן הָאֱלֹהִים, וּמֵת חָמִיהָ וְאִישָׁהּ; וַתִּכְרַע וַתֵּלֶד, כִּי-נֶהֶפְכוּ עָלֶיהָ צִרֶיהָ.  כ וּכְעֵת מוּתָהּ, וַתְּדַבֵּרְנָה הַנִּצָּבוֹת עָלֶיהָ, אַל-תִּירְאִי, כִּי בֵן יָלָדְתְּ; וְלֹא עָנְתָה, וְלֹא-שָׁתָה לִבָּהּ.  כא וַתִּקְרָא לַנַּעַר, אִיכָבוֹד לֵאמֹר, גָּלָה כָבוֹד, מִיִּשְׂרָאֵל; אֶל-הִלָּקַח אֲרוֹן הָאֱלֹהִים, וְאֶל-חָמִיהָ וְאִישָׁהּ.  כב וַתֹּאמֶר, גָּלָה כָבוֹד מִיִּשְׂרָאֵל:  כִּי נִלְקַח, אֲרוֹן הָאֱלֹהִים.


וגם זה:
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-נָתָן, חָטָאתִי לַיהוָה;  {ס}  וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל-דָּוִד, גַּם-יְהוָה הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ--לֹא תָמוּת.  יד אֶפֶס, כִּי-נִאֵץ נִאַצְתָּ אֶת-אֹיְבֵי יְהוָה, בַּדָּבָר, הַזֶּה; גַּם, הַבֵּן הַיִּלּוֹד לְךָ--מוֹת יָמוּת.  טו וַיֵּלֶךְ נָתָן, אֶל-בֵּיתוֹ; וַיִּגֹּף יְהוָה, אֶת-הַיֶּלֶד אֲשֶׁר יָלְדָה אֵשֶׁת-אוּרִיָּה לְדָוִד--וַיֵּאָנַשׁ.  טז וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת-הָאֱלֹהִים, בְּעַד הַנָּעַר; וַיָּצָם דָּוִד צוֹם, וּבָא וְלָן וְשָׁכַב אָרְצָה.  יז וַיָּקֻמוּ זִקְנֵי בֵיתוֹ, עָלָיו, לַהֲקִימוֹ, מִן-הָאָרֶץ; וְלֹא אָבָה, וְלֹא-בָרָא אִתָּם לָחֶם.  יח וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיָּמָת הַיָּלֶד; וַיִּרְאוּ עַבְדֵי דָוִד לְהַגִּיד לוֹ כִּי-מֵת הַיֶּלֶד, כִּי אָמְרוּ הִנֵּה בִהְיוֹת הַיֶּלֶד חַי דִּבַּרְנוּ אֵלָיו וְלֹא-שָׁמַע בְּקוֹלֵנוּ, וְאֵיךְ נֹאמַר אֵלָיו מֵת הַיֶּלֶד, וְעָשָׂה רָעָה.  יט וַיַּרְא דָּוִד, כִּי עֲבָדָיו מִתְלַחֲשִׁים, וַיָּבֶן דָּוִד, כִּי מֵת הַיָּלֶד; וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-עֲבָדָיו הֲמֵת הַיֶּלֶד, וַיֹּאמְרוּ מֵת.  כ וַיָּקָם דָּוִד מֵהָאָרֶץ וַיִּרְחַץ וַיָּסֶךְ, וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָו, וַיָּבֹא בֵית-יְהוָה, וַיִּשְׁתָּחוּ; וַיָּבֹא, אֶל-בֵּיתוֹ, וַיִּשְׁאַל, וַיָּשִׂימוּ לוֹ לֶחֶם וַיֹּאכַל.  כא וַיֹּאמְרוּ עֲבָדָיו אֵלָיו, מָה-הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָה; בַּעֲבוּר הַיֶּלֶד חַי, צַמְתָּ וַתֵּבְךְּ, וְכַאֲשֶׁר מֵת הַיֶּלֶד, קַמְתָּ וַתֹּאכַל לָחֶם.  כב וַיֹּאמֶר--בְּעוֹד הַיֶּלֶד חַי, צַמְתִּי וָאֶבְכֶּה:  כִּי אָמַרְתִּי מִי יוֹדֵעַ, יחנני (וְחַנַּנִי) יְהוָה וְחַי הַיָּלֶד.  כג וְעַתָּה מֵת, לָמָּה זֶּה אֲנִי צָם--הַאוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ, עוֹד:  אֲנִי הֹלֵךְ אֵלָיו, וְהוּא לֹא-יָשׁוּב אֵלָי.  כד וַיְנַחֵם דָּוִד, אֵת בַּת-שֶׁבַע אִשְׁתּוֹ, וַיָּבֹא אֵלֶיהָ, וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ; וַתֵּלֶד בֵּן, ויקרא (וַתִּקְרָא) אֶת-שְׁמוֹ שְׁלֹמֹה, וַיהוָה, אֲהֵבוֹ.


אז זהו. הוא מת, מתנחמים, ומביאים מהר ילד חדש (שהוא הכי הכי הכי)
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'ומעניין מה היה קורה אם אשה היתה'
ומעניין מה היה קורה אם אשה היתה
15/06/2006 | 15:45
3
10
כותבת את הפרקים האלה... או אם היה מעניין מישהו מה בת שבע הרגישה.
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'אני דווקא חושבת שזה פרק מקסים'
אני דווקא חושבת שזה פרק מקסים
15/06/2006 | 17:16
1
8
יש כאן ממש התמודדות ואבל. הפעולה של דוד מראה עד כמה קיימת יכולת שיקום והתאוששות למרות הכאב. שימי לב, כמה הוא כאב והתאבל מהרגע שנודע לו על הגזרה כדי לשנות אותה, וכמה הוא כאב והתאבל בצורה אחרת אחר כך. הביקור אצל בת שבע "לנחם אותה" מרמז על המצב הקשה שגם היא היתה בו - היא איבדה את התינוק שלה בגלל החטא של דוד. דרך אגב דוד נענש על החטא הזה עם כל ילדיו שעשו צרות צרורות (למעט שלמה - שהיה למעשה ה"תיקון" לתינוק הזה שאבד).
אני לא יודעת אם לא אשה כתבה את הפרקים האלה. בדרך כלל אנחנו מדברות המון על האבל והכאב שלנו, והכאב של האבות נדחק אפילו עוד יותר משלנו - הם עוד צריכים לנחם אותנו, וממש אין להם מקום להתאבל.
חוץ מזה, ההתנהגות של העוזרים של דוד כשהיו צריכים לבשר לו שהילד מת - דמייני את הסיטואציה כמו שהיא מתוארת - מראה שהוא היה כניראה במצב נפשי ירוד ביותר, ועם זאת הוא נדרש לקום וללכת לנחם את אשתו.
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'לא יודעת אם מקסים זו המילה אבל'
לא יודעת אם מקסים זו המילה אבל
15/06/2006 | 18:39
7
בהחלט מסכימה איתך שזה ממש תאור של התמודדות עם אבל.
הרגשתי שאני ממש יכולה לדמיין את הסיטואציה ולהתחבר לתחושות, אפילו שזה בשפת תנ"ך, שלי באופן אישי, גורמת מיד לריחוק.
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'אבל התנ"ך נכתב ע"י גברים עבור גברים'
אבל התנ"ך נכתב ע"י גברים עבור גברים
15/06/2006 | 17:37
8
אני חושבת שזאת יכולה להיות תרפיה מעניינת. להיכנס למקום של בת שבע (שהיתה, אגב, ילדה קטנה) ולנסות לכתוב את רגשותיה.
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'"אני הולך אליו והוא לא ישוב אלי"'
"אני הולך אליו והוא לא ישוב אלי"
15/06/2006 | 19:53
4
9
זה ממש משפט לקחת איתי (למרות שלא בטוחה אם הטקסט מתכוון ב"אליו" לאלוהים או לילד, אבל מבינה את זה בתור השני). תודה וכל הכבוד, פלגיה, יחי הדוסות בפורום :)
אם נשמיט את העניין שמות הילד הוא עונש מהאל על חטאי האב, הרי זה חתיכת טקסט חכם לגישה לאבל - מתי להתפלל ומתי להשלים ולהמשיך הלאה, עם תקווה שהתיקון אכן מגיע (ובמקרה הזה - בגדול). בחיי שאם שלמה לא היה כזה שם... נו, שלמה כזה, אז הייתי שוקלת לקרוא כך לבן שבדרך.
וזה גם מראה מה שהבנות החכמות כתבו לאורך כל השרשור, על העצב האמהי (והאבהי) שתמיד היה ויהיה, לא חשוב כמה נפוץ האובדן.
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'לדעתי הכוונה היא לילד'
לדעתי הכוונה היא לילד
15/06/2006 | 21:30
1
7
כי כל הדיון הוא על האבל על התינוק, ולא יותר.
אבל כן. יש כאן הרבה נושאים מעניינים, גם על כוחה של התפילה, וגם על ההשלמה כאשר המצב כבר לא הפיך.

ולגבי השם - לשלמה קראו גם ידידיה

עוד משהו לכולם. כמנהלת פורום תנ"ך אני מרגישה מחוייבת לומר ולהדגיש. התנ"ך הוא לא רק לדתיים. התנ"ך הוא ספר עבור כולם, והוא מעלה שאלות וסוגיות אוניברסליות שעדין רלוונטיים גם לאחר אלפי שנים שעברו.
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'אני חוששת שגם השם ידידיה'
אני חוששת שגם השם ידידיה
16/06/2006 | 09:35
7
לא בדיוק יתקבל בברכה. למען האמת, בן הזוג סגור עכשיו על שמות בכיוון של רונאלדיניו...
ולגבי לימודי התנ"ך - כמובן מסכימה איתך, ואחד הספרים האהובים עלי בנערותי היה "תנ"ך עכשיו" של מאיר שלו. אני חושבת שזו בדיוק הבעיה בחינוך לתנ"ך, לפחות בבתי"ס חילוניים - מלמדים את הטקסט כטקסט דתי ומשעמם, במקום כטקסט חי ורלוונטי, מלא דמויות שלא היו מביישות אף טלנובלה ותובנות לא פחותות מכל ספרי הניו אייג'...
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'זה מתחבר לי למשהו ששמעתי היום'
זה מתחבר לי למשהו ששמעתי היום
15/06/2006 | 22:26
1
5
הייתי היום בניחום אבלים אצל משפחה חרדית - מקרה טראגי מאוד שלא אפרט כדי לא לפגוע בפרטיות המשפחה.
נהוג שהמנחמים אומרים לאבלים את המשפט "המקום ינחם אתכם עם שאר אבלי ציון וירושלים". אחד המנחמים היום אמר זאת ואז הוסיף: "יש שני סוגים של נחמה. סוג אחד זה לשכוח לגמרי את האבל. אבל כשאנו מתאבלים על חורבן ירושלים, אנו מקווים לסוג השני - לנחמה שתבוא בבניין ותיקון. וזו הנחמה שאני מאחל לכם."
האבלים הודו לו מאוד על המלים האלה, ואני הודיתי לו בלב. כי הרגשתי שהתיקון לאבל שלי יהיה בבניין חדש, ועם זאת הוא לא ישכיח את האבל שהיה. (זה בניגוד לכל מי שמשדר לי "יהיה לך תינוק אחר ותשכחי הכל")
טוב, לא יודעת אם זה ממש קשור... אבל הייתי חייבת לספר לכן.
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'מאוד קשור - תודה שכתבת'
מאוד קשור - תודה שכתבת
18/06/2006 | 00:35
2
לצפיה ב-'הרגת אותי - בדיוק חשבתי על חנה'
הרגת אותי - בדיוק חשבתי על חנה
15/06/2006 | 20:49
7
כשקראתי את דבריה של אלטנלה ושל טינק - עלו המילים שלה - תפילת חנה. כמה קשות. כמה כאב.
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'איך נהניתי לחזור לבי"ס לרגע!'
איך נהניתי לחזור לבי"ס לרגע!
15/06/2006 | 23:08
2
7
מה שאני תוהה זה כמה זמן היא הניקה אותו אם הוא נמסר כשלמעשה היה כבר "נער"
ולגבי דוד, לא זכרתי את זה בכלל שהוא ובת שבע שכלו ילד (לפני ברית...) מענין אם מלמדים את זה בכלל.

את מחפשת לפי נושאים? איך/איפה את מחפשת? (חרשתי את הרשת על השם אלדד)
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'"נער" זה משהו לא ברור'
"נער" זה משהו לא ברור
16/06/2006 | 08:32
1
9
היא כנראה הניקה שנתים או שלוש (למרות שגם סביר להניח שהיו 4 שנים של הנקה)

מות הבן של דוד הוא חלק מחטא בת שבע ומעונשו. לפחות אני למדתי את זה כחלק אינטגרלי.

אני מחפשת במאגר של סנונית. במקרים האלה ידעתי בדיוק איפה לחפש. לפעמים אני זוכרת מילות מפתח.
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'תודה!!!'
תודה!!!
16/06/2006 | 23:37
6
המאגר הזה גדול, ישר נכנס למועדפים.
וכן לשלושת הילדים שלי יש איזכור בתנ"ך. אפילו לין.
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'נשים בתנ"ך חיים ומוות (אם כבר)...'
נשים בתנ"ך חיים ומוות (אם כבר)...
15/06/2006 | 23:10
1
26

נשים קרובות יותר לנושא של החיים ושל המוות, כי הן היו אחראיות עליו.
אני חושבת שבתפיסה העתיקה חיים ומוות זה לא 2 הפכים, אלא מטבע אחד עם 2 צדדים.

רואים בתנ"ך נשים שעשו מאמצים רבים כדי להביא חיים או לשמור על החיים גם אם עשו זאת באופן לא מקובל, או בסיכון אישי.
בנות לוט, תמר, רות, המיילדות במצריים, האימהות שהתמודדו עם עקרות (סיפור הגר ושרה, סיפור הדודאים של ראובן ורחל).
מרים שדואגת למים במדבר דואגת בכך לקיום הפיזי הבסיסי של החיים במקום בלתי אפשרי.
רבקה שהיתה מוכנה להיפרד מבנה ולא לראות אותו יותר ובלבד שלא ייפגע, האשה השונמית שדרשה מאלישע שיחייה את בנה לאחר שכבר מת.
האימהות שלנו מכירות במוות אבל בוחרות בחיים, גם בתנ"ך שהוא "גברי" יותר עדיין נותנים מקום לניואנס הנשי הזה, זה נתפס כחלק מהותי של האשה - הבאת החיים ושמירתם (זה הפמניזם האמיתי בעיניי אבל לא רציתי לפתוח דיון בפמניזם).
וגם במוות הנשים הן המקוננות והמתאבלות, וכל טקסי הקבורה הנהוגים נעשו ע"י נשים אם איני טועה, גם התיקשור עם המתים נעשה ע"י אשה (שאול לילה לפני שנהרג כשביקש את שמואל באוב).

אני יודעת שלא קשור לנושא הדיון, ולא מה שרציתי בדיוק להגיד, אבל זה ככה עלה לי.
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'אני מאוד מתחברת למה שכתבת'
אני מאוד מתחברת למה שכתבת
16/06/2006 | 09:42
6
זה מסביר לי הרבה על התחושות שלי בעקבות מות דניאל, שחלקן צפו באופן מאוד ברור עם בוא ההריון הנוכחי (או פשוט כי בא זמנו לצוף) וגם על ההבדלים בהתמודדות וביחס לאוכדן בין נשים לגברים.
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'חשבתי הרבה על סבתא שלי'
חשבתי הרבה על סבתא שלי
15/06/2006 | 08:59
12
אחרי האובדן האחרון היא לא יצאה לי מהראש.
לפני כ-80 שנה, סבתא שלי ילדה תינוק מת בסוף חודש תשיעי, וחודש אח"כ הבת שלה, שהייתה בת שנתיים וחצי, נפטרה מדלקת קרום המוח.
תמיד ידעתי את הפרטים היבשים אבל היא לא דיברה על זה. חשבתי, טוב, אז נפטרו הרבה ילדים ותינוקות - זה בטח היה חלק מהחיים. היא היתה אשה קשוחה ורצינית (וסבתא נהדרת) - אז בטח היא פשוט עמדה בזה בגבורה.
עד שהגיעה השנה האחרונה לחייה, ואחרי אישפוז קשה שהיא עברה, משהו בה השתנה והיא התחילה לספר לנו סיפורים שמעולם לא שמענו. לעולם אני לא אשכח איך היא סיפרה על האובדן ההוא: כמה שהיא בכתה, עד שנגמרו לה הדמעות. ואז היא "דיברה" (כלומר, אמרה או חשבה דבר כפירה נגד בורא עולם - היא היתה אשה דתייה מאוד). וחודש אח"כ, כשבתה נפטרה, היא חשבה שזה עונש על ה"דיבור" הזה. אני מתארת לעצמי שהקשיחות והרצינות והעצב שהיו בה כבר קודם, התקבעו בעקבות האירועים האלה ונטבעו בה עד סוף ימיה. אבל מה שהדהים אותי זה שזה לא עזב אותה אף פעם, כנראה שעשרות שנים היא סחבה את הרגשות האלה בבטן. (היא לא דיברה בצורה כזו על אף אירוע אחר, ובאמת שהיא עברה דברים קשים אחרים).
אז למרות שבאמת, אז זה היה הרבה יותר נפוץ... היום אני לא בטוחה שנשים לקחו את זה יותר בקלות מאיתנו. אולי להיפך, היתה להן פחות לגיטימציה "לדבר על זה" (ציפו מהן לקום ולהמשיך לתפקד).
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'כתבתי וכתבתי'
כתבתי וכתבתי
15/06/2006 | 12:41
10
ומחקתי הכל.

יש לי כ"כ הרבה מה לכתוב, אבל זה מעורר אצלי כ"כ הרבה שיותר קל לא לכתוב.

הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'חשבתי על כך רבות'
חשבתי על כך רבות
15/06/2006 | 13:25
11
(מתנצלת מראש, לא את כל השרשור קראתי, אולי חוזרת על אחרות) חשבתי על כך באובדנים, ובהריון שאחרי, ובמיוחד סביב קריאת ה"אוהל האדום".

אני חושבת שבעבר מוות בכלל ומוות בלידה (הן של תינוק והן של אם) היה שכיח במיוחד, וזו אחת הסיבות שהיהדות לא ייחדה מנהגי אבלות לתינוק שטרם מלאו לו 30 יום. לנו זה נראה מזעזע, אבל אז היה לזה תפקיד חברתי.

כשמשהו מקובל יותר הוא לא כואב פחות, רק נתפס כיותר צפוי ואפשרי ופחות הולם ומהמם מאשר בתקופה שלנו.

אני לא חושבת שאת (או אנחנו) צריכות לכעוס על עצמנו, אלא לברך שאנו חיות בחברה שאובדן הריון הוא פחות שגרתי בה ולכן מציב אותנו בנקודה בודדה יותר, באופן יחסי.
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'אני חושבת על זה לפעמים'
אני חושבת על זה לפעמים
15/06/2006 | 14:20
9
לא רק בהקשר של אובדן הריון, אלא שכול בכלל, בפרט של ילדים. בדיוק דיברנו על זה עם הילדים, כשהינו בשבוע שעבר בשמורת החולה והסבירו שם על המלריה.
אני חושבת שמהעובדה שהקידמה הטכנולוגית, הידע הרפואי ואפילו המודעות להגיינה הקטינו מאוד את שיעורי התמותה האמהית והעוברית, והפכו את העניין לחריג  - כבר נגזרת מידת הזעזוע שבה נוחת "עונש" כזה על אישה, או על משפחה בכלל.
אם פעם זה היה קורה 1 ל- 2, 3, 4 או סדרי גודל דומים, נשים ידעו שהסיכוי שלהן לסיים הריון בשלום לא גבוה כלל וכלל וכולם קיבלו את זה יותר בהשלמה.
בנוסף לכך אין לי שום ספק, שכיום אנו מצויים בעידן בו אנו מאמינים ומחפשים שליטה מוחלטת בחיינו, מחפשים את הסיבה לכל דבר, אם משהו מתפשל בטיפול רפואי זו חייבת להיות רשלנות של מישהו, אם ארעה תאונת דרכים מחרידה אנו ישר מנחמים את עצמנו שזה היה רכב פחות בטיחותי לעומת שלנו, שהם לא חגרו את הילדים וכו'.
האמת היא כמובן, ש- SHIT HAPPENS גם כאשר נקטין את הסיכונים ככל יכולתנו, אבל כמובן שקשה מאוד להשלים עם זה.
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'תודה לכולכן'
תודה לכולכן
15/06/2006 | 19:58
7
11
שלא נבהלתן ולא נפגעתן ובעיקר שכתבתן דברים כל כך מרתקים וחכמים
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'ותודה לך'
ותודה לך
15/06/2006 | 21:32
9
שהעלית כזה נושא לדיון.
אורנה, השמירה כנראה עושה לך טוב. תמשיכי
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'שרשור מרתק, למרות הנושא הטעון'
שרשור מרתק, למרות הנושא הטעון
15/06/2006 | 23:15
4
לצפיה ב-'באמת שירשור מרתק ומקסים וחבל'
באמת שירשור מרתק ומקסים וחבל
16/06/2006 | 10:54
4
9
שאין לנו עוד כאלה. במקום שיש בו כ"כ הרבה נשים חושבות ומענינות בטח אפשר לדבר ולדסקס על עוד כ"כ הרבה ענינים חוץ מתחזוקת אצבעות ותפילות (שכבודן במקומן מונח).....

חבל שלא נשארה בי טיפת מעוף ובינה ואני לא מצליחה לחשוב על כלום אבל מקווה שאולי לאחרות הדיון הזה יפתח את הצ'קרות.

תודה אורנה.
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'מה דעתך על שרשור המשך'
מה דעתך על שרשור המשך
16/06/2006 | 12:10
2
7
כמו האבל של בן הזוג?
החצי שלי יצא היום למסיבת רווקים של חבר, ואחד המשתתפים שיגיעו לשם היום - מגיע כדי "לנוח מהבאסה" אחרי שבשבוע שעבר אשתו נאלצה להפסיק הריון בשבוע 20+ בגלל היפרדות שיליה (והוא היה בכלל בנסיעת עבודה בחו"ל כשזה קרה), אחרי שמירה פחות או יותר מתחילת ההריון.
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'אז אחרי שהצלחתי היום לטבול'
אז אחרי שהצלחתי היום לטבול
16/06/2006 | 15:58
1
9
שתי אצבעות בתוך שמן רותח ולהכאיב לעצמי מאוד ולילל לאורנה בטלפון ולשלוח את בעלי כדי לקנות את בית המרקחת - אני מנסה את כוחי בכתיבה, מקווה שיצא לי ברור, כי עכשיו המוח שלי והידים שלי מוגבלים באופן קשה.

דווקא בא לי נושאים מחוץ לאובדן. לא יודעת למה אבל מעיזה לכתוב לך כי אני מרגישה שדווקא את תביני.

האובדן שם. הוא שם לכל החיים. כנסיון כואב, כצלקת בולטת, כחלק ממני לנצח.
אבל, כבר הרבה זמן ובמיוחד לאחרונה, יש בי צורך להמשיך הלאה. מקבלת את החבילה הזו שתלך איתי ולידי כל החיים ואולי תכאיב ותכביד מידי פעם אבל בא לי לא לפתוח אותה יותר מידי, בא לי להסתכל עליה בסוג של השלמה.

לא יודעת אם אני ברורה.

מנסה עוד נסיון קטן:
יש בי כאילו צורך להפסיק לדסקס אותו (את האובדן). לא שאני חושבת שאפשר לשכוח או לברוח אלא יותר בכיוון של להניח לו ולעצמי ולעשות שולם.

טוף, אני לא מרגישה שהצלחתי להסביר את עצמי. אז רק אומר שלפעמים בא לי לדסקס כאן דברים אחרים, עלינו, על החיים, על דברים חשובים לא פחות, דברים אחרים.

מקווה שאת מבינה משהו ממה שכתבתי. כמובן שאפשר לדסקס הכל, גם וגם אבל כשכתבתי שאני נהנת מהדיונים המעט יותר עמוקים שלנו כאן, התכוונתי דווקא לדברים אחרים.

שבת שלום.

הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'הבנתי אותך'
הבנתי אותך
16/06/2006 | 16:52
5
צריך באמת לחשוב על נושאים מעניינים כי יש כאן משתתפות מצויינות (ורצוי שלא יהיו נושאים בורדרים מדי, נכון?).
אני מוכנה לחשוב על רשימה ולתת לך לבחור
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'מסכימה איתך בשני העניינים - גם המוח'
מסכימה איתך בשני העניינים - גם המוח
16/06/2006 | 15:15
8
שלי התאדה (התאייד?) לחלוטין.
לפעמים אני נאלצת לקרוא הודעות של שורה כמה פעמים כי לא הצלחתי להבין. נו, טוב, שבוע 37 מתחיל מחר.
הורמון הגדילה כנראה לא משפיע על התאים האפורים...
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'בדיוק היום דיברתי עם חמותי'
בדיוק היום דיברתי עם חמותי
15/06/2006 | 23:16
11
שנמצאת אצלנו די הרבה מאז הלידה. היא איבדה פעמיים הריון בסביבות חודש שישי-שביעי, את הבכורה שלה (והיא תמיד ייחלה לבת מאז, ואחר כך לנכדה), ואחרי הריון מוצלח אחד היא איבדה תאומים בנים. וקצת דיברנו על זה. ואת לא רואה. את לא רואה את זה.
אני לא חושבת שזה רק כי עברו שלושים שנה ויותר. אני חושבת שזה קשור גם לזה שהדור שקדם לה, במיוחד בחברה הספציפית הזו (תימן, לפני 70 שנה), הכיר מוות של עוברים ותינוקות כדבר שבשגרה.
קודם כל מות העוברים לא נספר כמוות בכלל, ומות התינוקות - גם בשנות הינקות - היה ממש שגור. וכדי להבהיר את זה, לחמותה של חמותי, היינו  לסבתא של החצי, יש 4 ילדים. על כל ילד חי כזה, יש גם תינוק שנפטר, וזה בלי לספור את ההריונות שנגמרו. ההשערה היא שמדובר באיזה אחד עשר הריונות בסה"כ. בתוך הקונטקסט הזה, האובדנים של חמותי נראו, כנראה, לא מאד חריגים.
וגם לא היה נהוג "להתלונן", "להתבכיין". אגב, אני חושבת שמותר להתבכיין. שהרבה פעמים אי אפשר אלא להתבכיין. הניתוק הזה, ה"רפואי", הנבון, המושכל - הוא לא תמיד אפשרות. אני לא חושבת שבמקרה הזה זה להתבכיין. אני חושבת שזה לבכות. ואני אומרת את זה דווקא ממקומי שהוא בעצם כן מתבכיין, כי מדובר באובדן הריון מינורי ביותר. מהמקום שלי אני אומרת לך שלהפסיק הריון בחודש שמיני נראה לי קטסטרופלי. לבכות זה נראה לי. לא להתבכיין. אני מקווה שהבלבלת שלי מובנת בכלל.
ומעבר לזה, לא קראתי את כל השרשור, אבל ממה שרפרפתי, מסכימה עם מה שנאמר - גם על ההיקשרות וגם על חוסר הקבלה של "המצב", כפי שאמרה יפה כל כך אטלאנטה.
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>

הודעות אחרונות

16:38 | 05.05.20 לב שבור13
11:59 | 16.04.20 שירהד1
16:24 | 09.03.20 hope60
21:42 | 07.03.20 אובדתעצות1
13:24 | 17.02.20 secondtime82
11:42 | 05.02.20 secondtime82
15:18 | 03.02.20 שירהד1
11:43 | 31.12.19 irinka2

חם בפורומים של תפוז

חפשו אותנו גם באינסטרגם
חפשו אותנו גם...
פודי תפוז - האינסטגרם החדש כל התמונות של...
חפשו אותנו גם באינסטרגם
חפשו אותנו גם...
פודי תפוז - האינסטגרם החדש כל התמונות של...
בפייסבוק שלנו כבר ביקרתם?
בפייסבוק שלנו כבר...
רוצים להיות תמיד מעודכנים במה שקורה בתפוז?
בפייסבוק שלנו כבר ביקרתם?
בפייסבוק שלנו כבר...
רוצים להיות תמיד מעודכנים במה שקורה בתפוז?

מקרא סימנים

בעלת תוכן
ללא תוכן
הודעה חדשה
הודעה נעוצה
אורח בפורום
הודעה ערוכה
מכיל תמונה
מכיל וידאו
מכיל קובץ