טוב, על זה אני אענה (יצא ארוך ממש)
הותיקות בטח זוכרות אותי מפורום האם, בקצרה - הבכור שלי נולד פגוע ומת בגיל 25 ימים, ההריון השני שלי הסתיים בפלא אחד שהוא כבר בן 3
, השלישי היה הריון כימי
והרביעי ישן עכשיו בחדר הסמוך
. איך עושים את זה? בחיי לא יודעת. ההריון הראשון הסתיים בניתוח קיסרי חצי ידוע מראש. היו לי צירים בגלל ריבוי מטורף של מי שפיר ושמירת הריון משבוע 28. בשבוע 36 הריטופאר כבר לא עזר יותר, היו מוניטורים גרועים ואופס, ניתוח, ילד פגוע והחיים התפרקו לחתיכות ממש קטנות. ההריון אחרי זה היה כבר בלחץ. אני לא העזתי ללכת לקורס הכנה ללידה, לא התעניינתי בהנקה, לא העזתי לקוות שיהיה לי ילד בסוף ההריון. למען הסדר הטוב, ההריון השני היה שונה לגמרי מקודמו. הריון בריא ונטול אירועים מיוחדים. אם לא הייתי בהסטריה, הייתי מגדירה אותו הריון נפלא. הגעתי לחדר לידה עם ירידת מים וצירים, פחד נוראי ואפס ידע. כמובן שהלידה נסתיימה גם היא בקיסרי. אני קצת מאשימה את עצמי בזה כי אני בטוחה שאם היה לי יותר ידע איך אני רוצה שהדברים יזוזו, אולי הייתי יולדת רגיל. מצד שני, לא היה לי בזמנו את הכח לברר דברים, ללמוד ללדת, לעשות דברים של הריון "רגיל". בקיצור, התסבוכת הרגילה. ההורות אח"כ היתה מופלאה. נולד לי ילד ששבר את כל האמירות על "הריון לחוץ ילד עצבני". הוא ישן לילה שלם מיום הוולדו, ינק למופת, היה (עד היום
) ילד לתפארת. לא פחדתי ממנו, לא חששתי ממנו, הכל בא לי הכי טבעי בעולם. ילד פלא שלי
. כשואלים למה אני מתגעגעת לימים לפני שהייתי אמא שלו, אני עונה "לכלום". למה יש לי להתגעגע? ללחצים המטורפים? ללילות המסוייטים? לפחדים הנוראים? לבכי הבלתי נשלט? למרירות שהשתלטה על כל חלקה טובה? הוא הופיע בחיי ושינה אותם לגמרי. ההריון האחרון היה אחר קצת. גם היה לי את הילד שלי הגדול בסביבה, ולא יכולתי להתפרק בלי סוף, גם היה לי יותר קשה והייתי יותר עייפה. פחות פחדתי אבל הייתי מאד מיואשת. בסופו של דבר הלכתי לעשות רפלקסולוגיה. הגעתי למצב שהייתי מוכנה לחנוק גם את האיש וגם את הבן הגדול ולא רציתי להיות במקום הזה. אז הלכתי לעשות משהו עבורי. אני לא יודעת מה עזר, העובדה שאני עושה משהו בשבילי או הרפלקסולוגיה באמת, בכל מקרה זה עזר והייתי הרבה יותר רגועה ונחמדה לעולם. הלידה בפעם היתה בקיסרי מתוכנן, ואני תכננתי כל דבר עד הפסיק האחרון (ככה זה ה-CONTROL FREAKS). כמובן שכדי לתבל את הענין, הגדול מיד נהייה נורא חולה והאיש לא היה איתי רגע שקט אחד, אבל זה כבר סיפור אחר. היתה קפיצת מדרגה בעומס הרגשי בבית שמתחילה להרגע רק עכשיו. בקיצור - טיפים. אין לי ממש משהו טוב.
הדרך הטובה ביותר עבורי להרגע מההריון היתה לחכות לסיומו. הרפלקסולוגיה מאד עזרה לי, אפילו אם זה היה רק פלצבו. התמיכה מהאיש עזרה לי המון. הוא הכח שלי בחיים. (גם המגן מאמו האידיוטית, אבל זה לפורום אחר לגמרי
). אגב, למפלס הלחץ שלי לוקח בערך שבועיים לרדת, אז לא לצפות לשאנטי מיידי.
מה הייתי עושה אחרת? ממרומי היותי אמא לשניים, הייתי עושה קורס טוב להכנה ללידה לפני לידת השני, אבל אז לא הייתי מסוגלת, ככה שזה מעגל קסמים. באיזשהו פלא, הוא ינק היטב למרות דרכו הלחוצה לעולם, אז לשמחתי זה כן עבד יפה.
מה שכן למדתי זה שצריך לעשות מה שטוב *לי ולאיש*. בלי שום התחשבות בצרכים של המשפחה מסביב. אנחנו עברנו את הבום הכי גדול, בלי לזלזל בהדף שעוד אנשים חטפו. אנחנו צריכים להתמודד עם הפחדים שלנו כל יום וכל לילה, ולא צריכים גם את הפחדים של אנשים אחרים. אם הם רוצים להציק, שימצאו עץ אחד להציק לו. ברמה שגם אם הם יעלבו ממני, אז זה לחלוטין לא מעניין אותי. השלמות הנפשית שלי ושל האיש היתה הדבר הכי חשוב סביב הלידות. אנחנו צריכים לקחת את הילד או את הבור הביתה ואף אחד לא צריך להתערב בדרך שבה זה קורה, אלא אם אנחנו בוחרים לערב אותו.
ודבר אחרון. ילד בריא זה כיף אמיתי
אפילו אם הוא בכיין (כמו הדובון שישן עכשיו בחדר השני) ורוצים מדי פעם להחזיר אותו למחלקת תינוקות
. אני מגלה שההורות שלי קלה, לא לחוצה, לא הסטרית, ואני די האמא שהייתי רוצה להיות. לא לגמרי, אבל זה כנראה רגיל. בכל מקרה, אני מאחלת לכולכן כאן המון הצלחה, בטנים עגולות וידיים מלאות דברים טובים.
