לאן הלכה האופטימיות שלך?

לאן הלכה האופטימיות שלך?

זאת השאלה ששאלה אותי אמא שלי אתמול בטלפון בעודי ממררת בבכי.
שבוע 17+2. הריון אחרי גרידה בשבוע 24 בעקבות תסמונת דאון שהתגלתה במי שפיר. בין לבין היתה עוד הפסקה בשבוע 8 בגלל העדר דופק.
אני מרגישה קצת שמישהי אחרת השתכנה לי בגוף ובמחשבות. מישהי עצובה וחרדה ועצבנית כל כך. שבוכה כל יום ומבולבלת ודכאונית ועייפה נורא.
יש לי בת מקסימה בת כמעט ארבע בבית ובן זוג אוהב. אני מתכננת בזהירות חופשת לידה ארוכה שתאפשר לי להפרד מהעבודה התובענית שלי. אבל הכל עקום. לא דומה בכלום להריון הראשון עם ביתי או להריון עם העוברית שאיבדתי. אני מרגישה מנותקת מהעוברית שלי ומעצמי. לפני בדיקות אני בכלל נהפכת לפלקט שלא מדבר ואי אפשר לדבר איתו. וכל הרגש יוצא בפיצוצים - בהתקפי בכי סוערים או התפרצויות כעס על בן זוגי או עובדים שלי.
אני לא מזהה את עצמי וקצת מתקשה להשלים עם איך שנהייתי. שום דבר לא באמת מסב לי שמחה, אני לא מעיזה כמעט לפנטז על הילדה הזאת או להתחבר להריון הזה. כל הזמן יש לי מחשבות שאולי הדופק הפסיק. שמשהו לא בסדר או יהיה לא בסדר. הזמן זוחל. השבועות חולפים לי כל כך לאט.
קורקטיות או אנטיפטיות של רופאים בבדיקות משפיעה עלי ימים לאחר מכן ואני שוקעת במחשבות אובססיביות על איך הרופא התנהג בבדיקה במקום בתוצאות (החיוביות טפו טפו בינתים) של הבדיקות.
אני מנסה קצת לטפל בעצמי, מצאתי השבוע חוג יוגה הריון שאהבתי, אני הולכת מידי פעם לדיקור, אבל לא מצליחה לגעת במבוך הרגשות שמנהל את ימי.
כל דבר הוא טריגר. אמא של חברה מהגן שילדה פתאום הובילה להתפרצות בכי של שעתיים.
היום בן זוגי שאל אותי מה אני צריכה ומה יעזור לי ואני לא יודעת לענות על זה.
ובעיקר, כמו אמא שלי, אני מבכה את האבדן של מי שהייתי פעם. אופטימית.
מה עזר לכן?
 


מה שעזר לי זה בעיקר הזמן, מבדיקה לבדיקה זה נהיה קל יותר.
טוב שאת מנסה לטפל בעצמך ולמצוא פעילויות שיעשו לך טוב. חשבת אולי לפנות לטיפול פסיכולוגי? טופלת בעבר בעקבות האובדנים? אני חושבת שבמצב שאת מתארת, זה יכול לעזור לך מאוד.
 
לי עזרו מאד תרופות אחרי אובדנים

ושלי היו בשבועות הרבה יותר מוקדמים. כל המילים שבעולם (הייתי בטיפול אצל מטפלת מצויינת) לא עזרו לי להרגיע את הראש ולמצוא קצת שקט, כמו שעזרו לי התרופות. הן עזרו לי לפזר את העננה ולראות גם את הטוב, הן הקטינו את המנעד הרגשי (במקום לנוע בין אדישות, כעס ואומללות, יכולתי לנוע בין הכאב והצער למציאות עצמה). אני מקווה שתמצאי את הדרך שלך לטפל בעצמך כי נשמע שאת מאד זקוקה לזה. הריון חדש מתוך את כל הכאב בעוצמה גבוהה. את מוזמנת גם לפורום אובדן הריון אם תרגישי שאנחנו יכולות לעזור לך. חיבוק גדול על אובדן העצמי, מאחלת לך שההריון יסתיים בידיים מלאות ושתקבלי את עצמך בחזרה. נדמה לי שכדאי לך לנסות ולגעת בסבך הרגשי, כי הרגשות לא נעלמים, רק נדחקים וצפים בחזרה ומגיעים בכל מיני צורות להווה שלנו. ולכן אני לא בטוחה שהלידה לבדה תספיק לעיבוד האובדנים. לגבי לקבל את עצמך בחזרה כפי שהיית לפני כן - זה לא קורה כי הנפש משתנה אחרי מהלומה כזו ומתארגנת מחדש סביב מציאות כואבת שאין בה בטחון ואין בה וודאות. אבל בהחלט אפשר להגיע למקום הרבה יותר בטוח, מאמין ורגוע.
 

רונית 294

New member
האמת מה עזר לי? תשובה פחות אופטימית

מה שעזר זה ללדת. בשבוע 39 בהצלחה. ילדה מהממת. אחרי העוברית שאיבדתי. הרגשתי מאוד דומה לאיך שאת מרגישה עכשיו. מאוד. במהלך ההריון גם הייתי בטיפול. זה גם עזר. וגם ביקורים תכופים במעקב הריון, ריבוי בדיקות וסקירות עזרו מעט.
 

מיקה 00

New member
ראיתי אתמול סרט של דיסני שנקרא "הקול בראש"

סרט מקסים שמסביר איך כל דבר בחיים וכל זיכרון שלנו משפיע על המשך חיינו ואיך בגלל אירוע קשה או טראומטי אנחנו מאבדים כל מיני תכונות או דברים שיש לנו בחיים כמו במקרה שלך אופטימית או שלווה....זה סרט מקסים....אני לא פסיכולוגית אבל נראה לי שמה שאת עוברת נובע פשוט מפחד מאוד עצום שיקרה משהו ולכן את כ"כ עצבנית ועצובה כי את נמצאת ברמת לחץ מאוד גבוהה.... ולגבי זה שאת לא מתחברת לעוברית זה מאוד הגיוני זה בטח סוג של מנגנון הגנה...לדעתי וזה רק דעתי שבאמת הרגע שבאמת כל התחושות הרעות האלה יעברו זה רק שתגיעי לקו הסיום המיוחל וזה הלידה.. עד אז את צריכה לחשוב איך לעזור לעצמך...אולי תנסי לעשות הליכות איטיות בחוץ פעילות גופנית משפיעה על המוח או אולי תנסי לקרוא ספרים( אני עושה את זה עכשיו קוראת כל מיני ספרי עזרה וזה עוזר) אני לפעמים ככ מקנאה באנשים דתיים שיש להם אמונה שמה יהיה זה מלמעלה... זה נותן ככ שקט נפשי שחסר לי...תקחי דף ופשוט תרשמי מה את חושבת שיכול טיפה להקל עליך....ורשמת שיש לך בת מקסימה ובן זוג אוהב זה לא דבר שולי בכלל.... תמיד תדעי שלא משנה מה יש לך עמודי ביטחון בתך ובן זוגך... יש לך המון....!!!
 
אחלה סרט באמת :)

מתחברת מאד למה שכתבת על שקט נפשי בהעדר אמונה דתית. אשמח לשמוע המלצות על ספרים שעזרו לך. אני מנסה גם לעשות קצת מדיטציה ולכתוב ביומן. הליכות זה רעיון ממש חשוב ונכון. תודה
 

מיקה 00

New member
היי הספר נקרא "מחשבות ורגשות" הוא רב מכר בארה"ב

של ד"ר מתיו מקיי ד"ר מרתה דיוויס ופטריק ופנינג... אני כרגע בפרק 7 שנקרא "חסימת מחשבות"... עוד לא סיימתי אותו אבל בנתיים למדתי משם דברים ממש חכמים... יש שם הרבה למידה על שיטות של הרפייה ונשימה שיכולים לעזור לך... יש בתוך הספר טבלאות שאת צריכה למלא לדוגמה את צריכה לרשום בטבלה את המחשבה הכי מפחידה שלך ואז את צריכה לדרג אותה מבחינה מספרית כגודל החרדה שזה מעורר בך ואז מכריחים אותך לשים בטבלה מחשבה חילופית וכיו...אין לי בקנה עוד ספרים להמליץ לך כי ממש רק לאחרונה התחלתי לקרוא וגילתי שעצם הקריאה של אפילו שעה ביום בסלון עם כוס תה עוזרת מאוד כי היא מוציאה אותך מכל הבאלגן שיש לך בראש... תנסי זה בטח לא יזיק
 
זוכרת שגם שירה המליצה עליו כאן

תודה על השיתוף, הזכרת לי שדירה כתבה עליו בעבר והוספת על החשק לצפות בו.
 

shira3121

New member
היא כנראה הלכה לאן שהלכה האופטימיות שלי

אני במצב קצת דומה לך, ילד בן 4 בבית ורצף של גרידה בשבוע 7-8, גרידה בשבוע 20 בגלל מומים שלא נמצאה להם סיבה במי שפיר ועוד הפלה טבעית בשבוע 12 של עובר שלא התפתח משבוע 7 ועכשיו בהריון שבוע 15. כשראיתי שאני לא מתאוששת מהגרידה בשבוע 20 למרות הטיפול התחלתי לקחת ציפרלקס וזה הפך את הקיום שלי לנסבל עד נעים כתלות ביום. אני עדיין לא אופטימית ומדברת אם התינוק יוולד אז ויחד עם זאת אני סך הכל נהנית מחלק ניכר מהיום שלי
 
תודה לכל מי שענתה

האמת שרק לשמוע כמה מכן מרגישות/הרגישו אותו דבר גרם לי להקלה ולהרגיש פחות משוגעת. אני פחות בכוון של טיפול תרופתי או פסיכולוגי כרגע, אם מישהי התנסתה בטיפול גוף-נפש/אנרגטי שעזר לה אשמח לשמוע.

באמת תודה שכתבתן לי
 
לא סתם יש לנו פורום נפרד

הריון אחרי אובדן הוא פשוט שונה.
קשה הרבה הרבה יותר
אם חשבתי שהפעם בגלל שאני כבר פוסט פוסט, ילדתי כבר מאז שני האובדנים שלי, וההריון גם בא בהפתעה אז בכלל.
אבל הכל קשה לי. כל דבר הכי קטן שיוצא לא תקין ואני משתגעת.
יש לנו התמודדות יותר מורכבת כי הנפש שלנו פצועה.
חיבוק והמון הצלחה
 

שירהד1

Member
מנהל
כן, בהחלט חלק מהתיאור שלך תאם את מצבי בהריון עם מעיין,

וזה היה המצב שבו פניתי לעזרה תרופתית, בנוסף לליווי הרגשי שהייתי בו במשך כמה שנים...הרגשתי שמערכת ההגנה שלי של ההדחקה- פשוט לא עובדת. כל מנגנוני ההגנה הבריאים שלי קרסו.

אני, אגב, נקשרתי מההתחלה להריון, והמחשבות על אובדן נוסף לא נתנו לי מנוח. זה היה נורא. הטיפול התרופתי עזר לי למסך מעט את התחושות. טיפה יותר השתלטתי על המחשבות שלי עצמי, היה פחות בכי, ולא היו התקפי חרדה.
המגרנות היו יותר תחת שליטה ובמקום לישון שעתיים בלילה, ישנתי 4-5 שעות.

כתבת שלא מתאים לך טיפול תרופתי ו/או פסיכולוגי. כתבת שמצאת חוג ליוגה.
האם מתאים לך שיעור יוגה פרטי, לדוגמא? אני מכירה מישהי מדהימה ברעננה (אורית לוי), שהיא מורה ליוגה, ומטפלת בנשמה. היא ממש נפלאה ואולי יכולה לסייע לך במשהו.
רלוונטי לך? אם כן- תכתבי לי, ואכתוב לך את הטלפון שלה.

אני מאמינה שהאופטימיות בו תבוא. היא תפרוץ מתוכך, אחרי שההריון הנוכחי יסתיים בידיים מלאות.
את יודעת, יש כל מיני שלטים כאלו מאוד יפים ודקורטיביים לקנייה לבית (בכל מיני חנויות לדברי בית...). אחרי שמעיין נולדה מצאתי שני שלטים:
"והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה" (באנגלית)
"תקווה לכל יום" (גם באנגלית).
את השלט הראשון תליתי בסלון, ואת השני- בחדר השינה.
אני יודעת- משפטים כאלו בנאליים ומטומטמים, אבל בשבילי- הם הכי אמיתיים בעולם.
כלומר- זה לא שאני חיה באיזה "ללה לנד", אבל משהו בי חזר להיות כפי שהייתי בעבר. איכשהו, מנגנוני ההגנה חזרו לפעול. חזרתי להיות בריאה נפשית.

שירה דוד
ריפוי בעיסוק והוראה מתקנת לילדים עם קשיים התפתחותיים ולקויות למידה
הדרכת מרפאות בעיסוק, מורות להוראה מתקנת וסטודנטיות
מנהלת פורום אובדן הריון ופורום הריון אחרי אובדן, תפוז.
09-7749028
 
למעלה