סיפור ההריון והלידה שלי
ב"ה שזכיתי למעמד זה לכתוב סיפור לידה
סיפור ההריון הרביעי שלי, קשור ומחובר ללידה השקטה של אחותה הגדולה, התינוקת השלישית שלי נולדה בר"ח ניסן תשע"ו יום שבת בשבוע 40 יום התל"מ ללא רוח חיים, ילדתי תינוקת מושלמת ללא דופק. יום לאחר הלידה כשאני עוד מאושפזת, מדממת מגופי ומליבי ניגש אלי אחד הרופאים להשתתף בצערי, אני עם כל הקושי של האובדן הנורא שאלתי שאלה אחת, מתי אפשר להכנס להריון שוב? בבית החולים המליצו על המתנה של חצי שנה אבל בתוכי ידעתי שאני לא הולכת למנוע אפילו דקה. אחרי 8 שבועות המחזור חזר אלי כ"כ שמחתי באותו המחזור וידעתי שאכנס להריון. באמת אחרי שלושה וחצי שבועות 5 בדיקות הריון ו2 בדיקות ביוץ (שגם יכולות לבשר על הורמון ההריון) יש הריון!
שמחה מהולה בעצב, איך עוברים 40 שבועות עם לחץ אינסופי- אני עדין בחל"ד וכבר בהריון חדש, כ"כ מאושרת ויחד עם זאת כ"כ עצובה. אני מחליטה לקנות דופלר ביתי ומשתמשת בו לאורך כל ההריון.
חייתי מבדיקה לבדיקה, התפללתי שתהיה לי שוב בת, הרי חלמתי על ורוד,שמלות וקוקיות. הבדיקות היו תקינות אבל שום דבר לא הרגיע אותי, הרי גם בהריון הקודם הבדיקות היו מעולות, בעצם מה זה משנה אין לנו שליטה על מה שקורה בעולם הזה, ואם הקב"ה ירצה נזכה לצאת בידיים מלאות ואם לא...
חזרתי לעבודה בשבוע 13, העבודה מילתה לי את הימים, לאורך כל ההריון דמיינתי אותי בחדר לידה עם תינוקת צורחת בידיים. זו התמונה של הסוף חוויה מתקנת.
ההריון התקדם לו, יום כיפור הגיע ואני בוכה חושבת על הכיפור הקודם בו הקב"ה דן את רוני שלי למיתה. והפעם מה יהיה גורל העובר שבתוכי? מה יהיה גורלי?
כל בדיקה שהזמנתי הייתה בדיוק 11 חודשים אחרי, דופק, שקיפות ועוד..כל בדיקה מזכירה את מה שהיה כשהגענו לסקירה ראשונה הרופא יצא אלי ושאל בחיוך גדול אתם שוב בהריון? ואני התפרצתי בבכי, כל בדיקה הזכירה לי את מה שאיבדתי, פחדתי להיקשר להריון ולאבד אותו פחדתי לעבור את זה שוב אבל ברגע שרואים שני פסים הלב מתרחב וכבר מתאהבים,ההריון התקדם ואני ניסיתי להישאר שפויה עד כמה שאפשר, דיברתי עם הקטנה שבבטן ורק ביקשתי ממנה שתבוא אלי, שהלב שלה ימשיך לפעום, עבדתי כמעט עד הסוף בעיקר כי לא רציתי להישאר בבית עם המחשבות.
שבוע 29 הקטנה במנח עכוז, כל הבנות שלי התהפכו בשבוע 27-28 והיא לא. מבדיקה לבדיקה הגברת מסרבת להתהפך,אני כבר מתחילה להילחץ, לא רוצה לדמיין לידה אחרת. עושה דיקור רפלקסולוגיה,עמידת נר, פנס ועוד- כולם אומרים לי שזה רגשי שאני לא משחררת ומפחדת מהלידה אז הקטנה נשארת קרוב ללב שלי ולא משחררת חזרה.
את ההריון הזה אני מקפידה לתעד, מצטלמת המון, כל הזמן כל תחילת חודש, בשבוע 34 אנחנו קובעים צילומי הריון ומשפחה הבנות נהנות והתמונות נהדרות, אני מבקשת מהצלמת תמונה אחת בפוטו שופ משפחתית מלאה עם דמות תינוקת מלאכית ששומרת על הבטן.
השבועות עוברים והמילה ניתוח עולה על הפרק, אני בוכה את האכזבה, כ"כ רציתי חוויה מתקנת בחדר לידה, הימים קשים ובלילות אני לא ישנה, מפחדת מניתוח מפחדת מההחלמה, מפחדת ממה יהיה אחרי. בשבוע 37 מוזמנת להיפוך, אני בטוחה שההיפוך יצליח. הרופא מבצע את ההיפוך ומיד בסופו הקטנה מתהפכת חזרה אני יוצאת מאוכזבת, קובעים תור לקיסרי לשבוע 38 אבל הרופא מבטיח שלפני חדר ניתוח ננסה היפוך נוסף תחת אפידורל, יש לי עוד תקווה. אני מדברת עם הקטנה וממש מבקשת ממנה שתתהפך.
שבוע 38 מגיעים לבית חולים- היום יוצאים מכאן עם תינוקת או לידה או קיסרי, אבל היום היא אצלי בידיים- זה מעודד אותי ואני מנסה לחשוב רק על סוף היום. נכנסים לחדר לידה מקבלת אפידורל, המרדימה לא משהו ואני בטוחה שאני עומדת למות עוד לפני הלידה אחרי 25 דקות היא סוף סוף מצליחה ואני נושמת, הרופא נכנס, הוא הרופא המלווה שלי בשני ההריונות האחרונים, גם הוןא מחכה שאצא בידיים מלאות. מבצע היפוך הקטנה שוב מתהפכת אבל מסרבת להישאר הפוכה ומיד חוזרת למצג עכוז.
זהו התקבלה החלטה נכנסים לחדר ניתוח.
אני בוכה, מתפרקת, כ"כ רציתי לידה רגילה וזהו בהריוןו הזה זה כבר לא יקרה, בעלי לצידי מנסה להרגיע שעוד מעט הקטנה איתנו וזה מה שחשוב.
אני מבקשת קיסרי ידידותי, לאחר דין ודברים מזמנים מיילדת לחדר הניתוח אני מקבלת מנה של אפידורל נוספת וחצי הגוף התחתון רדום, אפשר להתחיל, אחותי ממתינה בחוץ וגם בעלי.
הרופא שלי נמצא לצידי כל הזמן, הוא מרגיע מאוד, הצוות נהדר כל מי שבא לטפל בי, אחות, רופא, מרדים כולם מציגים את עצמם מתעניינים בי ומסבירים לי מה הפעולה אותה הם הולכים לבצע.
הניתוח מתחיל ובעלי נכנס, הוא יושב מאחורי ויחד אנחנו ממתינים לקטנה, אני כל הזמן מזכירה לו לצלם את האירוע,נותנים נייד אחד לאחות נוספת שמבטיחה לצלם גם כשרופא ילדים יטפל בה. 5 דקות והקטנה בחוץ, וזהו כל המתח מתפוגג לוקחים אותה לחמש דקות בהם אני לא מפסקה לבקש שיביאו אותה אלי שאני רוצה את התינוקת שלי.
ואז היא מגיעה אלי, מונחת עלי עור לעור וכלום כבר לא מעניין, המיילדת מחליפה את בעלי ועוזרת לי עם הקטנה בזמן שתופרים אותי, היא מחממת אותה עם סדינים מחוממים ואנחנו יחד מאושרות, אחרי 20 דקות הרגשתי שקשה לי, ההשפעה של האפידורל מתחילה להתפוגג וכדי לשים לי חומר חדש המרדימה זקוקה לידיים שלי, אני משחררת את הקטנה לתינוקיה עם בעלי, אפס הפרדה, היא לא צריכה להיות לבד. מקבלת חומר נוסף והרופא ממשיך בעבודתו, אני כל הזמן שואלת מה הוא עושה עכשיו עד שלרגע הוא עוצר ואומר לי בחיוך תופר את מה שפתחתי.
עוברת להתאוששות, הצוות נורא עדין ומכיל, אחותי ממתינה לי שם ואני מבלה את השעה בלדמיין את הקטנה, עולים למחלקה שם אני נפגשת עם בעלי והקטנה ועכשיו מתחילים החיים, האחיות הגדולות בבית מחכות להודעה, הגדולה פורצת בבכי בבית הספר כששולחים לה תמונה.
אחרי 4 לילות משתחררים חוזרים הביתה בידיים מלאות, אני עולה במדרגות ונזכרת בי שנה אחורה עולה את אותן מדרגות בידיים רקות ועכשיו הידיים שלי מלאות בכל טוב.אנחנו משפחה יש לי 4 בנות, 3 פה לצידי ואחת בשמיים שומרת עלינו מלמעלה.
אין לי מושג למה מה שקרה קרה, אבל אני מודה לקב"ה על האוצר ששלח לי, יודעת שתמיד תיהיה לה מלאכית שתשמור ותלווה אותה בחייה. באופן מוזר הזימון לניתוח נקבע לר"ח אדר תשע"ז, ילדתי את ביתי הרביעית 11 חודשים בדיוק לאחר הלידה השקטה, מן סגירת מעגל. חודש אדר חודש של שמחה והשמחה חזרה אלינו שוב לבית.
הלוואי שתמיד ניהיה שמחים.
תודה לכן חברות יקרות על הליווי הרגישי במשך ההריון, פה הרגשתי שאפשר לומר ולדבר על הכל. שאפשר להיות שמחה ועצובה יחד, שלמרות שזכיתי בהריון נוסף ובתינוקת מתוקה מותר לי להיות עצובה והתגעגע לתינוקת שאיבדתי, פה לא מצפים ממני רק לחייך ולהמשיך הלאה.
אז שוב תודה לכן
ב"ה שזכיתי למעמד זה לכתוב סיפור לידה
סיפור ההריון הרביעי שלי, קשור ומחובר ללידה השקטה של אחותה הגדולה, התינוקת השלישית שלי נולדה בר"ח ניסן תשע"ו יום שבת בשבוע 40 יום התל"מ ללא רוח חיים, ילדתי תינוקת מושלמת ללא דופק. יום לאחר הלידה כשאני עוד מאושפזת, מדממת מגופי ומליבי ניגש אלי אחד הרופאים להשתתף בצערי, אני עם כל הקושי של האובדן הנורא שאלתי שאלה אחת, מתי אפשר להכנס להריון שוב? בבית החולים המליצו על המתנה של חצי שנה אבל בתוכי ידעתי שאני לא הולכת למנוע אפילו דקה. אחרי 8 שבועות המחזור חזר אלי כ"כ שמחתי באותו המחזור וידעתי שאכנס להריון. באמת אחרי שלושה וחצי שבועות 5 בדיקות הריון ו2 בדיקות ביוץ (שגם יכולות לבשר על הורמון ההריון) יש הריון!
שמחה מהולה בעצב, איך עוברים 40 שבועות עם לחץ אינסופי- אני עדין בחל"ד וכבר בהריון חדש, כ"כ מאושרת ויחד עם זאת כ"כ עצובה. אני מחליטה לקנות דופלר ביתי ומשתמשת בו לאורך כל ההריון.
חייתי מבדיקה לבדיקה, התפללתי שתהיה לי שוב בת, הרי חלמתי על ורוד,שמלות וקוקיות. הבדיקות היו תקינות אבל שום דבר לא הרגיע אותי, הרי גם בהריון הקודם הבדיקות היו מעולות, בעצם מה זה משנה אין לנו שליטה על מה שקורה בעולם הזה, ואם הקב"ה ירצה נזכה לצאת בידיים מלאות ואם לא...
חזרתי לעבודה בשבוע 13, העבודה מילתה לי את הימים, לאורך כל ההריון דמיינתי אותי בחדר לידה עם תינוקת צורחת בידיים. זו התמונה של הסוף חוויה מתקנת.
ההריון התקדם לו, יום כיפור הגיע ואני בוכה חושבת על הכיפור הקודם בו הקב"ה דן את רוני שלי למיתה. והפעם מה יהיה גורל העובר שבתוכי? מה יהיה גורלי?
כל בדיקה שהזמנתי הייתה בדיוק 11 חודשים אחרי, דופק, שקיפות ועוד..כל בדיקה מזכירה את מה שהיה כשהגענו לסקירה ראשונה הרופא יצא אלי ושאל בחיוך גדול אתם שוב בהריון? ואני התפרצתי בבכי, כל בדיקה הזכירה לי את מה שאיבדתי, פחדתי להיקשר להריון ולאבד אותו פחדתי לעבור את זה שוב אבל ברגע שרואים שני פסים הלב מתרחב וכבר מתאהבים,ההריון התקדם ואני ניסיתי להישאר שפויה עד כמה שאפשר, דיברתי עם הקטנה שבבטן ורק ביקשתי ממנה שתבוא אלי, שהלב שלה ימשיך לפעום, עבדתי כמעט עד הסוף בעיקר כי לא רציתי להישאר בבית עם המחשבות.
שבוע 29 הקטנה במנח עכוז, כל הבנות שלי התהפכו בשבוע 27-28 והיא לא. מבדיקה לבדיקה הגברת מסרבת להתהפך,אני כבר מתחילה להילחץ, לא רוצה לדמיין לידה אחרת. עושה דיקור רפלקסולוגיה,עמידת נר, פנס ועוד- כולם אומרים לי שזה רגשי שאני לא משחררת ומפחדת מהלידה אז הקטנה נשארת קרוב ללב שלי ולא משחררת חזרה.
את ההריון הזה אני מקפידה לתעד, מצטלמת המון, כל הזמן כל תחילת חודש, בשבוע 34 אנחנו קובעים צילומי הריון ומשפחה הבנות נהנות והתמונות נהדרות, אני מבקשת מהצלמת תמונה אחת בפוטו שופ משפחתית מלאה עם דמות תינוקת מלאכית ששומרת על הבטן.
השבועות עוברים והמילה ניתוח עולה על הפרק, אני בוכה את האכזבה, כ"כ רציתי חוויה מתקנת בחדר לידה, הימים קשים ובלילות אני לא ישנה, מפחדת מניתוח מפחדת מההחלמה, מפחדת ממה יהיה אחרי. בשבוע 37 מוזמנת להיפוך, אני בטוחה שההיפוך יצליח. הרופא מבצע את ההיפוך ומיד בסופו הקטנה מתהפכת חזרה אני יוצאת מאוכזבת, קובעים תור לקיסרי לשבוע 38 אבל הרופא מבטיח שלפני חדר ניתוח ננסה היפוך נוסף תחת אפידורל, יש לי עוד תקווה. אני מדברת עם הקטנה וממש מבקשת ממנה שתתהפך.
שבוע 38 מגיעים לבית חולים- היום יוצאים מכאן עם תינוקת או לידה או קיסרי, אבל היום היא אצלי בידיים- זה מעודד אותי ואני מנסה לחשוב רק על סוף היום. נכנסים לחדר לידה מקבלת אפידורל, המרדימה לא משהו ואני בטוחה שאני עומדת למות עוד לפני הלידה אחרי 25 דקות היא סוף סוף מצליחה ואני נושמת, הרופא נכנס, הוא הרופא המלווה שלי בשני ההריונות האחרונים, גם הוןא מחכה שאצא בידיים מלאות. מבצע היפוך הקטנה שוב מתהפכת אבל מסרבת להישאר הפוכה ומיד חוזרת למצג עכוז.
זהו התקבלה החלטה נכנסים לחדר ניתוח.
אני בוכה, מתפרקת, כ"כ רציתי לידה רגילה וזהו בהריוןו הזה זה כבר לא יקרה, בעלי לצידי מנסה להרגיע שעוד מעט הקטנה איתנו וזה מה שחשוב.
אני מבקשת קיסרי ידידותי, לאחר דין ודברים מזמנים מיילדת לחדר הניתוח אני מקבלת מנה של אפידורל נוספת וחצי הגוף התחתון רדום, אפשר להתחיל, אחותי ממתינה בחוץ וגם בעלי.
הרופא שלי נמצא לצידי כל הזמן, הוא מרגיע מאוד, הצוות נהדר כל מי שבא לטפל בי, אחות, רופא, מרדים כולם מציגים את עצמם מתעניינים בי ומסבירים לי מה הפעולה אותה הם הולכים לבצע.
הניתוח מתחיל ובעלי נכנס, הוא יושב מאחורי ויחד אנחנו ממתינים לקטנה, אני כל הזמן מזכירה לו לצלם את האירוע,נותנים נייד אחד לאחות נוספת שמבטיחה לצלם גם כשרופא ילדים יטפל בה. 5 דקות והקטנה בחוץ, וזהו כל המתח מתפוגג לוקחים אותה לחמש דקות בהם אני לא מפסקה לבקש שיביאו אותה אלי שאני רוצה את התינוקת שלי.
ואז היא מגיעה אלי, מונחת עלי עור לעור וכלום כבר לא מעניין, המיילדת מחליפה את בעלי ועוזרת לי עם הקטנה בזמן שתופרים אותי, היא מחממת אותה עם סדינים מחוממים ואנחנו יחד מאושרות, אחרי 20 דקות הרגשתי שקשה לי, ההשפעה של האפידורל מתחילה להתפוגג וכדי לשים לי חומר חדש המרדימה זקוקה לידיים שלי, אני משחררת את הקטנה לתינוקיה עם בעלי, אפס הפרדה, היא לא צריכה להיות לבד. מקבלת חומר נוסף והרופא ממשיך בעבודתו, אני כל הזמן שואלת מה הוא עושה עכשיו עד שלרגע הוא עוצר ואומר לי בחיוך תופר את מה שפתחתי.
עוברת להתאוששות, הצוות נורא עדין ומכיל, אחותי ממתינה לי שם ואני מבלה את השעה בלדמיין את הקטנה, עולים למחלקה שם אני נפגשת עם בעלי והקטנה ועכשיו מתחילים החיים, האחיות הגדולות בבית מחכות להודעה, הגדולה פורצת בבכי בבית הספר כששולחים לה תמונה.
אחרי 4 לילות משתחררים חוזרים הביתה בידיים מלאות, אני עולה במדרגות ונזכרת בי שנה אחורה עולה את אותן מדרגות בידיים רקות ועכשיו הידיים שלי מלאות בכל טוב.אנחנו משפחה יש לי 4 בנות, 3 פה לצידי ואחת בשמיים שומרת עלינו מלמעלה.
אין לי מושג למה מה שקרה קרה, אבל אני מודה לקב"ה על האוצר ששלח לי, יודעת שתמיד תיהיה לה מלאכית שתשמור ותלווה אותה בחייה. באופן מוזר הזימון לניתוח נקבע לר"ח אדר תשע"ז, ילדתי את ביתי הרביעית 11 חודשים בדיוק לאחר הלידה השקטה, מן סגירת מעגל. חודש אדר חודש של שמחה והשמחה חזרה אלינו שוב לבית.
הלוואי שתמיד ניהיה שמחים.
תודה לכן חברות יקרות על הליווי הרגישי במשך ההריון, פה הרגשתי שאפשר לומר ולדבר על הכל. שאפשר להיות שמחה ועצובה יחד, שלמרות שזכיתי בהריון נוסף ובתינוקת מתוקה מותר לי להיות עצובה והתגעגע לתינוקת שאיבדתי, פה לא מצפים ממני רק לחייך ולהמשיך הלאה.
אז שוב תודה לכן
