ושוב שרשור היכרות

swann

New member
נעים מאוד |4u|

עכשיו הרבה יותר נעים. בישרתי פה בשקט בשקט בשרשור של שבועות על גילוי הריון..... אתמול נצפה דופק
. אנחת רווחה נשמעה ברחבי טורונטו... וכולי תקווה להשאר אתכן עד פברואר (18 ליתר דיוק), עגולה וגדולה. לפני 3.5 חודשים עברתי גרידה אחרי שלא נצפה דופק. זה היה הריון שני. ההריון הראשון, התמים, העגול הארוך הוליד את בתי המתוקה - מאיה (שנתיים ו-9 חודשים כיום). וההריון שגורד ממני היה מוזר. התחיל עם המון תופעות, ונגמר בשבוע 9. הפעם אני חרדה אבל אופטימית. יש לי בחילות שהולכות ומתגברות, ואני מאושרת איתן... והאיש שלי עדיין בלחץ, לא רוצה לספר עד סוף השליש הראשון. מבינה אותו, אבל חייבת לשתף אתכן ולהיות פה קצת יותר באופן פעיל וגלוי.
 

H O P E 2 9

New member
גם אני ../images/Emo140.gif

בת 29, אמא לילדה מקסימה בת 3 וקצת, הריון 5 שבוע 17+ עם בת. 2 הריונות הסתיימו בשבועות מוקדמים (8,12) בעקבות דופק שנעלם, הריון נוסף הסתיים בשבוע 23 לאחר בדיקת מי שפיר בעקבות זיהום שהתפתח 5 ימים אח"כ. עם כל החששות והפחדים מאושרת ליהיות כאן.
 

דיא

New member
חברתי אמרה לי שהרגישה כי

האבדן שלה לא היה משמעותי כמו אבדנים של נשים רבות כל כך בפורום זה, כי הרי היא הפילה בשבוע 5+, ורק היא והרופא ובעלה ידעו (ואני, והוריה וכו'). לכן היא לא כאן. הסיפור שלי הוא די קטן, אבל בפורום כאן הרגשתי מיד שזה המקום הנכון לי, גם בגלל המקום שלי בחיים וגם בגלל החכמה של הנשים כאן, שבאה, לצערי, כתוצאה מאבדן התמימות. בקיצור, אני שבוע 15+2, הריון שני השנה, כאשר הראשון נגמר בגלל חוסר התפתחות בשבוע 7. זה היה הריון שחכיתי לו יותר משנה, ורגע לפני שאמרתי לאיש שלי "צריכים בדיקות", זה קרה. מלבד ההתמודדות עם האבדן של העובר, הסיום של ההריון היה ארוך, ארוך מדי. אף אחד לא היה ממש בטוח אם כן או לא, הרופא שלי קצת זלזל ולא היה זמין, כך שמה-א.ס. הראשון עד לגרידה עברו 5 שבועות (בהם הקאתי, והיו לי בחילות אבל לא היה לי עובר). בתור דובדבן על הקצפת המילה "מולה" נזרקה לאוויר ביום של הגרידה, ולקח עוד שבועיים כדי לקבל תשובה שלילית. כך שמה גדולה הייתה הפתעתי חודשיים אחרי הגרידה לגלות שאני בהריון. בכל מקרה, החרדה מאוד איתי. אני מתלבטת על כל בדיקה מיותרת, כיוון שאני צריכה לדעת שזה עדיין שם, וחי. אני עדיין לא יודת מה למדתי בחצי השנה האחרונה, אני מרגישה שהרבה, וכל כניסה לפורום מוסיפה עוד משהו. אז תודה
 

Tנקר בל

New member
אם את מרגישה פה טוב - כאן מקומך../images/Emo140.gif

אי אפשר להשוות בין אובדנים. אני מסכימה שיש אובדן "קטן" ואובדן "גדול" אבל עיניים חיצוניות לא יכולות לבחון אותם. אובדן הריון בשבוע 5 אחרי 10 שנות טיפולים, אינו שקול לאובדן הריון בשבוע 5 שהצליח בנסיון ראשון (למשל, יש עוד מרכיבים בעניין).
 

lulyK

New member
נעים מאד

בת 32, אמא ליותם בן השנתיים שהגיע אחרי הריון ראשון שנגמר בגרידא (אחרי דימומים ודופק איטי שנדם) בשבוע 8+ (אם כי העובר התאים בגודלו לשבוע 6). מודה שהייתי עם מנטליות של אובדן (אם יש כזה דבר) הרבה לפני שזה קרה לי. מעולם, בשום תחום, לא הצלחתי לאמץ את גישת ה"לי זה לא יקרה". נמצאת בהריון שלישי בשבוע 10+. הריון נטול תופעות כמעט (כמו שחברה שלי אמרה לי - כנראה שהעובר גר במוניטור אצל הרופא).
 

רחלי 246

New member
אציג את עצמי...

מחר בת 25 (וואו, כבר חצי יובל???) אמא לילדה בת שנתיים. הריון מס' 2 הסתיים בגרידא בשבוע 13 עקב הדבקות ב- CMV (הדבקה ראשונה) ממש בתחילת ההריון (גיליתי בשבוע 8). נמצאת כרגע בהריון 3 בשבוע 11+6, הריון שמלווה בהמון דאגות וחששות כבר מההתחלה (דימום, חשד להפרדות שליה, אח"כ כנראה שיש קריש דם, אח"כ כנראה שזה עובר נוסף שהפסיק להתפתח... נכון לאולטראסאונד מלפני יומיים- כנראה שזה באמת עובר שאמור להספג, והשליה נראת בסדר- נדבקה חזרה למקום).
 

טאניוש

New member
לא כותבת הרבה בזמן האחרון

אבל אני כאן
. הריון ראשון היה תוצאה של הפריה מס'4 והחזרה מס'10, אחרי יותר מ-4 שנות טיפולי פוריות. התחיל כהריון רביעיה, הפך להריון שלישייה בשבוע 10, נגמר בשבוע 20 בהפלה ספונטנית (כנראה הפרדות שילייה של אחת העובריות, אבל לא מחפשים סיבות בהריון מרובה עוברים). אחרי שנולדה העוברית הראשונה הצירים נרגעו לגמרי וחזרו רק אחרי 24 שעות שבהם קיווינו לנס. כל שלושה היו בריאים ועם דופק אך כמובן לא היה להם שום סיכוי. תקציר של ההריון השני - החזרת מוקפאים מאותה הפריה, טיפול ראשון 4 חודשים אחרי הפלה. דימומים בשליש הראשון,ממצא קלאב פוט בסקירה המוקדמת, כל הבדיקות האפשריות חוץ ממי שפיר-שליש שני, דליפת מי שפיר בשבוע 27 וריתוק למיטת בית חולים, צירים סדירים בשבוע 31, התקצרות הצואר לפחות מסנטימטר, לקינוח- ריבוי מי שפיר. האוצר שלי בן 7 חודשים עכשיו. היולדת טענה שהלידה הייתה קשה. אני לא הסכמתי איתה. לידה קשה זה כשאין בכי של התינוק בסוף. הלידה הראשונה והמשולשת שלי הייתה קשה. כשנפתחה הקומונה שהפכה לפורום הזה הייתי בשליש שני, אחרי סקירה, מלאה חרדות, לא בטוחה שהפעם יהיה לי תינוק. כשהייתי מאושפזת החברה שלי הדפיסה לי דפי הפורום ועדכנה כאן בשבילי וככה שמרתי על הקשר. כשלא היו תשובות לרופאים שאלתי כאן. עד היום שמורות אצלי בפלא' SMS של ענת. מחזיקה אצבעות לכולכן, גם אם לא כותבת (לא תמיד יש זמן), שמחה על כל לידה טובה, בוכה על כל אכזבה.
 

shian

New member
אני חושבת שאני זקנת הפורום

בת ארבעים ואחת וחצי. ממש לא מרגישה זקנה, הרווחתי כל אחת ואחת מהשנים הללו ביושר ובמאמץ!! יש לי שני בונבוניירות בבית 13.5 ו 11 אחרי שתי הפלות בשליש הראשון לפני שנה ושנתיים. אחרי הפסקת נסיונות החלטתי שנותנת לזה עוד צ'אנס למרות שכבר בהפלות הקודמות שמעתי תגובות של "בשביל מה את צריכה את זה" ו "בגילך???" אני כבר בשבוע 12. מפאת גילי ועברי, כל שבועיים הרופא מזניק אותי לאולטראסאונד. בין לבין משתדלת לא להיות בלחץ. והכי חשוב, מקבלת המון כוחות מהפורום הזה. יש פה נשים נפלאות וחזקות שפשוט מרגיש פה משפחה. נורא משמח שאלו שילדו, חוזרות לכאן ומספרות על הלידה. זה נותן המון תקווה.
 
אני פה בעיקר בגלל החברה

בת 32.5, הריון שני, מחר מתחילה שבוע 15. הריון קודם היה הפתעה, התפטרתי מעבודה והתכוונתי לטייל קצת כדי להחליט מה הלאה. ואז נעלם הדופק בשבוע 10 והתמימות נעלמה עם סיפורי אובדן קשים במשפחה (4 לידות של 3 נשים שילדו עובר מת בחודש 8+) ונכנסתי לקטע קשה של הלקאה עצמית - למה דחיתי את הנושא, איך עזבתי עבודה בטוחה וכדומה... ולאחר תקופה של חצי שנה של דאון וריבים עם בעלי על זה שאני לא מוכנה להעזר בערכות ביוץ וכדומה - נכנסתי להריון הזה, שכמעט הסתיים בגלל רופאה שזיהתה מולה ששבוע שעבר נשללה סופית (לפחות עד המי שפיר). בד"כ אני קוראת פסיבית, מרגישה לא לגמרי שייכת לכאן בשל סיפורי "הקל" וגם לא שייכת לפורום הבורדרים אבל שואבת הרבה תמיכה ועידוד מהנשים החכמות והאמיצות שכאן.
 
ואני ../images/Emo140.gif

בת 42 וחצי עם קסם
בן כמעט 4 הריון נוסף שאבד וכרגע בשבוע 23 עם ורודה בבטן הריון חרדתי במידת מה שהכי קשה לי זה שאין עם מי לחלק את הפחדים והחששות - מלבדכן
 
עכשיו אני

בת 28, הריון ראשון תמים ורגיל ברובו הסתיים בינואר האחרון בחודש שביעי. בסקירה מאוחרת היה חשד לבעיה גנטית, הפונינו לסקירה מואחבת נוספת בנוכחות נפרולוג ילדים שלטענתו 90% שהילד שנוליד יהיה מאוד מאוד חולה (אם בכלל יגיע חי לסוף ההריון) גם אם יוולד חי מהר מאוד יגיע לאי ספיקת כליות והשתלות כליות וכבד ומה לא... הייעצנו, היינו היסטריים ומבולבלים. כולם אמרו שאי אפשר להגיד במאה אחוז, אבל זה נראה רע. סמכנו על הרופאים. בחודש שביעי התאשפזתי בבי"ח, לקח לי 4 ימים עד שהגוף הסכים ללדת. העובדה הזו - שלקח לי המון זמן ללדת, לא משנה מה הרופאים דחפו לי - גרמה לי לתחושות קשות - כאילו שהגוף מסמן לי שטעינו, שהעובר לא רוצה לעזוב... אבל אז כבר אי אפשר היה לסגת. את הזריקה כבר נתנו לי ביום הראשון הרי... הלידה היתה כואבת מאוד (שאגתי ברגע הלידה וכל חדר היולדות השתתק פתאום, והשתיקה היתה רועמת עוד יותר כשלא נשמע בסוף הצרחות שלי בכי של תינוק. רק הבכי ההיסטרי שלי ושל בעלי כששמו עלי את הבן המת שלי...). 5 ימים אח"כ חזרתי לבי"ח על סף איבוד הכרה מאובדן דם - הסתבר שנשכחה חתיכת שילייה ברחם ודיממתי בצורה נוראית. לבי"ח הגעתי עם אמא ואבא שצועקים לי לדבר ולא לאבד הכרה, בוכים ונוסעים כמו משוגעים לבי"ח כי האמבולנס איבד אותנו, איכשהו... גרידת חירום, שתי מנות דם וחזרה הביתה. לקח לי כמה ימים טובים עד שהצלחתי להרדם כמו שצריך מהפחד שאני אמות בלילה ואף אחד לא ידע... מאז 2 הריונות כימיים בשלבים מוקדמים למדי (כיום או יומיים לאחר האיחור). אף אחד לא יודע להגיד למה. ככה. המקום הזה הוא הבית שלי. המקלט, המקום שבו תמיד מבינים אותי ומקבלים ומעודדים עם המילים הנכונות. אוהבת אתכן מאוד. גם אם אתן לא מודעות לכך.
 
אה... ושכחתי...

בדו"ח הנתיחה הפתולוגית, שהגיע יום לפני ההריון הכימי הראשון, התברר שהרופאים טעו בענק! - התינוק שלנו היה בריא לגמרי. שום בעיה - בכליות או בכל איבר אחר. "תקין", "תקין", "תקין".... אני חושבת שזה היה רגע השפל הגדול ביותר בכל ההתמודדות שלי ושל בעלי. זה הרגע ששקעתי לקרקעית וחשבתי שאני בחיים לא אקום. מאז - מילה של רופא עבורי היא בערבון מוגבל ביותר. פיתחתי בעיית אמון והרופא הנוכחי שלי סובל ממני מאוד. אולי יום אחד מישהו יחזיר לי את האמון בהם...
 

happy

New member
אני פשוט בשוק../images/Emo14.gif

אוי אהובה אין לי מה לומר. אני פשוט בהלם אחד גדול. חיבוק ענק שתדעי רק טוב כמה שיותר מהר נשיקות
 

ariane

New member
כואב לי כל כך

על הסיפור שלך. אין לי מילים. אני לא יודעת איך הייתי סורדת את זה. אני רק יכולה לחבק אותך. אני לא רציתי להפסיק את ההריון השני כי קיוויתי שהרופאים טועים... אכן הם טעו אבל בכיוון השני, מצבה היה הרבה יותר קשה ממה שהצליחו לראות בUS. את לא צריכה להאמין ברופאים, הם סך הכל בני אדם, את צריכה להאמין בעצמך ובמה שהלב שלך אומר. מאחלת לך רק טוב
 

דיא

New member
אני רוצה לכתוב לך משהו אבל אין

לזה מילים. איך, למה? ובעיקר איך את כל כך חזקה?
 
למעלה