מישל נורית והדבש
New member
../images/Emo18.gifרק למעוניינים- הורות שאחרי
הורות אחרי אבדנים חשבתי שתחושת העילוי בלידה של ילד חי, {מה ששמעתי בפי כל} תעלה אותי לפסגות של אושר, שתמחק ואילו במקצת את העבר ואם לא תמחק אז לפחות תקל , אפילו קצת, אבל מסתבר שטעיתי. התלבטתי מאוד אם לכתוב והלהעלות את התחושה של אחרי, יש אחרי אין ולאחר התייעצות קלה עם חברותיי המדהימות, והתגובות שראיתי בפורום באותו נושא, החלטתי שאני חייבת לעשות זאת גם בשביל עצמי וגם בשביל הבנות שבע"ה יגיעו למקום של יש אחרי האין. אחרי הלידה, כאמור רציתי מהר מאוד להיכנס לתפקיד ההורות שחשבתי בתמימותי שיהיה קל להיכנס לנעליו, הרי טיפלתי באחיינים שלי, וקראתי כל כך הרבה על תינוקות ועל הצרכים שלהם וחשבתי שאני יודעת הכל והאינסטינקט האמהי שלי שתמיד היה טמון בי יתפרץ עם הולדתה , אבל במקום לחתל כמו שצריך, אני מסתבכת והטיקטקים של המכנסיים לא נסגרים לי כמו שצריך והיא צורחת כי הגיע הזמן לאכול והאישה הזו שמנסה לשווא לחתל אותה עסוקה לה בטעויות ובאיך לצאת מהמצב הזה ללא מבוכה . אני מביטה בי כשהיא ישנה ומגלה פתאום את הפנים של אחיה הגדול, מעבירה אותה בהיסטריה לעגלה כי תוקפת אותי סחרחורת איומה ואני מפחדת להפיל אותה ופורצת בבכי ללא מעצורים, היא לובשת את הבגדים שקניתי עבורם, היא מקבלת ממני את כל האהבה שהיתה אמורה להיות בשבילם, היא נאהבת עי כולם ואני מרגישה עד כמה זה לא הוגן כלפיהם ,שהיא קיבלה , מקבלת ותקבל את כל מה שהיו אמורים הם לקבל ויסורי המצפון מתחילים לגאות, הרי אם הם היו פה, היא לא היתה, ואני לא יכולה לראות את חיי בלעדיה? מה קורה לך? הרי את צריכה להיות מאושרת? כולם מרימים גבה ותוהים למה לנורית יש כל הזמן עיניים אדומות ונפוחות? האם אלו דמעות אושר? לא, זה לא נראה, יש עדיין את הקמט הזה שנחרש ליד זווית הפה, קמט שתמיד יזכיר את מה שאין לי את השואה הפרטית שלי. בנתיים, למרות הכל, אני מנסה להיות אמא טובה לתת לה הכל, מרגישה כמו רובוט , מרגישה כמו הביביסיטר שלה, לא יכול להיות שדבר נהדר כזה קרה לי , שמשהו טוב קרה לי אחרי האסון ההוא, מה באמת הגעתי עד הלום? אני מחפשת {עוד בביח} פגמים, מומים {כן אני דפוקה} לא מאמינה בנס הזה שהקדוש ברוך הוא העניק לי ובמקום לגלות פגמים אני רואה תינוקת מושלמת, שהיא רק שלי, כן נורית תכניסי לך לראש שהיא שלך והיא אוהבת אותך ללא תנאים והיא מעדיפה אותך מעל פני כולם, רק אצלך היא נרגעת. זכית לרגע לו חיכית כמעט כל חייך והוא הגיע אז תאמיני. אני מנסה לשנן לעצמי ולא כל כך מצליחה. אני נחרדת לכל בכי שלה לכל ה"קוליקים" שיש לה וחוששת אולי משהו לא בסדר אולי אני לא מטפלת בה כמו שצריך אולי בגלל שאני לא יודעת איך להיות אמא איבדתי את הבנים שלי, כי אני לא ראויה ואז מפל הדמעות פורץ ושוב יסורי המצפון שאולי עכשו משאני עסוקה בלהיות הורה שכחתי את הבנים שלי שקבורים בקבר אחד ולא הלכתי אפילו לבקר אותם אז תגידו לי אני אמא טובה? נזכרת בשרשור שפתחה נוריה על איך אנחנו נהיה בתור הורים ומפחדת כל כך להיות הדודה ההיא, למרות שיש כל מיני סימפטומים שצצים, החרדה הזו בלילה לראות שהיא נושמת. היא ישנה בשלווה , מישל מחזיק אותה וקורא לי בבהלה ואומר לי נורית היא לא זזה, הלב שלי מחסיר פעימה ואני רצה כושלת, עומדת ליפול עומדת להתעלף אמאלה אני יאבד גם אותה? לא בבקשה לא הקדוש ברוך הוא תשמור לי עליה מכל משמר, כן , ימיי גדושים בתפילות לאל שישמור לי על האוצר הזה לו חיכיתי כל כך והנה היא מזיזה את כף ידה הקטנה הענוגה ואני נושמת לרווחה, הצבע שאזל מפניי חוזר חזרה ואני מתחילה לנשק אותה לקחת אותה בזרועותיי, לנשום , להסניף את הריח האלוהי הזה, הריח שלו כל כך חיכיתי ונהנית מרגע אחד קטן של אושר . הייתי רוצה עוד לספר ולהסביר , אבל אני לא כל כך מייטיבה לעשות כן, כמו שרבות מכן מצליחות, אבל בכל זאת מקווה שתצליחו להבין אותי ולקרוא מבין השורות כי אני מרגישה שאני חבה זאת לכל אחת כאן. סיפור הלידה יגיע בנפרד מצרפת שיר שאליו אני מתחברת בכתבי את המילים השורות הללו יש דברים שרציתי לומר ואינם נענים לי המילים שבחרתי אינן הטובות מכולן עמוקים מן הים הסודות שאינם מובנים לי שאולי לא אבין לא אבין לעולם. לא בכל הדרכים שרציתי ללכת הלכתי בדרכים שהלכתי טעיתי וודאי לא פעם אחת ועצבות מהלה כל שמחה כל שמחה ששמחתי כמו ביקשתי דבר דבר שאבד. חלומות שחלמתי והם מקיצים בי עדיין שבריהם בעיני נשטפים מפני בדימעה ולילות ייסורים לא ספורים שהטבעתי ביין כאובד בדרכי בדרכי הרעה. אך בכל הדרכים מעולם לא אבדה לי דרכינו וגם אם לפעמים סערו מסביב הרוחות ואהבתי אותך והיה לנו טוב טוב עד גדותינו והיה לנו רע ואהבתי אתכם לא פחות
הורות אחרי אבדנים חשבתי שתחושת העילוי בלידה של ילד חי, {מה ששמעתי בפי כל} תעלה אותי לפסגות של אושר, שתמחק ואילו במקצת את העבר ואם לא תמחק אז לפחות תקל , אפילו קצת, אבל מסתבר שטעיתי. התלבטתי מאוד אם לכתוב והלהעלות את התחושה של אחרי, יש אחרי אין ולאחר התייעצות קלה עם חברותיי המדהימות, והתגובות שראיתי בפורום באותו נושא, החלטתי שאני חייבת לעשות זאת גם בשביל עצמי וגם בשביל הבנות שבע"ה יגיעו למקום של יש אחרי האין. אחרי הלידה, כאמור רציתי מהר מאוד להיכנס לתפקיד ההורות שחשבתי בתמימותי שיהיה קל להיכנס לנעליו, הרי טיפלתי באחיינים שלי, וקראתי כל כך הרבה על תינוקות ועל הצרכים שלהם וחשבתי שאני יודעת הכל והאינסטינקט האמהי שלי שתמיד היה טמון בי יתפרץ עם הולדתה , אבל במקום לחתל כמו שצריך, אני מסתבכת והטיקטקים של המכנסיים לא נסגרים לי כמו שצריך והיא צורחת כי הגיע הזמן לאכול והאישה הזו שמנסה לשווא לחתל אותה עסוקה לה בטעויות ובאיך לצאת מהמצב הזה ללא מבוכה . אני מביטה בי כשהיא ישנה ומגלה פתאום את הפנים של אחיה הגדול, מעבירה אותה בהיסטריה לעגלה כי תוקפת אותי סחרחורת איומה ואני מפחדת להפיל אותה ופורצת בבכי ללא מעצורים, היא לובשת את הבגדים שקניתי עבורם, היא מקבלת ממני את כל האהבה שהיתה אמורה להיות בשבילם, היא נאהבת עי כולם ואני מרגישה עד כמה זה לא הוגן כלפיהם ,שהיא קיבלה , מקבלת ותקבל את כל מה שהיו אמורים הם לקבל ויסורי המצפון מתחילים לגאות, הרי אם הם היו פה, היא לא היתה, ואני לא יכולה לראות את חיי בלעדיה? מה קורה לך? הרי את צריכה להיות מאושרת? כולם מרימים גבה ותוהים למה לנורית יש כל הזמן עיניים אדומות ונפוחות? האם אלו דמעות אושר? לא, זה לא נראה, יש עדיין את הקמט הזה שנחרש ליד זווית הפה, קמט שתמיד יזכיר את מה שאין לי את השואה הפרטית שלי. בנתיים, למרות הכל, אני מנסה להיות אמא טובה לתת לה הכל, מרגישה כמו רובוט , מרגישה כמו הביביסיטר שלה, לא יכול להיות שדבר נהדר כזה קרה לי , שמשהו טוב קרה לי אחרי האסון ההוא, מה באמת הגעתי עד הלום? אני מחפשת {עוד בביח} פגמים, מומים {כן אני דפוקה} לא מאמינה בנס הזה שהקדוש ברוך הוא העניק לי ובמקום לגלות פגמים אני רואה תינוקת מושלמת, שהיא רק שלי, כן נורית תכניסי לך לראש שהיא שלך והיא אוהבת אותך ללא תנאים והיא מעדיפה אותך מעל פני כולם, רק אצלך היא נרגעת. זכית לרגע לו חיכית כמעט כל חייך והוא הגיע אז תאמיני. אני מנסה לשנן לעצמי ולא כל כך מצליחה. אני נחרדת לכל בכי שלה לכל ה"קוליקים" שיש לה וחוששת אולי משהו לא בסדר אולי אני לא מטפלת בה כמו שצריך אולי בגלל שאני לא יודעת איך להיות אמא איבדתי את הבנים שלי, כי אני לא ראויה ואז מפל הדמעות פורץ ושוב יסורי המצפון שאולי עכשו משאני עסוקה בלהיות הורה שכחתי את הבנים שלי שקבורים בקבר אחד ולא הלכתי אפילו לבקר אותם אז תגידו לי אני אמא טובה? נזכרת בשרשור שפתחה נוריה על איך אנחנו נהיה בתור הורים ומפחדת כל כך להיות הדודה ההיא, למרות שיש כל מיני סימפטומים שצצים, החרדה הזו בלילה לראות שהיא נושמת. היא ישנה בשלווה , מישל מחזיק אותה וקורא לי בבהלה ואומר לי נורית היא לא זזה, הלב שלי מחסיר פעימה ואני רצה כושלת, עומדת ליפול עומדת להתעלף אמאלה אני יאבד גם אותה? לא בבקשה לא הקדוש ברוך הוא תשמור לי עליה מכל משמר, כן , ימיי גדושים בתפילות לאל שישמור לי על האוצר הזה לו חיכיתי כל כך והנה היא מזיזה את כף ידה הקטנה הענוגה ואני נושמת לרווחה, הצבע שאזל מפניי חוזר חזרה ואני מתחילה לנשק אותה לקחת אותה בזרועותיי, לנשום , להסניף את הריח האלוהי הזה, הריח שלו כל כך חיכיתי ונהנית מרגע אחד קטן של אושר . הייתי רוצה עוד לספר ולהסביר , אבל אני לא כל כך מייטיבה לעשות כן, כמו שרבות מכן מצליחות, אבל בכל זאת מקווה שתצליחו להבין אותי ולקרוא מבין השורות כי אני מרגישה שאני חבה זאת לכל אחת כאן. סיפור הלידה יגיע בנפרד מצרפת שיר שאליו אני מתחברת בכתבי את המילים השורות הללו יש דברים שרציתי לומר ואינם נענים לי המילים שבחרתי אינן הטובות מכולן עמוקים מן הים הסודות שאינם מובנים לי שאולי לא אבין לא אבין לעולם. לא בכל הדרכים שרציתי ללכת הלכתי בדרכים שהלכתי טעיתי וודאי לא פעם אחת ועצבות מהלה כל שמחה כל שמחה ששמחתי כמו ביקשתי דבר דבר שאבד. חלומות שחלמתי והם מקיצים בי עדיין שבריהם בעיני נשטפים מפני בדימעה ולילות ייסורים לא ספורים שהטבעתי ביין כאובד בדרכי בדרכי הרעה. אך בכל הדרכים מעולם לא אבדה לי דרכינו וגם אם לפעמים סערו מסביב הרוחות ואהבתי אותך והיה לנו טוב טוב עד גדותינו והיה לנו רע ואהבתי אתכם לא פחות
