מתקרבת לגבול החיות

מתקרבת לגבול החיות

בכל אחד מההריונות שלי תמיד חגגתי את המשוכה של גבול החיות, הנקודה בה ההחלטה ניטלת ממני והרופאים מחיים בכל מקרה. לא שאני מאחלת לעצמי ללדת בשבוע 24 חלילה, אבל תמיד שמחתי לחצות את המשוכה הזו. וחוץ מזה החודש השישי מתקרב. והוא כבר קרוב יותר לסוף מאשר להתחלה.

ברקע הברזל עזר מאד, ואני מרגישה חיונית יותר ועייפה פחות. מתנהלת יותר בקלות עם הבטן. ישנה טוב יותר בלילה. כבר מרשה לעצמי לקוות לעוד שבוע רגוע, לקוות שעוד יום יעבור ועוד אחד. ואולי המסע הזה יסתיים. ובטוב.

עוד ברקע קושי משמעותי עם הבן שלי, שלדעתי מגיב חזק להריון. אני משתדלת לעזור לו ככל יכולתי - בינתיים עוד לא הגענו למקום הרמוני ויש בהחלט הרבה התפרצויות וזעם ותסכול, למרות שאני עוטפת אותו בתשומת לב - ובכל זאת יש גם תחושה של השתפרות, שאיכשהוא כל תשומת הלב הזו מגיעה אליו ונספגת בו.

הגדולה שלי מסיימת כתה א' מחר ומקבלת תעודה. אני כל כך מתרגשת. איך הפצפונת שלי שהפכה אותי לאמא לא כל כך מזמן כבר קוראת בעצמה. והקטנה כבר גמולה יום ולילה.
הפעם הכל אחרת - יש לי ילדים בבית. בעבר כשהייתי בהריון היה לי פעוט בבית.
 

רונית 294

New member
האמת שזה ממש נח ככה

אני ממש מחכה שהקטנה שלי תהיה גמולה מטיטולים וסימילאק. אני לא מניקה ובכל בוקר שוטפת 6 בקבוקים. חחחחחחח שלא לדבר על כמות הטיטולים שעפים פה. אבל זה מבורך.
 
איך את מסתדרת?

כיף שאת פה :) את אנרגטית או מותשת? או שניהם? ולמה את לא מכניסה את הבקבוקים למדיח? (או שאסור בהתחלה? שכחתי כבר את החוקים... ) ואיך את פיזית?
 

רונית 294

New member
ככה ככה...

רוב הזמן מאוד מאושרת. הימים שאחרי הלידה ולפני הברית היו מאוד עמוסים אז היה קשה לשקוע וגם קשה ממש לשמוח. לפעמים יש סוג של מועקה. לפעמים רגשות אשמה על חלוקת תשומת הלב בין הילדים שכולם קטנים וצריכים אותי. אבל בסך הכל הוא ישן טוב בלילה וזה מאוד חשוב לי ורוב הזמן אני ממש בסדר. פעילה לחלוטין כבר מנקה מבשלת וכולי. אין ממש ברירה. לוקחת החשבון שייתכן וזו חופשת הלידה האחרונה שלי ולכן אשתדל להינות ממנה.
 

shira3121

New member
פעם כשהייתי צעירה ותמימה חשבתי שכל תינוק שנולד בשבוע 24

יחיה חיים תקינים ונורמליים וזה רק עניין של זמן בפגיה וקצת פערים שיושלמו בהמשך. היום התמימות והנעורים ממני והלאה אבל עדיין יש משהו נחמד בלעבור את שבוע 24 , ואז את 28 ואז את 32
 

שירהד1

Member
מנהל
מודה שאותי שבוע 24 לא הרגיע בכלל-

בואי נאמר- שעד שבוע 34-35 עוד חששתי מאוד מפגות או פגות קשה.
אבל זו אני, כמרפאה בעיסוק. זה הפאק במקצועות הללו, שלפעמים יש יותר מדי ידע, וזה לא בא לטובתנו.

רוצה להאמין ומאמינה יחד איתך שהכיוון הוא מאוד חיובי, ולמעשה- עד כה, נשמע הריון בריא ותקין, ואמן שימשיך גם הלאה.

לגבי הבן שלך- יכול להיות שהדברים ההתנהגותיים אכן קשורים לעובדה שאת בהריון, וגם יכול להיות בהחלט שזה שילוב "מנצח" עם התרגשות סוף השנה. המון ילדים מגיבים ברגרסיה התנהגותית בתקופה הזו של סיום הגן, גם אם הם ממשיכים ביולי את המסגרת. יש המון התרגשויות סביב ילדים שעוזבים, מסיבת הסיום, ההופעה מול ההורים (גם עבור ילדים שאוהבים להופיע), מעבר לגן אחר, וגם אם לא עוברים לגן אחר- יש המון התעסקות בפרידות, בסיומות, וכן הלאה.

לא כתבת בן כמה הילדון, האם נשאר באותה המסגרת בשנה הבאה או עובר לגן חדש. בכל מקרה, הדרך היא המון סובלנות (למרות שקשה לגייס אותה. זה ברור לי...), תשומת לב, חיזוקים על התנהגויות חיוביות, גבולות ועקביות שלכם ההורים.
ברור שלא פשוט לביצוע. ואי אפשר להצליח במאה אחוז מהמקרים, אבל גם אם מדובר בהצלחה בחלק מהמקרים- זה מעולה.

זה גו'ב גו'ב להיות הורים, הה?
. לאט ובביטחה, אני בטוחה שתעברי את כל המשוכות שבדרך.



שירה דוד
ריפוי בעיסוק והוראה מתקנת לילדים עם קשיים התפתחותיים ולקויות למידה
הדרכת מרפאות בעיסוק, מורות להוראה מתקנת וסטודנטיות
מנהלת פורום אובדן הריון ופורום הריון אחרי אובדן, תפוז.
09-7749028
 
מסובך

הילדון בן רבע לחמש, עולה לגן חובה, החליפו לנו גננת ממש ברגע האחרון - אז המבנה מוכר וגם מרבית החברים, רק הגננת תעלומה (עם המלצות מעולות). מקווה שיהיה בסדר. זמני ההשכבה קצת חמקו ממני, ובמקום השכבת חורף עד 1930, רבע לשמונה מקסימום, אני משכיבה ב 2015 וגם 2030 אז כולם עייפים בגללי. והכי גרוע - ריב גדול עם בעלי. כן, ליד הילדים. דבר שאנחנו לא עושים, מקסימום שני משפטים רגוזים. זה היה קצת יותר ארוך משני משפטים. והכספים דולפים כמו כל שנה באוגוסט, ואנחנו לקראת הוצאה משמעותית של החלפת רכב, ויותר מדי אנשים קרובים שואלים אותי איך בדיוק אסתדר עם ארבעה (אמא שלי, חמי) ואני רוצה להגיד להם שהרחקתי עד טיפולים בשביל הרביעי הזה, אבל זה לא אומר שאני יודעת איך אתנהל כל יום ויום בהמשך חיי... ולגבי השבוע - ילדתי את כולם בשבוע 40+ מאחלת לעצמי להגיע עד שם גם הפעם, אמן.
 

שירהד1

Member
מנהל
מתייחסת-

טוב, כאשר מוסיפים עייפות של הילד, אז בכלל....האם הוא במסגרת עד הצהריים או אחר הצהריים? אצלי הם עד הצהריים, ועדיין בחלק מהימים אני שולחת אותם לנוח או לישון, כך שאחר הצהריים יראה נורמאלי והם יוכלו להנות מהפעילויות של אחר הצהריים, ושלגדולה יהיה גם כוח ויכולת ריכוז ללימודים. הם הולכים לישון בסביבות 21:00. מעיין בסביבות 20:00- 20:15.
אם הוא במסגרת עד הצהריים, הייתי מנסה להכניס אותו להרגל של מנוחת צהריים. הם ממש ממוטטים. החום, הפעילות האינטנסיבית בגן....או שאם אין לך אפשרות למנוחת צהריים- בכל זאת לנסות ולחזור לשעות שינה שטובות עבורו.
לא כתבת האם את לבד איתם אחר הצהריים ובערב, או שבעלך מתחלק איתך בזה. מקווה שיש שיתוף פעולה מצידו ושהוא יכול להיות נוכח נגיד החל משעה 18:00 ואז זה מאוד יכול להקל על ההתמודדות.

לגבי המריבה עם הבעל לעיני הילדים- מכירה זאת היטב מעצמי. אין מה לעשות. לפעמים אין מנוס והמריבות הן לעיני הילדים. בואי נודה- רוב השעות אנחנו עם הילדים, אז מן הסתם, קשה מאוד לדחות את המריבות לשעה עשר בלילה...מה גם- שפעמים רבות מדובר בחוסר הסכמות שהן און ליין, ואי אפשר לדחות.
לא נעים, אבל לא נורא. כל עוד זה לא קורה בתדירות גבוהה.
ובהקשר זה- אל תשכחי שהעצבים שלך לא כפי שהיו, ואני בטוחה שגם שלו לא בשיאם. לגורם העייפות והמתח יש משמעות גדולה והשפעה גדולה על מערכת היחסים עם בן הזוג....

לגבי תגובות הסביבה- סך הכל הם שואלים שאלה לגיטימית, רק שלך (כרגע בצדק), לא מתאים להתמודד עם זה, ובטח לא לתת דין וחשבון לכל העולם ואישתו. אז את יכולה לומר שאת לא מתעסקת בזה כרגע, וכשיגיע הרגע המאושר והתינוקת תיוולד, אז תשברי את הראש עם בעלך וגם תגיעו לתובנות משותפות.

אגב, אמא שלך לפחות מציעה עזרה עכשיו או לתקופה שלאחר הלידה, או שהיא רק שואלת שאלות מלחיצות? היה מתאים לך שהיא תסייע לך? אם כן- את בהחלט יכולה להעלות זאת בשיחה איתה. אני כותבת כל זאת, ולא יודעת מה מערכת היחסים ביניכם. יש לי חברה שהעדיפה שאמא שלה לא תהיה אצלה בשבועות הראשונים שלאחר הלידה, וביקשה ממנה עזרה בהכנת אוכל...שזה מעולה- לדעת מה את יכולה לקבל ומה את מצפה מכל אחד.

ואת יכולה גם ללדת החל משבוע 37. זה גם מעולה. לא חייבים בשבוע 40, את יודעת
.

שירה דוד
ריפוי בעיסוק והוראה מתקנת לילדים עם קשיים התפתחותיים ולקויות למידה
הדרכת מרפאות בעיסוק, מורות להוראה מתקנת וסטודנטיות
מנהלת פורום אובדן הריון ופורום הריון אחרי אובדן, תפוז.
09-7749028
 
אמא שלי זו נקודה כואבת. היא מתקשה לפרגן

וגם מתקשה לעזור. פיזית היא מבוגרת. וגם נפשית. השנה הבת שלי עלתה לכתה א'. היא לא אספה אותה מבית הספר (כמה דקות ברגל מהבית שלנו) אפילו פעם אחת. אישית אני מתקשה להבין את זה, אבל כנראה שזה לא ענייני. היא אוהבת להגיע בסביבות 1700 או 1800 לשבת עם כוס קפה ולדבר, ולחלק לילדים ממתקים. כשהיא באה בשיא העומס של ההשכבות ויושבת עם קפה ורגליים על השולחן ולא משתתפת (מה, אף אחד לא נותן לי לקלח אותו. ... ) ורק מתבוננת (ולפעמים מעירה כמה הבית הפוך, או למה אין סלט לארוחת הערב) פשוט בא לי לצרוח עליה. כשהיא מביאה אוכל זה תמיד טעים מאד אבל מעט מדי. היא שואלת הרבה על התוכניות לפיתוח העסק (אני עצמאית), על מצב החסכונות וכאלה, אבל היא לא עוזרת כלכלית. אף פעם. אחרי שלקחתי הלוואה גדולה מהבנק כשהייתי מאושפזת קרוב לחצי שנה למדתי לא לבקש. אני מתכוונת לבקש ממנה לא להיכנס אלי הביתה אחרי שאלד, כי אז כבר אצעק עליה באמת. היא לא כל כך אימהית כלפיי, כפי שאת קוראת, גם לא במילים, וקשה לי איתה מאד.
 

שירהד1

Member
מנהל
אוי. ממש ממש עצוב לי לקרוא. ממש. ועוד יותר- לאור המצב

הנוראי של אביך.
התיאור די הזכיר לי את המצב עם חמותי, רק ששם לפחות היא לא מעירה. רק מפרגנת לי. ובאמת שמגיע לי, עם כל הצניעות.
אבל פעם בתקופה כשהם באים- היא יכולה למשל לומר: "בואי, שירוש, שבי. למה את לא יושבת?".
ואני חושבת בליבי: "למה אני לא יושבת?!!!- כי תודה לאל יש לי 3 ילדים להכין להם ארוחת ערב, ובעל, ואני גם צריכה להאכיל את ההורים שלו, ובו זמנית לבדוק שכל הילדים מרוצים ושהכל בסדר. זה למה".
למדתי שלא מתאים לי לארח אותם כאשר בעלי לא בבית. אנו מארחים אותם רק כאשר הוא נמצא בבית, ולא בחו"ל או במילואים או משהו בסגנון.

ובחזרה אלייך- בחיי שהמצב שאת מתארת עם אימך סבוך. שום אמפטיה, שום סיוע משום כיוון שהוא. ממש מורכב. עצוב.
אין לי עיצה, כי אי אפשר לחנך אנשים בגיל הזה (או בכלל), ודפוסי הקשר כבר התקבעו להם, וכדי לשנות משהו, צריך להרים הרים וגבעות, סביר להניח בעזרת טיפול משפחתי, וזה ממש לא נראה לי פרקטי למקום שאת נמצאת בו בחיים.

מזה שהיא מגיעה הרבה, אני מניחה שהיא גרה קרוב אלייך. משום שהאוכל שלה טעים, אולי אפשר להעצים אותה בהקשר זה ולומר לה שתשמחי מאוד אם תוכל להביא מדי פעם אוכל, כי זה מאוד יעזור לך. גם כעת וגם לאחר הלידה.
כלומר- לתת הנחייה ספציפית מאוד ולהדגיש שזה יסייע.

ואסיים בכך שאכתוב שחמותי, לאחר שמעיין נולדה, הכינה לי ולילדים אוכל במהלך החודש הראשון, שבו בקושי עמדתי על הרגליים בגלל הבצקות, וזה מבחינתי היה המון, וגם הודתי לה מאוד על כך. היא לא עשתה זאת לאחר שהגדולים נולדו וגם לא עזרה איתם בכלום בפועל. אני מתארת לעצמי שחברות שלה נתנו לה את העיצה הזו של לעזור עם האוכל בתקופה הראשונה שלאחר הניתוח האחרון, וזה היה מאוד מוצלח.

אני מתארת לעצמי, שכמו נשים רבות שהן אימהות, את עוסקת במחשבות שלך בשאלה מה את לוקחת מאמא שלך מבחינת ההעברה הבין דורית, ועד כמה את שונה ממנה, במה ולמה.
זו שאלה מורכבת ומעניינת עבור כל אחת מאיתנו.



שירה דוד
ריפוי בעיסוק והוראה מתקנת לילדים עם קשיים התפתחותיים ולקויות למידה
הדרכת מרפאות בעיסוק, מורות להוראה מתקנת וסטודנטיות
מנהלת פורום אובדן הריון ופורום הריון אחרי אובדן, תפוז.
09-7749028
 
אובדת עצות

אני אובדת עצות ביחס אליה. אני משקיעה הרבה אנרגיות בשביל להישאר רגועה בסביבתה. משהו ביחסים בינינו לא רגוע. אני רוצה לשחרר את המקום הזה ולא מצליחה. הוא לא טוב לי ולא טוב לה וכמובן לסובבים אותנו. למרבה האירוניה אמא שלי היא אשת טיפול בכירה ומובילה בתחומה.
 

שירהד1

Member
מנהל
מבינה. אגב- את מכירה את המשפט

"הסנדלר הולך יחף?"...
זה עוד יותר עצוב כשסנדלר הולך יחף. קשה לי להתחבר לזה, למרות שאני מכירה המון מקרים כאלו.
יכולה לספר לך על עצמי בהקשר זה, שגמלה בליבי החלטה עוד בהריון עם נטע (ביתי הבכורה), שלא אהיה סנדלר שהולך יחף. שאתייעץ, שאעשה מאמצים, שאהיה אמא טובה ומיטיבה, כמו שאני אשת מקצוע טובה ומיטיבה. שלא אשחק רק עם המטופלים שלי, אלא גם עם הילדים שלי, שלא אשקיע רק עם המטופלים, אלא גם עם הילדים הפרטיים שלי. שאם יהיה קושי- אדע להתייעץ ולהיוועץ ולעשות חשיבה ולבצע, שאשוחח עם הגננת והמורה ואתן דגשים לביצוע, שאשתמש בידע שלי בהתפתחות הילד גם למען הילדים שלי.
זו ממש החלטה מודעת שלי. אני זוכרת את הרגע שהחלטתי זאת והבטחתי לעצמי את זה. ואני מקיימת, כי הבטחות חייבים לקיים, נכון?.
אבל אני מכירה גם לא מעט אנשי טיפול שכנראה שלא הגיעו לאותה החלטה מודעת כמוני, וזה עצוב מאוד בעיניי.

מבאס לאללה התיאור שלך. באמת הכי היה טוב ללמוד לשחרר את המקום הזה, אבל איך אפשר, כשמדובר באמא שלך?! אוף. אין לי עיצות. סורי. כנראה שתמשיכי להתנהל תוך מעבר בין טיפה לטיפה ואיכשהו להצליח לעשות זאת.

תודה על השיתוף. מדובר בדברים מאוד אישיים. מעריכה זאת.

שירה דוד
ריפוי בעיסוק והוראה מתקנת לילדים עם קשיים התפתחותיים ולקויות למידה
הדרכת מרפאות בעיסוק, מורות להוראה מתקנת וסטודנטיות
מנהלת פורום אובדן הריון ופורום הריון אחרי אובדן, תפוז.
09-7749028
 
הסנדלרית היחפה, גם בסביבה שלנו

בסביבתי הקרובה יש סנדלרית יחפה שכזאת, וכואב הלב על הפער בין המקצועיות לבין המשפחתיות. כואב ובעיקר לא ברור עבורי כמתבוננת מהצד איך הניתוק הזה אפשרי טכנית ובעיקר רגשית.
 

shira3121

New member
צר לי שאמא שלך ככה

אני גם בקשיים עם אמא שלי אבל באופן שונה לגמרי, שולחת לך המון חיבוקים
 
למעלה