נורית יקרה שלי../images/Emo24.gif
הורות היא לא דבר פשוט, ממש לא, ואת זאת אני אומרת כאמא ותיקה כל כך, כבר כמעט 13 שנה. אני מניחה שאת כל מה שאכתוב להלן (וזה יהיה ארוך) כבר אמרתי לך במהלך השהות הארוכה שלי אצלך בצרפת, בכל שיחות הנפש הארוכות שניהלנו, אך בכל זאת אכתוב לך שוב. אני לא מאמינה באגדות של ההתאהבות המיידית בתינוק, אני לא מאמינה שזה טבעי לדעת מהרגע הראשון בדיוק מה בכלל קורה לנו בחיים החדשים כהורים ואיני מאמינה שיש הורה כלשהו שמתפקד כהורה מושלם מהשניה הראשונה ויודע מה צריך לעשות בכל רגע נתון. אפשר להשתדל, אפשר לנסות, אבל לעולם לא נהיה מושלמים. הורות היא מקצוע נרכש, הוא נרכש בהרבה דם יזע ודמעות (ובמקרים כשלנו- בהמון דמעות...). עדיין איני מכירה את ההורות שאחרי אבדנים, ההורות שלי התחילה שנים רבות לפני שידעתי שקיים מושג של אבדן הריון, ובכל זאת, אני נזכרת בלידתו של בני הבכור, לפני קרוב ל-13 שנה, הייתי אמא צעירה, מלאת תקווה, עם המון ביטחון עצמי (אין לי מושג מאיפה הוא הגיע אלי), מאד סמכתי על עצמי ולא רציתי בכלל עזרה של הסביבה, היה לי ברור שאצליח ואזרום עם כל מה שיבוא. קצת התאכזבתי מהרגשת הבייבי סיטר, כל העת ליוותה אותי הרגשה שזהו תינוק שאני רק שומרת עליו, ועוד מעט תגיע האמא האמיתית שלו ותיקח אותו, כי אני הרי לא אמא באמת, רק משחקת בנדמה לי, אמנם מספקת את כל צרכיו, משתעשעת איתו, אך לא ממש.... נו... לא ממש מאוהבת... רק עובדת נורא קשה על מנת לרצות ולספק אותו. ואז, כשהוא היה בן ארבעה שבועות, ירדתי לטייל ברחוב איתו בעגלה ועם הכלב ברצועה, בקיצור, בשלב כלשהו התינוק בכה, אני הרמתי אותו מהעגלה ובדיוק באותה שניה הכלב ראה כלב אחר מעבר לרחוב, נתן משיכה חזקה ברצועה, ואני... השתטחתי על הריצפה עם התינוק בידיים... איכשהו באינסטינקט תוך כדי נפילה הצלחתי להסתובב כדי שהתינוק לא יפגע, נפצעתי כולי (ברכיים, מרפקים, אצבעות, סנטר- הכל זב דם) והתינוק? השתפשף מעט בראשו. ורק אז, ברגע ההוא, כשהייתי מלאת חרדה למראה התינוק הצורח כשעדיין איני משוכנעת שאכן לא אירע לו דבר, רק אז הבנתי עד כמה אני אוהבת אותו, ושאהיה מוכנה בכל רגע למסור את חיי עבורו. ולהזכירך!!! הוא היה כבר בן 4 שבועות!!! לא קל להפוך להורה, ואמהות לא מתפרצת בשניה שחותכים את חבל הטבור, והטיקטקים שמסתבכים לך מסתבכים רק בגלל שהילדה כבר צורחת ורוצה לאכול, ואיכשהו אנחנו חושבים שאם היא צורחת אז כלו כל הקיצין, ולא כך הוא, אך לוקח זמן להבין שלא יקרה כלום אם הילדה תצרח דקה או שתיים עד שתקבל את הבקבוק, ואפשר לנסות לסגור את הטיקטקים לאט כמו שצריך למרות הסירנה העולה ויורדת. הרי זה ברור שדברים כאלה קורים כמו בחוק מרפי, ככל שתנסי לסדר מהר יותר- זה יקח יותר זמן. זה לא קל להסתכל בפניה הענוגות ולגלות בהם פתאום את פניו של אחיה הגדול ז"ל, זה מצב שלא הייתי בו, והאמת שאני לא בטוחה שכשאזכה לראות את התינוקת שלי אוכל להשוותה לאחותה המתה (רק אחת ראיתי, את שלושת האחרים לא) אך אני מניחה שזה לא פשוט, ולמרות זאת, אל תשכחי שהסחרחורת שתוקפת אותך, היא לא רק בגלל זה, אלא גם בעיקר מצב הדם שלך מאז הלידה, וההמוגלובין הנמוך כל כך. את צריכה להיות מאושרת-זה נכון, קל להגיד- קשה ליישם, ומצטרפים לחגיגה ההורמונים המשתוללים, שאגב משתוללים גם אצל כל אשה נורמלית שחווה לידה נורמלית, אך אל תשכחי, אצלך היה זה הריון לא של 9 חודשים אלא הריון של שלוש שנים!!! וכל כך קשה לעשות את הסוויץ' משנים של תקוות וספירת השעות בין בדיקה לבדיקה, להכרה שזהו, היא הגיעה, היא כבר כאן ואפשר לנסות להישען אחורה ולנשום לרווחה. הכי חשוב זה שלא תצפי מעצמך ליותר מידי, קחי כל יום ביומו, וזה שאת מתענגת על הילדונת המדהימה שלך לא אומר לרגע ששכחת או תשכחי את הבנים, את לא תשכחי אותם, לעולם לא, אבל גם את וגם נועה זכאיות ליהנות זו מזו, וזה לא על חשבון אף אחד, גם לא על חשבונם, למרות שהיא נמצאת כאן בגלל אבדנם. אולי כדאי באמת לאמץ את הצעתה של קשת, לשחרר את הבנים, לבקש מהורייך שבשמיים לשמור עליהם, לחשוב ששלחת להורים האהובים שלך מתנה נפלאה, את הנכדים שלהם שיהיו לידם, ואולי זה ישחרר מעט אותך? זה יקח זמן יקרה שלי, גם רומא לא נבנתה ביום אחד, אבל אין לי ספק מהיכרותי העמוקה איתך, שאת תהיי אמא נפלאה, אני בטוחה שאת כבר – אבל עדיין לא מסוגלת להודות בכך אפילו בפני עצמך.
