קודם כל, בשעה טובה על ההריון
ושיהיה ארוך ותקין (לא מוסיפה גם "משעמם" כי עם החרדות שלאחר אובדן, גם כשהכל תקין פזיולוגית, עדיין מאד לא משעמם). ולעצם ההתלבטות. גם אני הייתי בדיוק באותו מצב ואף שאלתי כאן בפורום את אותה שאלה, עוד לפני שהריתי. אבל מיד לאחר שהריתי (ואולי גם קצת בהשפעת הסיפורים של תמי ס. ושל ורד13 והתשובות שקיבלתי) הבנתי שההריון עומד מעל לכל ושלא אקח סיכון מיותר, גם אם זה יבוא על חשבון בריאותי הנפשית. לכן המתנו לשבוע 17 ועשינו דיקור מי-שפיר. תחילה התכוונתי גם לעשות בדיקת פיש, אולם ברמת-מרפא, שם ליפיץ מבצע את הדיקורים, אין אפשרות לפיש. אז גם על זה ויתרנו (דרך אגב, ליפיץ ציין בדיעבד כי במילא זה לא היה כל כך אפשרי כיוון שפיש מצריך שאיבה של כמות נוספת של מי-שפיר ובשלב בו עברתי את הדיקור לא היו מספיק מים). ההמתנה לתוצאות אכן הייתה מאד קשה, אך עברנו גם את זה.
ושיהיה ארוך ותקין (לא מוסיפה גם "משעמם" כי עם החרדות שלאחר אובדן, גם כשהכל תקין פזיולוגית, עדיין מאד לא משעמם). ולעצם ההתלבטות. גם אני הייתי בדיוק באותו מצב ואף שאלתי כאן בפורום את אותה שאלה, עוד לפני שהריתי. אבל מיד לאחר שהריתי (ואולי גם קצת בהשפעת הסיפורים של תמי ס. ושל ורד13 והתשובות שקיבלתי) הבנתי שההריון עומד מעל לכל ושלא אקח סיכון מיותר, גם אם זה יבוא על חשבון בריאותי הנפשית. לכן המתנו לשבוע 17 ועשינו דיקור מי-שפיר. תחילה התכוונתי גם לעשות בדיקת פיש, אולם ברמת-מרפא, שם ליפיץ מבצע את הדיקורים, אין אפשרות לפיש. אז גם על זה ויתרנו (דרך אגב, ליפיץ ציין בדיעבד כי במילא זה לא היה כל כך אפשרי כיוון שפיש מצריך שאיבה של כמות נוספת של מי-שפיר ובשלב בו עברתי את הדיקור לא היו מספיק מים). ההמתנה לתוצאות אכן הייתה מאד קשה, אך עברנו גם את זה.