רק למעוניינים- הורות שאחרי

קליניק35

New member
הנה בא לו יום שישי....

וזה היום שמבחינתי המון מהדברים שכתבת תופסים תאוצה ומקום של כבוד בחיי. מין יום כזה שיש זמן ומקום לכל המחשבות אחרי הטירוף של השבוע... זה כל כך טיבעי מה שכתבת. אני שייכת לאלה שחוו אבדן אחרי שיש כבר נס קטן בבית, כזה שהגיע ממקום של תמימות ואושר גדול, הריון מקסים וכו'. הרבה אמרו לי גם אחרי...תתנחמי שיש לך בבית ילדה, משפט מטומטם שלא קשור לכלום, כמעט מטומטם כמו "מזל שההריון נגמר כי כנראה היה שם משהו לא טוב..." ומצפים שתהיי מאושרת, ושהכל יהיה מושלם אבל זה לא ככה. מה לעשות? אכן החלום התגשם ואת אמא, אבל מכאן מתחילה דרך חדשה כי כל סוף הוא גם התחלה...ואנחנו מכירים את זה. ההתחלה החדשה היא תחילת התמודדות עם סטטוס האמא. שאלו אותי פעם מה השתנה אחרי שפוצי נולדה, הדבר הראשון שעלה לי לראש זה שאני כל הזמן מודאגת, דואגת, חרדה שיהיה לה טוב, שתהיה בריאה ומאושרת, לעטוף ולהקיף והאחריות הזאת...לי זה לא בא כאילו טיבעי ועד היום אני בודקת בלילה שהיא נושמת, וחם לה ונעים, את האוכל שלה אני תמיד טועמת (גם בגללש אני בהמה...) ובכלל... מתוקה, זה לא עובר, רק נהיה אחר. חיבוק ענק. התחושות שלך הן הכי טיבעיות. ותחושת הנשימה וההסנפה שלה...תמשיכי, זה עוזר, האנרגיות בסופו של דבר באות משם, מהריח הזה שלהם. שבת שלום.
 

משוש30

New member
נורית יקרה שלי ../images/Emo24.gif

נראה לי כל כך טבעי שזה קשה ומבלבל. אחרי כל כך הרבה ציפיה נועה צריכה לפצות ולתקן את כל הדברים האיומים, אבל היא לא יכולה, היא רק תינוקת. ואת אמורה עכשיו להיות האמא המושלמת, המאוהבת בנועה מהרגע בו היא ראית אותה, אבל זה לוקח זמן ואז מגיעים רגשי אשמה כלפי הבנים, כלפי נועה... מתוקה שלי תני לעצמך ולנועה זמן. את בתקופה הכי לחוצה של אמא טריה. 3 החודשים הראשונים מוצפי ההורמונים בהם לומדים איך להיות אמא לא לישון בלילה ולעשות את הדברים הנכונים. לכל אמא טריה יש חרדות איומות ואצלך זה עוד מתגבר באופן טבעי. אני לא הייתי במקום הקשה הזה שבו את נמצאת אבל אני מבטיחה לך זה ישתפר. נועה תתרגל לעולם, את תתרגלי לפרטים הטכניים של להיות אמא (לפלא הזה של להיות אמא אני מקווה שלא תתרגלי לעולם שהוא תמיד ימשיך להתפיע אותך באושר ואור) ויחד עם מישל לרעיון של להיות משפחה. עם הזמן גם תתרגלי לרעיון שנועה באה כדי להישאר, שככל שהיא תגדל האושר יגדל החרדות יתמעטו ושבסופו של דבר הכאב יפחת או יתעמעם. אני גם באמת חושבת (אל תכעסי עלי) שאולי אם תפני לעצמך קצת זמן (אני יודעת שזה לא פשוט אבל נראה לי חשוב) לטיפול אצל איש מקצוע שיוכל לעזור לך לעבור את הקשיים הנפשיים הראשוניים ולסדר קצת את הרגשות הסותרים שמתנגשים בקרבך זה יוכל מאד לעזור לך. ואני מקווה שאת יודעת שאני כאן בשבילך. אני יודעת שזה רחוק וזה וירטואלי (אם כי עוד שנתיים יש סיכוי לשנה בפריז לצורך הדוקטורט) אבל אני כאן תמיד אם את צריכה לדבר או לכתוב.
 

משוש30

New member
והנה ראיתי את התמונה...איך היא דומה

למישל...אבל יש גם משהו ממך. מתוקה קטנה ומקסימה
 

2קשת

New member
נוריתי ../images/Emo24.gif

יקרה, אני קוראת אותך והייתי רוצה להיות לידך עכשיו ולחבק חיבוק גדול ואמיתי. המעבר הזה מחושך לאור לא יכול כנראה לקרות ביום אחד, אבל הוא התחיל כבר, והחושך יפנה מקום בכל יום לעוד קצת אור. חודשים ארוכים של הריון פחדת לשמוח בטרם עת, נזהרת לא להיפגע, וההרגל הנפשי הזה הוא מנגנון הגנה שקשה לכבות בבת אחת. אני נלחמת בו באותן שיטות שנלחמתי בפחד כשעוד הייתי בהריון. במקום לומר לעצמי "העובר שלי חי וקיים, בריא ושלם, חזק ומבורך" המנטרה שלי עכשיו פשוט מתחילה במילים "הילד שלי - חי וקיים, בריא ושלם, חזק ומבורך, והוא כאן כדי להישאר". את לא צריכה להמשיך להיות עצובה כדי לזכור את ילדיך. הם היו אמורים להיות ילדים חיים ככל הילדים, והאהבה אליהם לא צריכה להיות בצורה של עצב. קצת מסובך לי להסביר את זה אבל את הרי תמשיכי לזכור אותם, ויכולה לזכור אותם גם ואולי דווקא - מתוך שמחה. לחיות עם נועה, לגדל אותה ולהנות מכל חיוך שלה כפול שלוש, כי את יודעת עד כמה היא לא מובנת מאליה. האהבה שלך היא אהבה של אמא, והיא לא מתחלקת בין הילדים אלא מתעצמת עבור כל ילד. נועה היא נועה, היא לא על חשבונם, וגם אם היא מקבלת דברים שנועדו עבורם - זו הרי לא בחירה שלך ולכן לחלוטין לא "אשמתך". ועוד דבר שהוא ממש לא אשמתך הוא העובדה שלמרות שאת אמא זמן ארוך כל כך - את עדיין אמא לא מנוסה. את אמא ברגש כבר שנים, אבל אמא טרייה מאוד במציאות. ולכן את לא יודעת לרכוס תיקתקים ולהקל על גזים, ואת גם לא אמורה לדעת עדיין. אף אחד לא נולד עם הידע הזה, ונועה כבר תלמד אותך איך עושים הכל ומה היא צריכה. אני בטוחה שהיום את כבר עושה הכל הרבה יותר מהר וטוב מאשר לפני שבועיים... לי היה קשה מאוד להפריד בין ההריונות כיוון שההריון השני התחיל חודש וחצי לאחר שהראשון הופסק. כשהגעתי שוב לשבוע 28 הנורא שבו זה קרה, הרגשתי שאני חייבת לשחרר את העובר הראשון, להיפרד ממנו, לקבל את זה שאני אגדל ילד אחר ולא אותו, שאני לא יכולה לגדל אותו כי הוא איננו. כדי לא להשאיר אותו לבד ערכתי ביני לבין עצמי טקס שבו ביקשתי מסבי האהוב שנפטר לשמור עליו, כפי ששמר עלי כשהייתי קטנה. ואיחלתי לילד שלי שיהיה עם סבא וישמח אותו. כשעצוב לי זה עוזר לי לדמיין את שניהם, שמחים זה בזה, ואת סבא שלי שהיה אדם חכם ורב פעלים "מגדל" בעולם אחר את הילד שלי. נוריתי אהובה, אנחנו רק בתחילתה של דרך, ואני מאחלת לך שדרככם יחד תהיה ארוכה ויפה, מרגשת ומוצלחת. בטוחה שתהיי ושאת הנך כבר אמא נהדרת. תני לעצמך לכאוב, וליפול ולקום, ולטעות וללמוד, ולהיות לא מושלמת, ובכך תתני לנועה מתנה גדולה ויפה כי גם היא תגדל ותוכל לאפשר לעצמה להיות אנושית ולא מושלמת.
 
כל כך יפה כתבת ומספיק שאתן כאן

כותבות , אוהבות עושות לי כל כך טוב על הלב ורק בשביל זה היה שווה להוציא את השד הנורא. מקווה שתחילתה של הדרך עבורינו תהיה מוצלחת ופחות תלולה.
 

noaagr

New member
כתבת כל כך יפה

והעלית בי זכרונות מהלידות הקודמות שלי. כל ההריון עם בני הבכור דמיינתי כמה נפלא יהיה אחרי הלידה, וציפיתי לה כל כך אבל אחרי הלידה, למרות שהייתי מאוד מאושרת, לא הפסקתי לבכות במשך שבועיים. אז עוד לא ידעתי שזה ההורמונים ונבהלתי מאוד וכעסתי על עצמי מאוד שבמקום להיות שמחה אני בוכה. כשזה קרה בהריון השני כבר הייתי מוכנה וקיבלתי בהבנה... לגבי החרדות - אני לא יכולה לומר לך שזה שלב שיעבור. החרדות משנות צורתן אבל מלוות אותי כל הזמן. אם בעבר דאגתי מחום גבוה, ממוות בעריסה וכו', אז אחר כך דאגתי לדברים אחרים אבל כל הזמן, גם היום מלוות אותי דאגות ואין כמעט יום שאני לא חושבת אולי צריך לעשות ככה או ככה... אולי לא עשיתי מספיק בשביל הילדים... וכל יום אני מגיעה למסקנה שאני צריכה להשתפר. אני בטוחה, שהחרדות שאת חשה מוגברות בעקבות נסיון העבר שלך, איננו יכולים להתעלם מכך או פשוט לשים אותו מאחורינו ולשכוח. עם הזמן, תתרגלו את ונועה אחת לשניה וביחד עם מישל תיצרו משפחה בעלת אופי מיוחד משלה ואני מאחלת לכם שנים של הנאה ביחד. נועה נראית מקסימה בתמונה והשם - נו, טוב, מיותר לציין שאני חושבת שזה שם מקסים?
 
מקסימה שלי, שאני לא אספר לך את

סיפור האמבטיה שלנו, כמה פחדתי לעשות את זה. תודה על התיחסותך ומקווה שגם נועה תרגיש שהיא בת מזל , אני כל הזמן מודה לה שהיא בחרה בי כאמא שלה.
 
נורית יקרה

אמנם האבדן שלי הוא אחר באופיו אבל תחושותייך אינן זרות לי כלל. אין לי הרבה להוסיף על הדברים המופלאים שכתבו קודמותי. אני בהחלט מאמינה בכל ליבי שרבות מהתופעות שתיארת כמו חרדות ופחדים, בכי בלתי נשלט (ולכי תסבירי לסובביך איך זה שהלב גואה מאושר אך העיניים אדומות מבכי...) ותחושה שכל מה שאת עושה אינו נכון - ידהו עם הזמן. לא יחלפו אך המרחב שהם תופסים כעת ילך ויצטמצם. הבטחון שלך יתעצם,נועה היפהפיה תגדל ותציף את לבך אושר בכל חיוך, בכל מבט. היא תמלמל "דה דה דה" ואת תחשבי שזה מופלא יותר משייקספיר. אני לא הסכמתי לרחוץ את קונדסון באמבט עד שהיה בן 7 חודשים.... פחדתי שישמט לי, שיטבע, שיפול על הרצפה... פחד קמאי כלכך חזק שלא נתן לי מנוחה. רק אבא שלו היה רוחץ אותו. אני סרבתי. יום אחד החלטתי שאולי באמת מספיק עם זה ולקחתי אותו להתרחץ. שיחקנו בצעצועים, שרנו שירים, פיצ'פצ'נו במים. הנטל הכבד הזה של הפחד הנורא מהאמבטיה הוסר. אבל יש פחדים אחרים שלא יסורו לעולם. כשהוא ישן אני הולכת אליו כל הזמן לבדוק אם הוא נושם. לפעמים בארבע בבוקר אני מתעוררת והולכת אליו. מחשבות כגון "אולי חם לו מדי והוא מזיע" יכולות להכנס לי אל תוך החלום ולהעיר אותי. מיד אני רצה אליו... והוא כבר כמעט בן שנה... אני חושבת שאת אמא נפלאה ונהדרת ושעם הזמן את תדעי זאת בעצמך והאמהות הזו לנועה - וגם לשני הילדים שאיבדת וזכרם תמיד תמיד ילווה אותך בכל אשר תפני - תמלא אותך בדברים הכי טובים. נועה בת מזל שאת אמא שלה ואת בת מזל שנועה היא שלך.
 
../images/Emo24.gif../images/Emo24.gif../images/Emo24.gifטוב שכתבת

נוריתי, שמחה מאוד מאוד שהחלטת לכתוב (ואגלה לך סוד, מאחורי הקלעים התבשל לו שרשור כזה לפתיחה בראשית השבוע, אבל אני שמחה שהקדמת אותי). רק עכשיו קראתי וסליחה שמגיבה באיחור. אחרי שתכננתי מה לכתוב לך, ראיתי שכבר כתבו ממש הכל: למעשה, יש להבחין בין התחושות הטבעיות שבאות עם ילד ראשון ובין התחושות של ההצלחה לאחר האובדן. אצלך זה בא יחד ולכן כה מציף. אני זוכרת באימה את היום הראשון שלי עם הסופגניה לבד. "איך אשמור עליה?" "אם יקרה לה משהו?" "מי בכלל נתן לי רשיון להורות?" כתבתי כבר פעם ואכתוב שוב: הורות היא התיידדות עם החרדה. בהתחלה החרדה מאוד מציפה (בכלל לא בטוחים שיש לגוזל הקטן יכולת לנשום לבד בלי לשכוח) ועם הזמן תופסים בטחון ואפילו, תאמיני או לא, מתחילים לתת עצות טובות לאחרים (עוד כמה חודשים ואת הגורו של הפורום בעינייני הורות). בהדרגה לומדים לאפשן את החרדה במקום הראוי לה ובעיקר, לבטוח ביכולת שלהם להתפתח בצורה נבונה, טובה ותקינה. ככה הם מתוכנתים ולמעשה, צריך מאוד להשתדל כדי להרוס את זה (אפרורפו, פעם שאלו את אמא שלי איך מגדלים ילדים מוצלחים והיא ענתה "משתדלים לא להפריע להם". כמה שהיא צודקת
) הורות לראשונה היא דבר מטלטל ומפתיע בעוצמתו, האחריות הלא נגמרת, המשרה של 26 שעות ביממה, הצורך ללמוד כל כך הרבה דברים חדשים תוך כדי תנועה ובתנאי פתיחה קשים (גוף אחרי הריון, בטן אחרי ניתוח וכו') בקיצור: קשה. ובניגוד למה שמבטיחים בסרטים גם לא תמיד מתאהבים בשניה הראשונה. זה יכול לקחת זמן. זה טבעי ושכיח. על כל זה מתיישבים אלצך גם הרגשות הקשים של האובדן. מי שאיבדה הריונות ראשונים חוותה אבל עמוק ביותר, אבל למעשה לא הבינה עד תום מה איבדה ומה זה ילד. עכשיו פתאום את קולטת באופן מוחשי יותר מה איבדת שם. עולם ומלואו. לוקח זמן לעכל זאת ולהפנים. זה למעשה עיבוד אבל מחודש. זה בטח יותר מורכב כנועה (המדהימה
) מזכירה לך את אייל. מנסיוני, אחרי טלטלה גדולה וחישובי "מה היה אילו" ומי נולד על חשבון מי והכי קשה, אם הם היו נולדים המשמעות הבלתי נסבלת היא שצריך לוותר עליה, מגיעה ההכרה שככה קרו הדברים וזו המציאות ולא תעזור הפנקסנות שלנו, היא חיה, היא כאן, היא עולם ומלואו והם לא כאן. מותר, צריך ואפשר להתאבל עליהם, אבל זה לא במקום שמחת החיים, זה לידה. אוהבת אותך מאוד מאוד מאוד ושמחה שכתבת. את האמא הכי הכי בעולם וזו, למעשה, הסיבה שכל הרגשות הללו עולים בך.
 

רונה 4

New member
אמא של פילפילון, מסכימה עם כל מילה

כתבת כל-כך נכון, פשוט מדהים, כל מילה בסלע.
 

ענתש

New member
בדיוק השבוע דיברתי עם חמותי

והיא הזכירה לי איך ביקשתי ממנה בבישנות אם היא יכולה לבוא, כשהקטנה היתה בת שבוע, כדי לשמור עליה בזמן שאני חופפת ראש במקלחת. פתאום נזכרתי ברגשות הפחד האלו - לא להשאיר אותה שניה לבד.
 
תמיד כיף לקרוא אותך כי תמיד יש לך

פנינים ודברי חכמה להעביר לנו. אני שמחה שכתבתי כי התגובות של כולן גרמו לי להבין המון דברים שאמנם ידעתי עליהם אך קיבלתי עבורם לגיטימציה. מקווה באמת להרגיש מתישהו אמא טובה. תודה לך ולתמי חברותיי היקרות שעודדתם אותי לכתוב ואת יודעת כמה אני אהובת אותך ועד כמה את אדם מיוחד עבורי ווו....רק תעצרי אותי..
 

בנצ100

New member
יושבת וחושבת...

מה בעצם אני מרגישה? קראתי אותך שוב ושוב, ואני מחפשת את התחושות שלי כדי לספר ולשתף. הכל כל כך מבולבל. ההורות האינטנסיבית הזו, שלא משאירה לי רגע לעצמי. ימים בלי הפורום ואני מרגישה כל כך מרוחקת פתאום. שקעתי לתוך מעגל הנקות, חיתולים, טיפולים - ואין יותר עדי. אין רגע לעצמי. אתמול ממש ישבתי ובכיתי אחרי ששמעתי חברה אומרת שהיא תתקשר אלי אחרי החדר כושר, ואני קינאתי. ואח"כ חשבתי כמה זה מטומטם - הרי זה מה שרציתי. יש לי ילד מקסים, ואני לא ישנה מהסיבות הנכונות. אז מה הבעיה? אצלי הבעיה נפתרה יחסית בקלות - החצי שלח אותי לישון שעתיים בשקט, וכשקמתי הכל היה פתאום יותר קל. אני חושבת שתהליך השחרור של נעמי מתחיל אצלי. המחשבות עליה פחות קשות וכואבות. אולי זה כי אין לזה זמן, כי כשהראש על הכרית - אני נרדמת מיד. אולי זה עוד יגיע. אבל אני רוצה להאמין שהגעתי לאיזו מנוחה מסוימת. אני לא כועסת על היותו תחליף נעמי. כי הוא לא כזה. הוא בזכות עצמו. יש לי המון פחדים. כמו שפילפילונת כתבה - הורות היא מצב חרדה קבוע. אתמול בלילה קמתי איתו מהמיטה והחלקתי. לא קרה כלום, הוא נשאר בידיים שלי - אבל הלב צנח לתחתונים. וגם אני הולכת לבדוק אם הוא נושם, אם עברה יותר משעה ולא שמעתי אותו. אבל אני חושבת שזה נורמלי. אפילו מתבקש. ואם פילפילונת צודקת גם בשאר דבריה (כמו בד"כ) אז מתישהו נרגע, נתחיל להאמין שזה קרה ואנחנו אחרי, ואולי נתחיל להנות (וגם תהיה סוף סוף שמש ונוכל לצאת החוצה...) נוריתי - מחכה כל כך שתבואי, מתגעגעת... עדי
 

ענתש

New member
לא רק להרגע, אפילו תחשבו

שזה מצחיק יום אחד, באחריות... תשבו אצל חברה שהולכת להיות אמא טריה בסלון ותצחקו על עצמיכן והדברים שעברו לכן בראש בתחילת ההורות. זה מאדלא מצחיק שזה קורה, אבל אחר כך באמת נרגעים, מתרגלים, מתידדים כמו שאמא של פילפילון הגדירה את זה. מבטיחה לכן שבעוד כמה חודשים כבר תרגישו מומחיות.
 
יקירתי קודם ../images/Emo24.gifלך וליוגי המדהים

{אני בונה על שידוך, יש מצב?} גם בי לפעמים עולות תהיות שאני כל כך מרוכזת בטיפול בנועה שאני שוכחת מכל העולם, ובעיקר מעצמי ואפילו התעצבנתי קצת שלא יכלתי לצאת ביום ראשון לטייל כי היה קר ורוח, ומיד לאחר מכן נזפתי בעצמי, מה האנוכיות הזו, הרי כל כך חיכית לזה? כולם איחלו לי לא לישון מהסיבות הנכונות והיום אני אתן מאתיים יורו על כמה שעות שינה טובות, אבל באמת לא מעיזה להתלונן. מקווה להירגע וגם להתחיל לשחרר ולהנות מהסטטוס שכה ייחלתי לו. מחכה בכיליון עיניים להגיע גם כן. תגידי מתי אפשר לצלצל אליך? נשיקות
 

בנצ100

New member
איך שידוך ולא ראינו עדיין תמונה?!?

לא כל כך בקלות אני מוסרת את הגברבר שלי... תביאי לראות את הנסיכה ונעשה סקר!
סתם... אני בטוחה שליבו יישבה מהרגע ראשון שהם ייפגשו! מתי אפשר להתקשר? בכל שעה! אנחנו ערים גם בשעות מאוד מאוד מפתיעות. תשלחי את הטלפון במסר ואולי אני אפתיע אותך...
 
את לא קונה חתול בשק הא../images/Emo6.gif

מקווה שלא תהי ה"חמות" . אם לא שמת לב יש תמונה בדיוק אחרי ההודעה ואם תרצי אשלח תמונה יותר ברורה ,יחד עם סיפור הלידה שמתבשל לו
 
למעלה