לגלישה באתר בגירסה המותאמת לסלולאר
| הוספת הודעה
הגדרות תצוגה

הגדרות עץ הודעות

מאפייני צפייה

הצג טקסט בתצוגה
הצג תגובות באופן
עדכן
1042610,426 עוקבים אודות עסקים

פורום הריון לאחר אובדן -תמיכה

הריון חדש לאחר חוויית אובדן.אבל, כאב, חרדות, אובדן התמימות, ותקווה שבירה ומהוססת - יוצרים מערבולות שלפעמים קשה לצלוח אותן.לאלה מצטרפת פעמים רבות תחושה של בדידות ושל חוסר שייכות: תחושה שאין לנו מקום באף אחד מן הפורומים הקיימים, ציפיית הסביבה שעכשיו נחזור לעצמנו, נשמח, נהיה ´כמו פעם´. התחושה שיש כל כך הרבה לחלוק ולפרוק ויש כל כך מעט עם מי.כאן המקום לתמוך ולהיתמך, לשתף ולעזור, לחלוק את הפחדים הגדולים והשמחות הקטנות ולדעת שיש נשים אחרות שיכולות להבין אותנו, עם ובלי מילים.כולן מוזמנות, מי שבהריון ומי שעדיין מנסה, מי שרוצה אבל פוחדת, וגם מי שאחרי ורוצה לעודד ולשתף. גם החצאים האמיצים שותפינו לדרך הארוכה יתקבלו בשמחה!מקווה שהמקום הזה יהיה בית חם לנשים שזקוקות לו, ומאחלת לכולנו לצאת מכאן במהרה עם חיים חדשים.

הנהלת הפורום:

אודות הפורום הריון לאחר אובדן -תמיכה

הריון חדש לאחר חוויית אובדן.אבל, כאב, חרדות, אובדן התמימות, ותקווה שבירה ומהוססת - יוצרים מערבולות שלפעמים קשה לצלוח אותן.לאלה מצטרפת פעמים רבות תחושה של בדידות ושל חוסר שייכות: תחושה שאין לנו מקום באף אחד מן הפורומים הקיימים, ציפיית הסביבה שעכשיו נחזור לעצמנו, נשמח, נהיה ´כמו פעם´. התחושה שיש כל כך הרבה לחלוק ולפרוק ויש כל כך מעט עם מי.כאן המקום לתמוך ולהיתמך, לשתף ולעזור, לחלוק את הפחדים הגדולים והשמחות הקטנות ולדעת שיש נשים אחרות שיכולות להבין אותנו, עם ובלי מילים.כולן מוזמנות, מי שבהריון ומי שעדיין מנסה, מי שרוצה אבל פוחדת, וגם מי שאחרי ורוצה לעודד ולשתף. גם החצאים האמיצים שותפינו לדרך הארוכה יתקבלו בשמחה!מקווה שהמקום הזה יהיה בית חם לנשים שזקוקות לו, ומאחלת לכולנו לצאת מכאן במהרה עם חיים חדשים.
x
הודעה מהנהלת הפורום
המידע והעצות בפורום אינם מהווים תחליף לייעוץ מקצועי. תפוז אינו ערב לנכונות המידע, ולא יהיה אחראי לנזק שייגרם כתוצאה מהסתמכות עליו
לפורום אובדן הריון תמיכה לפורום הורות לאחר אובדן
המשך >>

לצפיה ב-'רק למעוניינים- הורות שאחרי'
רק למעוניינים- הורות שאחרי
<< ההודעה הנוכחית
21/01/2005 | 11:32
60
92
הורות אחרי אבדנים
חשבתי שתחושת העילוי בלידה של ילד חי, {מה ששמעתי בפי כל} תעלה אותי לפסגות של אושר, שתמחק ואילו במקצת את העבר ואם לא תמחק אז לפחות תקל , אפילו קצת, אבל  מסתבר שטעיתי.

התלבטתי מאוד אם לכתוב והלהעלות את התחושה של אחרי, יש אחרי אין ולאחר התייעצות קלה עם חברותיי המדהימות, והתגובות שראיתי בפורום באותו נושא, החלטתי שאני חייבת לעשות זאת גם בשביל עצמי וגם בשביל הבנות שבע"ה יגיעו למקום של יש אחרי האין.

אחרי הלידה, כאמור רציתי מהר מאוד להיכנס לתפקיד ההורות שחשבתי בתמימותי שיהיה קל להיכנס לנעליו, הרי טיפלתי באחיינים שלי, וקראתי כל כך הרבה על תינוקות ועל הצרכים שלהם וחשבתי שאני יודעת הכל והאינסטינקט האמהי שלי שתמיד היה טמון בי יתפרץ עם הולדתה , אבל במקום לחתל  כמו שצריך, אני מסתבכת והטיקטקים של המכנסיים לא נסגרים לי כמו שצריך והיא צורחת כי הגיע הזמן לאכול והאישה הזו שמנסה לשווא לחתל אותה עסוקה לה בטעויות ובאיך לצאת מהמצב הזה ללא מבוכה .
אני מביטה בי כשהיא ישנה ומגלה פתאום את הפנים של אחיה הגדול, מעבירה אותה בהיסטריה לעגלה כי תוקפת אותי סחרחורת איומה ואני מפחדת להפיל אותה ופורצת בבכי ללא מעצורים, היא לובשת את הבגדים שקניתי עבורם, היא מקבלת ממני את כל האהבה שהיתה אמורה להיות בשבילם, היא נאהבת עי כולם ואני מרגישה  עד כמה זה לא הוגן כלפיהם ,שהיא קיבלה , מקבלת ותקבל את כל מה שהיו אמורים הם לקבל ויסורי המצפון מתחילים לגאות, הרי אם הם היו פה, היא לא היתה, ואני לא יכולה לראות את חיי בלעדיה?

מה קורה לך? הרי את צריכה להיות מאושרת? כולם מרימים גבה ותוהים למה לנורית יש כל הזמן עיניים  אדומות ונפוחות? האם אלו דמעות אושר? לא, זה לא נראה, יש עדיין את הקמט הזה שנחרש ליד זווית הפה, קמט שתמיד יזכיר את מה שאין לי את השואה הפרטית שלי.
בנתיים, למרות הכל, אני מנסה להיות אמא טובה לתת לה הכל, מרגישה כמו רובוט , מרגישה כמו הביביסיטר שלה, לא יכול להיות שדבר נהדר כזה קרה לי , שמשהו טוב קרה לי אחרי האסון ההוא, מה באמת הגעתי עד הלום? אני מחפשת {עוד בביח} פגמים, מומים {כן אני דפוקה} לא מאמינה בנס הזה שהקדוש ברוך הוא העניק לי ובמקום לגלות פגמים אני רואה תינוקת מושלמת, שהיא רק שלי, כן נורית תכניסי לך לראש שהיא שלך והיא אוהבת אותך ללא תנאים והיא מעדיפה אותך מעל פני כולם, רק אצלך היא נרגעת. זכית לרגע לו חיכית כמעט כל חייך והוא הגיע אז תאמיני. אני מנסה לשנן  לעצמי ולא כל כך מצליחה.
אני נחרדת לכל בכי שלה לכל ה"קוליקים" שיש לה וחוששת אולי משהו לא בסדר אולי אני לא מטפלת בה כמו שצריך אולי בגלל שאני לא יודעת איך להיות אמא איבדתי את הבנים שלי, כי אני לא ראויה ואז מפל הדמעות פורץ ושוב יסורי המצפון שאולי עכשו משאני עסוקה בלהיות הורה שכחתי את הבנים שלי שקבורים בקבר אחד ולא הלכתי  אפילו לבקר אותם אז תגידו לי אני אמא טובה?
נזכרת בשרשור שפתחה נוריה על איך אנחנו נהיה בתור הורים ומפחדת כל כך להיות הדודה ההיא, למרות שיש כל מיני סימפטומים שצצים, החרדה הזו בלילה לראות שהיא נושמת.
היא ישנה בשלווה , מישל מחזיק אותה וקורא לי בבהלה ואומר לי נורית היא לא זזה, הלב שלי מחסיר פעימה ואני רצה כושלת, עומדת ליפול עומדת להתעלף אמאלה אני יאבד גם אותה? לא בבקשה לא הקדוש ברוך הוא תשמור לי עליה מכל משמר, כן , ימיי גדושים בתפילות לאל שישמור לי על האוצר הזה לו חיכיתי כל כך והנה היא מזיזה את כף ידה הקטנה הענוגה ואני נושמת לרווחה, הצבע שאזל מפניי חוזר חזרה ואני מתחילה לנשק אותה לקחת אותה בזרועותיי, לנשום , להסניף את הריח האלוהי הזה, הריח שלו כל כך חיכיתי ונהנית מרגע אחד קטן של אושר .
הייתי רוצה עוד לספר ולהסביר , אבל אני לא כל כך מייטיבה לעשות כן, כמו שרבות מכן מצליחות, אבל בכל זאת מקווה שתצליחו להבין אותי ולקרוא מבין השורות כי אני מרגישה שאני חבה זאת לכל אחת כאן.
סיפור הלידה יגיע בנפרד

מצרפת שיר שאליו אני מתחברת בכתבי את המילים השורות הללו

יש דברים שרציתי לומר
ואינם נענים לי
המילים שבחרתי אינן
הטובות מכולן
עמוקים מן הים הסודות
שאינם מובנים לי
שאולי לא אבין
לא אבין לעולם.

לא בכל הדרכים
שרציתי ללכת הלכתי
בדרכים שהלכתי טעיתי
וודאי לא פעם אחת
ועצבות מהלה כל שמחה
כל שמחה ששמחתי
כמו ביקשתי דבר
דבר שאבד.

חלומות שחלמתי
והם מקיצים בי עדיין
שבריהם בעיני
נשטפים מפני בדימעה
ולילות ייסורים לא ספורים
שהטבעתי ביין
כאובד בדרכי
בדרכי הרעה.

אך בכל הדרכים מעולם
לא אבדה לי דרכינו
וגם אם לפעמים
סערו מסביב הרוחות
ואהבתי אותך והיה לנו טוב
טוב עד גדותינו
והיה לנו רע
ואהבתי אתכם לא פחות
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'מנסה להעביר תמונה של נועה'
מנסה להעביר תמונה של נועה
21/01/2005 | 11:46
30
לצפיה ב-'הי נורית,'
הי נורית,
21/01/2005 | 12:14
1
21
תודה על מה שכתבת ועל ששיתפת אותנו.
מהמקום של "לקראת" מטריד אותי מאד מה יהיה אחר כך.
אני כל כך רגילה לסטטוס של אין ילדים ולאובדן, שלא ברור לי מה יקרה לי כשאחליף אותו.
למרות שאני לא במצבך (מקווה כבר להיות), כל כך ברור לי על מה את מדברת.
הרי על זה דיברנו כל הזמן, על זה שהאובדן הוא אמיתי, על אף שהאנשים מסביב מתקשים לראות אותו כך. הילדה האמיתית שלך, רק מחזקת את התובנה הזו ונותנת פנים לילד שאיננו. כשאת מחזיקה אותה, הילד שלא הכרת הופך פתאום למוחשי.
ואולי אנחנו גם מפחדות מהאושר? שהרי מי כמונו יודע עד כמה האושר הוא שביר.
במקומך, הייתי מנסה לפנות לעזרה מקצועית. אני מאמינה שיש לך המון רגעי שמחה, אושר ונחת. נראה לי שעם הזמן החולף ועם קצת עזרה, גם הרגשות הקשים יתמתנו.
והשיר שכתבת... חברה שלי קראה אותו ביום השנה השלישי על קברו של בעלה ומאז אני לא יכולה לשמוע אותו בלי לבכות. מעכשיו הוא יזכיר לי גם אותך.
ושוב, תודה על הפתיחות והשיתוף. זה גורם לי להבין עוד כמה דברים.
השאלה מתי, ואם בכלל בן זוגי הצמוד בשנתיים האחרונות - העצב, ירפה ממני, מטרידה אותי מאד. מקווה שעוד כמה חודשים תוכלי לתת לי תשובה הרבה יותר אופטימית.
חיבוק גדול ממני והרבה אושר עם ביתך המקסימה.
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'ראשית אאחל לך להיות אחרי עם תינוק'
ראשית אאחל לך להיות אחרי עם תינוק
22/01/2005 | 20:39
18
בזרועותייך ומקווה שהאחרי יהיה קליל ומלא באושר.
תודה מקרב לב על כל אותן תובנות אותן אני לומדת מידי יום ביומו.
עזרה מקצועית, אני ממש בעד, רק שאני חיה, לצערי בצרפת ובכדי להוציא רגשות ואמצויות אני צריכה לדבר בשפת האם שלי שהיא עברית , כמו כן, אני חושבת שרק אדם שהיה שם כמונו, יוכל להבין מה אני, אנחנו עוברים ולכן לפעמים אתן, הפורום מהווים את העזרה הדרושה אם כי לא את התחליף, כי באתן מאותו מקום.
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'נורית יקרה '
נורית יקרה
21/01/2005 | 12:27
3
16
קצת קשה לי לכתוב לך, ובטח לא אגיד את כל מה שאני רוצה, אבל לפחות אתחיל. קראתי אותך, ואת השיר שהבאת, ובכיתי. אחר כך ראיתי את התמונה של הדבש המדהימה והיפהפיה שלך.

קודם כל, אולי זה מרגיע ואולי לא, אבל רבות מהתחושות שתיארת הן לא תחושות של הורות אחרי אובדן, אלא תחושות "רגילות" ו"נורמליות" של אמא אחרי לידה ראשונה. כולל ההסתבכות עם הטיקטקים, והבכי, וההיסטריה, וגם חיפוש הפגמים.
האובדן שחווית רק מעצים את התחושות האלה, שהיו קיימות ממילא, והופך אותן להראות מאיימות ונוראיות (איזו מין אמא את? אמא נהדרת, שדואגת לביתה הקיימת ומפחדת לשכוח את בניה שאינם).
ובנוסף מתחת לפני השטח עולים וזוחלים להם רגשי אשמה שמסתבכים זה בזה ובך, ואומרים שאסור לך לשמוח, אבל גם שאסור לך להיות עצובה, שאת כועסת, אבל לא יודעת על מי, ושבעצם אסור לכעוס.

את הפלונטר הזה, של רגשי האשמה את צריכה להתיר. אולי הזמן יתיר, ואולי ההורמונים שיפסיקו לזעוק (אסור לשכוח את ההורמונים, הם הסיבה האולטימטיבית לכל פרץ רגשות) ולדעת שכל רגש הוא לגיטימי, ומותר גם להרגיש רגשות סותרים בעת ובעונה אחת.

הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'מסכימה לגמרי.'
מסכימה לגמרי.
21/01/2005 | 16:15
1
13
זמני קצת קצר היום אז אני רק אגיד שזה נכון, אלו רגשות נורמאליים ברובם גם של הריון שהיה נפלא והסתיים נהדר.
אני לא אשכח לעולם את היום שהזעקתי את בעלי הביתה בצהרים (בערך כשהיא היתה בת שבועיים) כשאני ישבת על הספה וממררת בבכי ומסרבת לגעת בה בטענה ש"אני אמא איומה ואסור לתת לי לגדל ילדים" ו"אני מזניחה אותה, כדאי שאתה תטפל בה"
וכל זה למה ?
כי איזה פצע (מהסוג שיש לתינוקות בגלל ההנקה) התפוצץ לה מאחורי האוזן והדביק אותה עם מוגלה.
הרגשתי כמו מישהי שתכף הורגת את החתול שניתן לה במתנה כי היא לא יודעת מה עושים איתו ואמרתי לעצמי "זו ילדה, לא בעל חיים, מה את עושה ???"

יש לי עוד המון סיפורים כאלו. אני חושבת שזה חבל שלא מדברים בפורום הזה על מה שקורה אחרי...
תרשו לי בכל זאת לקשר לפה סיפורי "אחרי הלידה" של בנות עם הריון הרבה יותר תמים.
תקראי את שני המאמרים, הם חשובים.

תגלי שזה קורה לכולן. וכשזה קורה חשוב לדעת שאת כן אמא טובה, את פשוט נורמאלית וקצת חסרת נסיון והרבה מוצפת הורמונים.
הפחדים משותפים לכולן, החרדות משותפות לכולן (טוב, לפורום הזה יש תוספת לפעמים אבל לא תמיד), תחושת חוסר היכולת משותפת לכולן.
הכי קשה לי לקרוא תמיד בפורום שלי את הסיפורים שמסתיימים ב"התאהבנו בתינוק והוא התאהב בנו והכל היה נפלא וקסום ומקסים" כי ההמשך הוא "וחיינו באושר ועושר עד עצם היום הזה"
וזה לא ככה.
הורות היא אתגר שובר לב, קשה, לא מתפשר.
זה אף פעם לא קל... מי שאומרת שזה קל, בואי נאמר בעדינות - ממציאה.
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'באיחור, אבל חייבת'
באיחור, אבל חייבת
23/01/2005 | 21:39
9
רק לומר שאני מתעלפת מההודעות האלו של אמהות טריות, הודעות שצועק מהם בלבול, היסטריה וחרדה, והחתימה של הכותבת זה משהו בנוסח "אני אמא! אני הכי מאושרת בעולם!".
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'כן, מסכימה איתך שעברתי חלק מתופעת'
כן, מסכימה איתך שעברתי חלק מתופעת
22/01/2005 | 20:45
9
ה"בייבי בלוז" ואני עוברת תהליכים אותם עוברות גם אמהות "רגילות".
רק מה, אני חוששת שאני דואגת יתר על המידה, נלחצת מכל התמתחות שלה, כאשר היא ישנה יותר מידי {בשבילי} זה לא טוב וגם כאשר היא ערה ובוכה זה גם לא טוב ונכון שאני יודעת בתוך תוכי שהיא נורמלית בהחלט ואפילו חכמה, אבל אני כל הזמן מחפשת מה לא טוב ומחכה בכיליון עיניים שהיא תגדל קצת שאוכל להתרגל קצת.
אני באמת חושבת שאני מפחדת להיות אנוכית ולשכוח את בניי שאינם ואולי זה מה שעושה את הכל כל כך קשה.
תודה.
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'הי נורית'
הי נורית
21/01/2005 | 12:30
3
6
האמת היא שאני רק חודש וחצי אחרי האבדן ופתחתי את ההודעה שלך בחשש רב.
אבל היא מאוד מדברת אליי.
אני מאוד עסוקה מה יהיה אם וכאשר (טוב, נהיה אופטימיות להיום ונוריד את ה"אם") אהיה סוף סוף אמא. ברור לי שזה לא יהיה רק ורדים ושושנים. עם כל הציפיה שהדבר הזה יגיע, זה לא רק קל ושמח, אלא גם מפחיד ומעייף ועוד מליון דברים, ונורא חשוב לי שכתבת את זה ונתת לזה לגיטמיציה - שהיא קשה במיוחד במקום כמו זה, שבו תינוק היא השאיפה של כולנו.
אני מאוד מזדהה עם הפחדים שאולי אני לא מספיק מתאימה להיות אמא ולכן קרה האבדן. זו תחושה קשה שמציקה וכל הזמן מנסים להדוף אותה, אבל היא שם.
אני בטוחה שיש לך המון לתת ליצור החמוד הזה שנקרא בישראל נועה (היא מקסימה), וזה שאת נותנת מקום ולגיטיציה לתחושות הקשות, שיש בעצם לכל אמא בווריאציות שונות, רק מאפשרת לך להתמודד איתן בצורה טובה מאחרות.

לסיום - השיר שהבאת נורא נגע לי. בעיקר שאת הבית האחרון שלו
(אך בכל הדרכים מעולם לא אבדה לי דרכינו וגם אם לפעמים סערו מסביב הרוחות ואהבתי אותך והיה לנו טוב טוב עד גדותינו והיה לנו רע ואהבתי אתכם לא פחות) הקראתי לבעלי בחתונה שלנו - מתחת לחופה.
נורית, תמשיכי להיות אמיתית ומיוחדת,
מאחלת לך הרבה אושר עם התינוקת היפיפיה שלך

גל
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'מזמן כבר לא בכיתי פה'
מזמן כבר לא בכיתי פה
21/01/2005 | 16:31
1
11
אבל היום הוצאת ממני ים... תודה.
ועכשיו אליך- בתור מי שהיה לה ילד אותו כמעט איבדה כמה פעמים בחודשי חייו הראשונים וא"כ עברה אובדן של הריון- זה נראה לי נורא טבעי מה שאת מתארת. איך יכול בכלל להיות אחרת? כמו שכבר כתבו פה גם כשמביאים ילד לעולם ב"עידן התמימות" כל החרדות הללו עולים, אצל מישהי יותר ואצל האחרת פחות אבל אני לא מכירה מישהי או מישהו שלא קמו בלילה לבדוק שנושמים ולא חיפשו משהו שיהיה לא בסדר גם כשהכל ממש ממש בסדר. זה עובר עם הזמן, או יותר נכון- הפחדים משתנים ואת לומדת לשלוט בעוצמתם ותדירותם שאם לא כך- תאבדי את שפיות דעתך כשהזאטוטה עוד לא בת שנה... אז לאט לאט, ואל תנסי לשלוט בזה - אי אפשרא החרדות פשוט יפחתו בעצמם.
התחושה השניה שלך שהיא כאן "על חשבונם" ושלך יש אותה גם על חשבונם- גם היא נראית לי טבעית ואפילו הגיונית באיזהשהוא אופן ועדיין- זה שאת שמחה איתה ומאושרת והגעת לנקודה הזו בחיים שאליה שאפת וכאבת בדרך- לא אומרת לרגע אחד ששכחת אותם, או שאת אמא לא טובה בשבילהם- הם תמיד היו ויהיו חלק ממך וגם אם ברגעי האושר הגדולים או השמחות הקטנות- נדמה שדמותם מתעמעמת זה לא קורה. מותר לך לשמוח ולהיות מאושרת ועד כמה שזה קיטש- זה הרי מה שהם היו רוצים , נכון? המלאכים שלך רוצים שתפרחי ושתגדלי את נועה באבה רבה- מגיע לה ומגיע לך....
אגב, כמובן- היא מקסימה וזה שם מקסים! (אני לא אוביקטיבית- ככה קוראים לאמא שלי...)
מחזקת בחיבוק וירטואלי
דלית
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'לגרום לבכי לא היתה כל כך המטרה'
לגרום לבכי לא היתה כל כך המטרה
22/01/2005 | 20:55
10
אני חושבת שהבעיה העיקרית שיש לי היא "על חשבונם" על זה אני צריכה לעבוד חזק לתת לעצמי קצת קרדיט ולדעת לעשות הפרדה.
כן הם תמיד יהיו חלק בלתי נפרד מחיי, למרות שרק אני זוכרת את הימים וכשאני מזכירה אותם, מיד כולם אומרים לי קדימה עכשו את בפרק חדש, תהני מהיש.
תודה לך על זה שקראת והגבת.
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'מאחלת לך להיות סופר אמא ותודה'
מאחלת לך להיות סופר אמא ותודה
22/01/2005 | 20:47
4
לצפיה ב-'האושר המתעתע'
האושר המתעתע
21/01/2005 | 17:09
1
9
יקירתי, מעבר לתחושות שכולן אומרות שהן נורמאליות (עוד לא הייתי שם), אני דווקא אתייחס לבילבול הזה לגבי מה שחשבת שתרגישי כשנועה תבוא, מול המציאות הקצת שונה. לפער הזה בין מה שחשבת שתרגישי לבין המציאות אני יכולה להתחבר גם מתוך נסיון של מלחמות אחרות בחיים. לאו דווקא מתוך מסע לילד.
זה קורה הרבה פעמים כשמגיעים לפסגה שאליה שאפת ונלחמת להגיע. פתאום עוצרים רגע, מסתכלים על הנוף, בשניה אחת את חושבת לעצמך - עשיתי את זה! איזה יופי! ובשניה הבאה צצה לה השאלה מטרידה והמעצבנת, האם אני מאושרת עכשיו? אני אמורה להיות, לא?.
חלקנו מדחיקים את השאלה השניה וזה נפלא למי שיכול. מי שלא, נשאר טרוד ומתוסכל.

מה חשבנו לנו, שיבוא התינוק ויקח איתו את כל העבר? שהוא ישאיר את האוויר נקי ובהיר?

זה אומנם טבעי לצפות שביחד עם נועה יגיע האושר. כולנו שואפים להיות מאושרים ובשביל האושר הזה נילחמנו כ"כ הרבה זמן. אז איך זה שלאחר הניצחון אין התרוממות רוח? איך זה שהפרס של מלחמתך מונח בזרועותיך ואת לא קופצת משמחה?

יקירתי, נועה המתוקה לא יכולה לקחת ממך שנים של כאב וסבל.

ה'למה' ממשיך להדהד. העצב שהיה חבר טוב שלנו במשך כ"כ הרבה זמן מסרב ללכת, לא קל להפרד ממנו ביום אחד בהיר ורק בגלל שנועה הגיעה.
התרגלנו לנוכחותו של העצב והתרגלנו למלחמה. איך ננוח פתאום על זרי הדפנה? קשה לשחרר כ"כ הרבה מקום. זה גם קצת מפחיד לתת פתאום לפיצית הזאת למלא את כל המקום הזה שהיה שיך זמן כ"כ רב לרגשות אחרים של כאב ועצב, למלחמות קשות, לדיכאון ולתינוקות אחרים.

האושר הוא לא משהו שמגיע בחבילה עם התינוק. הוא מגיע טיפה אחר טיפה עם הזמן. כל יום תגלי ששיחררת עוד רגש מגעיל לאוויר, בכל שבוע תפרדי מעוד געגוע ובסוף את המקום הזה תמלא נועה. האושר שלך. זה יגיע בטוח. זה עניין של זמן. אל תכעסי על עצמך, אל תבקרי את עצמך. עברת מספיק, את רק צריכה קצת לנוח וקצת זמן. זה הכל.

סליחה על האורך.
נשיקות מתוקה ושבת שלום.
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'מקסימה, כתבת כל כך יפה ונכון'
מקסימה, כתבת כל כך יפה ונכון
22/01/2005 | 21:36
7
ואני מקווה שבעוד זמן קצר אוכל להיות מאושרת, אני כל כך רוצה להרגיש את הרגש הזה.
לנוח? לא אני, את הטיים אאוט אני אקח בישראל, פה אני עובדת ללא הרף.
מקווה שבעוד זמן קצר תוכלי להיות גם את במקום הזה של אחריי וגם האושר יגיע אלייך.
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'יש לי להציע לך כתף ועין'
יש לי להציע לך כתף ועין
21/01/2005 | 17:31
1
7
לקרא ולחזק.
אני עדיין לא שם, ולמרות הבכי שהוצאת ממני (וזה היה בכי של אור, כי את כותבת על מצוקה גדולה אבל בין השורות מצטיירת אמא טריה ונרגשת אוהבת ואהובה) התחברתי ל"אבל הייתי דודה אלופה".
תמיד אמרתי שלהיות דודה זה הכי שווה, קצת פוצי, קצת מוצי, קצת שיגועים. מותר לי לפנק בלי לחשוב על כמה מפונק יצא הילד, מותר לי לפתם בממתקים בלי לחשוב על תזונה, מותר לי לתת רק מיץ ארנבים (קרי מיץ ענבים) ולהתעלם באלגנטיות מהחשיבות של המיים ומותר לי להיות הכי לא חינוכית ולהעיף ילד של מישהו אחר מהנדנדה רק כי הפיצת המקסימה הזו שאיתי רוצה להתנדנד ועכשיו - אני לא צריכה לחנך, אני דודה!!!
ואחרי שעה, שעתיים או 4 שעות אני נותנת נשיקות ונוסעת הביתה. זהו אני דודה...


ודרך אגב - הפיצפוניה שלך, מתוקה ויש לה שיק פריזאי כבר מגיל כה צעיר...
תביני איזו ממין דודה אני - הצלחתי לזהות מותג לפיצים מאוד אהוב ושיקי...















הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'ממש ככה. כך גם אני מתייחסת לסבים'
ממש ככה. כך גם אני מתייחסת לסבים
22/01/2005 | 21:44
7
ולסבתות שאוהבים את הנכדים עד כלות, כי הם מבלים עימם זמן קצר, אין להם את האחריות הזו שיש לנו.
שיק מרסייז {אנחנו ממרסיי} הצלחת להעלות חיוך על פניי, ובענין מותגים, אז אני האלופה {חשבון הבנק שלנו יעיד} כל בגדי התינוקות הכי הכי יש לה ורק לפני יומיים קניתי לה שמלה מדהימה לחתונה של האחיינית שלי.
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'נורית יקרה'
נורית יקרה
21/01/2005 | 17:33
2
8
welcome to the club של הנשים שמרגישות שהן אינן אמהות מספיק טובות.
האובדנים שלי כזכור התרחשו  כאשר יש לי שני ילדים די גדולים בבית,וגם אני לפעמים חושבת שהתינוק הנוסף שלי מתמהמה מלהגיע אולי בגלל שאני לא אמא משהו.
המשבר של הילד הראשון הוא משבר קשה כל-כך גם בלי אובדן שקודם לו,ובאמת צריך לספר את האמת,זו לא  תמיד אהבה ממבט ראשון,הקשיים הם עצומים.
פתאום יש יצור חי שאתה אחראי לבריאותו ולאושרו וזה מפחיד.
מה גם שמפלי ההורמונים לא ממש עוזרים.
גם היום כשילדיי גדולים לא עובר יום מבלי שאתהה האם אני אמא מספיק טובה,מספיק תקיפה ,מספיק תומכת וכו' וכו'.
עדיין לא חוויתי את חויית האמהות לאחר האובדנים אבל הרגשות שלך כל-כך מובנים וכל-כך כואבים.כל-כך רוצה לחבק אותך ולהגיד לך שזה בסדר, כל הרגשות מותרים.חשוב גם לדעת להיתמך בימים קשים ובשביל זה אנחנו כאן תמיד.
אני מוצפת ממכתבך וכל-כך כואבת מקווה שהצלחתי להבהיר וקצת לעזור.
חיבוקים חמים
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'לנורית,'
לנורית,
21/01/2005 | 18:50
5
בדיוק היום דיברתי עם אמא שלי והיא גם אמרה שהרגישה נורא אחרי שילדה את אחותי, שנולדה לאחר שהיא ילדה בן ללא רוח חיים.
היא אמרה שבבית חולים היא היתה חרדה מאוד וגם בבית, לקח לה זמן לעכל.
הרגשות שלך מאוד מובנים, ובמיוחד עם כל ההורמונים שמשותללים אחרי ההריון, כל האמוציות כפולות ומכופלות.
האובדן שלך הוא קשה והוא שלך, ועכשיו יש לך בת מקסימה שצריכה את אמא שלה. אותך. ואת אמא נהדרת. אל תכניסי לעצמך פחדים וחששות- את אמא נפלאה ותאמיני בכך.
אני מאמינה שהזמן יעשה את שלו, ואם את מרגישה שהזמן עובר ועדיין את מרגישה כמו שאת מרגישה, אל תחששי לגשת לייעוץ ולתמיכה (לי זה עוזר).
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'חיבוק תמיד עוזר'
חיבוק תמיד עוזר
22/01/2005 | 21:44
4
לצפיה ב-'הנה בא לו יום שישי....'
הנה בא לו יום שישי....
21/01/2005 | 19:37
1
8
וזה היום שמבחינתי המון מהדברים שכתבת תופסים תאוצה ומקום של כבוד בחיי.
מין יום כזה שיש זמן ומקום לכל המחשבות אחרי הטירוף של השבוע...
זה כל כך טיבעי מה שכתבת.
אני שייכת לאלה שחוו אבדן אחרי שיש כבר נס קטן בבית, כזה שהגיע ממקום של תמימות ואושר גדול, הריון מקסים וכו'.
הרבה אמרו לי גם אחרי...תתנחמי שיש לך בבית ילדה, משפט מטומטם שלא קשור לכלום, כמעט מטומטם כמו "מזל שההריון נגמר כי כנראה היה שם משהו לא טוב..."
ומצפים שתהיי מאושרת, ושהכל יהיה מושלם אבל זה לא ככה. מה לעשות?
אכן החלום התגשם ואת אמא, אבל מכאן מתחילה דרך חדשה כי כל סוף הוא גם התחלה...ואנחנו מכירים את זה.
ההתחלה החדשה היא תחילת התמודדות עם סטטוס האמא. שאלו אותי פעם מה השתנה אחרי שפוצי נולדה, הדבר הראשון שעלה לי לראש זה שאני כל הזמן מודאגת, דואגת, חרדה שיהיה לה טוב, שתהיה בריאה ומאושרת, לעטוף ולהקיף והאחריות הזאת...לי זה לא בא כאילו טיבעי ועד היום אני בודקת בלילה שהיא נושמת, וחם לה ונעים, את האוכל שלה אני תמיד טועמת (גם בגללש אני בהמה...) ובכלל...
מתוקה, זה לא עובר, רק נהיה אחר.
חיבוק ענק. התחושות שלך הן הכי טיבעיות. ותחושת הנשימה וההסנפה שלה...תמשיכי, זה עוזר, האנרגיות בסופו של דבר באות משם, מהריח הזה שלהם.
שבת שלום.
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'יקרה אני מכורה כבר'
יקרה אני מכורה כבר
22/01/2005 | 21:46
6
לצפיה ב-'נורית יקרה שלי '
נורית יקרה שלי
21/01/2005 | 20:35
2
7
נראה לי כל כך טבעי שזה קשה ומבלבל. אחרי כל כך הרבה ציפיה נועה צריכה לפצות ולתקן את כל הדברים האיומים, אבל היא לא יכולה, היא רק תינוקת. ואת אמורה עכשיו להיות האמא המושלמת, המאוהבת בנועה מהרגע בו היא ראית אותה, אבל זה לוקח זמן ואז מגיעים רגשי אשמה כלפי הבנים, כלפי נועה...
מתוקה שלי תני לעצמך ולנועה זמן. את בתקופה הכי לחוצה של אמא טריה. 3 החודשים הראשונים מוצפי ההורמונים בהם לומדים איך להיות אמא לא לישון בלילה ולעשות את הדברים הנכונים. לכל אמא טריה יש חרדות איומות ואצלך זה עוד מתגבר באופן טבעי.
אני לא הייתי במקום הקשה הזה שבו את נמצאת אבל אני מבטיחה לך זה ישתפר. נועה תתרגל לעולם, את תתרגלי לפרטים הטכניים של להיות אמא (לפלא הזה של להיות אמא אני מקווה שלא תתרגלי לעולם שהוא תמיד ימשיך להתפיע אותך באושר ואור) ויחד עם מישל לרעיון של להיות משפחה. עם הזמן גם תתרגלי לרעיון שנועה באה כדי להישאר, שככל שהיא תגדל האושר יגדל החרדות יתמעטו ושבסופו של דבר הכאב יפחת או יתעמעם.
אני גם באמת חושבת (אל תכעסי עלי) שאולי אם תפני לעצמך קצת זמן (אני יודעת שזה לא פשוט אבל נראה לי חשוב) לטיפול אצל איש מקצוע שיוכל לעזור לך לעבור את הקשיים הנפשיים הראשוניים ולסדר קצת את הרגשות הסותרים שמתנגשים בקרבך זה יוכל מאד לעזור לך.
ואני מקווה שאת יודעת שאני כאן בשבילך. אני יודעת שזה רחוק וזה וירטואלי (אם כי עוד שנתיים יש סיכוי לשנה בפריז לצורך הדוקטורט) אבל אני כאן תמיד אם את צריכה לדבר או לכתוב.
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'והנה ראיתי את התמונה...איך היא דומה'
והנה ראיתי את התמונה...איך היא דומה
21/01/2005 | 20:38
9
למישל...אבל יש גם משהו ממך.
מתוקה קטנה ומקסימה
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'אוהבת אותך, את תמיד כאן וזה עושה טו'
אוהבת אותך, את תמיד כאן וזה עושה טו
22/01/2005 | 21:47
5
ונועה דומה מאוד למישל רק החלק התחתון שלי ואולי גם האופי התובעני.
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'נוריתי '
נוריתי
21/01/2005 | 21:48
1
7
יקרה, אני קוראת אותך והייתי רוצה להיות לידך עכשיו ולחבק חיבוק גדול ואמיתי.
המעבר הזה מחושך לאור לא יכול כנראה לקרות ביום אחד, אבל הוא התחיל כבר, והחושך יפנה מקום בכל יום לעוד קצת אור. חודשים ארוכים של הריון פחדת לשמוח בטרם עת, נזהרת לא להיפגע, וההרגל הנפשי הזה הוא מנגנון הגנה שקשה לכבות בבת אחת. אני נלחמת בו באותן שיטות שנלחמתי בפחד כשעוד הייתי בהריון. במקום לומר לעצמי "העובר שלי חי וקיים, בריא ושלם, חזק ומבורך" המנטרה שלי עכשיו פשוט מתחילה במילים "הילד שלי - חי וקיים, בריא ושלם, חזק ומבורך, והוא כאן כדי להישאר".
את לא צריכה להמשיך להיות עצובה כדי לזכור את ילדיך. הם היו אמורים להיות ילדים חיים ככל הילדים, והאהבה אליהם לא צריכה להיות בצורה של עצב. קצת מסובך לי להסביר את זה אבל את הרי תמשיכי לזכור אותם, ויכולה לזכור אותם גם ואולי דווקא - מתוך שמחה. לחיות עם נועה, לגדל אותה ולהנות מכל חיוך שלה כפול שלוש, כי את יודעת עד כמה היא לא מובנת מאליה.
האהבה שלך היא אהבה של אמא, והיא לא מתחלקת בין הילדים אלא מתעצמת עבור כל ילד. נועה היא נועה, היא לא על חשבונם, וגם אם היא מקבלת דברים שנועדו עבורם - זו הרי לא בחירה שלך ולכן לחלוטין לא "אשמתך".
ועוד דבר שהוא ממש לא אשמתך הוא העובדה שלמרות שאת אמא זמן ארוך כל כך - את עדיין אמא לא מנוסה. את אמא ברגש כבר שנים, אבל אמא טרייה מאוד במציאות. ולכן את לא יודעת לרכוס תיקתקים ולהקל על גזים, ואת גם לא אמורה לדעת עדיין. אף אחד לא נולד עם הידע הזה, ונועה כבר תלמד אותך איך עושים הכל ומה היא צריכה. אני בטוחה שהיום את כבר עושה הכל הרבה יותר מהר וטוב מאשר לפני שבועיים...
לי היה קשה מאוד להפריד בין ההריונות כיוון שההריון השני התחיל חודש וחצי לאחר שהראשון הופסק. כשהגעתי שוב לשבוע 28 הנורא שבו זה קרה, הרגשתי שאני חייבת לשחרר את העובר הראשון, להיפרד ממנו, לקבל את זה שאני אגדל ילד אחר ולא אותו, שאני לא יכולה לגדל אותו כי הוא איננו. כדי לא להשאיר אותו לבד ערכתי ביני לבין עצמי טקס שבו ביקשתי מסבי האהוב שנפטר לשמור עליו, כפי ששמר עלי כשהייתי קטנה. ואיחלתי לילד שלי שיהיה עם סבא וישמח אותו. כשעצוב לי זה עוזר לי לדמיין את שניהם, שמחים זה בזה, ואת סבא שלי שהיה אדם חכם ורב פעלים "מגדל" בעולם אחר את הילד שלי.
נוריתי אהובה, אנחנו רק בתחילתה של דרך, ואני מאחלת לך שדרככם יחד תהיה ארוכה ויפה, מרגשת ומוצלחת. בטוחה שתהיי ושאת הנך כבר אמא נהדרת.
תני לעצמך לכאוב, וליפול ולקום, ולטעות וללמוד, ולהיות לא מושלמת, ובכך תתני לנועה מתנה גדולה ויפה כי גם היא תגדל ותוכל לאפשר לעצמה להיות אנושית ולא מושלמת.  
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'כל כך יפה כתבת ומספיק שאתן כאן'
כל כך יפה כתבת ומספיק שאתן כאן
22/01/2005 | 21:49
3
כותבות , אוהבות עושות לי כל כך טוב על הלב ורק בשביל זה היה שווה להוציא את השד הנורא.
מקווה שתחילתה של הדרך עבורינו תהיה מוצלחת ופחות תלולה.
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'כתבת כל כך יפה'
כתבת כל כך יפה
21/01/2005 | 21:50
1
3
והעלית בי זכרונות מהלידות הקודמות שלי. כל ההריון עם בני הבכור דמיינתי כמה נפלא יהיה אחרי הלידה, וציפיתי לה כל כך אבל אחרי הלידה, למרות שהייתי מאוד מאושרת, לא הפסקתי לבכות במשך שבועיים. אז עוד לא ידעתי שזה ההורמונים ונבהלתי מאוד וכעסתי על עצמי מאוד שבמקום להיות שמחה אני בוכה. כשזה קרה בהריון השני כבר הייתי מוכנה וקיבלתי בהבנה...
לגבי החרדות - אני לא יכולה לומר לך שזה שלב שיעבור. החרדות משנות צורתן אבל מלוות אותי כל הזמן. אם בעבר דאגתי מחום גבוה, ממוות בעריסה וכו', אז אחר כך דאגתי לדברים אחרים אבל כל הזמן, גם היום מלוות אותי דאגות ואין כמעט יום שאני לא חושבת אולי צריך לעשות ככה או ככה... אולי לא עשיתי מספיק בשביל הילדים... וכל יום אני מגיעה למסקנה שאני צריכה להשתפר. אני בטוחה, שהחרדות שאת חשה מוגברות בעקבות נסיון העבר שלך, איננו יכולים להתעלם מכך או פשוט לשים אותו מאחורינו ולשכוח.
עם הזמן, תתרגלו את ונועה אחת לשניה וביחד עם מישל תיצרו משפחה בעלת אופי מיוחד משלה ואני מאחלת לכם שנים של הנאה ביחד. נועה נראית מקסימה בתמונה והשם - נו, טוב, מיותר לציין שאני חושבת שזה שם מקסים?
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-''
22/01/2005 | 21:50
2
לצפיה ב-'נורית יקרה'
נורית יקרה
22/01/2005 | 00:24
1
6
אמנם האבדן שלי הוא אחר באופיו אבל תחושותייך אינן זרות לי כלל. אין לי הרבה להוסיף על הדברים המופלאים שכתבו קודמותי. אני בהחלט מאמינה בכל ליבי שרבות מהתופעות שתיארת כמו חרדות ופחדים, בכי בלתי נשלט (ולכי תסבירי לסובביך איך זה שהלב גואה מאושר אך העיניים אדומות מבכי...) ותחושה שכל מה שאת עושה אינו נכון - ידהו עם הזמן. לא יחלפו אך המרחב שהם תופסים כעת ילך ויצטמצם. הבטחון שלך יתעצם,נועה היפהפיה תגדל ותציף את לבך אושר בכל חיוך, בכל מבט. היא תמלמל "דה דה דה" ואת תחשבי שזה מופלא יותר משייקספיר.

אני לא הסכמתי לרחוץ את קונדסון באמבט עד שהיה בן 7 חודשים.... פחדתי שישמט לי, שיטבע, שיפול על הרצפה... פחד קמאי כלכך חזק שלא נתן לי מנוחה. רק אבא שלו היה רוחץ אותו. אני סרבתי. יום אחד החלטתי שאולי באמת מספיק עם זה ולקחתי אותו להתרחץ. שיחקנו בצעצועים, שרנו שירים, פיצ'פצ'נו במים. הנטל הכבד הזה של הפחד הנורא מהאמבטיה הוסר.

אבל יש פחדים אחרים שלא יסורו לעולם. כשהוא ישן אני הולכת אליו כל הזמן לבדוק אם הוא נושם. לפעמים בארבע בבוקר אני מתעוררת והולכת אליו. מחשבות כגון "אולי חם לו מדי והוא מזיע" יכולות להכנס לי אל תוך החלום ולהעיר אותי. מיד אני רצה אליו... והוא כבר כמעט בן שנה...

אני חושבת שאת אמא נפלאה ונהדרת ושעם הזמן את תדעי זאת בעצמך והאמהות הזו לנועה - וגם לשני הילדים שאיבדת וזכרם תמיד תמיד ילווה אותך בכל אשר תפני - תמלא אותך בדברים הכי טובים.

נועה בת מזל שאת אמא שלה ואת בת מזל שנועה היא שלך.
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'מקסימה שלי, שאני לא אספר לך את'
מקסימה שלי, שאני לא אספר לך את
22/01/2005 | 21:52
5
סיפור האמבטיה שלנו, כמה פחדתי לעשות את זה.
תודה על התיחסותך ומקווה שגם נועה תרגיש שהיא בת מזל , אני כל הזמן מודה לה שהיא בחרה בי כאמא שלה.
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'טוב שכתבת'
טוב שכתבת
22/01/2005 | 11:50
3
9
נוריתי, שמחה מאוד מאוד שהחלטת לכתוב (ואגלה לך סוד, מאחורי הקלעים התבשל לו שרשור כזה לפתיחה בראשית השבוע, אבל אני שמחה שהקדמת אותי).

רק עכשיו קראתי וסליחה שמגיבה באיחור. אחרי שתכננתי מה לכתוב לך, ראיתי שכבר כתבו ממש הכל: למעשה, יש להבחין בין התחושות הטבעיות שבאות עם ילד ראשון ובין התחושות של ההצלחה לאחר האובדן. אצלך זה בא יחד ולכן כה מציף.

אני זוכרת באימה את היום הראשון שלי עם הסופגניה לבד. "איך אשמור עליה?" "אם יקרה לה משהו?" "מי בכלל נתן לי רשיון להורות?" כתבתי כבר פעם ואכתוב שוב: הורות היא התיידדות עם החרדה. בהתחלה החרדה מאוד מציפה (בכלל לא בטוחים שיש לגוזל הקטן יכולת לנשום לבד בלי לשכוח) ועם הזמן תופסים בטחון ואפילו, תאמיני או לא, מתחילים לתת עצות טובות לאחרים (עוד כמה חודשים ואת הגורו של הפורום בעינייני הורות). בהדרגה לומדים לאפשן את החרדה במקום הראוי לה ובעיקר, לבטוח ביכולת שלהם להתפתח בצורה נבונה, טובה ותקינה. ככה הם מתוכנתים ולמעשה, צריך מאוד להשתדל כדי להרוס את זה (אפרורפו, פעם שאלו את אמא שלי איך מגדלים ילדים מוצלחים והיא ענתה "משתדלים לא להפריע להם". כמה שהיא צודקת)

הורות לראשונה היא דבר מטלטל ומפתיע בעוצמתו, האחריות הלא נגמרת, המשרה של 26 שעות ביממה, הצורך ללמוד כל כך הרבה דברים חדשים תוך כדי תנועה ובתנאי פתיחה קשים (גוף אחרי הריון, בטן אחרי ניתוח וכו') בקיצור: קשה. ובניגוד למה שמבטיחים בסרטים גם לא תמיד מתאהבים בשניה הראשונה. זה יכול לקחת זמן. זה טבעי ושכיח.

על כל זה מתיישבים אלצך גם הרגשות הקשים של האובדן. מי שאיבדה הריונות ראשונים חוותה אבל עמוק ביותר, אבל למעשה לא הבינה עד תום מה איבדה ומה זה ילד. עכשיו פתאום את קולטת באופן מוחשי יותר מה איבדת שם. עולם ומלואו. לוקח זמן לעכל זאת ולהפנים. זה למעשה עיבוד אבל מחודש. זה בטח יותר מורכב כנועה (המדהימה) מזכירה לך את אייל. מנסיוני, אחרי טלטלה גדולה וחישובי "מה היה אילו" ומי נולד על חשבון מי והכי קשה, אם הם היו נולדים המשמעות הבלתי נסבלת היא שצריך לוותר עליה, מגיעה ההכרה שככה קרו הדברים וזו המציאות ולא תעזור הפנקסנות שלנו, היא חיה, היא כאן, היא עולם ומלואו והם לא כאן. מותר, צריך ואפשר להתאבל עליהם, אבל זה לא במקום שמחת החיים, זה לידה.

אוהבת אותך מאוד מאוד מאוד ושמחה שכתבת. את האמא הכי הכי בעולם וזו, למעשה, הסיבה שכל הרגשות הללו עולים בך.
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'אמא של פילפילון, מסכימה עם כל מילה'
אמא של פילפילון, מסכימה עם כל מילה
22/01/2005 | 19:32
7
כתבת כל-כך נכון, פשוט מדהים, כל מילה בסלע.
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'בדיוק השבוע דיברתי עם חמותי'
בדיוק השבוע דיברתי עם חמותי
22/01/2005 | 20:28
4
והיא הזכירה לי איך ביקשתי ממנה בבישנות אם היא יכולה לבוא, כשהקטנה היתה בת שבוע, כדי לשמור עליה בזמן שאני חופפת ראש במקלחת.
פתאום נזכרתי ברגשות הפחד האלו - לא להשאיר אותה שניה לבד.
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'תמיד כיף לקרוא אותך כי תמיד יש לך'
תמיד כיף לקרוא אותך כי תמיד יש לך
22/01/2005 | 21:56
3
פנינים ודברי חכמה להעביר לנו.
אני שמחה שכתבתי כי התגובות של כולן גרמו לי להבין המון דברים שאמנם ידעתי עליהם אך קיבלתי עבורם לגיטימציה.
מקווה באמת להרגיש מתישהו אמא טובה.
תודה לך ולתמי חברותיי היקרות שעודדתם אותי לכתוב ואת יודעת כמה אני אהובת אותך ועד כמה את אדם מיוחד עבורי ווו....רק תעצרי אותי..
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'יושבת וחושבת...'
יושבת וחושבת...
22/01/2005 | 16:00
4
5

מה בעצם אני מרגישה? קראתי אותך שוב ושוב, ואני מחפשת את התחושות שלי כדי לספר ולשתף. הכל כל כך מבולבל. ההורות האינטנסיבית הזו, שלא משאירה לי רגע לעצמי. ימים בלי הפורום ואני מרגישה כל כך מרוחקת פתאום. שקעתי לתוך מעגל הנקות, חיתולים, טיפולים - ואין יותר עדי. אין רגע לעצמי. אתמול ממש ישבתי ובכיתי אחרי ששמעתי חברה אומרת שהיא תתקשר אלי אחרי החדר כושר, ואני קינאתי. ואח"כ חשבתי כמה זה מטומטם - הרי זה מה שרציתי. יש לי ילד מקסים, ואני לא ישנה מהסיבות הנכונות. אז מה הבעיה? אצלי הבעיה נפתרה יחסית בקלות - החצי שלח אותי לישון שעתיים בשקט, וכשקמתי הכל היה פתאום יותר קל.
אני חושבת שתהליך השחרור של נעמי מתחיל אצלי. המחשבות עליה פחות קשות וכואבות. אולי זה כי אין לזה זמן, כי כשהראש על הכרית - אני נרדמת מיד. אולי זה עוד יגיע. אבל אני רוצה להאמין שהגעתי לאיזו מנוחה מסוימת. אני לא כועסת על היותו תחליף נעמי. כי הוא לא כזה. הוא בזכות עצמו.
יש לי המון פחדים. כמו שפילפילונת כתבה - הורות היא מצב חרדה קבוע. אתמול בלילה קמתי איתו מהמיטה והחלקתי. לא קרה כלום, הוא נשאר בידיים שלי - אבל הלב צנח לתחתונים. וגם אני הולכת לבדוק אם הוא נושם, אם עברה יותר משעה ולא שמעתי אותו. אבל אני חושבת שזה נורמלי. אפילו מתבקש.
ואם פילפילונת צודקת גם בשאר דבריה (כמו בד"כ) אז מתישהו נרגע, נתחיל להאמין שזה קרה ואנחנו אחרי, ואולי נתחיל להנות (וגם תהיה סוף סוף שמש ונוכל לצאת החוצה...)

נוריתי - מחכה כל כך שתבואי, מתגעגעת...

עדי

הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'לא רק להרגע, אפילו תחשבו'
לא רק להרגע, אפילו תחשבו
22/01/2005 | 20:29
4
שזה מצחיק יום אחד, באחריות...
תשבו אצל חברה שהולכת להיות אמא טריה בסלון ותצחקו על עצמיכן והדברים שעברו לכן בראש בתחילת ההורות.
זה מאדלא מצחיק שזה קורה, אבל אחר כך באמת נרגעים, מתרגלים, מתידדים כמו שאמא של פילפילון הגדירה את זה.
מבטיחה לכן שבעוד כמה חודשים כבר תרגישו מומחיות.
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'יקירתי קודם לך וליוגי המדהים'
יקירתי קודם לך וליוגי המדהים
22/01/2005 | 22:02
2
4
{אני בונה על שידוך, יש מצב?}
גם בי לפעמים עולות תהיות שאני כל כך מרוכזת בטיפול בנועה שאני שוכחת מכל העולם, ובעיקר מעצמי ואפילו התעצבנתי קצת שלא יכלתי לצאת ביום ראשון לטייל כי היה קר ורוח, ומיד לאחר מכן נזפתי בעצמי, מה האנוכיות הזו, הרי כל כך חיכית לזה?
כולם איחלו לי לא לישון מהסיבות הנכונות והיום אני אתן מאתיים יורו על כמה שעות שינה טובות, אבל באמת לא מעיזה להתלונן.
מקווה להירגע וגם להתחיל לשחרר ולהנות מהסטטוס שכה ייחלתי לו.
מחכה בכיליון עיניים להגיע גם כן.
תגידי מתי אפשר לצלצל אליך?
נשיקות
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'איך שידוך ולא ראינו עדיין תמונה?!?'
איך שידוך ולא ראינו עדיין תמונה?!?
24/01/2005 | 10:09
1
4

לא כל כך בקלות אני מוסרת את הגברבר שלי... תביאי לראות את הנסיכה ונעשה סקר! סתם... אני בטוחה שליבו יישבה מהרגע ראשון שהם ייפגשו!

מתי אפשר להתקשר? בכל שעה! אנחנו ערים גם בשעות מאוד מאוד מפתיעות. תשלחי את הטלפון במסר ואולי אני אפתיע אותך...
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'את לא קונה חתול בשק הא'
את לא קונה חתול בשק הא
24/01/2005 | 10:46
4
מקווה שלא תהי ה"חמות" .
אם לא שמת לב יש תמונה בדיוק אחרי ההודעה ואם תרצי אשלח תמונה יותר ברורה ,יחד עם סיפור הלידה שמתבשל לו
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-''
22/01/2005 | 17:04
1
3
מחזקת מה שאמרו קודמותי,וכמה שלא מתכוננים להורות...המציאות שונה מכל דמיון,
לא פשוט להיות הורה,ובטח לא עם מטען מקדים כמו שלך.

כשאיתן נולד היו לו עשרות הפסקות נשימה ביום,חלק מהם כאלה שהצריכו החייאה,הוא הפסיק עם הפסקות הנשימה אולי שבוע לפני השחרור מביה"ח,ככה הבאנו אותו הביתה,גור זעיר וחלש ששוקל בקושי שני ק"ג,בלילות הראשונים פשוט לא ישנתי,למרות שהוא היה בעריסה צמוד למיטה שלנו+ביבי סנס,פשוט לא הייתי בטוחה שהוא ימשיך לנשום באופן סדיר....

מה שניסיתי להגיד,הוא שרמת החרדות שלנו לילדים היא עצומה,ותמיד יהיו לנו דאגות אחרות (הנה עכשיו הוא בן ארבע וחצי ואני כבר דואגת אם לא יהיו לו קשיים בכיתה א'...).

תני לעצמך זמן,אל תרגישי אשמה שאת כרגע רק ה"מטפלת" האהבה העצומה תגיע,לאט לאט,תכף היא תתחיל להמיס אותך בחיוכים,ואח"כ יפסקו הקוליקים,ואח"כ היא תגרגר אלייך בצחוק בקול רם,ולא תביני כמה מהר זה קרה.
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'מחכה בכיליון עיניים להנאות הקטנות'
מחכה בכיליון עיניים להנאות הקטנות
22/01/2005 | 22:04
5
ותודה על הדאגה ועל ההתיחסות
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'נורית יקרה'
נורית יקרה
22/01/2005 | 19:34
1
3
פתחת את מפל דמעותי להיום.
מסכימה מאוד עם מי שאמרה לך שחרדות יש כמעט תמיד עם הילד הראשון, גם כאשר לא היה אובדן לפניו. אצלי עם הילדה הראשונה היו המון חרדות. הייתי ממש אמא היסטרית. רואים את זה היום על הילדה, מה לעשות. כשמספרים לי היום איך הייתי מתנהגת אני ממש לא מאמינה. אבל זה הכי טבעי בעולם, ועוד בעיקר אחרי חוויה של אובדן.
היום עם הקטנצ'יק כילד שני, למרות האובדן, יש הרבה פחות חרדות, אני הרבה יותר רגועה, לא קופצת עם כל בכי שלו, כבר יודעת כנראה למה לצפות.הדאגה העיקרית שלי עם התינוק, היא אותה אחת שהיתה לי כשהוא עוד היה בבטן, ושיש גם לך היום, הפסקת נשימה (בבטן חרדתי מהפסקת דופק). וזה באמת לא עובר לי, ואת הפחד הזה היה לי גם עם הגדולה. היא ישנה על בייבי-סנס עד גיל שנתיים (כי שמעתי איפהשהו על מוות בעריסה לאחר גיל שנה...), וגם הקטן צמוד היום לבייבי-סנס.
אני חושבת שעצם זה שלא ראיתי את העוברית (שמרתי תמונות לזמן מאוחר יותר) עזר לי להשאיר אותה בתור משהו ערטילאי יותר ולא להפוך אותה ממש לילדה, לפחות בזיכרון. לא יודעת איך ארגיש אחרי שאעיז לפתח את התמונות. כרגע אני משתדלת קצת להדחיק את נקיפות המצפון כלפיה ולהנות ממנו. אבל כנראה שגם זה עוד יגיע.
רוצה כל-כך לתת לך חיבוק גדול, ולהבטיח לך שהכל עוד יסתדר, כי אני בטוחה שזה יקרה. תני לזמן לעשות את שלו. תהני ממנה, מכל חיוך שלה שעוד יבוא. ותני לה לאט לאט לעזור לך לרפא את הפצעים.
אוהבת
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'ואל תבכי, זה נותן לי'
ואל תבכי, זה נותן לי
22/01/2005 | 22:05
3
להרגיש רע שמישהו בוכה בגללי לא התכוונתי., אבל גם את אחרי לידה וההורמונים חוגגים אז לא צריך הרבה בשביל לגרום לך לבכות.
תוד יקרתי
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'הכול כבר נאמר כמה טוב שיש תמיכה כזו'
הכול כבר נאמר כמה טוב שיש תמיכה כזו
22/01/2005 | 21:20
5
במיוחד לכמונו שלא נמצאות בארץ וחיות בתרבות אחרת, מנהגים ושפה שונה ממה שגדלנו. ובמיוחד חסרה המשפחה והמעגל הרחב של אנשים, כמו שיש רק בארץ.
את האובדן, הכאב והסבל שעברת לא ישנה שום דבר. זה יישאר תמיד בזכרון, אולם תנסי להתמקד במתוקה הורדרדה הזו ולראות את אושר הצמיחה שלה. לא הייתי במקום שלך, האבדנים שלי היו בשלבים מוקדמים. ולכן אולי לא מקומי לבוא ולענות.
לענין החרדות והחששות, אני חושבת שהם עוברים על כל אם חדשה, ואפילו אם וותיקה נלחצת כשהתינוק בוכה ולא תמיד יודעת בדיוק מה הוא רוצה. או כשהיא כבר 5, 6, שעות על הידיים, זה מתיש ומעייף ומתסכל אבל חיוך אחד שווה את זה.
עם התיקתקים גם אני מסתבכת ובאמבטיה אני מחזיקה אותה חזק.
לספר לך שיש גם חששות כשהם גדולים יותר- לא יודעת אם זה יעזור. כשמישהו מעליב אותם בכיתה- את בוכה יחד איתם, כשהגדולה שלי יצאה בגיל 11 לשליחות של 3 שבועות למדינה אחרת, את חושבת שישנתי טוב ?
לא רוצה להפחיד, אבל כמו שכתבו לך תחושות הדאגה והחששות לא נעלמים. אין מה לעשות אנחנו אנשים רגישים וגם אם העינים אדומות לא צריך להתנצל לאף אחד.
מקווה בשבילך שתמצאי את הדרך הנכונה ואם הפורום הוא מה שעוזר- אז אחלה.
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'נורית יקרה שלי'
נורית יקרה שלי
22/01/2005 | 22:32
3
הורות היא לא דבר פשוט, ממש לא, ואת זאת אני אומרת כאמא ותיקה כל כך, כבר כמעט 13 שנה.
אני מניחה שאת כל מה שאכתוב להלן (וזה יהיה ארוך) כבר אמרתי לך במהלך השהות הארוכה שלי אצלך בצרפת, בכל שיחות הנפש הארוכות שניהלנו, אך בכל זאת אכתוב לך שוב.
אני לא מאמינה באגדות של ההתאהבות המיידית בתינוק, אני לא מאמינה שזה טבעי לדעת מהרגע הראשון בדיוק מה בכלל קורה לנו בחיים החדשים כהורים ואיני מאמינה שיש הורה כלשהו שמתפקד כהורה מושלם מהשניה הראשונה ויודע מה צריך לעשות בכל רגע נתון. אפשר להשתדל, אפשר לנסות, אבל לעולם לא נהיה מושלמים.
הורות היא מקצוע נרכש, הוא נרכש בהרבה דם יזע ודמעות (ובמקרים כשלנו- בהמון דמעות...).
עדיין איני מכירה את ההורות שאחרי אבדנים, ההורות שלי התחילה שנים רבות לפני שידעתי שקיים מושג של אבדן הריון, ובכל זאת, אני נזכרת בלידתו של בני הבכור, לפני קרוב ל-13 שנה, הייתי אמא צעירה, מלאת תקווה, עם המון ביטחון עצמי (אין לי מושג מאיפה הוא הגיע אלי), מאד סמכתי על עצמי ולא רציתי בכלל עזרה של הסביבה, היה לי ברור שאצליח ואזרום עם כל מה שיבוא.
קצת התאכזבתי מהרגשת הבייבי סיטר, כל העת ליוותה אותי הרגשה שזהו תינוק שאני רק שומרת עליו, ועוד מעט תגיע האמא האמיתית שלו ותיקח אותו, כי אני הרי לא אמא באמת, רק משחקת בנדמה לי, אמנם מספקת את כל צרכיו, משתעשעת איתו, אך לא ממש.... נו... לא ממש מאוהבת... רק עובדת נורא קשה על מנת לרצות ולספק אותו.
ואז, כשהוא היה בן ארבעה שבועות, ירדתי לטייל ברחוב איתו בעגלה ועם הכלב ברצועה, בקיצור, בשלב כלשהו התינוק בכה, אני הרמתי אותו מהעגלה ובדיוק באותה שניה הכלב ראה כלב אחר מעבר לרחוב, נתן משיכה חזקה ברצועה, ואני... השתטחתי על הריצפה עם התינוק בידיים...
איכשהו באינסטינקט תוך כדי נפילה הצלחתי להסתובב כדי שהתינוק לא יפגע, נפצעתי כולי (ברכיים, מרפקים, אצבעות, סנטר- הכל זב דם) והתינוק? השתפשף מעט בראשו.
ורק אז, ברגע ההוא, כשהייתי מלאת חרדה למראה התינוק הצורח כשעדיין איני משוכנעת שאכן לא אירע לו דבר, רק אז הבנתי עד כמה אני אוהבת אותו, ושאהיה מוכנה בכל רגע למסור את חיי עבורו. ולהזכירך!!! הוא היה כבר בן 4 שבועות!!!
לא קל להפוך להורה, ואמהות לא מתפרצת בשניה שחותכים את חבל הטבור, והטיקטקים שמסתבכים לך מסתבכים רק בגלל שהילדה כבר צורחת ורוצה לאכול, ואיכשהו אנחנו חושבים שאם היא צורחת אז כלו כל הקיצין, ולא כך הוא, אך לוקח זמן להבין שלא יקרה כלום אם הילדה תצרח דקה או שתיים עד שתקבל את הבקבוק, ואפשר לנסות לסגור את הטיקטקים לאט כמו שצריך למרות הסירנה העולה ויורדת. הרי זה ברור שדברים כאלה קורים כמו בחוק מרפי, ככל שתנסי לסדר מהר יותר- זה יקח יותר זמן.
זה לא קל להסתכל בפניה הענוגות ולגלות בהם פתאום את פניו של אחיה הגדול ז"ל, זה מצב שלא הייתי בו, והאמת שאני לא בטוחה שכשאזכה לראות את התינוקת שלי אוכל להשוותה לאחותה המתה (רק אחת ראיתי, את שלושת האחרים לא) אך אני מניחה שזה לא פשוט, ולמרות זאת, אל תשכחי שהסחרחורת שתוקפת אותך, היא לא רק בגלל זה, אלא גם בעיקר מצב הדם שלך מאז הלידה, וההמוגלובין הנמוך כל כך.
את צריכה להיות מאושרת-זה נכון, קל להגיד- קשה ליישם, ומצטרפים לחגיגה ההורמונים המשתוללים, שאגב משתוללים גם אצל כל אשה נורמלית שחווה לידה נורמלית, אך אל תשכחי, אצלך היה זה הריון לא של 9 חודשים אלא הריון של שלוש שנים!!! וכל כך קשה לעשות את הסוויץ' משנים של תקוות וספירת השעות בין בדיקה לבדיקה, להכרה שזהו, היא הגיעה, היא כבר כאן ואפשר לנסות להישען אחורה ולנשום לרווחה.
הכי חשוב זה שלא תצפי מעצמך ליותר מידי, קחי כל יום ביומו, וזה שאת מתענגת על הילדונת המדהימה שלך לא אומר לרגע ששכחת או תשכחי את הבנים, את לא תשכחי אותם, לעולם לא, אבל גם את וגם נועה זכאיות ליהנות זו מזו, וזה לא על חשבון אף אחד, גם לא על חשבונם, למרות שהיא נמצאת כאן בגלל אבדנם.
אולי כדאי באמת לאמץ את הצעתה של קשת, לשחרר את הבנים, לבקש מהורייך שבשמיים לשמור עליהם, לחשוב ששלחת להורים האהובים שלך מתנה נפלאה, את הנכדים שלהם שיהיו לידם, ואולי זה ישחרר מעט אותך?
זה יקח זמן יקרה שלי, גם רומא לא נבנתה ביום אחד, אבל אין לי ספק מהיכרותי העמוקה איתך, שאת תהיי אמא נפלאה, אני בטוחה שאת כבר – אבל עדיין לא מסוגלת להודות בכך אפילו בפני עצמך.
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'רווח והפסד'
רווח והפסד
22/01/2005 | 22:44
1
3
נורית יקרה
קודם רק אומר לך שמהתמונה היא פשוט נראית דבש אמיתית...

לפני כשנה ישבנו כמה בנות פורום "אובדן" עם גילי דר ויעל דורון במפגש תמיכה מאד מיוחד. לקראת סיום גילי שאלה מה הפסדנו בעקבות האובדן ותוך שניה כולם דווקא דיברו על הרווח. ככה זה כשאנחנו אופטימיים. ומזל שכך!
ואז הגיע תורי. ואמרתי שהרווחתי את טל שלי. בפעם הראשונה בחיים שלי אמרתי את זה במפורש, שלולא האובדן, לא היה מגיע ילד הזהב הזה לחיי.
אח"כ הגעתי הביתה והתחפרתי במיטה בעצב ותהיתי בקול, באוזניי בעלי, מה היה קורה אילו... האם לא היה לנו טל? איך אפשר בלעדיו?
בעלי, מייד קטע את קו המחשבה הזה ומסרב בתוקף להכנס לדיונים שכאלו. זה לא מוביל לשומקום ודי!
אני לא מאמינה יותר מדי בגורל אבל אני מאמינה שכנראה כך היה צריך להיות...
אני בטוחה ויודעת, שבאותו הריון, התינוקת שלי קיבלה ב- 9 חודשי היווצרותה את מלוא האהבה שהיתה זקוקה לה ולכן לא נזקקה ליותר. אח"כ הגיע ילד שממלא אותנו בכ"כ הרבה אהבה שכנראה ככה עושים חשבונות שם למעלה...
אני גם יודעת שבהריונותייך הקודמים להריון עם הדבש, נתת להם את מלוא האהבה, no matter what. נכון?
אין לי דרך לנחמך או לומר לך שבטוח תהיי רגועה יותר אח"כ. אבל אני חושבת שעצם היכולת לחלוק עם אחרים, לדעת לקבל עצות וסיוע, עושה את ההבדל בינך לבין אותה דודה שפשוט היתה כנראה לבד עם כל חרדותיה וקשייה. לפני 30 שנה לא נראה לי שהיו כ"כ הרבה אופציות לפרוק את אשר על ליבנו ולדעת שאנחנו לא לבד בקלחת הזו.
את לא לבד. מבטיחה לך שלא. קיראי איזו הודעה של טינקר מלפני זמן קצר שדומה נורא לשלך ודעי שכולנו באמת חרדות יותר, ואוהבות יותר, ובעיקר מעריכות יותר את פרי ביטננו ואת הנס הגדול שקרה לנו.
נשיקות לנעה
איתך.
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'תודה על התובנה שנתת לי'
תודה על התובנה שנתת לי
24/01/2005 | 08:24
4
קל יותר לחשוב שבאמת בתקופת ההריון נתתי לאייל ולאביתר את כל האהבה בעולם, דיברתי אילהם, שרתי להם וליטפתי את הבטן כל הזמן, הייתי אצל כמעט 12 רופאים מומחים מכל רחבי צרפת, התייעצתי עם ברונשטיין הגדול ואפילו עם הרב פירר.
עשיתי מבחינתי הכל למען בני, כולל סבל פיזי, אז באמת אוכל אנסה להתחיל לראות דברים בצורה הזו.
כן הדבש היא אכן רווח נטו.
תודה
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'נורית יקרה '
נורית יקרה
22/01/2005 | 22:46
1
2
אני שמחה מאוד שהעלית את מה שאת מרגישה כאן. זה דיון מאוד חשוב, ואין מקום אחר שאפשר להעלות אותו - אז תודה לך (וגם לתמי ולפילפילה שעודדו אותך ).

נורית - ראשית אני רוצה לומר לך - אמנם לא הכרתי אותך במציאות, ולא ראיתי איך את מטפלת בנועה המתוקה שלך, אבל לפעמים אפשר להכיר אדם בחיים הוירטואליים יותר מאשר בחיים. נדמה לי שהספקתי להכיר אותך, ואני יודעת שאת אמא מצויינת. מלאת אהבה ורוך ואכפתיות. אין לי ספק שהאמהות שבך שחיכתה יותר מדי זמן למימושה בפועל, זוכה סוף סוף לצאת מן הכח אל הפועל בצורה הטובה ביותר.

אני מצטערת לקרוא על הקשיים שאת עוברת. אני מסכימה עם כולן שהרגשות שאת מתארת נורמליים, אני גם מרגישה אותם, אבל לדעתי העוצמות של הפחדים והדאגות ורגשות האשם קופצים מדרגה אחרי האובדן. אני נזכרת בלידה של הבכור שלי - הייתי כל כך שלווה ובטוחה בעצמי ובו. לא פחדתי שמשהו לא בסדר - ידעתי שהוא מושלם (וצדקתי ), גם לא היו לי רגשות אשם, אלו דווקא הופיעו אחרי שנקרעתי בין שניים אחרי הלידה של השני.

אחרי האובדן - אני מחכה למשהו שישתבש. אני מלאה רגשות אשם כלפי הפצפונת- שאני לא מפתחת אותה מספיק, שאני לא מדברת איתה מספיק, וכו' וכל זה מלווה בכעס כלפי עצמי - שאחרי כל כך הרבה זמן של המתנה, אני לא משכילה לנצל את המתנה שניתנה לי יותר טוב.
כך גם לגבי החרדות, שכבר העליתי אותן כאן על הכתב. מעולם לא חששתי לפני כן שהתינוק ימות בשנתו, ודווקא עכשיו אני מוצאת את עצמי בודקת אם היא נושמת. כשהיא שקטה מדי - אני קופצת מדאגה באמצע הלילה, וכשהיא נושמת בקול - אני דואגת שהאולי היא חולה. בקיצור - שום דבר לא טוב. תמיד מוצאת סיבה לדאגה. בתוכי אני כבר יודעת שהיא בסדר גמור, אבל יש לי ימים כאלה, שאני עדיין מפוחדת.
ויש לי את הספירה הזו - היא כבר בת חודש - יופי, לפחות אם היא תמות עכשיו - אפשר לשבת שבעה. היא בת חודשיים - מעכשיו אם תפרוץ מחלת חום פתאומית אי אפשר ללכת ישירות לחדר מיון. לא מאמינה שאמא נורמלית חרדתית ככל שתהיה חושבת על דברים כאלו. זה רק אנחנו עם העבר שלנו.

אז - אני מצטרפת לכל קודמותי שאת נורמלית מאוד. לטעמי, דווקא בגלל האובדן, ולאו דווקא בגלל עצם ההורות. אני כבר מוצאת את עצמי נרגעת קצת יותר, אז אני מאמינה שהזמן שמבלים בחברת האוצרונת, גורם לכך שמתרגלים למציאותה ולממשותה ולעובדה שהיא לא עומדת לעזוב אותנו כל כך מהר . אולי זה שלב קצת יותר ארוך של הסתגלות שאנחנו צריכות לעבור עד שנגיע אל המנוחה והנחלה, ואולי תמיד יהיו לפעמים פחדים קטנים לצד האושר הגדול.
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'אני קוראת את כל התגובות המדהימות'
אני קוראת את כל התגובות המדהימות
24/01/2005 | 08:31
4
של כולכן ובאמת מגלה שאני לא ה"דפוקה" היחידה, שכולנו מסתבכות, חרדות לנשימות, וחושבות מה יהיה אם?
לדוגמא בעוד שבועיים נועה תצטרך לעבור חיסון וגיסתי אמרה לי שהיא עלולה לקבל חום גבוה, אני כבר נכנסתי לסרט, והתחלתי לחשוב על פרכוסים ומה אני יעשה אם וכאשר?
אנו אכן מבלות המון יחד, ואני מביטה כל יום מחדש ומנסה להתרגל למצב החדש שהיא כאן בשביל להישאר.
תודה
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'נורית מתוקה שלי'
נורית מתוקה שלי
22/01/2005 | 23:04
1
4
קראתי לא פעם ולא פעמים את מה שכתבת ובכל קריאה חייכתי קלות על  שהנה אנחנו שוב זהות ובכל זאת לקח לי קצת זמן לעבד הכל ולכתוב לך
שאכן אחרי שדיה נולדה האושר היה כל כך עילאי שבאיזה שהוא מקום בחרתי שלא לחשוב, להתעסק בילדי שאינם עימי אך בדצמבר החודש שאיבדתי אותם ה"מכה" נחתה בפניי והייתה כל כך קשה פתאם הבנתי שלא באמת הדחקתי אותם אלא שפשוט בחרתי שלא להוציא את מה שבתוכי החוצה ושהנה הבלון התפוצץ.
פתאם קלטתי שלא פעם אני מחפשת בה את הדמיון לאחים שלה (ואני לא זכיתי לראותם אלא רק לשמוע את תיאורם) או כואבת על שאינם או מחשבת איך הייתי מצליחה להיות אמא לשלושה קטנטנים ועוד ועוד חישובים עד שלאחרונה חלמתי חלום ולדעת אישי הוא הפיתרון שלי לרגשות האשם שבי (עליו אספר לך אח"כ)
כמוך עד היום אני ניגשת לבדוק האם היא נושמת או מחפשת "פגמים" כמו שהאיש אומר (ראיה, תנועות ידיים, בצקות וכו') ובעיקר מתקשה להאמין שהיא שלי ורק שלי (טוב וקצת גם של החצי) ושאני מאושרת כל כך.
לפני כמה ימים סיפרתי לאבא שלי שכבר כחודשיים עין אחת שלי דומעת כל הזמן ושממש אין לי שליטה על כך ושאלתיו האם הוא יודע למה
אבי החכם שאל איזו עין דומעת וכשעניתי לו שעין שמאל  הוא אמר שצד שמאל של האדם מסמל את עברו ושעיני דומעת על כל הכאב והעצב שחוויתי  - בקיצור שאני בוכה עדיין על אובדן בניי.
נורית מתוקה אני כל כך מבינה את הרגשות שמציפים וגועשים ויכולה לומר לך אחרי שמונה חודשים של ניסיון שלאט לאט הכל מתאזן ומקבל את מקומו הנכון
ושאת אמא נפלאה לילדה מדהימה

קטיה

הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'אוהבת אותך'
אוהבת אותך
24/01/2005 | 08:33
לצפיה ב-'הי נורית,'
הי נורית,
23/01/2005 | 00:49
3
5
מצטערת שלא הגבתי קודם - כולנו עם שפעת אחת גדולה, ואני לא מגיעה למחשב.
כמו שאת יודעת, אני מכירה את מבוך הרגשות הזה באופן אישי ביותר, ואיתו את רגשות האשם של "אולי אני לא מטפלת בה כמו שצריך" ואיזו מין אמא אני, שהעצבות מוהלת כל שמחה שלי, וההורמונים וחוסר השינה מוחקים את פירורי ההנאה שעוד מתגנבים להם לפעמים.
אני זוכרת שפעם, בפורום של הבורדרים, נכנסה מישהי אחרי לידה, ושאלה שוב ושוב (בכמה הודעות נפרדות, ובמין תחושת שליחות), למה לא מדברים על מה שקורה אחרי הלידה. ואני זוכרת שחשבתי לעצמי, תמימה שכמוני, מה ז'תומרת לא מדברים? בטח שמדברים. הרי כבר עשיתי ל-י' בוחן פתע לזיהוי סימנים של דיכאון אחרי לידה, וכ"כ הרבה פעמים שמעתי שהחודשים הראשונים הם מאוווד קשים, פיזית ונפשית, אז כמה קשים הם כבר יכולים להיות? ואיך בכלל משהו טוב יכול להיות קשה אחרי כל הרע?
אז זהו, שהקושי הפתיע (וכמעט הכריע) גם אותי. ההסתבכות בפעולות הפשוטות ביותר, הדאגה המשתקת הזאת לבריאות שלו, רגשות האבל שצפו להם בלי התראה. לא ידעתי, ולא יכולתי לדעת, כי כנראה יודעים באמת רק כשאת שם, כמו שאת/אתם עכשיו.
החדשות הטובות, שגם אותן מספרים לך וקצת קשה לך להאמין, הן שזה משתפר, מאוד. ממרומי שנה ויומיים של הורות פעילה (שזה ממש לא הרבה זמן, ואת עוד רגע שם), אני יכולה לומר לך שאני כבר מרגישה אמא לכל דבר, ואפילו (שששש, לא לגלות) אמא די טובה. ברור לי שהדרך עוד ארוכה, אבל הצעד הראשון נצעד.
והנה קטע של שיר, שחשבתי עליו כשקראתי את מה שכתבת, ושיניתי אותו קצת בשבילך (סליחה, ריטה):

הזמן הוא לא רופא,
הוא רק מביא הקלה
הוא עושה את שלו, היא את שלה
תהיה פה אהבה גדולה.

ואין לי בכלל ספק שתהיה, עם נועה דבשית כזאת והורים נהדרים כאלה.

לילה טוב
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'חייבת לך מסר ומצטערת על התמהמהותי'
חייבת לך מסר ומצטערת על התמהמהותי
24/01/2005 | 08:36
2
4
בנתיים חיבוקים ואיחולי ענקיים לגבר המדהים שלך להולדת שנה.
{מתה על העיניים שלו}
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'אוהבת אותך קחי את הזמן.'
אוהבת אותך קחי את הזמן.
24/01/2005 | 10:16
1
3
ותודה על המזלטובים - רוצה תמונות שלו עם הידיים בעוגה?
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'בטח'
בטח
24/01/2005 | 10:47
3
לצפיה ב-'מאוד שמחה שכתבת - למרות שזה מפחיד'
מאוד שמחה שכתבת - למרות שזה מפחיד
23/01/2005 | 09:08
1
6
כשהייתי בתקופת ההפלות של חיי, בעלי ומשפחתי לחצו שמספיק.  שאפסיק עם הטיפולים ועם ההפלות החוזרות ושאי אפשר יותר. משפחתי העלתה את אפשרות הפונדקאות - אולם החצי הטוב שלי התנגד. לא התאים לו לדימוי שלו, לחיים שלו, לאופי שלו ...לחלוטין לא התאימה לו הרפתקה כזו.
הסיבה שנכנע היתה התקווה כי ביום בו יוולד לנו ילד משותף ולא משנה באיזו דרך (בסוף הוא כבר השתכנע גם לאימוץ)  - יחזור החיוך לפני.
ואני הבטחתי לו, שתינוק יגרום לי מידית לחייך. להיות מאושרת.
בשבועות האחרונים אני מבינה כי ההבטחה שנתתי היא הבטחת סרק. יותר ויותר אני רואה שאין מצב בו תוולד הילדה ואני אחייך באושר אין סופי וקמטי היגון שלי ימחקו. אני מבוהלת מהאפשרות שהבת שתוולד תהיה דומה לתאומות שלי. מהן נפרדתי ולא לגמרי.
תודה שכתבת. אני אתן לו לקרוא. אולי הוא יבין אותי יותר. וגם כשתרגישי יותר קל, תכתבי בבקשה שכך הדבר, כדי שאני אדע שבכ"ז יש סיכוי.
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'תודה רבה לכולכן'
תודה רבה לכולכן
24/01/2005 | 11:13
3
לצפיה ב-'נורית יקרה'
נורית יקרה
23/01/2005 | 12:52
1
7
אני קוראת את מה שכתבת וכבר יומיים אני מנסה להגיב אך לא מצליחה.
ביום שישי נסעתי לבד באוטו ופתאום התחלתי לבכות.
פתאום נלחצתי מזה שאין לי יותר לבד פעם בשביל לצאת מהבית פשוט נכנסו החצי ואני לאוטו  ונסענו. עכשיו אנחנו צריכים ביביסיטר בשביל כל יציאה משותפת. פתאום נלחצתי מזה שיש יצור חסר ישע שתלוי בי ב 100%.
ולא הצלחתי להבין את עצמי הרי כל כך רציתי את התינוקת הזאת. במשך שנה וחצי ניסינו להביא אותה.
ואז חזרתי הביתה והלכתי לישון לאיזה שעתיים בזמן שבעלי שמר על האפרוח שלנו. וכשקמתי דברים נראו אחרת. הפסקתי לכעוס על העולם ופתאום לא כולם עצבנו אותי.
יש לי התקפי עצב. אני מאשימה בהם את ההורמונים ואת העיפות שלי.
נורית יקרה הורות זה לא דבר פשוט ולוקח זמן לעכל את זה.
בדיוק אמרתי לחצי אתמול שאני כל הזמן חושבת שהילי היא אחת הילדות של אחותי שאני שומרת עליהן ועוד מעט היא תבוא לקחת אותה. אני לא מעכלת שהיצור המושלם הזה שישן לי בסלון היא הבת שלי.
אני בטוחה שעם הזמן העיפות תירגע, נעכל את האושר הזה ודברים יזרמו לנו יותר טבעי.

נשיקות
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'מסתבר שהאמהות הטריות עוברות כמעט'
מסתבר שהאמהות הטריות עוברות כמעט
24/01/2005 | 11:15
7
את אותן תחושות והעיפות חוסר השינה המבורך הזה שכל כך חיכיתי לו מוסיך לתחושת הדיכאון, כי אין כמו שנת לילה והקטנה מחליטה להפוך את היום ללילה ולהפך, אבל מותר לה.
מנשקת אותך ומקווה שנוכל כולנו להיפגש בקרוב.
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'כמה מקום יש למה שכתבת'
כמה מקום יש למה שכתבת
23/01/2005 | 19:36
5
הורות - כמה היא לא פשוטה.
בדיוק היום חשבתי על זה.
כשהסופגניה נולדה, פחדתי לצאת איתה מהבית.
הייתי בטוחה שיקרה לה משהו רע מחוץ לבית, מחוץ לידיים שלי.

אני זוכרת את הנסיעות הראשונות לטיפת חלב, או היציאה הראשונה לקנות משהו במכולת, או קפיצה של 5 דקות לחנות ממול.
שלוש שעות הכנה לפני כל יציאה מהבית, ושלושה ימים של חרדה לפני.

ההורות היא אכן תהליך של התחברות לעולם החרדות.
כל הזמן יש על מה לדאוג, ולא כל הזמן מחייכים ומאושרים כמו בפרסומת,
גם אם התינוק הזה הוא הדבר שהכי רצינו בעולם, וגם אם "עבדנו" לקראתו ואיבדנו בדרך אליו, עד שסופסוף הגיע.

ההתחלה היא מהממת בעוצמתה - והחרדות נמצאות במצב שיא.
לאט לאט מתרגלים קצת, עם הזמן וה"וותק" אנחנו קצת מתירים את הרסן, נרגעים.

היום אני יוצאת איתה הרבה יותר בקלות,
ולא בודקת כל הזמן אם היא נושמת,
או אם מישהו נושם עליה.
ולפעמים אני נכנסת להתקלח בלי להכניס אותה בעגלה איתי לאמבטיה (כן, כן... כל הסודות שלי נחשפים פה), ולפעמים אני אפילו ממשיכה לגמור את הביס מהצלחת כשהיא בוכה ולא רצה אליה ישר. היית מאמינה?

תקראי פה משהו שכתבתי - קצת שונה אבל משלב את אותו הרעיון.
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'משהו שעזר לי בכל ההיסטריה הזאת של'
משהו שעזר לי בכל ההיסטריה הזאת של
23/01/2005 | 21:51
13
ההתחלה, זאת הידיעה שקודם כל, אני לא לבד. יש אמהות רבות שככה מתחילות את דרכן. ומלבד זאת, אחים בכורים, אלה שעושים עליהם את כל הטעויות, מבחינה סטטיסטית הם מוצלחים יותר. אז כנראה שהם בכל זאת שורדים את הקושי של ההתחלה. וגם אנחנו.

חבל על הזמן כמה הייתי הסטרית. לא היה לי מושג מי נגד מי. אני זוכרת שכשבתי היתה בת 3 חודשים, עוד אמרתי לאחותי שמבחינתי, אם מישהו היה מאוד מתעקש שאני צריכה להחזיר את התינוקת בבי"ח, לא בטוח שהייתי מסרבת.

עד היום (היא כמעט בת שלוש), אני מתקשה לחשוב על דברים שעשיתי ועל ההלם שהייתי בו אז. אני לא מצליחה לצחוק על זה (כמו ש-ענתש כתבה), ועל חלק מהדברים אני לא סולחת לעצמי, אבל אני מצליחה לקבל את איך שהתנהגתי אז.

תרגישי טוב. עם כל הקושי, זה טבעי, וזה עובר.  

הריון לאחר אובדן -תמיכה >>

הודעות אחרונות

16:38 | 05.05.20 לב שבור13
11:59 | 16.04.20 שירהד1
16:24 | 09.03.20 hope60
21:42 | 07.03.20 אובדתעצות1
13:24 | 17.02.20 secondtime82
11:42 | 05.02.20 secondtime82
15:18 | 03.02.20 שירהד1
11:43 | 31.12.19 irinka2

חם בפורומים של תפוז

חפשו אותנו גם באינסטרגם
חפשו אותנו גם...
פודי תפוז - האינסטגרם החדש כל התמונות של...
חפשו אותנו גם באינסטרגם
חפשו אותנו גם...
פודי תפוז - האינסטגרם החדש כל התמונות של...
בפייסבוק שלנו כבר ביקרתם?
בפייסבוק שלנו כבר...
רוצים להיות תמיד מעודכנים במה שקורה בתפוז?
בפייסבוק שלנו כבר ביקרתם?
בפייסבוק שלנו כבר...
רוצים להיות תמיד מעודכנים במה שקורה בתפוז?

מקרא סימנים

בעלת תוכן
ללא תוכן
הודעה חדשה
הודעה נעוצה
אורח בפורום
הודעה ערוכה
מכיל תמונה
מכיל וידאו
מכיל קובץ