איןאריותכאלה
New member
סיפור הלידה שלי
שבת, יומיים לפני התל"מ. אני כבר מתוחה מאד לקראת הלידה. כבר הייתי במיון יולדות כמה פעמים (צירים, תנועות עובר, חשש לירידת מים) ואני נחושה להגיע בפעם הבאה כשהדבר האמיתי יהיה בפתח. לידות קודמות במהלך שבוע 40 (40+3 / 40+1 / 40+2).
יום שני. התל"מ. צירים מהבוקר. אני הולכת לקניון. עוברים עד הצהרים. מתבאסת. נושמת עמוק.
יום שלישי 40+1 מדברת עם הגניקולוג שלי. הוא אומר שאני חייבת ללכת למעקב הריון עודף. ביום רביעי או לכל המאוחר ביום חמישי.
יום חמישי 40+3. אני מתפללת שתגיע הלידה. אין כלום לשבת בבית. צירים. באים. הולכים. בשעה 1600 אני חייבת כבר ללכת למוקד קופ"ח. הוא נסגר בשעה 1800. אני מתבאסת לאללה שלא התחילה לידה עדיין. בתי הבכורה מבקשת לבוא איתי. אנחנו לוקחות ספר ומים (ואני שוכחת נשנוש, מה שיסתבר כטעות חמורה), את העגלה (יש לנו תוכנית לעבור בסופר לקניות לקראת שבת) ואת כרטיס קופ"ח שלה, כי 5 דקות הליכה מהמוקד נשים יש מוקד אחיות, ואני חייבת להוציא לה את התפרים (פתחה את הראש בביה"ס לפני שבוע).
מגיעות למוקד. אולטרסאונד. ראש למטה. כמות מים תקינה. מחכות למוניטור. היא מקריאה לי ספרים וכל האחיות מתפעלות ממנה. אחת מהן אומרת שאולי תוכל להוציא לה שם את התפרים (ולחסוך לי 5 דקות הליכה, שבשבילי זה המון המון ואני מלאת הודיה).
מחברים אותי למוניטור. אנחנו בערך באמצע הספר. אני מקשיבה ללב, הילדה מנסה לדהור לפי קצב הדהרה של הפעימות. אני עוצמת עיניים. היא ממשיכה להקריא. יש ציר אחד כואב. האחות רואה אותו במוניטור ומאשרת שהוא באמת משמעותי. אני שמחה שאולי אני קרובה ללידה.
----- משהו לא בסדר. אין דהרות. טה-טה-טם בלי דהרות, משהו ממש לא בסדר. אני שומעת את זה בלייב, קוראת לאחות, היא מקשיבה, תוך שניה הרופא לידי מסתכל בפלט ----- הילדה עדיין מקריאה ----- אני כבר לא שומעת כלום ----- הוא אומר לאחות לשחרר אותי מהמוניטור ותוך רבע דקה אני אצלו במשרד (עוקפת תור של המוני נשים הריוניות)
הוא מדבר על האטה משמעותית בדופק, השעה 1803, ואומר שהוא שולח אותי לביה"ח ---- אני שואלת כמה המצב חמור ואם הוא מפנה אותי באמבולנס ----- הוא אומר שאני חייבת לעבור בירור ארוך ומקיף בביה"ח ---- אני שואלת אם זה סובל דיחוי - רוצה להשכיב את הילדים, שואלת אם אפשר להגיע לביה"ח בשעה 2000 ---- הוא אומר שמיד.
אני בולעת את החרדה. בתי לידי. אני מסבירה לה שהתינוקת צריכה לצאת עכשיו ושאמא נוסעת לביה"ח בקול הכי יציב שאני מסוגלת לגייס. מזל שעברנו על התסריט הזה בערך מליארד פעמים. אני אומרת שסבתא תבוא להיות איתם ושאמא חוזרת עוד יומיים עם התינוקת, ומתפללת שזה התסריט הנכון.
אני מתקשרת לאמא ומזעיקה אותה לבוא, במקביל מתקשרת לבעלי שבכלל נמצא בסופר עם הקטנים --- הוא מגיע צ'יק צ'ק לאסוף אותי ואנחנו נוסעים לביה"ח. הוא מוריד אותי ונוסע עם הילדים הביתה.
אני לבד. מגיעה לקבלה. לפניי בתור יש זוג שמשתחרר. אני נדחפת בברוטליות עם הנייר מהקופה ואומרת שהגעתי עם האטת דופק משמעותית ואני חייבת להיכנס מיד. הזוג פוער עלי עיניים. האשה בקבלה אומרת לי שזה ייקח חצי דקה. ואני חושבת בלב שזו חצי דקה שיכולה להיות קריטית. לוקח לה 15 שניות והיא לוקחת אותי ביד לאחות של הטריאז' שמעיפה מבט במוניטור ואומרת שהמצב לא כזה גרוע ושפשוט בקופה אי אפשר לעשות מוניטור ארוך. אני נושמת שוב.
19:15 מחברים אותי למוניטור. 19:40 בעלי מגיע. האחות אומרת שהמוניטור תקין אבל אין מספיק תנועות ואולי יצטרכו לזרז אותי בגלל זה. בעלי קונה לי מיץ מתוק ושוקולד. יש תנועות. המון.
20:15 מנתקים אותי מהמוניטור. פתיחה 3.5. לא ברור אם אני בלידה או לא כי אין ממש צירים. שולחים אותי להסתובב.
21:15 אני עולה למעלה. יש צירים. לא צפופים. מתחילים לכאוב. אין לי מיטה. הפתיחה עדיין 3.5 אבל הצוואר מחוק. האחות אומרת שאני מתקדמת ושואלת אם אני רוצה להיכנס לחדר לידה.
אני לא רוצה. מה יש לי לעשות שם. היא ממליצה על מקלחת חמה. אני נכנסת למקלחת במיון יולדות. המון מים חמים על הגב. תנועות אגן. נעים לי. הצירים נסבלים. עדיין לא צפופים.
22:10 פתיחה 5, אני שמחה שיש התקדמות, מתחילה להבין שאני יולדת, מאד מאד מתרגשת. האחות שואלת לגבי האפידורל. אני מאד בהתלבטות. מצד אחד לא בא לי לסבול מכאבים. מצד שני, בשלב הזה הם עדיין נסבלים. ובלידה השלישית לא הספקתי לקבל אפידורל והתאוששתי יופי, כך שיש לי אמונה שהגוף שלי מסוגל לעמוד בזה.
22:40 אני מגיעה לחדר לידה. מקבלות אותי מיילדת והמתמחה שלה. המתמחה מראה לי את הערסל ומביאה לי כדור פיזיו. הצירים מתחילים לכאוב. אבל הם מגיעים אחד אחד. אני זזה על הכדור, נושמת, בעלי לוחץ לי על הגב התחתון. פתאום אני קולטת שאנחנו לבד בחדר, כבר די הרבה זמן. אה, כן, חילופי משמרות בשעה 23:00. אני יוצאת מהחדר ושואלת אם מישהי תבוא להיות איתי.
23:15 מגיעה מיילדת חדשה, שקטה וחזקה - מבררת לגבי האפידורל. הצירים באים כמעט בלי הפסקה. כואבים נורא. בעלי מפעיל לחץ ממש עם כל הגוף. אני מבקשת גז צחוק בינתיים והיא מבקשת שאעלה על המיטה (עוד לא הייתי עליה אפילו דקה) כדי שתוכל לבדוק פתיחה. הפתיחה 6. הבדיקה כואבת נורא, ממש קשה לי לשכב על הגב, והמחשבה שלא אוכל לזוז עם האפידורל מבאסת אותי כהוגן. אבל אין לי אומץ ללדת בלי. היא מזמינה את המרדים.
היא מחברת אותי לנוזלים. פתאום יש הפוגה בצירים. אני יושבת על הכדור ובעלי מחבק אותי. נעים לי. היא רוצה לבדוק שוב פתיחה. אני לא לגמרי מבינה למה, אבל לא מסכימה לעלות למיטה. מ-23:15 אני צורחת עד לב השמיים בצירים. הם כואבים נורא והכוח שלי הולך ואוזל.
אחרי כמה שניות או דקות של רגיעה הצירים חוזרים, ועכשיו אין הפסקות. בכלל. ציר אחד ענקי. פתאום יש המון אנשים בחדר. אני כבר די מטושטשת. הם מתעקשים שאני אעלה על המיטה לבדוק פתיחה וכל הזמן שואלים אותי אם אני צריכה ללחוץ. אני לא צריכה ללחוץ. מזמן זרקתי את המסיכה של הגז צחוק, הוא לא עזר לי בכלל. הם מתעקשים ואיכשהוא אני עכשיו על המיטה. כאבי תופת בבדיקה של הפתיחה (7) בשניה שהיא מסיימת לבדוק מגיע ציר ענק, ואני מתהפכת ועומדת עמידת שש על המיטה כדי איכשהוא לעבור אותו - נוזל חם בין הרגליים, השק פקע, ובבת אחת הופכים אותי והמון אנשים אומרים לי מה לעשות, מחזיקים לי את הרגליים, מסבירים לי איך לנשום - אני בצירי הלחץ.
ההכרה שלי כבר די מטושטשת מהכאבים אבל אני יודעת שבקרוב זה ייגמר. בכל הלידות שלי שלב הלחיצות היה מאד קצר, כמה לחיצות והילד בחוץ. אני לוחצת כמיטב יכולתי. שומעת רק את בעלי. לא מצליחה לנשוף בפה סגור כמו שמבקשים ממני, צורחת כמו חיה פצועה עם כל ציר, ויש ה-מ-ו-ן. עוד ועוד צירי לחץ. רצופים. כל הזמן אומרים לי שהיא מתקדמת, שתכף היא יוצאת, שעוד לחיצה אחת ודי, אבל זה לא נגמר. בחיי. אבל הכוח דווקא כן נגמר. אני משתדלת לאסוף את מקסימום הריכוז וההכרה וללחוץ נכון, באפקטיביות, אבל אני מרגישה שהלחיצות שטחיות וחלשות. אין לי כוח בגוף. אני שומעת אותם מדברים על זה. מעודדים אותי שעוד קצת זה הסוף. אני שואלת בצעקות "היא בחוץ?" "היא יצאה כבר?" וחושבת איזה טמטום זה היה מצדי להתמזמז עם האפידורל אם עכשיו אין לי כוח ללחוץ אותה החוצה. כולם נוגעים בי, שופכים עלי דברים, מזיזים לי את הרגליים, אני מרגישה מצד אחד כמו בובה על חוט, מצד שני במקום שקט ועמוק בתוכי אני יודעת שהאחריות היא רק שלי ושאף אחד לא יכול לעזור לי. אני מוכרחה להוציא אותה החוצה. מדמיינת לי את ההקלה שארגיש כשהראש ייצא. חושבת על אנשים שעוברים עינויים ואיך אין שום סיכוי שהייתי יכולה לעמוד בזה ומזל שאני לא מרגלת.
23:47 - ואז - פתאום - אחרי נצח - ההקלה מגיעה. הראש בחוץ, שניה אח"כ גם הגוף, אני מרגישה את חבל הטבור, היא בוכה, לוקחים אותה לשקילה ולעיטוף, בעלי לא מוכן להחזיק אותה לפניי, הוא רוצה לת לי אותה, אבל אני לא מסוגלת, הכל שורף לי, אני מרגישה את השיליה מכאיבה לי מבפנים, מבקשת מהמיילדת שתעזור לי, היא יותר עדינה עכשיו, לוחצת לי בעדינות על הבטן. זה כואב נורא. הכל רגיש. לוקח קצת זמן אבל אני מצליחה ללחוץ אותה החוצה. אני אחרי. היא חייבת לבדוק קרעים. זה מאד לא נעים. אבל מהיר. אין קרעים. אני מתחננת שלא תיגע בי שם יותר והיא אומרת שסיימנו, היא רק מנקה אותי בעדינות ומלבישה לי תחתוני רשת. זהו. אין בדיקות יותר.
המיילדת שואלת אם אני יכולה לרדת לכסא גלגלים. אני לא. אני אפילו לא יכולה לעבור מיטה. אני רועדת בלי שליטה בכל הגוף. מביאים לי תה מתוק ועוטפים אותי בכמה וכמה שמיכות חימום. מסיעים אותי לאזור המתנה במיון יולדות. שם אני מניקה אותה בפעם הראשונה.
02:15 מעלים אותי למחלקה. אני מצליחה (בקושי) לעבור למיטה. קצת חוששת מהחולשה המטורפת של הגוף. בעלי עוטף אותי בשלוש שמיכות ונשאר לישון לידי. בבוקר כבר אצליח לרדת מהמיטה לפיפי. יומיים אני לוקחת משככי כאבים. הרחם מתכווץ מאד מהר. בין השאר בזכות ההנקה.
היום, 10 ימים אחרי הלידה, אני מתאוששת היטב, חזקה יותר מיום ליום, עדיין לא מסתובבת הרבה בחוץ אבל בבית אני בסדר גמור.
יעל תינוקת מתוקה ורגועה, אפילו יותר מהבכורה שלי שהיתה תינוקת-מלאך. ההנקה בינתיים זורמת. ה
שבת, יומיים לפני התל"מ. אני כבר מתוחה מאד לקראת הלידה. כבר הייתי במיון יולדות כמה פעמים (צירים, תנועות עובר, חשש לירידת מים) ואני נחושה להגיע בפעם הבאה כשהדבר האמיתי יהיה בפתח. לידות קודמות במהלך שבוע 40 (40+3 / 40+1 / 40+2).
יום שני. התל"מ. צירים מהבוקר. אני הולכת לקניון. עוברים עד הצהרים. מתבאסת. נושמת עמוק.
יום שלישי 40+1 מדברת עם הגניקולוג שלי. הוא אומר שאני חייבת ללכת למעקב הריון עודף. ביום רביעי או לכל המאוחר ביום חמישי.
יום חמישי 40+3. אני מתפללת שתגיע הלידה. אין כלום לשבת בבית. צירים. באים. הולכים. בשעה 1600 אני חייבת כבר ללכת למוקד קופ"ח. הוא נסגר בשעה 1800. אני מתבאסת לאללה שלא התחילה לידה עדיין. בתי הבכורה מבקשת לבוא איתי. אנחנו לוקחות ספר ומים (ואני שוכחת נשנוש, מה שיסתבר כטעות חמורה), את העגלה (יש לנו תוכנית לעבור בסופר לקניות לקראת שבת) ואת כרטיס קופ"ח שלה, כי 5 דקות הליכה מהמוקד נשים יש מוקד אחיות, ואני חייבת להוציא לה את התפרים (פתחה את הראש בביה"ס לפני שבוע).
מגיעות למוקד. אולטרסאונד. ראש למטה. כמות מים תקינה. מחכות למוניטור. היא מקריאה לי ספרים וכל האחיות מתפעלות ממנה. אחת מהן אומרת שאולי תוכל להוציא לה שם את התפרים (ולחסוך לי 5 דקות הליכה, שבשבילי זה המון המון ואני מלאת הודיה).
מחברים אותי למוניטור. אנחנו בערך באמצע הספר. אני מקשיבה ללב, הילדה מנסה לדהור לפי קצב הדהרה של הפעימות. אני עוצמת עיניים. היא ממשיכה להקריא. יש ציר אחד כואב. האחות רואה אותו במוניטור ומאשרת שהוא באמת משמעותי. אני שמחה שאולי אני קרובה ללידה.
----- משהו לא בסדר. אין דהרות. טה-טה-טם בלי דהרות, משהו ממש לא בסדר. אני שומעת את זה בלייב, קוראת לאחות, היא מקשיבה, תוך שניה הרופא לידי מסתכל בפלט ----- הילדה עדיין מקריאה ----- אני כבר לא שומעת כלום ----- הוא אומר לאחות לשחרר אותי מהמוניטור ותוך רבע דקה אני אצלו במשרד (עוקפת תור של המוני נשים הריוניות)
הוא מדבר על האטה משמעותית בדופק, השעה 1803, ואומר שהוא שולח אותי לביה"ח ---- אני שואלת כמה המצב חמור ואם הוא מפנה אותי באמבולנס ----- הוא אומר שאני חייבת לעבור בירור ארוך ומקיף בביה"ח ---- אני שואלת אם זה סובל דיחוי - רוצה להשכיב את הילדים, שואלת אם אפשר להגיע לביה"ח בשעה 2000 ---- הוא אומר שמיד.
אני בולעת את החרדה. בתי לידי. אני מסבירה לה שהתינוקת צריכה לצאת עכשיו ושאמא נוסעת לביה"ח בקול הכי יציב שאני מסוגלת לגייס. מזל שעברנו על התסריט הזה בערך מליארד פעמים. אני אומרת שסבתא תבוא להיות איתם ושאמא חוזרת עוד יומיים עם התינוקת, ומתפללת שזה התסריט הנכון.
אני מתקשרת לאמא ומזעיקה אותה לבוא, במקביל מתקשרת לבעלי שבכלל נמצא בסופר עם הקטנים --- הוא מגיע צ'יק צ'ק לאסוף אותי ואנחנו נוסעים לביה"ח. הוא מוריד אותי ונוסע עם הילדים הביתה.
אני לבד. מגיעה לקבלה. לפניי בתור יש זוג שמשתחרר. אני נדחפת בברוטליות עם הנייר מהקופה ואומרת שהגעתי עם האטת דופק משמעותית ואני חייבת להיכנס מיד. הזוג פוער עלי עיניים. האשה בקבלה אומרת לי שזה ייקח חצי דקה. ואני חושבת בלב שזו חצי דקה שיכולה להיות קריטית. לוקח לה 15 שניות והיא לוקחת אותי ביד לאחות של הטריאז' שמעיפה מבט במוניטור ואומרת שהמצב לא כזה גרוע ושפשוט בקופה אי אפשר לעשות מוניטור ארוך. אני נושמת שוב.
19:15 מחברים אותי למוניטור. 19:40 בעלי מגיע. האחות אומרת שהמוניטור תקין אבל אין מספיק תנועות ואולי יצטרכו לזרז אותי בגלל זה. בעלי קונה לי מיץ מתוק ושוקולד. יש תנועות. המון.
20:15 מנתקים אותי מהמוניטור. פתיחה 3.5. לא ברור אם אני בלידה או לא כי אין ממש צירים. שולחים אותי להסתובב.
21:15 אני עולה למעלה. יש צירים. לא צפופים. מתחילים לכאוב. אין לי מיטה. הפתיחה עדיין 3.5 אבל הצוואר מחוק. האחות אומרת שאני מתקדמת ושואלת אם אני רוצה להיכנס לחדר לידה.
אני לא רוצה. מה יש לי לעשות שם. היא ממליצה על מקלחת חמה. אני נכנסת למקלחת במיון יולדות. המון מים חמים על הגב. תנועות אגן. נעים לי. הצירים נסבלים. עדיין לא צפופים.
22:10 פתיחה 5, אני שמחה שיש התקדמות, מתחילה להבין שאני יולדת, מאד מאד מתרגשת. האחות שואלת לגבי האפידורל. אני מאד בהתלבטות. מצד אחד לא בא לי לסבול מכאבים. מצד שני, בשלב הזה הם עדיין נסבלים. ובלידה השלישית לא הספקתי לקבל אפידורל והתאוששתי יופי, כך שיש לי אמונה שהגוף שלי מסוגל לעמוד בזה.
22:40 אני מגיעה לחדר לידה. מקבלות אותי מיילדת והמתמחה שלה. המתמחה מראה לי את הערסל ומביאה לי כדור פיזיו. הצירים מתחילים לכאוב. אבל הם מגיעים אחד אחד. אני זזה על הכדור, נושמת, בעלי לוחץ לי על הגב התחתון. פתאום אני קולטת שאנחנו לבד בחדר, כבר די הרבה זמן. אה, כן, חילופי משמרות בשעה 23:00. אני יוצאת מהחדר ושואלת אם מישהי תבוא להיות איתי.
23:15 מגיעה מיילדת חדשה, שקטה וחזקה - מבררת לגבי האפידורל. הצירים באים כמעט בלי הפסקה. כואבים נורא. בעלי מפעיל לחץ ממש עם כל הגוף. אני מבקשת גז צחוק בינתיים והיא מבקשת שאעלה על המיטה (עוד לא הייתי עליה אפילו דקה) כדי שתוכל לבדוק פתיחה. הפתיחה 6. הבדיקה כואבת נורא, ממש קשה לי לשכב על הגב, והמחשבה שלא אוכל לזוז עם האפידורל מבאסת אותי כהוגן. אבל אין לי אומץ ללדת בלי. היא מזמינה את המרדים.
היא מחברת אותי לנוזלים. פתאום יש הפוגה בצירים. אני יושבת על הכדור ובעלי מחבק אותי. נעים לי. היא רוצה לבדוק שוב פתיחה. אני לא לגמרי מבינה למה, אבל לא מסכימה לעלות למיטה. מ-23:15 אני צורחת עד לב השמיים בצירים. הם כואבים נורא והכוח שלי הולך ואוזל.
אחרי כמה שניות או דקות של רגיעה הצירים חוזרים, ועכשיו אין הפסקות. בכלל. ציר אחד ענקי. פתאום יש המון אנשים בחדר. אני כבר די מטושטשת. הם מתעקשים שאני אעלה על המיטה לבדוק פתיחה וכל הזמן שואלים אותי אם אני צריכה ללחוץ. אני לא צריכה ללחוץ. מזמן זרקתי את המסיכה של הגז צחוק, הוא לא עזר לי בכלל. הם מתעקשים ואיכשהוא אני עכשיו על המיטה. כאבי תופת בבדיקה של הפתיחה (7) בשניה שהיא מסיימת לבדוק מגיע ציר ענק, ואני מתהפכת ועומדת עמידת שש על המיטה כדי איכשהוא לעבור אותו - נוזל חם בין הרגליים, השק פקע, ובבת אחת הופכים אותי והמון אנשים אומרים לי מה לעשות, מחזיקים לי את הרגליים, מסבירים לי איך לנשום - אני בצירי הלחץ.
ההכרה שלי כבר די מטושטשת מהכאבים אבל אני יודעת שבקרוב זה ייגמר. בכל הלידות שלי שלב הלחיצות היה מאד קצר, כמה לחיצות והילד בחוץ. אני לוחצת כמיטב יכולתי. שומעת רק את בעלי. לא מצליחה לנשוף בפה סגור כמו שמבקשים ממני, צורחת כמו חיה פצועה עם כל ציר, ויש ה-מ-ו-ן. עוד ועוד צירי לחץ. רצופים. כל הזמן אומרים לי שהיא מתקדמת, שתכף היא יוצאת, שעוד לחיצה אחת ודי, אבל זה לא נגמר. בחיי. אבל הכוח דווקא כן נגמר. אני משתדלת לאסוף את מקסימום הריכוז וההכרה וללחוץ נכון, באפקטיביות, אבל אני מרגישה שהלחיצות שטחיות וחלשות. אין לי כוח בגוף. אני שומעת אותם מדברים על זה. מעודדים אותי שעוד קצת זה הסוף. אני שואלת בצעקות "היא בחוץ?" "היא יצאה כבר?" וחושבת איזה טמטום זה היה מצדי להתמזמז עם האפידורל אם עכשיו אין לי כוח ללחוץ אותה החוצה. כולם נוגעים בי, שופכים עלי דברים, מזיזים לי את הרגליים, אני מרגישה מצד אחד כמו בובה על חוט, מצד שני במקום שקט ועמוק בתוכי אני יודעת שהאחריות היא רק שלי ושאף אחד לא יכול לעזור לי. אני מוכרחה להוציא אותה החוצה. מדמיינת לי את ההקלה שארגיש כשהראש ייצא. חושבת על אנשים שעוברים עינויים ואיך אין שום סיכוי שהייתי יכולה לעמוד בזה ומזל שאני לא מרגלת.
23:47 - ואז - פתאום - אחרי נצח - ההקלה מגיעה. הראש בחוץ, שניה אח"כ גם הגוף, אני מרגישה את חבל הטבור, היא בוכה, לוקחים אותה לשקילה ולעיטוף, בעלי לא מוכן להחזיק אותה לפניי, הוא רוצה לת לי אותה, אבל אני לא מסוגלת, הכל שורף לי, אני מרגישה את השיליה מכאיבה לי מבפנים, מבקשת מהמיילדת שתעזור לי, היא יותר עדינה עכשיו, לוחצת לי בעדינות על הבטן. זה כואב נורא. הכל רגיש. לוקח קצת זמן אבל אני מצליחה ללחוץ אותה החוצה. אני אחרי. היא חייבת לבדוק קרעים. זה מאד לא נעים. אבל מהיר. אין קרעים. אני מתחננת שלא תיגע בי שם יותר והיא אומרת שסיימנו, היא רק מנקה אותי בעדינות ומלבישה לי תחתוני רשת. זהו. אין בדיקות יותר.
המיילדת שואלת אם אני יכולה לרדת לכסא גלגלים. אני לא. אני אפילו לא יכולה לעבור מיטה. אני רועדת בלי שליטה בכל הגוף. מביאים לי תה מתוק ועוטפים אותי בכמה וכמה שמיכות חימום. מסיעים אותי לאזור המתנה במיון יולדות. שם אני מניקה אותה בפעם הראשונה.
02:15 מעלים אותי למחלקה. אני מצליחה (בקושי) לעבור למיטה. קצת חוששת מהחולשה המטורפת של הגוף. בעלי עוטף אותי בשלוש שמיכות ונשאר לישון לידי. בבוקר כבר אצליח לרדת מהמיטה לפיפי. יומיים אני לוקחת משככי כאבים. הרחם מתכווץ מאד מהר. בין השאר בזכות ההנקה.
היום, 10 ימים אחרי הלידה, אני מתאוששת היטב, חזקה יותר מיום ליום, עדיין לא מסתובבת הרבה בחוץ אבל בבית אני בסדר גמור.
יעל תינוקת מתוקה ורגועה, אפילו יותר מהבכורה שלי שהיתה תינוקת-מלאך. ההנקה בינתיים זורמת. ה
