לגלישה באתר בגירסה המותאמת לסלולאר
| הוספת הודעה
הגדרות תצוגה

הגדרות עץ הודעות

מאפייני צפייה

הצג טקסט בתצוגה
הצג תגובות באופן
עדכן
1042510,425 עוקבים אודות עסקים

פורום הריון לאחר אובדן -תמיכה

הריון חדש לאחר חוויית אובדן.אבל, כאב, חרדות, אובדן התמימות, ותקווה שבירה ומהוססת - יוצרים מערבולות שלפעמים קשה לצלוח אותן.לאלה מצטרפת פעמים רבות תחושה של בדידות ושל חוסר שייכות: תחושה שאין לנו מקום באף אחד מן הפורומים הקיימים, ציפיית הסביבה שעכשיו נחזור לעצמנו, נשמח, נהיה ´כמו פעם´. התחושה שיש כל כך הרבה לחלוק ולפרוק ויש כל כך מעט עם מי.כאן המקום לתמוך ולהיתמך, לשתף ולעזור, לחלוק את הפחדים הגדולים והשמחות הקטנות ולדעת שיש נשים אחרות שיכולות להבין אותנו, עם ובלי מילים.כולן מוזמנות, מי שבהריון ומי שעדיין מנסה, מי שרוצה אבל פוחדת, וגם מי שאחרי ורוצה לעודד ולשתף. גם החצאים האמיצים שותפינו לדרך הארוכה יתקבלו בשמחה!מקווה שהמקום הזה יהיה בית חם לנשים שזקוקות לו, ומאחלת לכולנו לצאת מכאן במהרה עם חיים חדשים.

הנהלת הפורום:

אודות הפורום הריון לאחר אובדן -תמיכה

הריון חדש לאחר חוויית אובדן.אבל, כאב, חרדות, אובדן התמימות, ותקווה שבירה ומהוססת - יוצרים מערבולות שלפעמים קשה לצלוח אותן.לאלה מצטרפת פעמים רבות תחושה של בדידות ושל חוסר שייכות: תחושה שאין לנו מקום באף אחד מן הפורומים הקיימים, ציפיית הסביבה שעכשיו נחזור לעצמנו, נשמח, נהיה ´כמו פעם´. התחושה שיש כל כך הרבה לחלוק ולפרוק ויש כל כך מעט עם מי.כאן המקום לתמוך ולהיתמך, לשתף ולעזור, לחלוק את הפחדים הגדולים והשמחות הקטנות ולדעת שיש נשים אחרות שיכולות להבין אותנו, עם ובלי מילים.כולן מוזמנות, מי שבהריון ומי שעדיין מנסה, מי שרוצה אבל פוחדת, וגם מי שאחרי ורוצה לעודד ולשתף. גם החצאים האמיצים שותפינו לדרך הארוכה יתקבלו בשמחה!מקווה שהמקום הזה יהיה בית חם לנשים שזקוקות לו, ומאחלת לכולנו לצאת מכאן במהרה עם חיים חדשים.
x
הודעה מהנהלת הפורום
המידע והעצות בפורום אינם מהווים תחליף לייעוץ מקצועי. תפוז אינו ערב לנכונות המידע, ולא יהיה אחראי לנזק שייגרם כתוצאה מהסתמכות עליו
לפורום אובדן הריון תמיכה לפורום הורות לאחר אובדן
המשך >>

לצפיה ב-' ציפיות לקראת הלידה/התינוק'
ציפיות לקראת הלידה/התינוק
<< ההודעה הנוכחית
10/10/2004 | 08:35
16
41
אני רוצה לפתוח נושא חשוב, ואשמח לתגובות גם מבנות שכבר ילדו.
"לצלוח את ההריון הזה בשלום"  היא המשימה המרכזית כרגע, והיא קשה ומפרכת, אבל אחריה תגיע תקופה חדשה, שרציתי שנשתף כאן בהתמודדות לקראתה.

מהן הציפיות/פנטזיות/חששות שלכן לקראת בוא התינוק/ת?

כיצד אתן מקוות/חוששות שתהיה ההתמודדות הרגשית שלכן לאחר הלידה?

מה אתן עושות/תעשו כדי לצבור כוחות לקראת סוף ההריון ולהגיע מאוששות לתקופה החדשה?

אתן מוזמנות לענות וגם להוסיף שאלות נוספות.



הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'טוב, על זה אני אענה (יצא ארוך ממש)'
טוב, על זה אני אענה (יצא ארוך ממש)
10/10/2004 | 13:38
14
הותיקות בטח זוכרות אותי מפורום האם, בקצרה - הבכור שלי נולד פגוע ומת בגיל 25 ימים, ההריון השני שלי הסתיים בפלא אחד שהוא כבר בן 3 , השלישי היה הריון כימי והרביעי ישן עכשיו בחדר הסמוך .

איך עושים את זה? בחיי לא יודעת.

ההריון הראשון הסתיים בניתוח קיסרי חצי ידוע מראש. היו לי צירים בגלל ריבוי מטורף של מי שפיר ושמירת הריון משבוע 28. בשבוע 36 הריטופאר כבר לא עזר יותר, היו מוניטורים גרועים ואופס, ניתוח, ילד פגוע והחיים התפרקו לחתיכות ממש קטנות.

ההריון אחרי זה היה כבר בלחץ. אני לא העזתי ללכת לקורס הכנה ללידה, לא התעניינתי בהנקה, לא העזתי לקוות שיהיה לי ילד בסוף ההריון. למען הסדר הטוב, ההריון השני היה שונה לגמרי מקודמו. הריון בריא ונטול אירועים מיוחדים. אם לא הייתי בהסטריה, הייתי מגדירה אותו הריון נפלא. הגעתי לחדר לידה עם ירידת מים וצירים, פחד נוראי ואפס ידע. כמובן שהלידה נסתיימה גם היא בקיסרי. אני קצת מאשימה את עצמי בזה כי אני בטוחה שאם היה לי יותר ידע איך אני רוצה שהדברים יזוזו, אולי הייתי יולדת רגיל. מצד שני, לא היה לי בזמנו את הכח לברר דברים, ללמוד ללדת, לעשות דברים של הריון "רגיל". בקיצור, התסבוכת הרגילה.

ההורות אח"כ היתה מופלאה. נולד לי ילד ששבר את כל האמירות על "הריון לחוץ ילד עצבני". הוא ישן לילה שלם מיום הוולדו, ינק למופת, היה (עד היום) ילד לתפארת. לא פחדתי ממנו, לא חששתי ממנו, הכל בא לי הכי טבעי בעולם. ילד פלא שלי . כשואלים למה אני מתגעגעת לימים לפני שהייתי אמא שלו, אני עונה "לכלום". למה יש לי להתגעגע? ללחצים המטורפים? ללילות המסוייטים? לפחדים הנוראים? לבכי הבלתי נשלט? למרירות שהשתלטה על כל חלקה טובה? הוא הופיע בחיי ושינה אותם לגמרי.

ההריון האחרון היה אחר קצת. גם היה לי את הילד שלי הגדול בסביבה, ולא יכולתי להתפרק בלי סוף, גם היה לי יותר קשה והייתי יותר עייפה. פחות פחדתי אבל הייתי מאד מיואשת. בסופו של דבר הלכתי לעשות רפלקסולוגיה. הגעתי למצב שהייתי מוכנה לחנוק גם את האיש וגם את הבן הגדול ולא רציתי להיות במקום הזה. אז הלכתי לעשות משהו עבורי. אני לא יודעת מה עזר, העובדה שאני עושה משהו בשבילי או הרפלקסולוגיה באמת, בכל מקרה זה עזר והייתי הרבה יותר רגועה ונחמדה לעולם. הלידה בפעם היתה בקיסרי מתוכנן, ואני תכננתי כל דבר עד הפסיק האחרון (ככה זה ה-CONTROL FREAKS). כמובן שכדי לתבל את הענין, הגדול מיד נהייה נורא חולה והאיש לא היה איתי רגע שקט אחד, אבל זה כבר סיפור אחר. היתה קפיצת מדרגה בעומס הרגשי בבית שמתחילה להרגע רק עכשיו.

בקיצור - טיפים. אין לי ממש משהו טוב.
הדרך הטובה ביותר עבורי להרגע מההריון היתה לחכות לסיומו. הרפלקסולוגיה מאד עזרה לי, אפילו אם זה היה רק פלצבו. התמיכה מהאיש עזרה לי המון. הוא הכח שלי בחיים. (גם המגן מאמו האידיוטית, אבל זה לפורום אחר לגמרי ). אגב, למפלס הלחץ שלי לוקח בערך שבועיים לרדת, אז לא לצפות לשאנטי מיידי.
מה הייתי עושה אחרת? ממרומי היותי אמא לשניים, הייתי עושה קורס טוב להכנה ללידה לפני לידת השני, אבל אז לא הייתי מסוגלת, ככה שזה מעגל קסמים. באיזשהו פלא, הוא ינק היטב למרות דרכו הלחוצה לעולם, אז לשמחתי זה כן עבד יפה.
מה שכן למדתי זה שצריך לעשות מה שטוב *לי ולאיש*. בלי שום התחשבות בצרכים של המשפחה מסביב. אנחנו עברנו את הבום הכי גדול, בלי לזלזל בהדף שעוד אנשים חטפו. אנחנו צריכים להתמודד עם הפחדים שלנו כל יום וכל לילה, ולא צריכים גם את הפחדים של אנשים אחרים. אם הם רוצים להציק, שימצאו עץ אחד להציק לו. ברמה שגם אם הם יעלבו ממני, אז זה לחלוטין לא מעניין אותי. השלמות הנפשית שלי ושל האיש היתה הדבר הכי חשוב סביב הלידות. אנחנו צריכים לקחת את הילד או את הבור הביתה ואף אחד לא צריך להתערב בדרך שבה זה קורה, אלא אם אנחנו בוחרים לערב אותו.
ודבר אחרון. ילד בריא זה כיף אמיתי אפילו אם הוא בכיין (כמו הדובון שישן עכשיו בחדר השני) ורוצים מדי פעם להחזיר אותו למחלקת תינוקות . אני מגלה שההורות שלי קלה, לא לחוצה, לא הסטרית, ואני די האמא שהייתי רוצה להיות. לא לגמרי, אבל זה כנראה רגיל.

בכל מקרה, אני מאחלת לכולכן כאן המון הצלחה, בטנים עגולות וידיים מלאות דברים טובים.
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'גם אני אשתדל לענות'
גם אני אשתדל לענות
10/10/2004 | 14:37
13
הסיפור שלי הוא כזה: הריון ראשון כימי; לא לקחתי קשה. מספר חודשים אחרי זה הריון שני ממנו יש לי כוכבת קטנה בת 31/2.
הריון שלישי הסתיים במוות עוברי בשבוע 39 (אותו מועד שילדתי את הבת שלי) למרות שיילדו אותי בזירוז ולמרות הסיטואציה הנוראית, ילדתי בקלות ובזריזות (סה"כ שעה של צירים והתינוק המסכן שלי היה בחוץ; הלידה המהירה היתה החסד היחיד בכל הזוועה הזו).
מכאן באמת שהעולם שלי התפרק לאחר שהייתי בטוחה שאני אלופת ההריונות הקלים והלידות הקלות והטבעיות (וגם אלופת המניקות הנקה ממושכת).
עכשיו אני בהריון רביעי בשבוע 10 ו-3ימים.
אין לי ציפיות כי אני עסוקה מידי בחרדות שלי.
חייה מבדיקה לבדיקה ובנתיים כמעט ולא נושמת. רק מחכה להגיע לסוף ההריון ולחזור הביתה עם תינוק/ת בריא.
עושה לעצמי הדמיה חיובית בה אני אפילו לא מדמיינת את הלידה (כי אז חוזרות אלי הזכרונות של הלידה האחרונה עם התינוק המת; כנראה בגלל שזה כל כך טרי), אלה אני מדמיינת את עצמי במחלקה, מניקה ונותנת לגדולה שלי ללתף ולנשק את הקטנטן...
מתכננת מאמצע ההריון לעשות טיפולי שיאצו גם להרגעה נפשית וגם בגלל שכל הריון אני מאד סובלת מכאבים במפרקים של האגן(אולי זה מה שמאפשר לי ללדת בקלות ובמהירות)
אני יכולה לספר את החויה החיובית שהיתה לי עם הילדה:
שבוע 39 ויום, אני מתעוררת ב08.30 ביום שבת, ירידת מים בלי צירים.
   האיש ואני אוספים את הדברים (שהיו כבר מוכנים משבוע 30!) ונוסעים
   לאיכילוב.
   מאשפזים אותי ומחכים לצירים (צוואר הרחם סגור וארוך!).
19.00 מתחילים הצירים
22.45 מגיע לחדר לידה עם פתיחה של 41/2 ס"מ.
   חוקן, מקלחת של 40 דקות ויש לי כבר פתיחה של 7 ס"מ.
   עוד 20 דקות אני בפתיחה מלאה ומוכנה להוציא את התינוקת.
00.20 המלאך שלי נולדה עם אפגר 10, ילדתי אותה ללא שום התערבות  
   רפואית (בלי אפידורל בלי חתך). תוך זמן קצר היא יונקת ;גומרת לי על
   הפטמות ולמרות הסבל שעברתי בהנקה בשלושה חודשים הראשונים (פטמות
   סדוקות, דלקות בשד) אני מחזיקה מעמד ומניקה אותה למשך שנה ו-7
חודשים
החזרה הביתה היתה קצת הלם אבל די מהר הבנתי שאני צריכה להפסיק לקרוא ספרים על איך לגדל תינוקות ולסמוך על התחושות שלי.
האמת שזו העצה הכי חשובה שאני יכולה לתת; לזרום ולהתחבר לתחושות הפנימיות, זה נראה לי הכי נכון.
בסך הכל הפסיכולוגים, הרופאים, וטיפת חלב, כולם בני אדם ואם האמא מחוברת לתחושות הפנימיות שלה ולילד שלה, סביר להניח שהיא תדע הכי טוב מה נכון לתינוק שלה.
איך מתחברים לתחושות הפנימיות אני לא יודעת איך להסביר את זה...
אולי כי לי אף פעם לא היתה בעיה עם זה
אני מאחלת לכולנו הריונות בריאים ולידות קלות המסתיימות בידיים מלאות ולב מלא באושר.
  
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'אין לי מה להגיד '
אין לי מה להגיד
10/10/2004 | 17:06
10
לא חושבת על "אחרי", יותר מדי עסוקה בהריון. רק התחלתי קצת לחשוב באופטימיות - מיד מצאתי את עצמי בחדר לידה עם ירידת מים. על "אחרי" אחשוב "אחרי", לא מעיזה בנתיים.
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'מה שמעסיק אותי במיוחד'
מה שמעסיק אותי במיוחד
10/10/2004 | 22:13
3
14
בנושא הזה הוא הכמיהה העצומה להיות כבר אחרי. חשוב לי לנסות לברר עם עצמי למה בדיוק אני מצפה. כי בפנטזיה שלי, שברור לי לגמרי שהיא לא ריאלית, בלידה תקינה יסתיים הסיוט, יהיה לי טוב ויתוקן העוול של ההריון הקודם ושל כל התקופה הארוכה הזו.
זה מעסיק אותי מפני שאני מרגישה שזה מאוד לא פייר כלפי התינוק שייוולד , לצפות ממנו לפצות על כל הזמן הזה ועל כל הכאב, ועל ההריון המתמשך, ואני מרגישה שלמענו אני צריכה להגיע ללידה שלו עם ציפיות יותר ריאליות. להתחיל להתרגל לרעיון ולפרגן לו ולעצמי כבר מעכשיו ששנינו נהיה קצת בכיינים.

ברור לי שהתקופה הראשונה, למרות שאני כל כך מחכה לה, לא תהיה קלה ויהיו בה התמודדויות חדשות ולא תמיד נעימות. ואני חוששת מכך שאגיע לסוף ההריון 'עם הלשון בחוץ' מהמאמץ הרגשי של ההריון עצמו, של ליפול ולקום כל כך הרבה פעמים וכל כך הרבה זמן, ולא יהיו לי כוחות לחלק החשוב יותר, של אחרי ההריון.

אני מנסה עכשיו לאסוף כוחות כדי כן להתכונן ללידה וללמוד עליה, כן לאסוף מידע על מה שאחרי, כן להתחיל לברר על ציוד, למרות שזה נורא קשה לי.

אני מקווה שאחרי הלידה אני אצליח לצאת ממשברים מהר יחסית, מקווה שתהיה לי סבלנות וסובלנות לעצמי ולתינוק, מקווה לא לשפוט לא את עצמי, לא את בן זוגי ובטח שלא את התינוק.
מקווה שבאמת ארגיש הקלה, ושלא אהיה מאוד חרדתית אלא רגועה, זורמת ובוטחת כמו האמא שהייתי רוצה להיות.
מקווה להתחלק בהורות עם בן הזוג ולהנות מזה, מקווה שאחזור להרגשה הטובה ששנינו חותרים באותה סירה ועוברים יחד את החיים. כי ההריון הממושך הזה גורם לי להרגיש שהחיים שלי נעצרו יחסית לשלו. שהוא במידה רבה חי את החיים שהיו לו קודם, ואצלי העולם התהפך והגוף שלי התהפך, והכל אסור לי, וזה מתסכל.
ברור שמעל הכל ולפני הכל אני מתפללת בכל ליבי שהתינוק ואני נהיה בריאים ושלמים.



הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'אני אנסה לענות לך'
אני אנסה לענות לך
11/10/2004 | 08:38
10
בעיני, המצב שבו אנחנו נמצאות, כשהלידה נגמרת בילד בריא דומה למסע ארוך, בו את עוברת דרך מדבריות לוהטים והרים טרשיים ובסופו של מסע ישנה פניה לתוך גן עדן פורח, מלבלב, מלא שמחה וטוב. ברגע שנכנסת לתוך גן העדן הזה, את מתמלאת באנרגיות מחודשות ואחרות לגמרי.
אני הרגשתי הקלה, אבל לא מיידית. לקח לי משהו כמו שבועיים להגיע לתחושת שלווה אמיתית, להאמין שהנס שרציתי אכן קרה.
בענין הציוד, כשהייתי לקראת סוף ההריון השני, ולא היו פעמוני אזהרה, נכנסנו בזהירות לחנות לדברי תינוקות, בחרנו מה שרצינו בשניות ולא הזמנו כלום. אחרי שילדתי, בעלי הלך והזמין את הדברים. עגלה הוא קיבל במקום, מיטה ושידה הגיעו אחרי שבועיים. את שאר הדברים אמא שלי הלכה על ענן לקנות בשבילנו. וכך לא עשינו הזמנת לידה ובכל זאת שרדנו . עד שחזרנו הביתה הוא אפילו הספיק לצבוע את החדר שלו ולארגן לו עריסה מעוטרת למופת.
זה נורא קשה להיות במקום שבו את נורא נורא רוצה להיות מאושרת ואופטימית ולא יכולה. פחד אלוהים בכל רגע עירות וכל רגע סיוט. אז עושים את המינימום ההכרחי כדי להכין את הקרקע למקרה הטוב ועוצרים שם. זה מה שאנחנו עשינו.

על הורות אני יכולה רק לספר על עצמי. למרות ששני הבנים שלי נולדו לאחר האובדן, אני לא אמא חרדתית. זה לא באופי שלי. הבן שלי הגדול פרא רציני, קופץ מגדרות, מזנק מהכורסאות, מטפס על המתקנים בגן שעשועים ועושה כל שברצונו. אני רק מבקשת ממנו שיזהר ושומרת לפעמים מקרוב ולפעמים מרחוק.

את יודעת איפה הסריטה שלי עולה? כשהוא חולה. ועכשיו יש לנו סיפור נוזלים באוזניים, אחרי כל ביקור אצל הרופא אני מפורקת לגמרי. אפשר לחשוב שזה טרמינלי או לא ניתן לטיפול. נוזלים באוזניים זה מציק בלבד, ואחרי כל ביקור אצל הרופא אני מפורקת לחתיכות קטנות.

ובקשר לתחושות שלך לגבי האיש, אני מציעה שתתפסי אותו לשיחה ותגידי לו מה את מרגישה. גם בעלי כזה, ובעצם זה גורם לך להיות באבל עבור שניים וזה לא פייר. תאמרי לו שאת צריכה שהוא ידבר איתך על רגשותיו, כי בטוח יש כאלה.
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'את צודקת כל כך.'
את צודקת כל כך.
11/10/2004 | 09:00
1
11
קשה להתמודד גם עם הריון מתיש ומפחיד וקשה וגם אחר כך עם רגשות האשמה של "כל כך רציתי את הילד הזה, אז למה אני לא אוהבת אותו ? למה אני רוצה שמישהו יבוא ויקח אותו ? למה אני חושבת שלא הייתי צריכה את זה ?"
ואת תרגישי את כל הדברים האלו, כולן מרגישות.
רק שמשום מה לא מדברים על זה.

אני תמיד כעסתי על סיפורי הלידה ב"הריון ולידה" שנגמרים ב"אנחנו הבטנו בו והוא הביט בנו וזהו, אהבת עולמים... וחיינו באושר ואושר בלה בלה בלה"
כי כשזה לא קורה לך, ולרוב זה ממש לא קורה, את מרגישה בן אדם פשוט דפוק.
אני יודעת שאני הרגשתי.
לקח לי לפחות חודשיים אם לא יותר לאהוב את התינוקת שלי, והיא נולדה אחרי הריון פשוט וקל וללא שום דאגה בעולם.

וזה בלי לדבר על כל עניין הפיקפוק העצמי, החיפוש העצמי, הבילבול, אובדן האישיות וכל מה שכתבתי בתשובה לנייטי....

אני חושבת שזה חשוב לדבר על זה - על מה שקורה אחרי. כי אחרת מרגישים נורא לבד ונורא בודדות.
מקשרת לך משהו מהריון ולידה בנושא - מה שקורה אחרי הלידה.
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'ענתש הלינק מרתק - תודה '
ענתש הלינק מרתק - תודה
11/10/2004 | 20:20
3
לצפיה ב-'אני יכולה גם לספר? ארוך, ארוך, ארוך'
אני יכולה גם לספר? ארוך, ארוך, ארוך
10/10/2004 | 22:19
3
12
למרות שאני לא בהריון וגם אין לי ילדים, אני ממש רוצה לספר מה היו הרגשות שלי כלפי ילדים לפני ובמשך ההריון האבוד.  
אפשר לקרוא לזה מעין וידוי.

לפני ההריון הקודם חשבתי על ילדים כעל "תיק פלילי". אני מוכרחה להתוודות, שלדעתי, לפני כמה שנים הייתן מוצאות אותי פעילה בפורום "לא רוצות ילדים" (נדמה לי שזה שמו) אם הייתי יודעת שיש כזה בזמנו.

אף פעם לא היה לי חלום להיות אמא. אף פעם לא דמיינתי את הילדים שלי, אף פעם לא חיכיתי לרגע שאני אהיה בהריון. מצטערת, הייתי כל-כך רחוקה מהעולם הזה.
אני אישית לא מאלה שנשפכות מתינוקות. אני יודעת שזה לא הבמה הכי טובה להצהיר בה שישנם רגעים שילדים נראו לי אפילו טיפה, איך לומר את זה בעדינות - דוחים?

לשמחתי, יש לי דיי הרבה אחים ואחיות, אומנם לא כולם גדלו איתי באותו בית, אבל הם היו שם מספיק זמן כדי ללמד אותי, שילדים הם: צורחים, נודניקים, שאי אפשר לנפנף אותם בקלות, שצריך להתחשב ברצונות שלהם ובעיקר, בעיקר הם נורא מעייפים!!! (ילד ששוכב על הריצפה ומכה בידים וברגלים וצורח בהיסטריה  - זה הסיוט שלי!!!!)
נו באמת - למי שכאן כבר אמא - אני שואלת - לא היו רגעים שרציתן לברוח? להתחבא? לסגור את האוזניים? לישון לילה אחד שלם בלי שיפריעו לכם?
הפחיד אותי שהי לי ברור שיהיו רגעים, שבלב או אולי אפילו בקול רם, אני אגיד לילדים שלי - "בבקשה, עופו לי מהעניים".

היתה לי אפילו תאוריה, שעל אישה אחרי הלידה משתלטת הרחם. התאוריה קבעה (טרם ביססתי הוכחה מדעית), שבעקבות הלידה אנחנו הופכות משועבדות מרצון לילדים שלנו. אנחנו רוצות לעבוד פחות, אנחנו רוצות לבלות איתם יותר ואנחנו מקריבות את הקרירות שלנו בשמחה ובששון. זה לא קורה לגברים, הם ממשיכים לעבוד עד שמונה בערב. למה אתן חושבות שזה ככה? למה אנחנו מחליטות שזה בסדר להתעכב? למה זה ברור שאנחנו רוצות את זה?  
להריון האבוד הלכתי בידיעה שאני אוותר על המון דברים שרציתי בחיים. הרגשתי שאני יודעת שאני אעצר - אבל הרגשתי שאני עושה את זה ממקום של הקרבה - מעין ידיעה שאני אאבד שליטה ואין מה לעשות נגד זה, שככה זה - הרחם שלנו מנהלת אותנו!

במהלך ההריון האבוד, קצת נרגעתי. תודה לאל!
חשבתי יותר על האחריות הכבירה הזו של לגדל ילד, התחושה שאני צריכה לדאוג לכך שיהיה לו טוב, לא סתם "לדאוג לצרכיו", אלא אני ממש צריכה לדאוג לאושר של מישהוא אחר! המחשבה שתחת ידי יעוצב איש קטן עם כל המשמעות של זה - הטריפה את דעתי.
איך אני יכולה בכלל לקחת על עצמי אחריות כזו?
פחדתי פחות מהרמה הטכנית של העדר שינה, ריחות ונזלות אלא יותר פחדים שהביאו אותי לשאול שאלות כמו: האם אני אהיה אמא טובה?, איך אני יכולה להסביר לילד שלי דברים שאני אפילו לא יודעת? אפילו התחלתי לקרוא קצת על דברים שבנים אוהבים לשאול מהפחד שאשאל ולא יהיו לי תשובות (שאלות כמו - איזה כוכבי לכת יש במערכת השמש - תסלחו לי אבל אני לא יודעת את הדברים האלה!).
שאלתי את עצמי - האם אני באמת שלמה עם העובדה שבשנים הקרובות, אני עומדת לבלות כמעט כל יום אחה"צ בגן שעשועים בנד-נד? האם אני אעמוד בזה או שאני אשתגע משעמום?

בקיצור - מרוב פלספנות - רצה הגורל ולא הסתדר שיהיה לי ילד לבחון עליו את כל השטויות האלה.
עכשיו אני חושבת לעצמי שהוא עלול היה להיות דיי מסכן עם כ"כ הרבה פחדים של אמא שלו וכ"כ הרבה שטויות שיש לה בראש. חוץ מזה שהוא בטוח היה יוצא ממש חננה !

אחרי האובדן, המחשבות האלה בכלל לא קיימות אצלי. מעניין איך אחשוב על הדברים בהריון הבא? עכשיו, אחרי האובדן, אני חושבת עכשיו על העצירה שתהייה לי בחיים האישיים שלי, כעל הנכונות שלי לתת באמת ולא כעל הכרח אבולוציוני.
אומנם טרם השלמתי לגמרי עם העניין של הנזלת והנד-נד... אבל כנראה שאין טוב בלי טיפת רע.
אני חושבת שדווקא בהריון הבא יהיו לי פנטזיות טובות וציפיות נעימות, אני חושבת שאני אהנה לחשוב על ילד שלי כעל דבר מקסים ולדעתי, כל ההתמודדות הרגשית שלי תהיה הרבה יותר טובה.

ימים יגידו...

הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'נגעת לליבי'
נגעת לליבי
10/10/2004 | 23:37
1
10
גם אני מעולם לא חשבתי שארצה להיות אמא וילדים לא משכו אותי ולא עניינו אותי.
אבל אז פגשתי את האיש. ובהיותי רומנטיקנית חסרת תקנה, התחלתי לדמיין איך יראה איש קטן מהאיש. לקח עוד כמה שנים וחתונה עד שהחלטתי להזרק למים (מבחינת האיש הוא היה מוכן לילד כמעט מהיום הראשון שהכרנו)
כשנכסתי להריון עם הילדה , היה לי ברור שאצטרך לוותר על המון דברים וזה די הלחיץ אותי.
בלידה התאהבתי בה ממבט ראשון ובלילות שביליתי במחלקה לא עצמתי עין מפחד שיגנבו לי אותה; היה לי מנשא "תינוכיס" וקשרתי את הילדה עלי כשאני במיטה בישיבה ולא עושה יותר מאשר לנמנם.
די מהר מצאתי שתינוק הופך למאד רגוע ונוח עם מחזיקים אותו הרבה על הידיים (או על מנשא) ומניקים אותו ובעצם ב-1/2 שנה הראשונה פטרתי את בעיית העצמאות שלי בכך שהייתי עונדת את הילדה כמו תכשיט לכל מקום שהלכתי ומעט מאד השתמשתי בעגלה.
בסביבות גיל שנה, התחלתי להרגיש שאני כבר לא יכולה לספק לה את הגירויים שהיא זקוקה להם; לא יודעת לשחק (זה משעמם אותי) ובטח לא אוהבת ללכת לגן עם נדנדות.
למרות שבהתחלה ניסיתי מאד להיות דומה לאמהות המופלאות שמסוגלות לבלות עם הילדים ולהעסיק אותם ולהנות מזה, אני לא הצלחתי.
הגעתי למסקנה שאפשר גם להיות אמא בסדר בדרכים אחרות;
אני מסבירה לה כל דבר, מלמדת אותה שירים וריקודים ונמצאת איתה המון במגע פיזי.
הילדה שלי למדה שאני לא יודעת לשחק חוץ מ-פוזלים כמעט שום דבר אבל שאני יכולה להקריא לה סיפור, לשיר לה שיר לצרף אותה איתי לריקודי בטן ושתמיד תמיד אני מקבלת אותה בזרועות פתוחות ובאהבה והבנה גדולה.
היא יודעת שאני מתייחסת לרצונות שלה כמו לרצונות של אדם מבוגר וכשאני אוסרת משהו אני תמיד מסבירה לה למה.
את המשחק והנדנדות יש לה בגן אליו היא נכנסה בגיל שנה ו-4 חודשים.
הייתי מאד רוצה להיות מסוגלת לשחק איתה אבל, אולי בגלל שבתור ילדה לא שיחקתי, אני לא מסוגלת.
נראה לי שמאד חשוב לילד שאנחנו כאמהות כנות עם עצמנו כי אם לא הם מרגישים את זה וזה גורם להם לאי-נוחות.
מה שנראה לי חשוב הוא שהילדה מתפתחת יפה ושהיא מאושרת כל היום היא שרה והיא מלאת אנרגיה ושמחת חיים

עוד דבר שאני רוצה להדגיש:יש נשים שהם אמהות עוד לפני שהן נכנסות להריון אבל לאלה שלא, אני חושבת שבאמת הרחם משתלט והופך אותנו לאמהות ברגע שאנחנו יולדות.
כך היה אצלי; הרגש האמהי התעורר ממש בלידה והתחזק במהלך ההנקה.
אהבה לילד היא האהבה הכי גדולה בעולם והכל מתגמד ליד האהבה הזו.
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'גם לי יצא ארוך..'
גם לי יצא ארוך..
11/10/2004 | 01:33
7
טוב, פתחתן כאן נושא שאני ממש לא יכולה להתעלם ממנו.
בהריון הראשון סף החרדות שלי היה בשמיים. אני אדייק: סף הגועל מתפקיד האמא שמחכה לי היה בשמיים. כדי להיפטר מהאנרגיה השלילית ניהלתי 'יומן הריון' בו כתבתי את שעל ליבי ללא כחל ושרק. בציניות ארסית ממש, תיארתי את סוף חיי, קץ החופש, ריח הטיטולים תפקיד האמא שבבית, ניגובי התחת למינהם והקרירה שלי שנעצרת ולא ממומשת. ואז העובר הפסיק להתפתח.
כמה אשמה שהרגשתי כמה יסורי מצפון, כאילו העובר קרא איתי את היומן שכתבתי ואמר 'וואלה, תודה אבל לא תודה. בואי נעצור את זה כבר עכשיו..'
ואז בהריון שבא אחריו נכנסתי לכל 'שלמה ומוכנה' ו'מה שיהיה יהיה' ו- 'העיקר שיהיה בריא' ואני אוהב אותו ולא אכפת מכלום. אני אנצח את הסטטיסטיקה, את הטיטולים ניגובי התחת ואת הקרירה ה'משגשגת'  אף אחד לא יעצור. רק שגם זה נגמר. בכאב גדול כי באמת רציתי.
והאמת, ממש כמוך נייטי, אין בי חיבה לתינוקות קטנים, תמיד הצהרתי שאני מתקשרת איתם רק מגיל שנתיים ואילך. אבל כמו תמיד, דוקא במקומות האלה הקלישאות עובדות הכי טוב. 'כשזה שלך זה שונה' ולצערינו, אחרי אובדן מחריד כזה אדרבא.
האמת, בסופו של דבר אני ממש מאמינה באינסטינקט של כל אחת מאיתנו. ואני יכולה לדבר על שלי. הקרירה שעות העבודה, האהבה, התשובות לכל מצב הרוח האיש שלי והסטטוס החדש לכולם יש לי עכשיו פתרונות, אבל אלו האמיתיים יתרחשו בזמן אמת. ואני בוטחת בעצמי ובאישי ובעקשנות הבלתי מתפשרת שלי. וגם באנכיות שלי לממש את עצמי ולא לוותר על הגשמה עצמית, ולו למען שלוות הנפש של ילדיי ויכולת הנתינה שלי לכולם.
בסופו של דבר הדברים קורים עם רמת מוכנות או בלעדיה (או שבכלל אין דבר כזה 'מוכנות') ו- אנשים מסתדרים.
אני לא מעיזה לחשוב קדימה או מעבר או לתכנן את הלידה ותיקים וכאלה, תנו לי לצלוח מי שפיר וסקירה שניה ובעיקר אני רוצה לנשום.
אח"כ, כמו שאמרתי לאיש שלי, אני פשוט אשמח לחזור לעצמי ופשוט להתפתל מפחד לקראת הלידה ומה צפוי, כמו שתמיד פחדתי- פחד בסיסי טהור כזה- ולהתענג על הלוקסוס בלי לדאוג ליתר ולהיות שוב 'רגילה'.
כן, טיפשי אבל בסופו של דבר אני תמיד מתעקשת לחזור לתואר הזה 'רגילה'.

אם כתבתי לעניין? אין לי מושג אבל שפכתי פה משהו ממני קצת...

ונייטי, נסי לקרוא גם את 'מלאכים ושדים' הראשון של דן בראון, וגם 'הנעלמים' כספר סופ"ש לא רע בכלל.
  
שיהיה לנו קסום מאתגר הרפתקני, בדיוק כמו שמסע טוב צריך להיות.
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'יקירתי, את כותבת מדהים.'
יקירתי, את כותבת מדהים.
11/10/2004 | 08:51
5
אני חושבת שכתבת פה מה שעובר פשוט לכל אחת בראש בשלב זה או אחר.
מתוקה, אני הולכת לקשקש עכשיו חופשי (מחשבות, תובנות, תשובות למה ששאלת או שלא... את לא חייבת לקרוא)

לא יודעת לגבי תאורית הרחם שלך, אני מכירה נשים שהלידה עשתה להן דווקא משהו אחר - דחפה אותך לכיוון הקריירה והפיתוח העצמי. עם זאת אני לא אכחיש שזה עושה משהו לכל אישה באשר היא, מבלגן את הראש ומכריח אותך לעשות לעצמך סדר בחיים.
לא תמיד זו הקרבה, לפעמים זה כיף גדול.

לשאלתך - דווקא הצרחות על הרצפה (שמשום מה הן תמיד הסיוט של כל מי שבדרך לאמהות בשלב זה או אחר) הן בכלל לא נוראות או מביכות או מפחידות. אבל בהחלט יש ימים שאת רוצה לסגור את העיניים, לסתום אוזניים ושכולם יעלמו וישאירו אותך לבד.
ואי אפשר.
אני חושבת שה-הבדל בין נשים וגברים נובע מזה שנשים יודעות שאין לאן לברוח. גברים (במיוחד במשבר גיל הארבעים אני חושבת) מרגישים שאם הם יקומו וילכו הכל יסתדר, נשים יודעות את האמת - שזה בלתי אפשרי. כי עם כל הקושי והמאמץ ותחושת האובדן העצמי לפעמים האהבה לילד היא משהו אחר מאהבה לכל מישהו אחר.
היא לא תלויה בדבר והיא בסיסית והיא תמיד תמיד הולכת איתך לכל מקום.
בגלל זה אמהות תמיד חושבות שהילדים שלהן הכי הכי - תמיד הייתי צוחקת על זה (כאילו, מה, אתן לא רואות ?) אבל בחיי, לא רואים. את מסתכלת ומעריצה ולא חושבת שיש יותר מושלם מהדבר הזה שילדת - בלב, זאת אומרת, באהבה (במוח לפעמים את מבינה שאולי הילד שלך הוא לא הכי חכם ולא הכי מוכשר אבל הלב מוחק את זה ).

ואת עלית על הנקודה הכי חשובה וכבדה וקשה באמהות לדעתי - "חשבתי יותר על האחריות הכבירה הזו של לגדל ילד, התחושה שאני צריכה לדאוג לכך שיהיה לו טוב, לא סתם "לדאוג לצרכיו", אלא אני ממש צריכה לדאוג לאושר של מישהוא אחר"
התלות הזו.
התלות הזו כמעט הרגה אותי בהתחלה... זה פשוט... שאומרים לך קודם שאת לא יכולה להבין עד שלא יהיו לך ילדים זה נורא מעצבן אבל זה נכון בכל הנוגע לנקודה האחת הזו - כמה שלא הכנתי את עצמי, זה היה נורא פי כמה. אמיתי פי כמה, בלתי נתפס (שלא לאמר בלתי נסבל) פי כמה.
הסיבה שבכיתי כל השבועיים הראשונים שלי בתור אמא (מעבר להורמונים) זו התלות הזו... שלא לציין שההנקה רק הגבירה והחריפה את העניין - לא רק שהתינוקת חסרת הישע הזו תלויה בי כדי לגדול ולהיות מאושרת, אם אני הולכת אין לה מה לאכול והיא תמות ! (זו התחושה הראשונית, כאילו שאם אני הולכת לדקה היא מתה).
אבל אני שמחה שהנקתי כי לדעתי זה היה "טיפול בהלם" במיוחד לאדם עצמאי שכמוני, זה לימד אותי להתמודד עם הגרוע שבפחדיי - אובדן העצמאות הזה ועודף האחריות. וזה היה במכה, ולא בשלבים.

אני מאחלת לך מחשבות אופטימיות וציפיה משמחת בפעם הבאה אבל מאחלת לך גם עיכול של כל המחשבות שלך עכשיו.
אני כל כך מזדהה עם הרבה ממה שכתבת רק שאני, בהיותי ילדונת קלת ראש בהריון הראשון שלי (שלא לאמר האבלה ) לא ממש צפיתי שום דבר מזה והכל בא לי אחר כך ומבחינתי זה היה כזה מפץ גדול של האישיות שלי שאני חושבת ששנתיים וחצי אחר כך אני עוד אוספת את השברים לפעמים.
אני חושבת שלמדתי לחבב את האדם החדש שלמדתי להיות מזה, אני חושבת שצמחתי והשתפרתי.
אבל אני גם חושבת שמי שעוברת את כל העיבוד הזה לפני תהיה מוכנה יותר, בוגרת יותר ואמא טובה יותר.

ואני מבטיחה לך, שבועת צופים (), להיות שם בשבילך ולעזור בעיבוד הזה, יש לי הרבה תובנות דווקא להעביר הלאה.
וגם לענות לטלפון, אפילו בשלוש בבוקר, אם את צריכה לדעת איזה כוכבים יש במערכת השמש (כוכב חמה, נגה, ארץ, מאדים, צדק, שבתאי, אורנוס, נפטון פלוטו ו... כוכב הלכת אמא. בחיי, ככה נגה קוראת לי אחרי שהיא גילתה שיש "כוכב הלכת נגה", איך היא גילתה את שואלת ? נו... בשביל מה יש ערוץ הופ ?)

מתה עלייך
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'כגודל הציפיות?'
כגודל הציפיות?
11/10/2004 | 14:03
1
9
טוב, אחרי הלידה של הבכורה שלי עברתי את משבר חיי. הייתי בטוחה שיהיה לי קל כי אני נורא נורא מוכנה (כולן מתבקשות כעת לגחך) והיה לי סיוט. ייחלתי שהבייביסיטר הזה יסתיים, שההורים שלה כבר יחזרו ואני אוכל ללכת לישון. רק לישון... עמי היה מגיע בערב, מקבל חבילת רותם לידיו ואני הייתי הולכת לישון... חזרתי לעבודה די מהר וזה היה ממש מתבקש כי כבר לא יכולתי יותר. הבית היה נראה כמו מחנה של הצופים, בקושי בישלתי, לא גיהצתי במשך שנה לפחות. בקיצור, משבר... לא התמודדתי עם הזמן, עם האמהות, ועם עצמי בכלל.
כמובן, שבהריון שאחרי, החלטתי שזה יהיה שונה לחלוטין. לקראת סוף תשיעי הכנתי את הבית ללידה, הזמנתי עוזרת לנקות, הפריזר היה מלא באוכל כדי שאוכל לעשות את הדברים כראוי ולא להלחץ מכלום. ואז קרה מה שקרה...

בהריון של טל, עבדתי המון על עצמי. מצד אחד, לא רציתי לפתח ציפיות כי בכלל לא היה לי ברור שאחזור עם תינוק הביתה. אז אמרתי לעצמי, שיהיה תינוק צרחן וכו', העיקר שיהיה תינוק. אח"כ החלטתי לחשוב אופטימי ושוב הכנתי את הכל. את העזרה בבית, השניצלים במקפיא, הבייביסיטר לגדולה ובעיקר את ההרגעה האישית.  היתה לי רשימה של טלפונים של כל מיני עזרות ראשונות (יועצות הנקה למשל) כדי שלא יהיה מצב שאין עזרה. תמיד יש.
אחרי הלידה, ראיתי, שטל, בהיותו ילד שני, הוא גם באמת תודה לאל רגוע ומאפשר. וגם אני הייתי והצלחתי להיות רגועה ומאפשרת. ולא שלא היו קשיים. אני, על הנקה צריכה להאבק וגם עם טל זה לקח זמן מה עד שהעניינים זרמו - ותודה לאל המשיכו לזרום עד גיל שנה וחצי.
אני חושבת שהקלות בהתמודדות עם טל היתה מאד קשורה לזה שזה אחרי אובדן אבל בעיקר קשורה לזה שזה ילד שני וכבר המון דברים ידעתי, על מה לפנטז ועל מה לא (בעיקר לא לפנטז על שינה כי אין על מה לדבר...).

אני רואה חשיבות עצומה בכך שנשים שמגיעות עם ילד לראשונה לביתן, גם אם זה לא הריונן הראשון, תדענה מאיפה לקבל את הסיוע והעזרה בהתמודדות. כי יש מאיפה, ופה יכול להיות ההבדל בין חופשת לידה נורמלית, רגועה יחסית, לבין חופשת לידה סיוטית. גם לבכי ולקשיים שאחרי לידה יש מקום. הפנטזיות יכולות להתנפץ גם אם אנחנו חוזרות הביתה עם ילד חי... כן, כן, גם לאמהות אחרי אובדן מותר לקטר על שעות שינה שאינן, על הנקה שכשלה, על בית מטונף ועל חמות דורשנית ודורסנית
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'נוריה תודה על מה שכתבת'
נוריה תודה על מה שכתבת
11/10/2004 | 14:50
5
כל כך התעודדתי לקרוא את מה שכתבת. אני אישית עדין לא חושבת או חולמת על היום שאחרי הלידה. אני עדין לא מפנטזת על היום אחרי. (רק שיגיע כבר)
זה מעודד שעוד משהו מסכים איתי שלא בטוח שאני אהיה על פסגת העולם ישר אחרי הלידה ויכול להיות שיהיה לי קשה.
הרי כל הסביבה שלי בטוחה שאיך שאני אצא מבי"ח אני הרי אהיה הכי מאושרת בעולם. אני מחכה לנסיכה הזאת כבר כמעט שנתיים. אני אמורה ללדת כמעט שנתיים אחרי הכניסה להריון הקודם ושנה וחצי אחרי האובדן.
אני משרינת לי עזרה מאחותי, אמא חברות טובות וברור לי שגם חמתי תעזור (בעלי יצטרך את אמא שלו אני בטוחה). לקראת התל"מ אנחנו נעשה רשימות עם משימות לכל אחד כי כולם מאוד רוצים לעזור לנו.

שוב אני כל כך התעודדתי לקרוא את מה שכתבת זה ממש נותן לי לגיטמציה לדעת שגם לי יהיה מותר לבכות אחרי הלידה ובתקופה הראשונה שהנסיכה תהיה בבית (ולאו דווקא מאושר אלא מקושי).
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'הרהורים'
הרהורים
11/10/2004 | 16:43
2
7
המשאלה הגדולה שלי היא כמובן ללדת בזמן תינוקת בריאה.
המשאלה השניה שלי היא ללכת לישו,ן להתעורר בבוקר ולגלות שעכשיו ינואר ואני בחודש תשיעי.
אני מאותן נשים שכן התמוגגו למראה תינוק, ותינוק כן גרם לי להרגיש נמסה. מאז ההפלה ובטח ובטח אחרי ההפחתה בהריון הנוכחי פיתחתי חומת הגנה. נהיתי אדישה למראה תינוקות. עצוב להגיד אבל אני מרגישה שאני חסומה רגשית, הלב שלי סגור. אני לא יודעת מה יהיה אחרי אני רק מקווה שהכל יהיה בסדר ושכל מה שעצור בי יתפרץ החוצה.
אני מתקשה לחשוב על מה יהיה אחרי, אני חושבת שאני מדחיקה שיש אחרי. אני חוששת שחס וחלילה יקרה משהו, חוששת ליפול שוב ולכן עדיין לא יכולה לחשוב על תינוקת. אני שקועה מאד בהריון ומשתדלת לחוות אותו. חמתי מדברת איתי בכל שיחה על הצטיידות ואני מרגישה שהיא הרבה יותר בעניינים ממני, וטוב לי ככה. היא גם תבוא לסייע כשתגיע התינוקת כך שיהיה לי זמן אח"כ לסדר לעצמי את המחשבות.
גם אני מרגישה שהחיים שלי נעצרו, אני מרגישה גם שהגוף שלי לא ממש בשליטתי. בהריון הזה, בנוסף לכל המעמסה הרגשית אני מתמודדת עם קשיים פיזיים (הייתי קצת בשמירת הריון, בנוסף, התפתח לי שבר במפשעה בגלל ההריון ובלי קשר יש חשש ללידה מוקדמת). אני מוצאת את עצמי חסרת עצמאות ונדמה לי שאני הרבה פחות נחמדה מתמיד. אני קוטרית רצינית, עקשנית ויש לי המון מצבי רוח. האיש לי סופג הכל, יש לציין בגבורה ומדי פעם משתדל להכניס אותי לפורפורציות.
יצא מבולגן, מקוה שהובנתי.
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-'לינדט הבנתי כל מילה '
לינדט הבנתי כל מילה
12/10/2004 | 08:40
6
ואני מזדהה
עם אף אחד מהתאורים המורחבים שניתנו לעיל לא התחברתי
וכבר התחלתי לסדר בראש מה אני הולכת לכתוב
ואז הרהורייך . . .
חוסר הסדר מאפיין גם הוא את שאני מרגישה
כך שהאופן כמו התוכן דיברו אלי
מאחלת לכולנו עוללים בריאים ושלמים
הריון לאחר אובדן -תמיכה >>
לצפיה ב-' מזדהה עם כל מילה'
מזדהה עם כל מילה
13/10/2004 | 13:48
3

הודעות אחרונות

16:38 | 05.05.20 לב שבור13
11:59 | 16.04.20 שירהד1
16:24 | 09.03.20 hope60
21:42 | 07.03.20 אובדתעצות1
13:24 | 17.02.20 secondtime82
11:42 | 05.02.20 secondtime82
15:18 | 03.02.20 שירהד1
11:43 | 31.12.19 irinka2

חם בפורומים של תפוז

חפשו אותנו גם באינסטרגם
חפשו אותנו גם...
פודי תפוז - האינסטגרם החדש כל התמונות של...
חפשו אותנו גם באינסטרגם
חפשו אותנו גם...
פודי תפוז - האינסטגרם החדש כל התמונות של...
בפייסבוק שלנו כבר ביקרתם?
בפייסבוק שלנו כבר...
רוצים להיות תמיד מעודכנים במה שקורה בתפוז?
בפייסבוק שלנו כבר ביקרתם?
בפייסבוק שלנו כבר...
רוצים להיות תמיד מעודכנים במה שקורה בתפוז?

מקרא סימנים

בעלת תוכן
ללא תוכן
הודעה חדשה
הודעה נעוצה
אורח בפורום
הודעה ערוכה
מכיל תמונה
מכיל וידאו
מכיל קובץ