חצי כבר מאחורי, עכשיו נותר עוד חצי

[פילפילוני20]

חצי כבר מאחורי, עכשיו נותר עוד חצי

חצי הריון עבר, שבוע 21 הגיע ויחד איתו הגיעו גם הזכרונות על ההריון ההוא שהסתיים בדיוק בשלב הזה.
היו לי כבר ימים ושבועות שבהם הרגשתי וקיוויתי שכשהתנועות כבר מורגשות היטב, אני אהיה יותר רגועה, שלווה אולי אפילו מאוד אופטימית לגבי ההמשך. אבל בימים האחרונים אני מרגישה סוג של נסיגה בהתמודדות. הפחדים מציפים שוב פעם. הפעם זה פחות החשש שמשהו לא בסדר עם העוברית, אלא החשש שמשהו ישתבש בדרך. וכולכן, כל בוגרות פורום האבדן, מכירות את כל התרחישים הנוראיים שיכולים להתרחש, אני אפילו לא רוצה לכתוב אותם.
עכשיו גם מתחילים כבר לראות עלי את הבטן, חדי העין בעבודה כבר ראו ושאלו. הפסקתי גם להתאמץ ללבוש בגדים שמסתירים, נמאס לי והעיק עלי כל בוקר לבחור בקפדנות מה ללבוש כדי שלא יראו. אולי הגיע הזמן להתחיל להתגאות בבטן המתעגלת וגדלה...

לשמחתי הבן שלי (5.5) עדיין לא קלט. אני תוהה מתי כדאי לספר לו. בעלי חושב שכדאי כבר עכשיו לספר לו, מתוך מחשבה שהוא יהיה יותר זהיר לידי ולא יקפוץ עלי, אני עדיין מתלבטת... מתי אתן סיפרתן לגדולים? ואך מספרים להם? פשוט להגיד "לאמא יש עובר בבטן"?

מחר סקירה שניה. תחזיקו אצבעות שהכל יהיה תקין.

 

[איןאריותכאלה]

אחותי לתל"מ!

קודם כל הורקתי מקנאה שרק עכשיו הבטן מתחילה לבצבץ - אותי מברכים חופשי עוד מיום העצמאות.... וכבד לי. אני כבר מתגאה, כי להסתיר מזמן אי אפשר.
לגבי איך לספר - אני באמת פשוט אמרתי שיש לי עובר בבטן אבל הטרמינולוגיה לא תפסה, ומאז ששמעו שזו בת הם קוראים לה 'התינוקת' וכך גם כל חבריהם למסגרות (מה, אמא של שפרה, באמת יש לך תינוקת בבטן?!)

ו... כן, הכל יכול להשתבש, אבל מצד שני - עד עכשיו הכל בסדר - וזו בכל זאת מחצית הדרך. כשאני מצוברחת ודואגת אני משתדלת לחשוב אחורה ולשחזר מה עברתי עד עכשיו (לא מעט, האמת) ולפעמים אורך הרשימה מעודד אותי (יכול היה להשתבש כל כך כל כך הרבה - ולא השתבש).
מחכה לעדכון שלך מחר, לעוד שורה טובה ברשימה.

 

[פילפילוני20]

תודה לאמא שהורישה לי את המבנה גוף

מצד שני, גם את הגובה

תזכירי לי בני כמה הילדים שלך?
אני גם תוהה מה לענות לשאלה שברור לי שתחזור על עצמה כמו מנטרה: מתי היא כבר תצא? (סבלנות זה לא הצד החזק אצל הבן שלי

) חשבתי לענות תשובה מעורפלת כמו "ברגע שהיא תהיה מספיק גדולה וחזקה", אבל ברור לי שזה לא יספק אותו, מצד שני, קצת חוששת לתת לו איזשהו זמן (אחרי החגים).
&nbsp
כשאני חושבת על כל מה שעברתי עד עכשיו (סוגדת לאדם שהמציא את כדור הדיקלקטין, לא הייתי שורדת בלעדיו

), זה דווקא יותר מפחיד אותי. המחשבה שלי היא שעברתי כ"כ הרבה ובעצם יש יותר מה להפסיד. אבל אולי את צודקת... אולי עכשיו קצת קשה לי להסתכל על הדברים כמו שאת רואה אותם כי זה איזשהו שבוע שבו החששות והפחדים השתלטו עלי.
אני מרגישה גם שקשה לי להתחבר להריון הזה מתוך מנגנון הגנה, לא חושבת עדיין על שמות, לא על לידה ומה יהיה אחריה, לא מספרת לאנשים מיוזמתי.

 

[איןאריותכאלה]

זה שהתחלתי לספר לאנשים עזר לי

לא חלילה שנעלמו כל החרדות - אבל כשאנשים 'רגילים' רואים אשה בהריון, הם שמחים ומברכים. השמחה של שאר העולם - ובכלל זאת מאד תרמה השמחה של הילדים - בצירוף הגודל של הבטן שבאמת לא אפשרה להסתיר (גם לא בפני עצמי) - עזרו לי להפנים שאני בהריון.
האיחוד הזה שבין המצב הפיזי למצב המנטלי מאד מקל עלי את ההתמודדות, ביחס לשלב הקודם שבו הגוף בהחלט היה בהריון אבל הנפש טענה כל הזמן שזו פיקציה.

לשאלותייך:
* הילדים שלי בני 6.5, רבע לחמש, 3
* האמצעי יליד שמחת תורה (וכבר ממזמן אנחנו סופרים את הזמן עד ליומולדת - קודם פסח, עצמאות, לג בעומר, שבועות, החופש הגדול, ראש השנה, כיפור, סוכות - יום הולדת!!!! עכשיו הוספנו אחרי יום ההולדת את התינוקת).

 

[מרעישה בשקט]

איזה יופי

על סיום החצי הראשון, על זה שרק עכשיו מתחילים לראות את הבטן (מישהי שאלה אותי כבר בשבוע 9

), על זה שהילד בכלל לא מבחין במשהו.
וכן, נראה לי לגיטימי והגיוני לחלוטין להמשיך לדאוג ולחשוש אפילו כשמרגישים תנועות.

מתכוונת לקרוא בעיון את ההמלצות שתקבלי לגבי איך לספר לילד. אם הצ'יפ שלי יחזור תקין, אני נוטה לספר לילדה שלי עוד לפני הסקירה הראשונה.

מחזיקה לך אצבעות למחר

 

[פילפילוני20]

מחזיקה לך גם אצבעות לצ'יפ תקין!

אני עוקבת אחרי כל ההודעות שלך פה וזוכרת אותך עוד מהפורום הקודם.
בת כמה הבת שלך?
למה את חושבת לספר לה לפני הסקירה? היא כבר שמה לב? שאלה משהו?
אם זה היה תלןי בי, הייתי מספרת לילד שבוע לפני הלידה

 

[מרעישה בשקט]

אני בטוחה שהיא שמה לב

למרות שדווקא בהריון הזה היא לא שאלה אם יש לי עובר/תינוק בבטן, ובשני ההריונות הקודמים היא שאלה, תוך כדי שהיא נוגעת בבטן שלי, חוקרת ובודקת אותה.
בתחילת ההריון עוד לפני האיחור, הבטן שלי מתנפחת לגמרי בגלל התגובה של המעיים להורמונים. בחודש האחרון התאבון שלי השתנה ואני אוכלת פחות, אז לתחושתי הבטן ירדה קצת.
אני חושבת שמבחינת הבת שלי העיקר הוא שהיו שבועות ארוכים מאוד שבהם הרגשתי ממש רע (בחילות, חולשה, עייפות קיצונית) וזה מאוד השפיע על ההתנהלות שלנו. כל התופעות האלה מתחילות אצלי עוד לפני האיחור ורק בשבוע או שבועיים האחרונים התחילה הטבה.
חוץ מזה היתה בדיקת סיסי שליה שבעקבותיה נוטרלתי לחלוטין למשך כמה ימים, ובשישי בערב גיחה למיון שמאוד הלחיצה אותה.
רואים עליה שהיא מודאגת ומנסה להבין מה קורה, וממש קשה לי עם ההסתרה וההתחמקות.
אני חושבת שהיא רגישה כלפיי בדיוק כמו שאני רגישה כלפיה. היא שמה לב לניואנסים, מתייחסת לפרטים קטנים שהיא קולטת. אני מרגישה שקופה לחלוטין מולה, היא רואה פנימה.

הלוואי הלוואי הלוואי שאוכל לספר לה

 

[shira3121]

אני חיכיתי לסקירה השניה להגיד לילד

למרות שהוא כבר שאל כמה פעמים אם יש לי תינוק בבטן והכחשתי נמרצות וטענתי שאכלתי הרבה. אמרתי לו הכי פשוט- שהייתי אצל הרופא והוא ראה שיש לי תינוק בבטן. שאל איך התינוק אוכל שם וביקש לראות תמונות ושם הסתיים העניין שלו (בן 4) מה שכן מאז הוא מסתובב ומודיע לכולם שזה היה מצחיק כי לי רואים בטן מאוד ברורה משבוע 13 ואפשר להבחין כבר משבוע 5